קרח

מאת: מורן קבסו

שוקו מותחת רגל דקיקה על פני המזרן, שכולא בתוכו ניחוח של זמנים שהיו ואינם, שנים שבהן הורים וילדים גדשו את היציעים, והכסף הציף את קופות הכרטיסים, ולכל תו מוסיקלי ולכל פעלול אקרובטי הייתה משמעות. היא מקפלת את רגלה ומותחת את רגלה האחרת ככל יכולתה, ראשה נוגע כמעט בברכה, אבל היא לא מראה את הכאב. היא שואפת את ריח המזרן לתוך הריאות, חולצתה הלבנה תלויה על הגוף שחייב להישאר צנום.

מאחוריה, בירכתי האולם, גילי הקטנה מונפת בזרועותיו של תומר. שריריו נגלים מבעד לגופייתו המאיימת להתפקע. גילי מקפלת את גופה לאחור, תופסת בכפות רגליה כהופכת לגלגל אנושי, ושולחת חיוך בשפתיים מבריקות מליפגלוס אל הקהל שאין לה. "שוקו!" קוראת, והחיוך היהיר לא נמחה מפניה. "נראה את קולה מרים אותך ככה! מתערבת איתך על קוֹסְמוֹ שהוא לא יכול!"

"אם מדברים על השד, איפה הוא, נתפס על ידי ערפד?" עכשיו מגיע תורה של בת-אל, שכובע מצחייה תלוי על ראשה במהופך, ובתוך הבגדים הרחבים היא נראית כמו זמרת היפ הופ. שלושה בלונים מסודרים סביבה בצורת משולש. היא זורקת חמישה סכינים שבקצותיהם סרטים ורודים ולבנים ותופסת שניים, בזמן שהיתר נוחתים על הבלונים ומפוצצים אותם. ככה זה בכל יום. "קחי, שוקו", שולחת לעברה סכין שצונח על הרצפה בצלצול מתכתי, "תגידי לו, 'אם אתה נעלם לי עוד פעם אחת…'" היא מחייכת, מניעה אצבע מאיימת לרוחב צווארה.

"כן, באמת איפה הוא? לא ראינו אותו מאז שהוא ברח לסרי לנקה", מוסיפה גילי תוך כדי היפוך באוויר, לפני שהיא נוחתת בידיו הלחות של תומר, לא שוכחת להציג את חיוכה הזוהר המזויף ובאותה הנשימה לנזוף, "אמרתי לך לשים דאודורנט!"

"מה את רוצה?" הוא קורא בתסכול, "לא רק שאני מתחנן לגדי כל החורף שיתקן ת'מאוורר, אני גם צריך לחטוף ממך עצבים?! אולי אני פשוט אצא לשלג, שם הרבה יותר טוב!" אבל אף אחד לא מקשיב לו.

שוקו מתיישבת על המזרן בברכיים מקופלות ומתבוננת במרצפות השחורות, המנוקדות בכתמים לבנים, אולי צבע שנשפך, אולי היו כך תמיד. "עוד מעט אפילו מאוורר לא יהיה לנו", היא לוחשת בקול שנמהלת בו נימה של עצב. שניות ספורות עוברות עליהם בשתיקה.

"שטויות", מתרגז תומר, "גדי צריך לקבל היום תשובה מהבנק, בטוח יתנו לו ת'כסף".

היא ממשיכה לשבת, והם ממשיכים להתאמן, אבל הם לא שם, לא באמת, חוץ מגילי, שלא מפסיקה לזהור ולנזוף, לחייך לקהל שלא יהיה לאף אחד מהם אחרי המופע.

כל הבוקר עובר כך, עד שריח אחר מחליף את ריחו המחניק של המזרן ומוחק אותו, ניחוח עצי אלגום והדרים וזנגביל. שוקו מזנקת מהמזרן בחיוניות פתאומית וכמעט תולשת את הידית מעל הדלת, כשהיא מתירה לקור לפרוץ לתוך החלל. "ידעתי!" שואפת את הניחוח המרענן לריאותיה ומחייכת, לא יודעת את נפשה. "הרגשתי אותך מקצה האולם. כל כך התגעגעתי אליך בחודש הזה… איך היה?" וידיה נשלחות אל המותניים המוכרים, להיכרך סביבם, וגופה מנסה להיצמד אל גופו הארוך והדק, אבל קולה ניצב ברחבת הבטון החשופה, עיניו תשושות ושיערו הזהוב נופל מובס על מצחו, פניו קפואים. הוא מרחיק עצמו מידיה החיוורות ונכנס לאולם.

"היה ונגמר", משיב בסופו של דבר, קולו העמוק רגוע כתמיד, אבל שוקו מזהה בו גם קור וכבר לא מחייכת.

"מה… קרה משהו?" הפחד דוקר בגרונה.

הוא מוריד את תיק הצד השחור, וראשו נשמט.

"הופה, הופה, תראו מי הגיע!" קוראת בת-אל.

עיני האחרים ננעצות בפתח הדלת כשורת מסמרים.

"מה, סירקס בוי", תומר קורץ בעין כחולה שובבה ומשליך את גילי מעלה, "לימדו אותך לעשות ג'אגלינג עם חרבות בוערות?"

"אידיוט, כמעט הפלת אותי!" נוזפת בו נערת הגומי וממצמצת בריסים עתירי מסקרה.

קולה מהנהן קלושות ופונה אל מזרן מרוחק, שם הוא מתחיל לבצע מתיחות, וכל אותו הזמן לא מעז להישיר את מבטו.

"קרה משהו, אחי?" שואל תומר, אבל קולה דומם, האולם כולו דומם.

שוקו חוזרת אל מקומה, מתבוננת מדי פעם בקולה ומשיבה את מבטה אל המזרן המתקלף. משהו כבד עומד באוויר, היא מבינה פתאום. ואולי זה רק ריח העובש שנדבק לבד הכחול ולאולמות האימונים ולכל הערים שהם עוברים בהן כבר שנתיים וחצי, מאז שהערפדים הפכו את בתיהם לעיי חורבות ואותם לחסרי בית.

בת-אל לא יודעת כמה זמן חלף מאז שקולה הגיע – השעון הישן מציג את השעה שש ועשרים כבר חודש וחצי – אבל מרגע לרגע, כשהם מתחו את גופיהם כחצים, וקולה אפילו לא הקשית לעברה מבט, שוקו רק נראתה אומללה יותר. נדמה שהיא מהורהרת מדי יום, אפילו עצובה. אף פעם אי אפשר לדעת מה היא מרגישה, אבל אחרי חצי שעה באווירה הזו, שוקו כבר לא הייתה יכולה לשאת את זה.

בת-אל ראתה את הייאוש על פניה – היא הביטה ברצפה כאילו הייתה ים שחור והמזרנים היו ספינות, ובחלל השתוללה סערה עם גלים נוראיים, והמזרן האחרון, שעליו קולה התאמן, היה ספינה שעומדת לטבוע בכל רגע. אז, קמה לאט ופנתה לקראתו, משאירה את הסכין שבת-אל זרקה לה מאחור. בת-אל עמדה וניפחה בלונים חדשים עבור התרגיל, והביטה בקולה, ותהתה אם חולצתה הלבנה של שוקו תבהיר אי פעם את חולצתו השחורה.

היא הושיטה לעברו יד אוהבת, קיוותה, "אתה בא?" אבל קולה קם בכוחות עצמו, ראשו נישא מעליהם. הוא מתח את זרועותיו הדקות מאחורי גבו ונשף נשיפה ארוכה, מייחל לרוקן את ריאותיו כבלון, כזה שנופל עליו אחד מסכיניה של בת-אל – אבל לא עד הסוף, לתוך מסת האוויר שהיא נושפת פנימה, אלא רק על ציפוי הגומי. ואז הלך בעקבות שוקו.

בת-אל לא יודעת מה הסיבה, אבל כשהיא ראתה את שיערה החום של שוקו, נזכרה פתאום בבוקר שהעבירה עם קולה בנהריה, כשענני גשם צפוניים הסתערו עליהם. אז, רק הגיעה לשם ולמזרנים עדיין לא היה ריח של מקלט ציבורי. היא שאלה את קולה למה קוראים לשוקו כך, והוא נשא את עיניו החומות לעבר העצים היתומים מענפים, ונאנח בלי קול, "בהתחלה יש לה מין… ציפוי כזה של שתיקה שמסתיר את מי שהיא באמת, אבל ברגע שהציפוי הזה יורד… היא ממש כמו שוקו סמיך ומתוק שמקבל מטייל אבוד, שמצא את הדרך אחרי שהוא הלך שבועות בארץ של קרח".

בת-אל הנידה בראשה ואמרה, "איזה קרח…? רק גשם יש פה!" אבל הוא אמר שאם רע לו וקר לו ומר לו, היא תמיד מחממת לו את הלב, ואחר כך לכסן לעברה מבט והוסיף בחצי חיוך, "עם כמה שהיא נראית לך ילדה טובה, במיטה היא אש ותמרות עשן". מאז ומעולם הוא היה חצי משורר וחצי מאפיונר. אולי זה מה ששוקו אהבה בו.

כשהם הגיעו למרכז האולם, דרכיהם התפצלו כתמיד וכל אחד מהם טיפס על סולם, מטר אחר מטר, עד שנעמדו על שתי המדרגות הצרות, הגבוהות כמקפצות. אם היו מותחים את ידיהם, היו נוגעים בתקרה.

"היי!" קראה גילי, מודאגת, "תבדקו שהתקינו את זה כמו שצריך, שלא תיפלו עליי!"

"באמת תודה שאת דואגת לנו!" השיבה שוקו בחיוך קל.

נערת הגומי שתקה והחמיצה פנים.

"בת-אל, את יכולה להפעיל את המוסיקה?" הוסיפה שוקו, אבל נערת הסכינים פסעה לעבר מכשיר הרדיו-טייפ הישן, מחצה את לחצן ההפעלה שוב ושוב, עד שלבסוף קראה, "אין, זה מקולקל!"

שוקו נאנחה בעיניים עצובות והביטה בקולה, שחיפש את שלבי הסולם באמצעות רגלו הארוכה ופתח במסעו מטה. "חכה, אז נתאמן בלי מוסיקה!" קולה היה נואש, את זה שמעו עד למטה.

קולה מלמל משהו ועלה בחזרה. הוא נראה מדוכא, כאילו מדרגת הטרפז הייתה קרש שכפו עליו לחצות, ובעוד רגע ייפול לים שכולו כרישים. אבל לא היו מים ולא סערה ולא קרח ולא ספינות ולא כלום.

בזמן שנשפה אוויר לתוך הבלונים החדשים, בת-אל השקיפה לכיוונם מלמטה: שוקו אחזה בנדנדה, עזבה את המקפצה וצללה לתוך בריכת האוויר, ואז היא נטשה גם את גוף המתכת וריחפה במשך שניות אחדות כל הדרך לקולה, שנתלה מרגליו כמו עטלף, הרחק מעל האחרים. הוא תפס בידיה והשליך אותה אל המדרגה הסמוכה. אחר כך לקח תנופה והתעופף אל הצד האחר.

עכשיו שוקו צוללת כשהיא אוחזת בנדנדה ומרחפת לכיוונו. עכשיו הנפילה מגיעה. ידיו מחמיצות את אצבעותיה במילימטרים בודדים, והיא דואה הרחק לפנים ומרגישה שלא נותר בידיה מאום – לא הנדנדה ולא קצות ציפורניו ואפילו לא האוויר, אז היא תופסת אחד משלבי הסולם הנמוכים ומהדקת סביבו את שתי ידיה, וגם את חולצתה הלבנה ואת כפות רגליה, ורק אז פוערת את עיניה כאילו הייתה הבלון שברגע זה נופל עליו סכין, וציפוי השתיקה והעור יורד, כשהיא מבינה שאחד המסמרים ננעץ בכף ידה.

תומר מקלל. לפני חודש נכנס לקרוואן של גדי ואמר לו שבסולם של הטרפז יש מסמרים בולטים שעוד שניה יהרגו את כל האנשים שהערפדים עוד לא תפסו, אבל הוא רק עשה "לא-לא-לא" עם הראש כאילו הסביר לילד מתקשה, והוביל אותו לכיוון היציאה. "לא יקרה כלום, המתקן הזה נודד אתנו מאז שהקמתי את הקרקס. בבנימינה הוא לא אכזב, בנהריה הוא לא אכזב, אז אתם יכולים לישון בשקט, הומלסים חביבים שלי", חייך את חיוכו הארסי, ואחר כך סגר את הדלת והלך לצפות בסרט כחול. הגניחות הדהדו עד הקרוואן של קולה, שכבר סיים לדחוס את בקבוקי הבושם לתוך המזוודה, וניסה למצוא מקום עבור המחשב הנייד.

"נו, מה יהיה עם הרעש הזה?!" תומר צעד בחלל הסגור, זועם כמו טיגריס בכלוב, שיערו החום נדבק למצחו.

"אז תגיד לו להנמיך ת'ווליום", קולה נראה רגוע. הכל פשוט עבורו. "או שתלך לראות איתו ת'סרט, גם ככה מגילי אתה מקבל רק צעקות…" הוא חייך, לוחץ בכוח על גב המזוודה.

"אל תעשה ממני צחוק כמו הנוכל הזה! כבר חצי שנה הוא מורח אותנו עם המשכורת", זקף אצבע חדה וקשה מול העיניים התמימות, שכבר הפסיקו לחייך.

"אתה חושב שאני לא יודע?" לחש הקול הקר, "למה אני טס עוד יומיים? בשביל לעשות לימבו עם המקומיים לאור הירח?! אני חייב לעשות משהו שיביא אנשים".

"אז אי-אפשר ללמוד את זה בארץ?! למה סתם לבזבז כסף בשביל להיתקע באוהל עם התאילנדים האלה? אפילו מקלחת נורמלית אין להם שם".

כתפיו של קולה רעדו, עיניו החומות בערו. "זאת לא תאילנד, זו סרי לנקה, ואולי אין להם ג'קוזי עם מים מבעבעים ועשרים סוגי סבון כמו בצימרים שאתה לא יכול לחיות בלעדיהם, אבל יש להם אש, ואת זה, שרירן עלוב שכמוך, לא יהיה לך לעולם", הוא מחץ את המזוודה בחוזקה. משהו נשבר. קולה לא בדק מה.

תומר המשיך להביט בו במשך רגע ארוך, לפני שיצא משם בטריקת דלת.

עכשיו הוא ממהר לכיוונה של שוקו, ששומעת את צעקותיהם המבוהלות.

היא מגביהה עיניים לחות ושותקות אל פניו המרוחקים של קולה, ורואה ששערותיו הזהובות הארוכות מפוזרות סביב פניו כקרני שמש, ופיו פעור מעט וגומת חן חורצת את לחיו, אבל רק את מצולות עיניו היא לא מוצאת, והיא לא יודעת אם נשארה בהן אדמה או שהכל הפך לקרח, והיא לא יודעת שברגע הזה, בין הקירות המסוידים, המתחננים שהרוח תשקוט, הוא מבין שרק יצא לקרח, ואפילו אם ילך שבועות וחודשים, ואפילו אם יחפש עד שתצא נשמתו מגופו ותהפוך לרסיס קרח חיוור, לא ימצא את דרכו לעולם.

תומר הוא אמנם סבל שהחליף את בית המלון בקרקס ואת המזוודות בגופה של נערת גומי זועפת, אבל עיניו הכחולות החכמות מביטות בקולה כבר שש שנים. הן רואות הכל.

קולה מקווה שהיא תראה את כל זה בתוך עיניו, אבל הן גבוהות ורחוקות מדי, והיא יורדת למזרנים הישנים בעזרתם של תומר ובת-אל, כשקולה נשאר שם למעלה, רגלו האחת על הסולם ורגלו האחרת באוויר, ומתבוננת בעיניו כשהוא מעז להביט לעברה, אבל המרחק ביניהם רב מן האוקיינוסים המפרידים בין הקטבים. היא רואה רק את הקרח שכולם רואים, ואז מרימה את כף ידה אל פניה ומביטה בה, ורואה את הדם.

קולה יורד מהסולם לאט, ניצב במקומו במשך שניות אחדות, נותן בה את מבטו הקפוא ואחר כך נושא את רגליו ומסתלק משם.

"נו, מה אתם בפאניקה? סתם חתך מסכן", גילי עומדת לבדה עם כל הנצנצים ומחייכת חיוך מתפנק, "רק שהערפדים לא יראו אותך!"

תומר מתבונן בה בסלידה ומניד בראשו.

"בואי, שבי, נראה אם יש משהו בערכה", בת-אל נבלעת בחלקו האחורי של האולם, שם קבורים כל המזרנים והתלבושות הדהויות מתחת לאבק, וחוזרת עם קופסה לבנה שבתוכה מוטלים בקבוקוני יוד ריקים ופלסטרים שלא יוכלו לרפא כלום.

שוקו יושבת על הספסל הארוך והצר, דמעות של כאב או עלבון זולגות על לחייה, אבל היא לא בוכה, רק בוחנת את החתך העמוק שבעור הרך של כף ידה הימנית ומושכת באפה.

גילי מניחה את ידיה על מותניה ומטופפת על הרצפה. "נו, תומר, אנחנו באמצע האימון!"

"מה את רוצה?!" הוא צועק, וזרועותיו מושלכות אל האוויר כאילו היה בלון בצורת איש שמציבים בקרקסים אמיתיים, "את לא רואה שהיא נפצעה?! את לא רואה מה הוא עשה הרגע?! אז תסתמי ת'פה שלך את, גם כן!"

רק אז שוקו מדברת. "עזוב אותה", קולה שקט ועדין, "היא לא אשמה".

גדי מרגיש כמו גננת בגן ילדים. הוא חוזר מותש ועצבני לאחר סיור שכולו דרך ייסורים בין הבנקים, שם, אחרי כל הניסיונות הכושלים לשכנע את המושחתים המעונבים לירוק לעברו טיפה מים המיליארדים שלהם, הוא קיבל שיחת טלפון מהליצן הזה. "מה אתה רוצה? חזרת כבר לארץ?" אבל להפתעתו, קולה לא אמר דבר. "טוב, תשמע, אין לי זמן לכל ה – "

"אני צריך לדבר עם מישהו", לחש פתאום, קולו היה שקוף, חרישי.

"נו, אז תדבר עם הלוליינית שלך".

"אני לא יכול".

"יש לך חברים, אני לא פסיכולוג".

"אף פעם לא ביקשתי ממך כלום, אני רק צריך לדבר עם מישהו", קולו נעשה רם יותר, אבל נותרה בו הנימה הזו, הצוננת, החלולה כמעט.

השניים מעולם לא שוחחו על ענייני הלב, וגדי ממילא לא התעניין במכאוביו. אילו צרות יכולות להיות לבחור בגילו? אין לו ילדים שרובצים על המדשאות הדהויות באוניברסיטה, שודדים את כספו ומכלים את כל זמנו הפנוי. אין לו צלקת בחזה מצנתור לב ומצעקותיה של "בחירת לבו", שגורמות לו לקוות שילקה בלבו, רק כדי שיוכל לזכות במעט שלווה.

"אמרתי לך, אין לי זמן".

קולה נאנח. "זה בקשר ל… סרי לנקה. מצאתי דרך להרוויח לך עוד כסף".

גדי העביר יד בשיערו הכסוף, ברק ניצת בעיניו הכחולות. "אני מבין. איפה אמרת שאתה נמצא?"

הם נפגשו מחוץ לבית החולים, לא רחוק מהבנק. קולה ישב על ספסל מתחת לעץ שענפיו ריקים ובהה בפיסות הקרח שהצטברו על הכביש.

"איזו דרך מצאת?" גדי לא התיישב.

איש הטרפז נשא עיניים ריקות לפנים והוסיף לשתוק במשך רגעים ארוכים, מסרב להישיר את מבטו.

"נו? אתה מתכוון לגרום לי לחכות עוד הרבה זמן?"

"לא דיברתי עם אף אחד חודש", אמר חרש בקולו החד-גוני, "רק כתבתי בפייסבוק שהכל טוב ואני עושה חיים, שהם לא יחשבו שנעלמתי", הוא השתתק, לקח נשימה עמוקה וישב ללא ניע, האוויר מאבד עצמו לדעת בריאותיו. "קיבלתי את התוצאות לפני ארבע שעות ומאז אני לא מסוגל לקום מהספסל הזה", שלח כף יד חלשה ופתח את תיקו, ואחר כך הציג מסמך רפואי.

גדי התיישב על הספסל וסקר את המסמך בעיון. "אמרת שמצאת דרך להרוויח כסף", העיר לבסוף.

"אתה מבין מה כתוב פה?"

הוא השיב את המסמך לידיו. "אני מבין ששיקרת".

קולה התבונן בו, ואל הריקנות בעיניו נוספה איזו נוקשות בלסתות.

"זה לא משנה", הפטיר בעל הקרקס בחיוך קלוש והניד בראשו, "כלום כבר לא משנה. אין הלוואה. ההופעה הראשונה של השנה תהיה האחרונה שלכם".

קולה שתק והמשיך לאחוז במסמך.

"בשבילך אין הבדל, גם ככה אתה מפוטר".

הוא הנהן בראש חפוי ולא זז, רק שיערותיו הזהובות והארוכות רעדו עם הרוח מתחת לכובע השחור, כמעידות שהוא עדיין חי.

גדי קם מהספסל, חזר למכונית ונסע לשתות תה במרכז המסחרי השומם, מחשב את הסכום שיכול היה להרוויח בדקות שבזבז. גם מהם הוא לא מקבל כלום, מהרהר עכשיו, בעודו נכנס לאולם האימונים היפה שנתן להם, ורואה שם רק תוהו ובהו: המזרנים פזורים על הרצפה, גילי צועקת על תומר, שוקו יושבת על הספסל בזמן שבת-אל חובשת את כף ידה, כאן מושלך סכין, שם ננטשו בלונים שהתפוצצו. הם מבחינים בו ומיד מסתערים לעברו בפראות, "גדי, קיבלת ת'כסף?", "גדי, היא נפלה!", "גדי, הוא לא שם דאודורנט!"

הוא שותק ומביט סביבו. "איפה קולה?"

"הלך", לוחשת שוקו.

"גם אתם הולכים. מחר בבוקר. כדאי שתארזו את הדברים שלכם", פונה לאחור ויוצא משם, מילות הצער וההשתוממות שלהם חולפות על פניו כמו בלונים.

"רגע, גדי", שוקו ממהרת בעקבותיו, ידה הימנית שמוטה לצדי גופה.

הוא מסוכך על עיניו הכחולות מפני השלג המסנוור בדרכו אל המכונית. "את צריכה ללכת לבית חולים, שתוכלי להופיע הערב כמו שצריך".

"חכה שניה, הוא אמר לך משהו?" שואלת מבלי לעצור לנשום בין מילה למילה.

רגליו של גדי מחישות את קצב צעדיהן.

"אני דואגת לו, הוא חזר שונה מסרי לנקה".

"אולי יש לו ג'ט-לג", מגחך.

"הוא נתן לי ליפול".

גדי מביט בה, בשיערה הארוך הסתור ועיניה הטובות. היא נראית כמו ילדה. הוא לא חש אפילו קורטוב של חמלה כלפיה, אבל למען ההגינות, הוא מוכרח להודות שהיא מעולם לא ביקשה ממנו דבר ומעולם לא התלוננה, בניגוד לאוסף האומללים הזה, שמיהרו לנצל אותו ברגע שהערפדים נחתו על גגות בתיהם. "את לא מנסה… להציל את החבורה שלכם? להציע איזה… מופע התרמה?"

היא מנידה בראשה. "יש דברים שאי אפשר להציל".

"אם כך, אני מציע שתעזבי אותו", חיוכו גאה, "אני אומר לך את זה כדי שלא תבכי לי אחר כך כמו החברים שלך".

חיוכה בז לדבריו, הוא רואה את זה. "מה פתאום! אנחנו שוקו וקולה, אנחנו צוות מנצח, אתה עושה צחוק?" אבל הביטחון שבחיוך הזה מזויף כמו הזוהר בתרגיליה של גילי, או העליזות בפעלולים של בת-אל. גדי כמעט נהנה לשבור אותו.

"הוא היה מאושפז שם". חיוכה נמוג משפתיה. "היה לו חום גבוה, גבוה מאוד, ולא היה בית חולים בכל האזור, אז האנשים שלימדו אותו להופיע… טיפלו בו בשטח". ומעיניה. "אבל הם נתנו לו עירוי… נגוע, ועכשיו הוא צריך לשתות…" מגרד בלחיו. "מה יש לך בפצע?"

"מה?", היא נראית חיוורת יותר מבדרך כלל.

"תיזהרי, שהוא לא ישתה לך את הדם".

חיוכה נעלם כליל. היא שותקת, בוהה בקרקע. צל נופל על פניה, המתקדרים בן רגע.

"אז מהסיבה הזאת, שוקו היקרה, אני מציע לך לעזוב אותו. את צעירה, בריאה… והוא… את אמרת בעצמך, יש דברים שאי אפשר להציל".

שוקו מנידה בראשה. "לא אכפת לי", היא לוחשת בקול מר ומתרחקת מגדי ומהאולם היפה שנתן להם. טיפות הדם נושרות מכף ידה החבושה אל הקרקע.

גדי מושך בכתפיו ופונה אל הקרוואן, לראות בחורות שלא יטרידו אותו.

גילי מודאגת. הרוח הנושבת כאן הערב מנסה להרוס את השיער שהחליקה היום פעמיים, ליתר ביטחון. זה יהיה נורא להתקפל לגלגל כשתומר המרגיז מרים אותה, ופתאום כל האנשים בקהל יראו קצוות מפוצלים. היא רצתה שהמופע יתקיים באוהל יפה, או אפילו באולם, אבל גדי הקמצן אמר שבאוהל צריך לדאוג לתאורה ולמיזוג אוויר, ושבחוץ יש פנסי רחוב, ואפשר לפרוש סרט מסביב לרחבה, "כדי שהצופים לא יחשבו שהם יכולים להיכנס בחינם".

קולה ברח, שוקו נעלמה ובת-אל הלכה למרכז המסחרי, לחפש טייפ חדש, אז גילי נשארה עם תומר להכין את המקום. היא ישבה מול המאוורר המצפצף ודפדפה ב"ווג", בזמן שהוא סחב את הטרפז החוצה עם שני חברים. שוב לא השתמש בדאודורנט, אז היה בלתי אפשרי לעמוד במרחק של פחות ממאה מטר ממנו, אבל עכשיו הכל הסתדר: בת-אל עושה את השטויות שלה עם הבלונים, תומר שומר מרחק, וגילי נכנסת פנימה ומתאפרת לקראת רגעי התהילה שלה.

רק עכשיו קולה חוזר לאולם. "איפה שוקו?" הוא עובר בלי להגיד לגילי כמה היא יפה. היא מחמיצה פנים, מצביעה לכיוון אזור התלבושות, מאחורה, ולא מסירה את מבטה מהראי.

היא שומעת את שוקו מדברת. "הגעת". היא מוציאה את הקונסילר החדש מתיק האיפור, "גדי סיפר לי", ומורחת טוב-טוב, להסתיר את כל נקודות החן המיותרות האלו.

"אז את יודעת", הוא מגיב סוף-סוף.

"למה לא אמרת לי?" נימת קולה עצובה כנימת קולה של גילי, כשנשברת לה ציפורן, "אם היית קורא לי, הייתי – "

"תחפשי לך חיים משל עצמך", קולו קר כמו קולה, חושבת גילי ומגחכת לעצמה.

"אבל קולה…"

"ולא קוראים לי קולה, מספיק עם השטויות האלה! מה, אנחנו בהצגת ילדים?! תראי אותנו, כמו שני ליצנים דפוקים אנחנו נראים!"

גילי שמה פודרה, ליתר ביטחון. אי אפשר לדעת מה רואים עם הפנסים האלה. היא ניסתה להציע לשוקו לשים פודרה מאז שהכירו, אבל שוקו לא רצתה, אמרה שהיא "לא אוהבת זיופים".

"למה, אתה חושב שרציתי לבוא לחור הנידח הזה?" היא לוחשת, "יכולתי להגיע לירח. כל השנים כולם אמרו לי שעם ראש כמו שלי אני יכולה לכבוש את כל העולם הארור הזה, אבל אותי לא עניין לכבוש כלום", קולה שקט ועדין, כמו הסומק הוורדרד שגילי צובעת בו את לחייה, "רציתי לעוף. רציתי… לא יודעת, להיות חופשיה לכמה שניות, להתנתק מהקרקע ומהכסף וממה שצריך לעשות וממה שצריך להיות. אפילו כשהערפדים הרסו את הבית שלנו… אני שמחתי".

"שמחת? את יכולה לשמוח מפה עד סרי לנקה", הוא משיב בקול מר, "כל מה שמעניין אותך זה לכבוש – לכבוש אותי, לכבוש כל עיר שאנחנו מגיעים אליה… את רוצה שהכל יהיה שלך, כל השמיים והקהל והמחיאות-כפיים. עד שאת לא משיגה את זה, את לא נרגעת, ואז את שמה דגל במפה וממשיכה הלאה. בכלל יצאת מפה בכל הימים האלה, או שאת רק מתאמנת?"

גילי מייחלת שיפסיקו כבר, היא לא יכולה להתרכז ברעש הזה. עכשיו עברה לעיניים, אבל אם הם ימשיכו, היא עלולה לצאת מהקווים. לא, היא מוכרחה להתרכז ולשים את האייליינר כמו שצריך. הם שותקים. יופי.

"אתה חתיכת בן זונה", קולה של שוקו רועד, אבל אצבעותיה של גילי יציבות. זה הפרנץ', הוא מחזק את הציפורניים. "אני לא יודעת בכלל בשביל מה אני ממשיכה לנסות, הרי שום דבר לא יהיה מספיק טוב בשבילך. אתה אפילו לא מאמין בטרפז שלנו יותר, אז הלכת אליהם".

"נו, וזה עזר במשהו?" קולה שואל בקרירות.

גילי מנצלת את ההפסקה הזמנית כדי לשים מסקרה. בעבודה כמו שלה חייבים ללמוד להתאפר מהר.

"אבל למה לא סיפרת לי?" היא חוזרת. "אני כל הזמן אוהבת אותך ומלטפת… לא חשבת שאני יכולה לעזור?"

"זאת הבעיה, את לא מבינה? את לא יכולה לעזור לי, את לא יכולה לגעת בי, את לא יכולה כלום!"

זה לא היה נעים… חושבת גילי בחיוך קליל, ובוחרת צללית כסופה שמתאימה לבגד הגוף השחור שלגופה. שוקו נאלמת.

"לא חשבת שאולי אני פשוט לא מאמין בנו?" הוא שואל בשקט.

"עכשיו אתה סתם אומר בשביל שאני אעזוב אותך ולא תצטרך לעשות כלום בקשר ל – "

גילי מחזירה את המסקרה לתיק ומוציאה את הליפגלוס. היא קנתה גוון ורוד זוהר במיוחד, שיוכלו לראות את חיוכה היפה אפילו בשורות האחרונות.

"תעזבי אותי. תמצאי לך מישהו אחר, שיוכל לעשות לך היקי בצוואר בלי להרוג אותך", קולו קפוא, "אני כבר לא יכול".

"אתה חושב שבגלל זה אני איתך?" היא יורה את המילים כקריינית המודיעה על מבצע של אחד פלוס אחד חינם על כל מחלקת האיפור, "אני לא מסוגלת שמישהו אחר ייגע בי, או-קיי? אני אוהבת את הידיים שלך ואת הריח שלך ואת כל הלילות שאני יושבת מחוץ לקרוואן ומסתכלת על הכוכבים וחושבת איזה מזל יש לי שאני איתך, אז אל תגיד לי להיות עם מישהו אחר!"

מצמוץ שפתיים כדי שהליפגלוס יימרח בצורה אחידה, מבט אחרון בראי וזהו – גילי מוכנה להופיע. אבל קודם שני הליצנים האלה צריכים לעלות, אז היא יוצאת החוצה, שהם לא ירגישו ששמעה את כל השטויות שלהם, ונזהרת שהרוח לא תפרע את שיערה.

שוקו מטפסת על הסולם, וגילי מגלה שידה הימנית כבר לא חבושה. היא לובשת בגד לבן ורחב מסאטן עם טלאים שחורים, משהו שגילי לא הייתה לובשת גם אם היו מאיימים עליה עם אקדח מים רגע אחרי שעשתה מחליק. פניה צבועים בלבן, עם אף אדום מצויר ודוגמת פרפר כסופה על הלחי. קולה יוצא אחריה, לבוש בבגד בצבע שחור עם טלאים לבנים, וגם על פניו הקפואים נחת פרפר כסוף. גילי צוחקת.

שניהם נראים מדוכאים כשהמוסיקה מתחילה. הם נעמדים על המדרגות השונות, מחכים לפזמון.

אז, שוקו עולה על הנדנדה ומתחילה לדאות באוויר הערב הקר.

קולה אוחז בידיה כשהוא תלוי במהופך, מעיף אותה עד המדרגה ומתעופף לכיוון הנדנדה השנייה.

אחר כך שוקו מתעופפת שוב לכיוונו, והוא תופס אותה בשתי ידיו ומשליך. היא מגיעה לנדנדה, עושה גלגול באוויר ונוחתת על המדרגה. בזמן שהיא מחכה שיתיישר ויעמוד לקראת המשך התרגיל, שוקו מוציאה חפץ מכיס מכנסיה ואוחזת בו בידה השמאלית.

גילי לא רואה מהו ממקומה שמאחורי הקלעים, אבל היא מבינה שזה חפץ כסוף שסרטים ורודים מתנופפים מקצהו.

השיר נמשך, ושוקו צוללת שוב ומרחפת לכיוונו של קולה. הוא מבצע גלגול כפול באוויר ונתלה במהופך, ואז היא מצמידה את החפץ הזה, הכסוף, לכף ידו השמאלית, מזיזה אותו במהירות ולופתת את ידו של קולה בידה הימנית.

עכשיו קורה דבר מוזר: המוסיקה מוסיפה להתנגן, קולה מנסה לנער מעליו את ידה של שוקו, כדי שתיפול על רשת הכדורעף שבת-אל מצאה במרכז המסחרי. אבל שוקו נשארת תלויה מעל הרשת ולא מרפה מכף ידו, ועיניו דוקרות את האוויר ביניהם ואת עיניה, את זה רואים אפילו בשורות האחרונות, ונדמה שהם קפאו – הוא, גופו פונה מטה וראשו פונה מעלה בזווית לא נוחה, והיא, גבה אל הקהל ושיערה מתפזר ברוח, והמוסיקה נמשכת, צליליה מתנגנים, שמחים וילדותיים, מציירים עתיד ורוד ויפה של צחוק אינסופי, למרות שיש שם רק שמיים שחורים.

ואז קולה מנער את כף ידה מעליו והיא נופלת, והוא מביט בכף ידו במבט הזה, החד יותר מכל הסכינים של בת-אל, ומזנק אל הרשת ויורד ומסתלק משם.

שוקו ממהרת בעקבותיו.

בקהל, אחדים מהצופים מוחאים כפיים, אחרים לא מבינים מה קרה. גם גילי לא מבינה, אז היא הולכת לתומר, שניצב דומם על יד הבמה, ושואלת, "תומר, מה הלך פה עכשיו?" והוא ממלמל, "אין לי מושג. את באה להופיע?"

"כן", היא מחייכת, חושפת את שיניה הלבנות, "יָה… שמת דאודורנט!"

קולה מנסה לנשום. הבלבול שאופף את הקהל מתחלף במחיאות כפיים סוערות כשגילי עולה לבמת המתכת הרעועה ותומר מדדה בעקבותיה, אבל הוא לא רואה אותם, הוא רוצה הכל, רק לא לראות אותם, לא להבין מה היא עשתה עכשיו, המטורפת הזאת, שממשיכה לרדוף אחריו במקום לעזוב אותו כבר, לעזאזל. הם לא עברו מרחק גדול, אבל כבר נמצאים באמצע שום מקום, רחוקים מהאולם והרחבה והקרוואנים. לפניהם הכביש, ריק כתמיד, מסביב רק קרח.

"קולה!" היא קוראת, "חכה!" הוא מרגיש כובד מר בגרון, כמשקולת היושבת על בית החזה, אבל פונה לעברה בכל זאת. היא נעצרת, עיניה העצובות אילמות. בידה הבריאה אוחזת עדיין בסכין עם הידית הכסופה והסרטים הלבנים והוורודים.

"מה עשית, משוגעת!" צועק ומניף את כף ידו המדממת מול פניה, "אמרתי לך לעזוב אותי, למה את לא מבינה מה שאומרים לך?! מה הבעיה שלך?!"

היא מתנשמת בשקט, והוא רואה שעינה הימנית נעשית לחה, אבל היא לא מראה את הכאב, היא אף פעם לא מראה אותו.

"מה אני אעשה עכשיו?" שואל, וקולו שבור, והוא שבור, "למה עשית את זה לעצמך?"

"אני לא עוזבת אותך", היא אומרת בקול מר ונעלב וילדותי והחלטי וסופי וסופני כמו הדבר הארור שיש עכשיו לשניהם. דמו צונח על האדמה בטיפות גדולות. "צריך לחבוש את זה", היא מצביעה לעבר כף ידו.

הוא כמעט מגחך, אבל יודע שאין טעם. הוא צריך דם. ריאותיו רועדות, לא מצליחות לנשום את החמצן הארור. הנה, הוא לוקח נשימה עמוקה ודוקרת. כשהקור מרחף באוויר הערב, קולה מרגיש גוסס פחות. מחשבותיו נעשות בהירות יותר, כשמיים ששרדו סופה המשאירה אחריה דממת מוות.

"בואי, אני לוקח אותך לבית חולים", הוא פונה לכיוון הכביש, מחפש את תחנת האוטובוס הנמצאת אי-שם, אבל הכביש צר ונטוש, והם צועדים כשני יתומים בלילה. לא, זה רק הוא שהולך. "בואי, אולי זה לא עבר אלייך, אולי נסגר לך הפצע!"

אבל היא לוקחת את הסכין וחותכת פרפר קטן בכף ידה הפצועה, ואחר כך מתקרבת אליו ותופסת בכוח את כף ידו המדממת. "אז עכשיו הוא נפתח".

פיו נפער מעצמו, גם העיניים. "את משוגעת", לוחש.

"לא", היא מנידה בראשה, "רק מכורה". בגדיהם נעים ברוח כעפיפוני ילדים, המבטים חלולים כמו בבית קברות. "בוא", חוזרת לכיוון האולם והקרוואנים המסתתרים מאחוריו. "תנוח, שלא יעלה לך החום".

לעזאזל. רק עכשיו הוא מבין שהיא לא יודעת. היא עשתה את כל זה והיא אפילו לא יודעת מה קרה. הם הולכים יד ביד ולא מדברים, בזמן שדמו המזוהם מתערבב בדמה הנקי, וכל הדרך הוא טובע במחשבות, לא יודע אם להגיד את זה בקול רם או לשתוק לנצח. "מה גדי אמר לך?" שואל בסופו של דבר.

"את מה שהיה. ש… העירוי היה… נגוע". היא פותחת את הדלת ונכנסת לתוך החלל החשוך. קולה שותק. "בוא, נראה אם יש פה קרח או פלסטרים…" ידה מושכת את ידו בעדינות, אבל הוא נשאר בחוץ. היא פונה לאחור מופתעת ומביטה בו. הפרפר שנחת על לחייה שלם עדיין.

"זה לא העירוי", אומר לקרח שמתחתיו, ואפילו שערותיו הארוכות כבר לא מגנות עליו, כשידה ניתקת ממנו בבת אחת.

"מה אתה אומר לי בעצם?" היא נעשית שקטה, מבוהלת.

קולה מחריש, מתיר לה לתפוס בצווארון חולצתו המגוחכת. בגלל צבעה אפילו לא רואים את הדם. "זה לא קרה מציוד רפואי או מחטים או מזרקים, או לא יודע מה הוא אמר לך", כתפיו נשמטות, אבל ראשו עולה ועיניו רואות את הצער שבעיניה ורוצות לקחת אותו ולהעיף אותו כמו בטרפז מזוין, אבל הן לא יכולות לעשות כלום. "הטיסה שלי התעכבה, היו… בעיות עם המזוודה של אחד הנוסעים, אז הלכתי לשתות משהו, בשדה, ופתאום הייתה מישהי. היא… ישבה שם וצחקה. היא צחקה".

שוקו מנידה בראשה ועיניה נעשות רטובות כאילו גשם ארור תקוע בהן, אבל מסרב לרדת. "מה שתית?" היא לוחשת. "וודקה? ויסקי?" יורה את המילים.

הוא מנסה שוב לנשום, אבל אין לו אוויר. עיניו נמלטות אל הספל שהיא קנתה לו בצפת באביב שעבר, ובו מצוירים שני ליצנים מחייכים, מרחפים בעזרת אשכול בלונים אל שמי תכלת.

"מה שתית?" היא צועקת.

קולו כמעט לא נשמע בגשם המתחיל לרדת. "שוקו".