פולשים

מאת: הדס אי ירושלמי

13/11 יום שלישי, 5:15 בבוקר

אני חושבת שאני יוצאת מדעתי. אני חוששת שאם אפנה לפסיכיאטר אמצא את עצמי מאושפזת בבית משוגעים. אז אני לא מעזה לספר לאף אחד. לא שיש לי בכלל למי לספר. אין אף אחד בכלל. אז אולי אני בכל אופן ככה, נו, משתגעת.

אני לא ישנה כל כך טוב מאז שהוא עזב. לא נרדמת. וכשאני כבר נרדמת מתעוררת אחרי שעתיים או שלוש. היקיצות האלה עם הידיעה שהוא עזב. שהוא הלך. שהוא לא יחזור. וזה כבר כך מאז תחילת הקיץ.

בדרך כלל הייתי מתעוררת ומתחילה לשחק בטלפון כמו זומבי. בקנדי קראש. זה מוחק לגמרי את המוח. המחשבות נרגעות. אבל לפני כמה ימים קלטתי שיש לי ריצודים של עיגולים צבעוניים מתפוצצים גם כשאני לא משחקת. החלטתי לקחת את עצמי בידיים. מהר מהר, לפני שאתחרט זרקתי את כל המשחקים מהטלפון ובלילות הלבנים הייתי נכנסת לבלוג של ירון המרגיעון שמייעץ לכל מיני דפוקים כמוני מה לעשות עם הדיכאון הקיומי הזה. בעצתו קניתי לי את היומן הזה, אבל לא התחלתי לכתוב בו בכלל. עד היום.

לפני שעתיים התעוררתי. שלוש לפנות בוקר, היו לי כבר לילות גרועים יותר. התעוררתי מסאונד חלש אך ברור של קאנדי קראש. מאיפה זה יכול להגיע? חשבתי, אולי מהשכנים? טוב, נו מילא, בין כה התעוררתי. לחזור לישון כפי הנראה לא אצליח. קמתי מהמיטה, יצאתי מהחדר והלכתי לכיוון צליליו המוכרים עד גועל של המשחק הממכר. להפתעתי, בחדר המגורים החשוך, מוארת רק באורו החולני של הטלפון, ישבה על השטיח ילדה קטנה ושמנמנה ושיחקה. הדלקתי את האור, הילדה לא הרימה את מבטה מהמסך והמשיכה לשחק בדבקות. הבטתי בה, היא נראתה לי מוכרת. מוכרת מאוד. רק כשהצלילים שעלו מהטלפון שלה בישרו על עליה לשלב הבא, כשהיא חייכה בקורת רוח, קלטתי מי זו. זו הילדה מהקנדי קראש. מין דֶבַּה בלונדינית, יושבת אצלי בבית ומשחקת בטלפון כאילו אין מחר. היי. קראתי לה, אבל השמנמונת התעלמה ממני. שקועה כל כולה במשחק שלה.

זה הזמן שבו החלטתי שבטח אני חולמת. מה עושה אצלי בבית הילדה הזו? איך היא נכנסה? לא! זו אינה המציאות, בוודאי זה חלום. חלום או מציאות. לא הצלחתי לחזור לישון. אבל גם לא יכולתי להשאר בחדר המגורים. הסאונד של הקנדי קראש הטריף אותי. הכנתי לעצמי תה צמחים, חזרתי למיטה, ניסיתי קצת לקרוא, אבל הצלילים שבקעו מהחדר הסמוך הוציאו אותי מריכוז. רק אז ראיתי את היומן הזה, כאן, והחלטתי לתעד את מה שקורה או אולי את מה שאני חושבת שקורה. אז עכשיו כבר חמש וחצי בבוקר, היא עוד כאן ואני – עוד מעט אצא לעבודה.

13.11, יום שלישי, 10:30 בערב

חזרתי מהעבודה לפני שעתיים, עשיתי קצת שעות נוספות – מה כבר יש לי לעשות לבד בבית? להתחרפן? לחשוב עליו? גיליתי שכשאני עובדת משמרת וחצי או שתיים אני חוזרת הביתה כל כך עייפה שאני ממש מצליחה לישון לילה שלם. חמש ולפעמים אפילו שש שעות ברצף. אני מקווה שאני לא אחלום על הילדה הזו עוד פעם. זה היה חלום נורא מלחיץ, בעיקר כי הוא הרגיש ממש כמו המציאות. מישהי בעבודה הביאה לי ספר שאמור לעזור לי להרדם. משהו בשם אלברטין איננה. אני אנסה להרדם איתו. לילה טוב לי.

14.11, יום רביעי, 4:30 בבוקר

הספר הרדים אותי מעולה, זה משהו מצויין – קוראים חצי עמוד, קולטים ששום דבר לא נקלט, קוראים שוב. כלום. בפעם הרביעית שקראתי את העמוד הראשון – נרדמתי. ישנתי חזק מאוד, באמת. אבל אז התעוררתי וחשכו אזני. שוב הסאונד של הקנדי קראש. מבט זהיר בשעון הבהיר לי שהשעה היא שתיים וחצי בבוקר. אולי זה סיוט חוזר? הלכתי לחדר המגורים. הילדה ישבה שם על השטיח. משחקת. מתעלמת. אבל היא לא היתה לבד. בפינת החדר גיליתי עוד אורח. נחרדתי. לא רק שההזיה לא נעלמת היא גם מכפילה את עצמה!

החדש רזה מאוד, ידיים ארוכות ודקות, שיער קצר, אפרפר, איש לא צעיר שכל הוויתו אומרת עצב. הוא פוסע הלוך ושוב בחדר המגורים. לעתים נעמד בפינה ונושם בכבדות, כתפיו שחות, נושף באנחה, מייבב כמה יבבות קטנות, בוכה מעט, מוציא מכיסו נייר טואלט, מקנח את אפו, שומט את הנייר המשומש על הרצפה וחוזר לצעוד. מבטו אבוד.

ניסיתי לדבר איתו, כלום. אפילו יותר גרוע מהילדה. היא לפחות שקועה במשהו. החדש שקוע רק בעצמו. לרגע השתעשעתי ברעיון של להתקשר למשטרה, אבל אז טפחה המציאות על כתפי. מזכירה לי שאף פעם לא ממש התחברתי לבתי משוגעים. מצד שני הרצפה מלאה עכשיו בנייר טואלט משומש אז אולי זו כן מציאות? בסוף נשברתי. עכשיו אני עם תה צמחים, במיטה. עוד מעט אנסה שוב לקרוא את אלברטין איננה ואולי אצליח לישון עוד קצת לפני העבודה.

14.11, יום רביעי, 11:30 בלילה

כשחזרתי הביתה, הרצפה היתה מכוסה במרבד של נייר טואלט משומש. טיטאתי הכל. איך זה יכול להיות שההזיות משאירות לי דברים בבית. אולי זו המציאות? מה קורה לי?

נכנסתי לפייסבוק של מיכאל. היו שם מלא תמונות שלו ושל דניאל ביחד. מאוהבים. מחובקים. שני המלאכים שלי, כך קראתי להם. האהוב והחברה הכי טובה. כמה נדושים יכולים לעתים החיים להיות? שוב ויתרתי על ארוחת ערב. הלך לי התאבון. וברגע של השראה לקחתי עוד עצה של ירון המרגיעון – ביטלתי את החברות שלי עם שניהם בפייסבוק ומחקתי את הפייסבוק מהסלולרי. שלא יהיו לי פיתויים. הלב שלי שוקל טונה. הלוואי שאצליח לישון הלילה.

15.11, יום חמישי, 4:00 בבוקר

אני כל כך עייפה, הצלחתי לישון רק שעה וחצי. התעוררתי מהקנדי קראש. הילדה הגיעה לשלב 347. השתקן כבר פיזר לא מעט נייר טואלט ועוד ידו נטויה. ויש לי אורח חדש. ילד. ילד שמן. ילד מאוד מאוד שמן. הילד יושב אל שולחן האוכל, ישבניו הדשנים גולשים מחוץ לכיסא, חמישה סנטרים במקום צואר, עורו מתוח כאילו בעוד שניה יתפוצץ.

השולחן עמוס בשקיות ובמארזים של ג׳אנק פוד. כשנכנסתי הילד בדיוק פתח ארוחת ילדים של המבורגר כפול. יש משהו מקסים בצורה שבה הוא מטפל במזון – אוכל במתינות, אך בנחישות. אצבעותיו העבות פותחות את שקיות הרטבים, אותם הוא שופך בנדיבות רבה על ההמבורגר והצ׳יפס. נוגס ביס מההמבורגר, אוכל צ׳יפס אחד, עוד קצת המבורגר. וכך, בנחת ובשופי מסיים את הכל. קצת הצטערתי לראות שהוא התעלם מהצעצוע. אולי זה כי אי אפשר לאכול אותו? לא יודעת. כנראה שההמבורגר הצמיא אותו, כי כשהוא התחיל לינוק מהמילקשייק הוא לא עצר עד שהקשית גירגרה בכעס. שאז הניח הפעוט המפלצתי את הכוס הריקה ובארשת חולמנית פלט גרעפס שלא היה מבייש גם גברים מבוגרים ומנוסים ממנו.

ניסיתי לדבר איתו – אבל כלום. הוא רק הביט על השולחן, הירהר, ואז שלף מתוך שקית ניילון חפיסת שוקולד חלב עם אגוזים, ולאט-אבל-בטוח – גם היא ננגסה, נבלעה ונעלמה. השוקולד כנראה קצת הצמיא אותו כי החמוד הרים בקבוק משפחתי של דיאט קולה (דיאט? היי, ילד, מה נסגר איתך?), בינתיים הילדה כבר הגיעה לשלב 350, השתקן פיזר עוד קצת נייר טואלט על הרצפה ובדיוק נעצר להאנח עם הפנים אל הקיר. אולי הוא מתפלל?

גם הילד נאנח. כנראה בגלל הרעב. משך וקירב אליו שקית נוספת. כאן נשברתי. ברחתי לחדר השינה. סגרתי את הדלת. לשמחתי הם לא נכנסים לכאן. מבעד לדלת הסגורה נשמעים במעורב צלילי שמחה של קנדי קראש, צעדים, אנחות וגרעפסים. כל פסיכיאטר מתחיל היה מגדיר אותי לא שפויה.

15.11, יום חמישי, 10:15 בלילה

חזרתי עכשיו מהעבודה. השולחן מלא באריזות ריקות של טייק אווי. הרצפה מרופדת נייר טואלט. השירותים נורא מלוכלכים. אין לי כח לנקות. איו לי כח להתקלח. היה יום נורא קשה בעבודה. אני רוצה רק לישון.

16.11, יום שישי, 4:00 בבוקר

הם חדרו לחדר השינה.

עוד פרצוף חדש. אישה באמצע ה-40, שיער מסורק ומהודק כפקעת על ראשה. יכלה אולי להראות טוב, אם לא היו לה את העיגולים השחורים האלה של עייפות מתחת לעיניים. וכן. היא מדברת איתי. קצת. רק הוראות.

כשהיא העירה אותי, בסביבות שלוש בבוקר, חשבתי שאני מתה מפחד. אבל היא חייכה חיוך לחוץ ואמרה שצריך להחליף מצעים. האמת – לא החלפתי מצעים מאז שהוא עזב. באביב. בהתחלה היה לי תירוץ, הריח שלו עוד היה עליהם. עכשיו הם סתם מסריחים אחרי שבעה חודשים ללא כביסה.

החדשה הובילה אותי לחדר האמבטיה. כשנכנסתי לא האמנתי למראה עיני – החדר מבהיק מנקיון והאמבטיה מלאה. שקעתי לתוך המים החמימים, שהדיפו ריח קלוש של לבנדר והתפנקתי. אמנם דרך הדלת שמעתי את הקנדי קראש אבל לא היה לי אכפת, חשבתי לעצמי שזה לא משנה אם הם בדיון או מציאות. עליי לתת להם שמות. החלטתי לקרוא לילדה ״קנדי״.  לגבוה ״העצוב״, לילד ״חזרזיר״ ולאישה החדשה ״עמליה״. ואז המיים התקררו ויצאתי מהאמבטיה. עמליה הכינה לי מגבת נקיה ופיג׳מה נקיה. אז התנגבתי, התלבשתי ויצאתי לבדוק מה קורה.

לא הופתעתי לראות את חזרזיר עסוק באכילת מנה גדולה של פסטה ברוטב לבן. קנדי כבר הגיעה לשלב 390. העצוב בדיוק סיים לקנח את אפו וזרק את הנייר על הרצפה. עמליה הגיעה בריצה, חמושה בכפפות חד פעמיות. בשאט נפש הרימה את הטישו המשומש ונעלמה במטבח.

אני כבר צריכה לצאת לעבודה. בימי שישי אני מתחילה לעבוד לפני חמש בבוקר.

16.11, יום שישי, 4:00 אחה״צ

חזרתי עכשיו מהעבודה. הבית ריק מהם – אבל נקי ומסודר כאן מאוד. אני צריכה ללכת לאכול ארוחת שבת אצל ההורים. עם אמא שלי, הסנילית, שתשאל אותי מה שלום מיכאל. עם אבא שלי שבטוח שאני לוזרית, ושאיך נתתי לאחד כמו מיכאל לברוח עם החברה הכי טובה שלי. ועם אחותי הקטנה והמעצבנת, בעלה העורך דין והתאומים המושלמים שלהם. אני כבר לא יודעת מה יותר גרוע: המשפחה הביולוגית שלי או המשפחה הבדיונית שמגיעה אליי כל לילה.

17.11, יום שבת, 10:30 בבוקר

אתמול, איך שגמרנו לאכול, ברחתי מהורי. לפני שיתחילו עם השאלות שלהם. החלטתי לחזור ברגל הביתה. אין תחב״צ בשבת וגם לא רציתי לחכות שאחותי תתן לי טרמפ. זה ישר מייאש אותי עוד יותר מעצמי. אז חזרתי לדירה ברגל. 15 קילומטר.

כשהגעתי היה כל כך מאוחר שהם כבר היו פה.

קנדי, בפרצוף מבואס, עדיין היתה בשלב 390. חזרזיר חיסל פיצה משפחתית, העצוב בדיוק בכה בפינה. עמליה עמלה בזעם, מנסה להבריק את חלונות המרפסת. החלונות לא הגיבו בהתלהבות, ואני לא מאשימה אותם. מאז שנכנסתי לדירה הזו, לפני עשר שנים, איש לא נגע בהם, אז מה פתאום עכשיו?

לתוך ההזיה המטורפת שלי נוספו שני טיפוסים חדשים: היפית באמצע שנות ה-20, לבושה בג׳ינס משופשף, חולצה עם הכיתוב I love NY ומעליה ווסט שעשוי (כנראה) משטיח. אצבעותיה הדקות והעדינות עסקו בהכנת ג׳ויינט גדול. במאפרה נחו שני בדלים. מולה ישב בחור מגודל לבוש בטרנינג ירקרק. בסביבות ה-30, תווי פנים ארוכים וסוסיים ומצח מאוד גבוה. כלומר, די קירח. הוא הציג את עצמו באדיבות. אמר שקוראים לו דיק. השניים ניהלו שיחה ערה בנושא ברווזים. או אולי אווזים? במחוות יד הזמינה אותי הבחורה לשבת, כאילו שזה בכלל הבית שלה. היא הדליקה את הג׳ויינט והגישה לי. חשבתי לעצמי – למה לא? אולי לכבוד שבת המלכה אפשר קצת למחוק את המוח? עישנתי. איחס. טעם של מאפרה. איך אנשים מעשנים כל הזמן? זה ממש מגעיל. מה שכן החומר עשה את העבודה. גופי הפך קליל ורגוע. מחשבותי התפזר לתוך ענן וורדרד. לא ממש הצלחתי לעקוב אחר השיחה שהשניים ניהלו. מידי פעם הגיעה עמליה, רוקנה את המאפרה, וחמושה בסמרטוט לח הבריקה את האזור סביבינו. אני עישנתי עוד קצת, מה שהפך אותי לקלילה יותר ויותר. ובסוף נרדמתי על הספה.

התעוררתי לפני שעה. בזכות הגראס ישנתי כמו תינוק כל הלילה. כולם נעלמו. כואב לי הגרון ואני משתעלת כמו שחפנית. זה בטח בגלל העישון. אני לא יודעת מה עדיף – לישון טוב בלילה ולהשתעל ביום? או לא להשתעל אבל גם לא לישון. דילמה.

הדירה – מבהיקה. מחלונות המרפסת הנקיים מציצה השמש, צובעת את הרצפה בפס זהוב. זה כל כך יפה.

18.11, יום ראשון, 5:30 בבוקר

כשמיכאל היה איתי, בכל שבת היינו עולים על האופנוע שלו ונוסעים לאן שמתחשק. אבל מאז שהוא עזב אני לא מסוגלת לטייל לשום מקום. אז במקום, אני עושה דברים אחרים. אתמול הלכתי לקולנוע וראיתי שני סרטים ברצף. המשכתי לחדר כושר, התאמנתי שלוש שעות, התקלחתי וחזרתי שפוכה מעייפות. נפלתי כמו שק קמח על המיטה ונרדמתי בלי אלברטין.

קצת לפני שלוש בבוקר העירו אותי. ויכוחים. האמת, כבר התרגלתי לרעשי הרקע שיש כאן, כל הציפצופים והאנחות והגרעפסים מהווים פס-קול מרגיע לשנתי. באיזשהו מקום הזוי, אני מרגישה שאני לא ממש לבד.

דישדשתי מהמיטה, נכנסתי לחדר המגורים. הבטתי סביב: חזרזיר אכל נקניקיות, קנדי שיחקה, העצוב פסע בראש מורכן. עמליה נעלמה. דיק וההיפית ישבו זה מול זה, בינהם שתיקה טעונה. ההיפית הציעה לי לעשן. סירבתי בנימוס, לא בא לי היום להשתעל. התיישבתי לידם. להפתעתי דיק טפח על כתפי בסחבקיות. ״חשבתי שגם את כמוה. בורחת מהמציאות, דופקת את המוח״. אמר. הנעתי את ראשי בצורה לא מחייבת כשהוא ממשיך להשתפך, מסביר לי כמה שסמים זה רע. ממש משרד ההסברה.

כשדיק השתתק לרגע, כנראה כדי לנשום, נשפה עליו ההיפית מלוא הפה עשן. ״די, די, תפסיקי״. השתעל.

״עכשיו אתה תשתוק, דיק״, אמרה ההיפית. ״אפשר לחשוב שאתה לא בורח מהמציאות״.

״עם פרוזק אפשר לנהל חיים נורמטיביים״, אמר דיק בהתגוננות.

״רק שבנתיים זה אוכל לך את המוח״. ציינה ההיפית באדישות.

״ומה שאת עושה לא אוכל לך את המוח״? הקשה דיק.

עצמתי עיניים וניסיתי לנשום ברוגע. זה לא קורה, חשבתי באימה, הזיות לא אמורות להתווכח.

לא טרחתי לפקוח את עיני כשאל ההתנצחות נוסף קולה הצדקני של עמליה: ״הוויכוח הזה די מיצה את עצמו, מה זה משנה מי צודק? שניהם בורחים. את יכולה להשגיח רגע על תיקי?״.

תיקי? פקחתי עיניים וראיתי שעמליה דוחפת לכיווני ילדה. תיקי בהתה אלי בטימטום. בחנתי אותה. פיה הפעור חושף שיניים עקומות ורקובות, פס של ריר נוזל במורד סנטרה וראשה מעט גדול מידי ביחס לגופה. לא צריך תואר BA כדי להבין שמדובר בילדה מפגרת. מפיה עלתה יבבה לא אנושית. עצמתי שוב את עיני, מקווה שכשאפקח אותן תיקי תעלם. טעות. עמליה הגיעה בסערה. ניגבה את פיה הנוזל של תיקי ונתנה לה פרוסת לחם. המפגרת קרסה אל הרצפה מוצצת את פרוסת הלחם.

עכשיו אני בחדר השינה. הדלת נעולה. יש המון רעש מחדר המגורים – לשמחתי עוד מעט אני כבר יוצאת לעבודה.

18.11, יום ראשון, 7:30 בערב

אני כל כך שמחה לחזור הביתה ולגלות שאין פה איש.

19.11, יום שני, 5:30 בבוקר

אתמול בלילה לא הצלחתי בכלל לישון. מיכאל שלח לי הודעת טקסט שהוא רוצה לעבור. יש לו אצלי עוד כמה דברים שהוא רוצה להעביר לבית של דניאל. הכלבה. לא עניתי לו עדיין. החלטתי ללכת לאימון לילה. אולי ירד ממני קצת הגראביטי של הבאאסה. מזל שפתוח בחדר כושר 24/7. רצתי על ההליכון שעה, והמשכתי לעוד שעתיים של אימון אינטנסיבי, סיימתי בסאונה. מזיעה את נפשי למוות. עד שחזרתי הביתה כולם כבר היו כאן. קנדי הגיעה לשלב 412, חזרזיר אכל דונאטס והעצוב עמד וחיבק את עצמו במרפסת. עמליה, שכבר הספיקה לנקות את כל הדירה, ישבה על המיטה שלי. מלטפת ומחבקת את גוש הגועל הזה, תיקי. דרשתי ממנה לצאת מיד מחדר השינה שלי. עמליה החזיקה את תיקי על הידיים ויצאה מהחדר תוך שהיא מודיעה לי בצדקנות שתיקי צריכה אהבה. ריחרחתי. רגע לפני שהוצאה מהחדר תיקי שילשלה במכנסיים. משאירה בחדר השינה שלי סירחון מזעזע.

ברחתי מהחדר. ההיפית ודיק שיחקו טאקי, לידם ישבה בחורה חדשה עסוקה בסלולרי שלה. צעירה, כנראה בת שש עשרה. יפה ומטופחת. שיער ארוך, איפור קל. התיישבתי. החדשה הביטה בי. עיניים יפות. ״היי״ אמרה. חייכתי אליה בעידוד. ״אני בדיוק מעלה שיר לפייסבוק״ הוסיפה. מתעלמת משתיקתי המשיכה הבחורה ״בסוף הדרך יש ארמון / ושם נסיך וגם דרקון״ היפה הביטה אליי. היא בטח מצפה שאני אגיד לה שהשיר מגניב, חשבתי. חייכתי. ״אז זה לא מספיק טוב״ אמרה היפה. מוחקת את השיר שכתבה ומקלידה שוב. ״בסוף הדרך ארמון זהב / שם נמצא מי שאוהב?״

מה להגיד לה? שזה שיר מזעזע? חייכתי שוב. ושאלתי את היפה אם בא לה לשחק איתנו בטאקי. היא ניענעה את ראשה בשלילה, אני חושבת שהיא חזרה לתקן את השיר שלה. דיק הביס אותנו בטאקי כל כך הרבה פעמים שכבר הפסקנו לספור. בסוף נמאס לי להפסיד כל הזמן והלכתי משם. בחדר השינה שלי עדיין יש ריח נורא של חרא. אז אני אשאיר את החלון כאן פתוח כשאצא לעבודה.

19.11, יום שני, 9:00 בערב

איזה מזל מחורבן שיש לי. כל הזמן יש תלונות על הבצורת, יום אחד אני משאירה חלון פתוח ודווקא אז יש מבול? והריח של תיקי לא עבר. העפתי את המצעים לכביסה. ריחרחתי את המזרון ונחרדתי. מה עכשיו אני אעשה?

20.11, יום שלישי, 6:00 בבוקר

עמליה ניקתה לי את המזרון עם חומץ ושכשיגמר הגשם היא תשים אותו לייבוש. בנתיים אני נאלצת לישון על הספה בחדר המגורים. זה לא כל כך נוח. חזרזיר שולט על השולחן לבדו. קנדי תופסת את השטיח. ההיפית יושבת תמיד על הפוף, ודיק על הכורסא. לעמליה ותיקי אין מקום קבוע והן נעות להן בין המקומות שעמליה החליטה שצריך לנקות. הלילה הן נמצאות בדרך כלל במטבח. חלקתי את הספה עם היפה (שעוד לא סיימה לכתוב את השיר שלה) ועם בחור חדש בשם דידי. מזל שהספה גדולה. דיק וההיפית שיחקו מונופול. דידי הסביר ליפה איך להשיג יותר לייקים בפייסבוק ואני ניסיתי לישון. התעוררתי מפעם לפעם כשקנדי עלתה שלב.

21.11, יום רביעי, 5:30 בבוקר

אני לא יכולה יותר. די. אני פשוט לא מסוגלת. הם משגעים אותי. כולם. הבשורה הטובה היחידה היא שהגשם כנראה יפסיק יותר מאוחר היום ויהיה אפשר כבר לייבש את המזרון. נרדמתי מותשת על הספה בסלון והתעוררתי מבכי תמרורים. קנדי. הטלפון שלה התקלקל. ההיפית, שבדרך כלל היא האישיות הכי רגועה וזורמת – התעצבנה על קנדי וצרחה עליה. לא עזר. קנדי המשיכה לילל. בסוף ההיפית נשברה ונתנה לקנדי לשחק בטלפון שלה. קנדי לא הסכימה להתחיל משלב 1. היא צרחה שהיא חייבת את הטלפון שלה. היא עשתה לנו חור בראש עד שדיק נשבר, לקח את הטלפון של קנדי, ואחרי שתי דקות החזיר לה אותו מתוקן. מה שגרר הערה ארסית מההיפית על האנוכיות שלו ולמה הוא לא עשה את זה לפני חצי שעה. מה שגרם לנחרת בוז של דיק שהודיע לה שתרגיע – הוא לא אשם שנגמר לה הגראס. ואז חזרזיר התחיל לרטון. שכחו לצרף את הרטבים להמבורגר. עמליה מצאה במקרר קטשופ עם תאריך תפוגה של לפני חצי שנה ומיונז מצופה בשיכבה עבה של עובש. חזרזיר לא הסכים שהיא תזרוק אותם. הם התווכחו ובאותו זמן תיקי לא הפסיקה לבכות. לצרחות הצטרפה ההיפית, מציעה שעמליה תיתן לחזרזיר כבר את הרטבים ושיהיה פה שקט לפני שהיא רוצחת מישהו. כל הויכוח הזה לא הפריע לעצוב לנוע במסלול השגרתי שלו. גם היפה לא התייחסה לכלום. רק ישבה וכתבה ומחקה וכתבה ומחקה את מה שזה לא יהיה. ואז דידי התחיל לבכות. ״מה עכשיו״ שאלה אותו ההיפית בגסות. מסתבר שדידי מבואס כי לא חשוב מה שהוא העלה – הוא לא הצליח לקבל כמעט לייקים. דידי התחיל לילל על האלגוריטם של פייסבוק, שמקדם ומוריד פוסטים לפי איך שמתחשק לו. בשלב הזה כולם נכנסו לפייסבוק ועשו לו לייק. אפילו קנדי הפסיקה לרגע לשחק. זה קצת שיפר לו את המצב רוח. ואז היתה דפיקה בדלת.

אף אחד לא מגיע אליי באמת. פעם מיכאל היה חוזר הביתה כל יום, ודניאל היתה מגיעה לפעמים לבקר. תמיד אמרתי שהבנאדם לא צריך כלום יותר מזה – בן זוג וחברה טובה. אולי טעיתי? קיוויתי שזה לא מיכאל. וגם קיוויתי שזה כן. פתחתי את הדלת ברגשות מעורבים. זה לא היה מיכאל. זה היה מישהו שאני לא מכירה – חוזר בתשובה לבוש שחורים. ציציות נוזלות ממכנסיו, כיפה. התלבושת האחידה קומפלט.

״אני לא רוצה לגזול מזמנכם״. אמר האיש, נכנס ברגל דורסנית אל הבית וכן גוזל מזמנינו. ״לא יכולתי להתעלם מהעובדה שבוקעות מהדירה הזו צעקות. כמו גם בכי״.

״זה לא הבעיה שלך, דוס מסריח״. הפטירה ההיפית.

״אל תתייחס אליה״, ליגלג דיק, ״מסכנה, אין לה מה לעשן אז היא עצבנית היום״.

האיש פתח את ידיו לרווחה. ״בואי לאלוהים ולא תדעי עוד פחד״. ההיפית נחרה בזילזול.

הוא הביט על כולנו ברחמים. ״חבורה עלובה שכמותכם. שקועים בתחליפים. משחקים בטלפון. מעשנים סמים, תקועים בפייסבוק״ קולו הפך ללחישה ״בואו. בדרך האלוהים אין בילבול ואין מורא״.

אני חושבת שזה היה הזמן היחידי שבו חשנו כולנו אחדות. קיללנו אותו, צעקנו עליו וגירשנו אותו הוא נסוג לאיטו לכיוון הדלת, פתח אותה וברח על נפשו. אחרי שהוא הלך היה לנו איזה זמן קצר של נחת רוח. פשוט היינו מאוחדים בשנאה שלנו כלפיו.

דידי העלה לפייסבוק פוסט אנטי דתי שזכה מיד בהמון לייקים, היפה ניסתה לכתוב על מה שקרה שיר. אבל נתקעה בשורה הראשונה שהיתה ״עם רדת הליל אל דלתי התגנב״ ההיפית מצאה במטבח חצי בקבוק עראק וכולנו שתינו לחגוג את איך שגירשנו את הדוס. אבל אז דיק התחיל לדבר שטויות והרס לנו את כל האידיליה. נדמה לו שאולי דווקא החיים של החוזרים בתשובה יותר טובים. ההיפית נחרה בזילזול. ״לא״ הקשה דיק. ״יש להם כל כך הרבה חוקים: מתי קמים, מתי שוכבים, איזה תפילה להגיד עכשיו. זה יכול להיות מאוד מרגיע. כאילו, לדעת שההגה בידיים טובות״. למעשה הם עדיין מתווכחים שם. אני כבר צריכה ללכת לעבודה. עכשיו.

21.11, יום רביעי, 10:30 בלילה

המזרון התייבש. הסכמתי להחזיק את תיקי בזמן שעמליה החזירה את המזרון למיטה והציעה את המיטה במצעים נקיים. ההיפית הצליחה להשיג גראס. דידי העלה פוסט נוסף על הכפיה הדתית ויש לו המון לייקים. קנדי הגיעה לשלב 501. חזרזיר אוכל. העצוב בוכה – העניינים כרגיל. לכבוד זה ששוב יש לי מיטה נסגרתי לי בחדר מיד אחרי המקלחת, אני הולכת לקרוא קצת באלברטין ולהרדם לי לצלילים המוכרים שמלווים לאחרונה את לילותי – כמו שיר ערש של מופרעים.

22.11, יום חמישי, 5:30 בבוקר

התעוררתי בתחושה מוזרה. כאילו שמישהו הניח משקולת על בית החזה שלי. פקחתי את עיני וראיתי שיש מישהו בחדר. הוא לא ממש ישב לי על החזה, אבל הנוכחות שלו גרמה לי להרגיש כאילו שמונח עליי סלע קטן. ״אני רואה שהתעוררת״ אמר קול סימפטי בחשכה. שלחתי יד והדלקתי את מנורת הלילה. לאורה ראיתי את האיש. עיניים ירוקות, חיוך טוב. לבוש מוקפד – חליפה איטלקית, מטפחת צחורה מציצה מכיס המקטורן, חפתים מוזהבים. ניחוח עדין של מי גילוח. שתקתי.

״את יודעת״, סח האיש, כמו לתומו, ״את לא חייבת להמשיך להחזיק פה את כל הטיפוסים האלה״.

תגובתי האינטיליגנטית היתה ״מה?״.

״אל תגידי לי שאת מחבבת אותם״. גיחך האיש. נראה שזה מצחיק אותו.

״עמליה בסדר״, הפטרתי.

״עמליה?״ שאל האיש.

״זו שכל הזמן עמלה״, הסברתי לו.

״המממם, אז ככה את קוראת לה. זה לא שמה״. אמר האיש.

״ההיפית נחמדה״, ניסיתי שוב.

״רק כשיש לה מה לעשן״. האיש הבזיק אליי חיוך. מיליון דולר. החסרתי פעימה. ״אני מלאכי״, אמר.

הוא כחכח בגרונו, כשהוא חזר לדבר זה היה בקול נמוך יותר. נאלצתי להתקרב אליו כדי לשמוע. זה היה דווקא נחמד. אהבתי את ניחוח מי הגילוח שלו. ״ידוע לי קסם״, לחש מלאכי, ״את יכולה להפתר מכולם בבת אחת״. חיוך הורס.

״איך?״, שאלתי. לצורך הפרוטוקול, עם החיוך שלו – הוא כבר שיכנע אותי.

״דקירה קטנה״. אמר מלאכי. הוא שלח יד ומשך מתחת למיטתי סכין. ״הלהב כל כך מחודד – לא תרגישי בכלל״.

״רגע״. ניסיתי להפנים. ״את מי אתה הולך לדקור עם זה בדיוק?״.

מבט תמים, רוגע, ״אותך. ברור״.

״אותי? למה?״.

״אחרת איך תצליחי להתפטר מהם?״ תהה.

זה השתיק אותי להרבה זמן. מחשבותי התרוצצו להן בתוך ראשי כמו מקקים אחרי ריסוס.

״אהממם״ השתעל האיש בדיסקרטיות ״את לא חייבת להחליט עכשיו. אחזור שוב בעוד חודש. בירח המלא של חודש טבת״.

הטיפוס המחייך התפוגג, נעלם. נעלם גם ניחוח מי הגילוח שלו.

22.11, יום חמישי, 6:30 בערב

חזרתי מהעבודה לא מזמן. כל היום אני חושבת על מלאכי. יש לי המון שאלות. כלומר. הוא מתכוון שאני צריכה למות כדי שכל ההזיות האלה יעלמו? כלומר, אלה באמת הזיות? מצד שני עמליה, או איך שקוראים לה, אז היא ממש אוצר. בחיים הדירה לא נראתה כל כך מבהיקה. אבל למות? אין פתרון אחר? אני לא יודעת מה לעשות. הם מביכים אותי. כולם. חלשים ופגיעים ומגוחכים שכמותם. ומצד שני, אין לי לב לזרוק אותם. ואמנם החיים שלי במיץ של הזבל – אבל לא בא לי למות. כלומר בדרך כלל לא בא לי למות. מצד שני יש לי חודש שלם לחשוב על ההצעה שלו. ומצד שלישי – מה זה בעצם המוות? לאן הולכים אחרי שמתים?

אני מבולבלת.

23.11, יום שישי, 4:30 אחה״צ

הגעתי היום לשיא של מכירות בעבודה. זה אומר גם ציון לשבח בתיק האישי וגם בונוס על המשכורת. וואו. אחרי צבירה של עשרה צלש״ים אהיה זכאית לקידום.

זה היה לילה רגיל, בהתחלה. העצוב הלך, נאנח, נעצר, בכה קצת והמשיך לפסוע, משאיר אחריו מרבד של טישיו משומש. קנדי הגיעה לשלב 525, חזרזיר חיסל עוגת שוקולד שכבות. לא פרוסה. עוגה. דיק ניסה ללמד את ההיפית שחמט, היא כל הזמן עשתה מהלכים מוטעים. בגלל הסוטול. דידי העלה לאינסטגרם סלפי עם תחתוני חוטיני על הראש, מחזיק גזר ומחייך בשובבות. קיבל המון לייקים ונוספו לו עוד 24 עוקבים. היפה החליטה שגם היא תעלה תמונה. היא עשתה סלפי אחרי סלפי אחרי סלפי ועיקמה את האף. כאן היא נראית מטומטמת, שם יש לה עין אחת יותר גדולה, הנה אחת דווקא יפה – אבל לא בפוקוס. בחיים לא פגשתי בנאדם כל כך לא החלטי. עמליה החליטה שצריך לנקות את המקרר, היא הושיבה לידה את תיקי ונתנה לה לשחק בקוביות קרח. כל פעם שהקרח נמס לה בידיים תיקי בכתה, עמליה היתה נותנת לה קובית קרח חדשה ותיקי היתה משתתקת. הדתי ניסה להכנס עוד פעם אבל סגרתי לו את הדלת בפרצוף. חצוף. דיק אמר שזה לא יפה שגירשתי אותו. אמרתי לדיק שאין בעיה – אם הוא רוצה הוא יכול לצאת ולהצטרף לחבר שלו. דידי גילגל עיניים ואמר שאולי הם יכולים לצאת ביחד אל הדָאנגֶ׳ן. מה שגרם להיפית להקרע מצחוק. מה שגרם לדידי להעלות לפייסבוק פוסט על דתיים בדאנג׳ן. הפוסט קיבל תוך כמה דקות המון לייקים ודידי אמר בהתרגשות שנראה לו שהפוסט נהיה ויראלי. ערב רגוע ורגיל. הזהרתי את כולם שאסור לפתוח את הדלת לדתי הזה אם הוא ינסה להכנס שוב והלכתי למיטה מוקדם.

ניסיתי להרדם עם אלברטין אבל זה לא הצליח. כל הזמן התרוצצו לי בראש מחשבות על מלאכי. יללות הבכי של תיקי התערבבו בקולות הקאה. היתה לי תחושה שהעוגה הזו קצת יותר מידי מאתגרת עבור חזרזיר. ניסיתי למצוא מזור בבלוג של ירון המרגיעון. לא היה שם כלום. כל החיפושים שהרצתי באינטרנט לא עזרו בכלל. לא היו שם שום עצות – רק המלצה לפנות בהקדם לטיפול פסיכיאטרי. נכנסתי ליוטיוב של אושר ורוגע מצאתי שם מדיטציה מודרכת, כיביתי את האור והקשבתי. צלילי פעמונים, ציוץ של ציפור, רחש הרוח. קולו המרגיע של אושר סיפר לי שכל מה שאני צריכה לעשות זה להניח לרגע את המחשבות והכל בעצם בסדר. ניסיתי. באמת. ואז שמעתי דפיקה על דלת הכניסה. קולו של אושר התערבב עם קולו של דיק, מזמין את הדתי להכנס לתוך הדירה שלי. התרגזתי. קמתי בסערה ודהרתי אל הכניסה. ״אתה – החוצה״ הודעתי לדתי בנחרצות. פתחתי את הדלת, דחפתי אותו החוצה וסגרתי אחריו את הדלת.

״זה לא מקובל עליי״ הודיע דיק. פתחתי את הדלת שוב. הדתי לא הלך. הוא פשוט עמד שם. ״חבר שלך מחכה לך״ הודעתי לדיק בכעס. דיק לא זז ואני דחפתי גם אותו החוצה. ״לכו לדאנג׳ן״ סיננתי. סגרתי ונעלתי את דלת הכניסה.

הייתי מעוצבנת מכדי להרדם, אז הכנתי לי תה צמחים וחזרתי לחדר השינה. הנחתי את הספל ליד המיטה ואז ראיתי אותה. על המיטה שלי ישבה מישהי. לרגע אחד היא נראתה לי כמו הקיסרית הילדותית מהסיפור שאינו נגמר אבל לא בדיוק. אולי יותר כמו קטניס ממשחקי הרעב. במבט שלישי היא נראתה כמו אחותי התאומה. אם היתה לי אחות תאומה. כלומר כמוני, אבל זקופה ובטוחה יותר. והיא חייכה אליי, וקרצה.

״משגעים אותך. מה?״ אמרה. הינהנתי. מגלה שגם אני מחייכת.

״זה היה טוב מאוד מה שעשית עכשיו. זו הדרך.״ חייכה.

זה טוב שגירשתי אותם. נכון. זה באמת מרגיש לי טוב.

היא הטתה את ראשה הצידה, חושבת. ״היתה לי הרגשה שאותם תגרשי ראשונים״.

״אפשר לחשוב שהם לא ינסו לחזור״, אמרתי בתיסכול.

״הם תמיד מנסים לחזור, את יודעת״. הסבירה.

אוי ואבוי. אז ככה זה יהיה כל הזמן? חשבתי.

״לא. לא כל הזמן״, ענתה למחשבותי.

״הדתי הזה הוא קרציה אמיתית״, ליהגתי, ״ודיק, הוא רק מעודד אותו״.

״יותר קל להתמודד איתם כשקוראים להם בשמם״. אמרה .

גם מלאכי אמר משהו על השם האמיתי של עמליה, חשבתי.

חיוכה דעך. ״וזו האמת היחידה שהוא סיפר לך, שתדעי״.

״את יכולה לספר לי איך קוראים להם?״ שאלתי.

״אני יכולה, אבל את צריכה קודם לגרש אותם״ אמרה.

״איך קוראים לדתי?״ שאלתי.

״פחד״, אמרה, ״זה מצויין שגירשת את פחד ראשון״.

אני לא מבינה. חשבתי.

חיוכה חזר, ״קשה מאוד להתמודד עם פחד. הוא תמיד מציע פתרונות כל כך מרגיעים״.

״איזה פתרונות מרגיעים?״ שאלתי.

״קהילה, משפחה, שיגרה יומיומית, תפילה, והכי גרוע – אמונה.״ אמרה.

״מה רע כל כך באמונה?״ שאלתי.

״אין כל רע באמונה,״ הבהירה, ״אבל האמונה שפחד מביא איתו היא אמונה במישהו אחר. בכח חיצוני. לא בעצמך״.

חשבתי על זה. פחד באמת נראה לי כמו איזה טיפוס שנדבק אל החולשות. למה דיק רצה אותו? מי זה דיק?

״דיק עוד יחזור, אני חוששת, אבל את נלחמת בו בעוז.״ אמרה.

״וזה באמת השם שלו?״ שאלתי.

״כינוי, קיצור של דיכאון.״ הסבירה.

פחד. דיכאון. איך נלחמים עם דיכאון? חשבתי.

חייכה ״עד עכשיו. תמיד אמרת לא לפסיכיאטריה״.

אנשים שלוקחים פרוזק תמיד נראו לי חלשים, חשבתי. זה מה שהם עושים, הפסיכיאטרים. רושמים תרופות.

״אל תהיי כל כך שיפוטית,״ התריעה, ״זה נפלא שאפשר לפתור חוסר איזון ביוכימי בעזרת תרופות״.

אבל לי אין חוסר איזון ביוכימי. חשבתי. זו פשוט תקופה נורא קשה.

״בדיוק,״ הרצינה ״תיכנסי לבלוג של ירון המרגיעון. יש לו שם הסבר של איך מתמודדים עם הדיכאון.״

וואו, תודה. חשבתי.

היא קמה ״אני הולכת עכשיו,״ חיוך, ״בכל פעם שתצליחי לגרש מישהו מהם אני אגיע״.

״סוף סוף אני מרגישה שאני לא לבד.״ התוודתי.

״את לא לבד,״ הרצינה. ״יש לך את עצמך״.

6.4, יום שבת, 10:00 בבוקר

מזמן לא כתבתי. את כל החורף העברתי במאבק. נלחמת בפולשים. אחרי שגירשתי אותו פחד לא חזר. דיכאון המשיך להגיע. אבל כבר המון זמן מאז הפעם האחרונה שהוא בא.

במקום לשקוע ברחמים עצמיים השקעתי בעבודה. קנדי נעלמה כשקיבלתי קידום. יותר לא אשמע את הצלילים המחליאים של המשחק הממכר. אני לא אכנע שוב לתבוסה.

ביום שסיפרו לי שמיכאל ודניאל התחתנו, שהיא בהריון, העצוב התיישב מקופל בפינת החדר ולא הפסיק לבכות, אני חושבת שהוא גמר חבילה שלמה של נייר טואלט. אבל באותו היום נעלמה לנצח תיקי – התקווה המפגרת.

הצטרפתי לטינדר. יצאתי קצת לדייטים. לא, לא מצאתי שם אהבה. אבל גם לא ציפיתי למצוא. רק קצת סקס. וכן, אני מקפידה לאכול בריא, מתאמנת בכל יום ואני אוהבת את מה שאני רואה במראה. והנה עוד פולש שנעלם לבלי שוב. חזרזיר – היאוש.

לא רציתי להאמין בבגידה הזו, של שני האנשים שפעם, היו החברים הכי טובים שלי. מיכאל ודניאל. המון זמן והמון מחשבות עם עצמי, עד שהבנתי כמה הדחקתי את הטראומה של הבגידה הכפולה. ואז עזבה ההיפית – ההדחקה.

הדירה שלי הפכה למקום נעים בזכותה. רק אחרי שנעלמה הבנתי שהעבודה היתה עבורה פיצוי. היא עייפה את עצמה למוות והמשיכה להכחיש. עמליה – ההכחשה.

את מקומן של ההדחקה וההכחשה תפס טיפוס נמוך, זועם ועצבני. שהשליט טרור בבית והפחיד את הפולשים שנותרו. הבנתי שהחדש הוא ״כעס״.

הצטרפתי לקבוצת הפייסבוק של ״מטיילים בארץ״, אנחנו מטיילים יחד כמעט כל שבת. עם הזמן חלק מהם הפכו לחברים. עכשיו גם הוא כבר לא מגיע אליי יותר. דידי – הבדידות.

לקח לי זמן, אבל בסוף הבנתי שאת העבר אי אפשר לשנות. שכל מה שקרה לי קרה. שנכון, טעיתי. בטחתי באנשים הלא נכונים. אבל אין על מה להתחרט. הכל חלק ממני עכשיו. זה עוד שיעור בדרך. ואז נעלמה היפה  – החרטה.

בסופ״ש שעבר נסעתי לצפון לסדנא של שיחרור כעסים. הפעילות כללה דמיון מודרך, צעקות, עיסוי מרידיאנים ומה לא? אז כן, עוצמתו פחתה. ונכון – הוא לא מגיע בכל יום, אבל כעס עדיין כאן.

גם העצב עדיין גר כאן. באמת. חוץ מכעס שמגיע לעתים, נותר איתי רק העצב. לפעמים הוא לא ממש בוכה. רק נאנח או שותק. אבל עוד לא הצלחתי לגרש אותו. כשהיא אומרת שיום יבוא ופתאום אני אגלה שהוא עזב. אני אומרת לה שזה נשמע לי כמו סיפור פנטזיה. כי אני מרגישה אותו כל הזמן, את העצב. אבל אז היא מחייכת את החיוך הזה שלה ואני מאמינה לה. לחופש.