איך התנפצו גיבורים

מאת: שהם רמות

2055\10\11, 11:30

היא שנאה את הבית ברגע שהמכונית שלהם נכנסה לשביל הגישה. הוא היה בית גדול, רחב ידיים, בעל קירות אפורים מבחוץ בסגנון מיושן של אבן, שבטוח שמתישהו היא תתקע ותישרט מהחספוס העתיק למראה. הבית התנשא לגובה, ובקושי היה אפשר לראות את הלבנים האדומות שבצבצו מהגג. ממקום ישיבתה במכונית היא יכלה לספור לפחות שלוש מרפסות מעוטרות בצמח מטפס שהשיר את עליו על הכניסה הראשית וסביבותיה, ממלא אותה בגוונים משונים של חום, צהוב וכתום.

"וואו!" קרא תום, דוחף את ראשו המתולתל לשדה ראייתה. "הבית הזה ענקי!" ידיו ניסו לשחרר את רצועת חגורתו כשראשו עדיין סרב להתיק את מבטו מהמבנה. בתור ילד בן תשע, המבנה בטח נראה לו כמו טירת אבירים, או בית רדוף רוחות.

היא דחפה אותו הצידה. "אם תזוז, אולי גם אני אצליח לראות משהו." היא מלמלה בכעס, מסיטה קווצות שיער בלונדיניות משפתיה, ואז נשכה אותן. היא לא באמת רצתה לראות את הבית, בטח שלא לגור בו. חלק קטן בה פשוט קיווה שכל זה סיוט אחד גדול, שנמשך שלושה חודשים.

שלושה חודשים שלמים.

"הגענו!" קרא רפאל בעליזות, פותח את החגורה שלו ממקום מושבו מול ההגה. הוא חייך אל ילדיו מאחורה חיוך גדול. "מה דעתכם?"

היא השפילה את מבטה, נמנעת מלצור קשר עין. היא נמנעה הרבה לאחרונה מליצור קשר עין. חיוכו של רפאל מעד טיפה, אבל חזר למקומו הרגיל כשראה שהוא לא היחיד המנסה לשמור על מצב רוח כללי שמח. אשתו, שהתעוררה לידו, חייכה גם היא.

"איך שאני מתרגשת! מה את אומרת, אמת? נכון?" הילה פנתה אל בתה הבכורה, וזאת השיבה לה חיוך.

אבל כל האווירה באוטו הרגישה מזויפת, לא נכונה, מתוקה כל כך שהתחשק לדרור להקיא. היא רצתה לצעוק, למחות שיחזרו הביתה לשדרה עם עץ האלון העתיק שכשהייתה בת שלוש תלתה עליו סרט וכעת החוט הגיע כמעט עד החלון בקומה השנייה. אבל היא לא אמרה דבר. היא אף פעם לא אמרה דבר.

אמת, אחותה התאומה, הניחה יד על הברך שלה. דרור סלקה את העזרה במהירות. "אל תגעי בי." היא אמרה בשקט, שמה את ידה על הנקודה ברתיעה. אמת הזיזה את זרועה מבלי להגיד דבר.

"טוב, מחכים לנו הרבה ארגזים בפנים! קדימה לעבודה!" קראה הילה ופתחה את דלת הרכב. תום קפץ ישר אחריה, ואמת יצאה אחריו. רפאל העיף מבט חושש בבתו ויצא גם הוא החוצה, נעמד ליד משפחתו מול ביתם החדש.

דרור יצאה מהדלת הנגדית, גוררת רגליים וקוטעת את התמונה הציורית בהשתנקות. כולם הסתובבו אליה. היא מיהרה להעלים את ההבעה מעל פניה, אבל היא לא יכלה להסיט את מבטה מהמראה.

מדרגות. כל כך הרבה מדרגות, שנשאו והתנשאו וחיברו בין כל שלבי הבית. והמשפחה שלה החלה לרדת בהם, כמו משפחה רגילה.

2000\10\11, 11:30

היא אהבה את הבית ברגע שהמכונית שלהם נכנסה לשביל הגישה. הוא היה בית גדול, רחב ידיים, מספיק ליותר משני אנשים. היו לו קירות לבנים מבחוץ בסגנון מודרני של אבן, שבטוח שמתי שהוא לא תתאפק ותלטף רק כדי להרגיש את החספוס העכשווי בכף ידה. הבית התנשא לגובה, ובקושי היה אפשר לראות את הלבנים האדומות שבצבצו מהגג. ממקום ישיבתה במכונית היא יכלה לספור לפחות שלוש מרפסות מעוטרות בצמח מטפס קטנטן שהשיר את עליו הבודדים על הכניסה הראשית וסביבותיה, צובע אותה במעט גוונים עשירים של שלכת.

"וואו!" קראה מיילו, מחבקת ביד אחת את דבי. "הבית הזה ענקי!" ידיה ניסו לשחרר את חגורת הבטיחות בהתרגשות. "אני לא מאמינה שזה שלנו."

"זה שלנו. שלנו ואך ורק שלנו, לבנות ולעבוד ולתכנן להזדקן פה." עיניה של דבי נצצו באושר. "היית מאמינה? זה מבודד מספיק מהעיר אבל לא יותר מחמש עשרה דקות הליכה ברגל. זה מספיק גדול בשביל מעבדה, גדול כל כך שזה מספיק לשתינו ולעוד עשרים ילדים, אם אי פעם תרצי לפתוח פה גנון."

מיילו צחקה מהבדיחה הפרטית שלהן. היה לה אוסף של בובות שסירבה להיפטר במשך שנים, לטענתה בשם הסמנטיות שבדבר. כשבסופו של דבר נפרדה מהם, מסרה אותם בדמעות לפעוטון חסר אמצעים. זה היה כל כך ממזמן, כשרק התחילו לעבוד במעבדתו של ד"ר פינסטון. שתי מתמחות צעירות שרק סיימו את הלימודים, עם ידיים קטנות ותשוקה ענקית. המחקר שלהן יזכה אותן בפרס נובל, יפרסם את עבודתם לעולם. ישפר אותו, יעזור לו.

"בואי," מיילו פתחה את דלת הרכב. "אנחנו צריכות להרכיב פה מעבדה שלמה." היא עקפה את הרכב מימין ופתחה את תא המטען, שולפת משם קרטון בגודל של מלונה ועליו כתוב באותיות ענק: 'זהירות, שביר!'

דבי יצאה מהרכב בהתמתחות, ידיה על גבה התחתון. "צריכה עזרה?"

"לא, אני בסדר. קחי עוד ארגז וניכנס?"

מיילו הנהנה, אף על פי שדבי לא יכלה לראות אותה, וצעדה אליה. כשהביטה אל הבית, לא יכלה אלא להשתנק בהתפעלות.

מדרגות. כל כך הרבה מדרגות, שנשאו והתנשאו וחיברו בין כל שלבי הבית שלהם. הן החלו לרדת בהן, מתחילות חיים חדשים.

2055\10\11, 13:43

היא שמטה את הטלפון על המיטה הקפיצית, והחפץ ניתר חזרה ונחת על הרצפה. דרור פלטה אנחה כועסת והרימה את הגליל הזעיר מהבלטות הקרות, בודקת שהמסך ההולוגרמי פועל. היא שנאה את הבית הזה, מהחוצפה שבלהיות מבנה גדול עד לבלטות הקרות שעקצצו תחת רגליה. כשהתרצתה בבדיקת המכשיר, הכניסה את הטלפון לכיסה ופתחה ארגז בגדים נוסף. הארון החדש כבר היה בחלקו מלא, ורק במדפים הגבוהים עוד נשאר מקום לבגדי קיץ שלא בשימוש.

היא יצבה את נשימתה, חטפה ערימת חולצות קצרות שכנראה יהיו קטנות אליה כשיעבור החורף, ונעמדה על קצוות אצבעותיה. המדף היה עדיין גבוה מדי. דרור הכינה את עצמה וקפצה לגובה, מנסה לדחוף את צרור הבדים שכבר הצליח להתבלגן בידיה. כל שהצליחה לעשות היה לשרוט את גב ידה ולהפיל את מה שהחזיקה.

"הכל בסדר?" זאת הייתה אמת, נשענת על המשקוף ובוחנת בעיניה הבהירות את החדר ההפוך.

דרור מיהרה להרים את בגדיה. "כן, הכל בסדר," קולה רעד מעט מתסכול ואלי שבריר קטנטן של דמעות חנוקות. היא רצתה לצעוק כל כך הרבה דברים, כי לא, היא לא הייתה בסדר, אך גרונה נסגר לפני שהצליחה.

"את צריכה עזרה?" השאלה בוטאה בזהירות, בעוד הדוברת מתקדמת צעד לתוך החדר.

"אני בסדר." התגובה הייתה מהירה וארסית, וגרמה לאמת לחזור לכניסת החדר, ידיה מורמות במחוות שלום. היא ידעה שמשהו עובר על אחותה, אך פחדה מדי ללחוץ. בסביבתה, לדבר על כל דבר היה כמו ללכת על ביצים.

"טוב, רק שאלתי אם את – " דבריה נקטעו כשתום נכנס לחדר, היפראקטיבי כהרגלו. מבין דרור ואמת, תום דמה יותר לאחות הצעירה – עיניים בהירות ושיער בלונדיני כמעט מתולתל, אף לא סימטרי ושפתיים דקות וארוכות. ולמרות זאת, היה דמיון רב יותר בין אמת לדרור, כיאה לתאומות.

"והוו, איזה בלגן." ציין הילד את המובן מאליו, מתבונן בסיטואציה ומפתח השערות ומסקנות. "עדיין לא סיימת לפרוק?"

"לא." סיננה דרור בשקט, עיניה רושפות בזעם. היא התעקשה שהיא בסדר, למה כולם צריכים לשמור עליה בשבע עיניים? זה לא כאילו היא יכולה להיפגע יותר..

"תביאי לי, זה קל." ולפני שאמת הספיקה לעצור את האח הקטן והאימפולסיבי, תום הפעיל את הליבה שלו וזינק לעבר המדף העליון. "נו? את מביאה?" הוא החווה בידו על ערימת הבגדים בידיה של אחותו הבכורה, מרחף כך שגובה המדף הגיע לכתפו. דרור הרגישה כאילו החטיפו לה אגרוף בבטן, ריסקו שבבים של שמחה לכלי נשק שדקרו אותה מבפנים. הליבה של טום זהרה באור כחול מתחת לחולצתו, בדיוק מעל הלב.

"תום!" אמת חצי גערה חצי נבהלה, ממהרת לגשת לתוך החדר בשנית ולמשוך אותו כלפי מטה. הוא העיף בה מבט ספק נעלב ספק מבולבל. לפעמים הוא התנהג כל כך בבגרות שכולם הניחו שהוא יודע שלא להזכיר את נושא הליבה ליד דרור, בטח ובטח שלא להפעיל אותה.

"מה? זה שדרור לא יכולה לעוף יותר לא אומר שאני לא יכו – "  הוא התחיל להתלונן, אך הנערה הבלונדינית דחפה מרפק לשקע בין כתפו לפלג גופו העליון והוא השתתק בכעס, לפני שעיניו התרחבו בהבנה, פונה לאחותו הגדולה. "אני כל כך מצטער דרור…"

דרור בלעה את רוקה בכעס שגבל בחוסר אונים. נראה כי היא לא כלולה בוועידת ההחלטות בבית. "אמרתי. שאני. בסדר."

"את לא נראית בס – " תום לא הספיק לסיים את המשפט.

"אני בסדר! הכל בסדר!" הנערה בעלת השיער השטני צעקה, רוקעת ברגלה כמו ילדה קטנה. גרונה פתאום נפרץ, וצעקתה הפתאומית הפתיעה גם את עצמה. "תפסיקו אם כל זה! לכו מכאן. צאו לי מהחדר עכשיו!" היא הייתה על סף בכי היסטרי, כמעט נואשת שמישהו יפסיק את הזמן כדי שתוכל להכניס אוויר לריאותיה הצורבות. היא רק רצתה לנשום מבלי שהגוש בגרון יציק לה כל כך.

שניהם נרתעו מצרחתה. תום התנגש בקופסא שכתוב עליה בטוש שחור: 'זהירות, שביר!' כשזז לאחור, בניסיון כושל שלא להתנגש בים הקופסאות שהיו פזורות על הרצפה.

אמת משכה אותו לאחור מצווארונו ושניהם הסתלקו מהחדר. רגע אחד היא עמדה כך, רועדת מזעם, ורגע לאחר מכן דרור הייתה ישובה על הרצפה ששנאה, מתקפלת לכדור קטן, ראשה על ברכיה. היא לא זכרה שהתיישבה או מתי מודעותה השתלטה עליה חזרה מספיק כדי להבין למה הטעם בפיה מלוח כל כך. אבל לא הידיעה או ההבנה גרמו לה להפסיק לבכות על שיברון לב.

2000\10\13, 13:44

היא שמטה את הטלפון על המיטה הקפיצית, והחפץ ניתר חזרה ונחת על הרצפה. דבי פלטה אנחה רצוצה והרימה את המלבן השטוח, בודקת האם המסך העדין התנפץ. משהתרצתה, הכניסה את הטלפון לכיס ופתחה ארגז כלי עבודה נוסף. המרתף של הבית כבר התחיל להראות כמו המעבדה הקודמת שלהם, עם כיור קטן בצד ומבחנות בוהקות, גזיה שעוד לא חוברה לחשמל ועמדה בודדה על שיש מבריק, לפחות שני מכלים של חנקן נוזלי, ומדף מלא חלקית בתמיסות, וחומרים שנצצו באופן לא טבעי.

"אולי תעשי הפסקה?" זאת הייתה מיילו, עומדת בכניסה עם שני ספלי קפה מהבילים.

"לא אוכלים במעבדה, מיילו!" זעקה דבי, דוחפת את האישה בעלת תלתלי השוקולד אחורה. זו הבזיקה חיוך זוהר והניחה את שני הספלים על המדרגות, מתקדמת אל תוך הכנות המעבדה.

"כבר הוצאת אותו?" היא שאלה, לובשת חלוק שבכיסו כבד חיכו משקפי מגן מלוכלכות ואוספת את מחלפותיה לפקעת על עורפה.

"לא, חיכיתי לך. אני לא רוצה לעשות שום דבר נמהר. אנחנו כל כך קרובות… אסור לפשל עכשיו." ענתה דבי, פותחת את הקופסא האחרונה. היא הייתה קטנה, מלאה בפנים בקלקר. המילים: 'זהירות, שביר!' מילאו שתי פאות מהקופסא.

מיילו ירדה על ברכיה, פותחת ביראה את הקרטון ושולפת קובייה מתכתית קטנה, בעלת מכסה שננעל עם קפיץ.

"שנתקשר אל דוקטור פינסטון?" הציעה דבי, משראתה שמיילו לא מתכוונת לדבר.

"אה, ב – בטח." היא הניחה את תא האחסון בנקישה מתכתית על השולחן המרכזי. רק לרגע, כל מה שנשמע בחדר היה צליל החיוג מהטלפון של דבי וקול נשימותיהן של שתי הנשים.

"דבורה! כמה טוב שהתקשרת. כבר פרקתן?" קולו המחוספס והזקן של הדוקטור נישא בחדר.

"אנחנו בדיוק פותחות את הקופסא המגינה. חשבנו שתרצה לשמוע על מצב הפיתוח שלנו." מיילו ענתה מיד, משתלטת בחזרה על קולה הרועד. דבי הבחינה שמיילו סירבה להראות חולשה ליד המורה הוותיק שלהן.

"מצוין, מצוין! ובכן, פתחו את שכבת המגן ועדכנו אותי באיזה צבע הקריסטל." האיש הזקן נשמע מסופק למדי.

דבי הנהנה אף על פי שלא היה ביכולתו לראותה, וניגשה אל ריבוע המתכת בידיים מכוסות בכפפות אלסטיות בעלות צבע כחול, ופתחה את הקופסא בנקישה.

"ובכן?" הוא נשמע חסר סבלנות.

"זה… זה בצבע ירוק." קולה היה ערבוב של חוסר אונים ותסכול עמוק.

"ירוק?! את בטוחה?"

"כן, ירוק אזמרגד."

"מה עשיתן לו? תקנו את זה מיד! זה אמור להיות בצבע אדום, לעזאזל." הוא ירק וקילל.

"אולי אם נאוורר את זה – " הציעה מיילו בקול חלוש.

"לאוורר מה? זה קריסטל!" הוא פלט אנחה כועסת. "נסי לגעת בזה."

"ל – לגעת?" דבי נשמעה חוששת. "זה לא קצת מסוכן?"

"למי אכפת? תצילי את הניסוי!"

"להציל את הניסוי? להציל את הניסוי?!" התפרצה מיילו, "תציל אתה את הניסוי! היא לא עומדת לסכן את החיים שלה בשביל ניסוי מטופש, גם אם הוא יציל את העולם!"

דבי לא זכרה מתי היא התיישבה על הרצפה ליד שני ספלי הקפה הקרים, פרופסור פינסטון ומיילו מתווכחים ברקע, אבל כל מה שנשאר לה בראש היה שהן נכשלו. עבודת חייהן, הדבר עליו עבדו כמעט חמש שנים רצופות – כנראה התקלקל בנסיעתן ואולי לא יחזור לעולם.

2055\10\14, 02:52

היא רצה. קולות של צרחות, סירנות של משטרה ואמבולנס, צופרים ואזעקות של רכבים התערבבו באוזניה לרעש רקע שתאם ללא מקצב להלומות ליבה כנגד צלעותיה. רגליה בקושי נחתו ברעש על הרצפה, ליבתה הירוקה זוהרת מבעד לחולצתה. היא ריחפה מעט מספיק בשביל שכוח התנופה יהיה לצידה, אך לא מספיק כדי שהחיכוך עם הקרקע יעצור את מהירותה – איזון מושלם.

דרור האיצה, דוחפת עוד את כוח הליבה שלה. היא חייבת להגיע לשם בזמן, היא חייבת לעזור להם, היא חייבת לראות אותם שוב. המבט של תום רדף אותה, כל כך מפוחד שחשף את גילו הצעיר, לא יותר מעשור. המבט של אמת רדף אותה, כמו להסתכל במראה רק בצבעים שונים.

המבטים של אימה ואביה רדפו אותה, הניעו את רגליה כל כך מהר שנס שלא נפלה. הכל חלף בטשטוש על פניה, כמו זיכרון ישן. המראה, הריח והצבעים של המקום הישן והאהוב שלה, הבית שלה.

ואז קטיעה של רצף האירועים – קול מחריש אוזניים, של זכוכית מוטחת ברצפה, מתרסקת, מתנפצת. פתאום התחושה של הריקנות, החלל, החוסר, החור שבלב שלוקח את הנשימה ושוכח מחזיר. והיא על האדמה, מחיאות כפיים סביבה. קריאות הידד והרמת כוסית למשפחת הגיבורים שהצילו את העיר. והיא על האדמה, כפות ידיה מדממות וליבה חלול, בידיה שברי קריסטל ירוקים ודמעות על לחייה, פסים של צער על משהו שלעולם לא יחזור.

תחושת הנפילה היא זאת שהעירה את דרור, גורמת לה לזנק במיטתה ולהעיף מעליה את השמיכות למרות הקור. הנערה התנשפה, זיעה קרה נוטפת על רקותיה. היא קמה ממקום ישיבתה, מועדת על השמיכות ורצה לארון, מעמידה פנים שזהו ביתה הישן לרגע, בוא היא יכלה לקום ממיטתה ללא פחד ילדותי ממפלצות, ומוציאה משם את הדבר היקר לה מכל, בעוד ההרגשה החלולה שבחזה מתפשטת ומסתירה את זיכרון הבית. שקית עם שברי הליבה שלה, ירוקים וחסרי חיים, שפצעו את קצוות אצבעותיה כשחיבקה אותם.

2000\10\14, 02:52

היא רצה. קול הזכוכית הנשברת העיר אותה מחלומה, וכשגילתה שמיילו לא במיטתה, רצה למרתף הבית, רגליה הולמות ברצפה.

"מיילו! מיילו!" היא צעקה, מכנסי הפיג'מה שלה כמעט מכשלים את צעדיה. המדרגות התלולות קוללו בפיה על היותן מסוכנות כל כך, גורמות לה לחוסר נשימה בסופן. היא שמעה שברי זכוכית, ערימות של מבחנות מתנפצות על הרצפה.

"מיילו…?" היא שאלה בקול צרוד, נכנסת למעבדה. החדר הקטן היה הפוך. צנצנות על הרצפה, שברי מבחנות בכל מקום, פיסות קרטון שנקרעו בפראות, חלוק מעבדה לא-לבן-יותר, ומה שהכי קרע את ליבה – זוג כפפות משומשות מונחות בעדינות על השיש, בכוונת תחילה.

ובמרכז מיילו היפה שלה, תלתליה המלאי חיים מרחפים סביב ראשה, עור הקטיפה הכהה שלה מואר באור ירקרק לא מחמיא, ושיניה הצחורות כנגד שפתיה בגוון העשיר מוארות בחיוך ניצחון. האישה החזיקה בידה את הקריסטל, מאושרת עד הגג – תרתי משמע. קצה שערה נגע בתקרה, כפות רגליה מרחפות כמטר מהריצוף.

"עשינו את זה, דבי." היא קראה, לאט לאט מנמיכה עוף עד שכפות רגליה נגעו ברצפה. "יצרנו ליבה מלאכותית."

2055\10\19, 17:13,

היא נפלה במדרגות. זה מה שהטיל את הפצצה. היא החליקה, דעתה מוסחת, וקצה המדרגה התחפר בקשת רגלה, גורם לה לפספס את המדרגה האחרונה ולפלוט זעקת בהלה לפני שהרצפה הקרה פגשה את כפות ידיה.

"דרור!" בין רגע כולם היו סביבה, מרימים אותה מהמשטח ובודקים לשלומה. זה היה יותר מדי. הליבות של כולם זהרו – הרי איך יכול להיות שהגיעו לכאן במהירות הבזק? ליבת התכלת של תום והאדום של אמת, ליבת הסגול של אביה והלבן של אימה. ברור שהשתמשו בהן, גם אם העמידו פני תמימים.

"תעזבו אותי. תעזבו אותי כבר, אני בסדר!" קראה דרור, נכשלת ברגליה בניסיון להתרחק מהפרצופים המוכרים. "אתם מתייחסים אלי כאילו תלוי עלי שלט, 'זהירות, שביר!' די! תפסיקו להתייחס אלי כמו אל נכה."

"אף אחד לא מתייחס אליך כמו אל נכה, גברת צעירה." טון קולה של אביה היה זהיר ומזהיר לבאות.

"כן? אז למה עברנו? אם הייתם מתייחסים אליי כרגיל עדיין היינו בבית הקודם!"

המבט של אימה נשבר מבהלתו והתחלף ברחמים. "דרורי, הבית הקודם לא התאים למצבך, את יודעת את זה. איך תעלי מקומה לקומה? את – "

זה היה הקש ששבר את גב הגמל. לאחר שהנושא הוחבא במשך חודשים, הוא היכה בנערה כמו כדור מאקדח. "מצבי? תגידי את זה. תגידי שאני שבורה, שבגלל שאני לא יכולה לעוף יותר כמוכם ובגלל שלא היה לנו מדרגות בבית, עברנו. אל תחרטטי אותי על 'מצבי'." דרור לחשה. היא ידעה שחצתה את הגבול, אבל משהו בתוכה נפרץ, נשבר יחד עם הליבה. מאוחר יותר יגידו לה שזה בגלל ששברה משהו, וקולות הניפוץ הביאו את המילים אל שפתיה, וזיכרון טרי אל מוחה.

הילה הידקה את שפתיה זו לזו. "את פגועה מאוד, וזה בסדר. אבל לא יכולנו להישאר. איך בדיוק תכננת לעלות מקומה אל קומה? אין מדרגות, רק מפלסי קומות. חשבנו שיהיה לך קל יותר אם כולנו נעבור ונשתמש במדרגות יחד."

דרור הנידה בראשה, גרונה חנוק מדמעות שחסמו את מיתרי קולה. רפאל משך אותה לחיבוק הדוק, נותן לה להרטיב את בד חולצתו. "זה בסדר מותק. מותר לך לבכות."

היא הנידה את ראשה כנגדו. "זה לא הוגן. ז -זה לא -לא הוגן שע -שעשיתי משהו טו -טוב ו – "היא לא יכלה להמשיך, רק כתפיה זזות ביבבות חסרות שליטה. הכל יצא החוצה – השנאה כלפי הבית, כלפי הליבה השבורה וחסרת התועלת, כלפי עצמה. הם היו משפחה של גיבורים, שושלת של דורות שהעבירו את הליבות מאחד לשני. ליבות טבעיות, היחידות בעולם. ואז ביום אחד, בהצלה אחת, זה נגמר. היא שברה את הליבה בניסיון מוצלח להציל אותם. הם היו חייבים לעבור לטובתה. חייבים לעבור לבית בעל מדרגות, הבדל של שמיים וארץ מביתם הקודם. הם לא עפו יותר בבית, נפרדו מחבריהם ועברו.

זה כואב, לדעת שעשית את המעשה הנכון ולסבול מתוצאותיו. לדעת שאם היית פועל אחרת, היו תוצאות אחרות. כמו השאלה על תחנת הרכבת; איש אחד עומד להידרס ובידו התרופה למחלה קשה, וביכולתך להסיט את הרכבת ממסלולה, אך אז רכב ובתוכו חמישה אנשים יידרס וכולם ימותו. במי תבחר?

2000\10\19, 17:13

היא נפלה. אולי זה מה שהציל אותן, הנפילה במדרגות והמבט למקום הנכון – חלון קטנטן שנתן הצצה לתחילת הרחוב שלהן ביום בהיר.

היו שם מכוניות. הרבה מכוניות, שחורות עם חלונות אטומים כמו של האף-בי-איי. זה האיץ את ליבה של דבי, נדחף לגרונה. היא בקושי הצליחה לקרוא למיילו, שישבה בסלון וצפתה בטלוויזיה.

"הם כאן?" מיילו מיהרה אל דבי, מרימה אותה מהרצפה. הן ידעו שהיום הזה יגיע. מאז שהניסוי שלהם הצליח, היה ברור שיבואו לעצור אותן. העולם עוד לא מוכן, אמרו להן. זה קרה לפני כמה ימים. הן הודיעו לדוקטור הנרגש שהלך להפיץ את ניסויים. אבל שום פרס נובל, שום כבוד, אף הזדהות. רק איום וסגירת הפרויקט. זה לא מה שציפו לו. בהתחלה, הן היו בטוחות שהעולם ישמח. סוף סוף יש אפשרות לליבות מלאכותיות, ואולי כולם יקבלו הזדמנות שווה מאשר זוג הגיבורים שעפים בערוצי הטלוויזיה. אולי כולם יכלו לעוף. אולי יהיה אפשר להשתמש באנרגיה כדי להציל את העולם כשהנפט יגמר.

הן היו צריכות לעזוב מיד, אבל היה קשה לוותר על גן העדן הפרטי שלהן. בית מרווח, בעל גזוזטראות יפיפיות המשקיפות אל חצר שנועדה שצחוק ילדים יתגלגל בה. כמובן שהן לא ציפו שזה יסתיים כל כך מהר. הן הבטיחו לעצמן שבוע. שבוע חסר דאגות לפני שילכו. לפני שהכל יעלם לשום דבר. לפני שהניסוי יתגלגל לידיים הלא נכונות.

מיילו אחזה בידה. היא חייכה את החיוך הצחור שלה, אך כעת היה בו מרירות במקום אושר תמים. "אני מוכנה." היא לחשה. "בואי נשרוף את המעבדה."

דבי הנהנה, אבל לא הייתה בטוחה כי זהו הדבר הנכון. הניסוי שלהן, הליבה שלהן יכולה להציל מיליונים. כשהחזיקה גפרור בידה, מוכנה לזרוק אותו על ערימת חומרים דליקים, היא תהתה אם המעשה הכרחי. כמו השאלה על תחנת הרכבת; איש אחד עומד להידרס ובידו התרופה למחלה קשה, וביכולתך להסיט את הרכבת ממסלולה, אך אז רכב ובתוכו חמישה אנשים יידרס וכולם ימותו. במי תבחר?

דבי זרקה את הגפרור, צופה בהתלקחות הלהבות. "הקופסא אצלך?" היא פנתה אל האישה לידה.

מיילו חייכה חיוך קורן אמיתי, והסתכלה מטה על קוביית המתכת שהגנה על הוראות הניסוי שלהן. "כן. בואי נתחפף מכאן."

יחד, יד ביד, שתיהן לקחו את הקופסא וסגרו אותה בתא המטען של הרכב, נעלו את המעבדה פעם אחת אחרונה ונסעו משם, להבות מאחוריהן. הן לעולם לא ידעו שחמישים וחמש שנה אחר כך, הניסוי שלהן היה יכול לרפא לב שבור, לתפור קרע במשפחה שאותה תיעבו כל כך מהחדשות.

איך התנפצו גיבורים.