דייר משנה

מאת: שחר אור

אחרי שלוש שעות של מבחנים, הגיע מבחן אחד שבו הייתי משוכנע מעל לכל ספק שיתפסו אותי. הבוחן של חברת 'דייר משנה' הניח על השולחן שלי דף, וביקש שאצייר בית. ראיתי את כף היד שלי אוחזת בעפרונות הצבעוניים בנונשלנטיות, ומתחילה לצייר קווים ישרים מקבילים להפליא, מלבנים עם פרספקטיבה מושלמת, איזומטריה מרחבית נפלאה. תוך מספר דקות היה משורטט על הדף בניין סגול בן שמונה קומות, שלושה חלונות אדומים קבועים בכל קומה, ושורה של שמונה פרחים צבעוניים מוצבת לפניו, זהים בגובה בצורה ובצבעים. אין, חשבתי, אין מצב שהם לא יתפסו אותי, אין אף אדם על כדור הארץ שיבקשו ממנו לצייר בית והוא יצייר בית כזה, זה לגמרי לא אנושי.

הגוף שלי התיישב אחורנית בכסא, בחן את מעשה ידיו, ואז המהם, וניסה לסובב את ראש אחורנית יותר מכפי שהצוואר יכול לשאת. זה הסגיר את הנהג, ברופרמנטריך, ראמאן כמובן. הייתי צריך לדעת לפי הדגשת הסימטריה בקומות ובפרחים, אבל לא תמיד אני יודע הכל, הרבה פעמים הם משתיקים אותי ומרדימים אותי, כך שאני לא מודע לסביבה.

אל השולחן התקרב עתה איש גבוה וקצת שמן. הייתה לו צליעה ברגל ימין, מין גרירה של הרגל. נראה היה כאילו הגב שלו מציק לו, או שסתם ישב יותר מדי זמן. הוא הושיט את היד ללחיצה.

"שלום זמיר, אני דוקטור בן אשר."

"היי." היד שלי הושטה קדימה ולחצה את שלו. הוא לחץ בחזרה, כף היד שלו הייתה מיוזעת, והלחיצה חלשה.

"רציתי לדבר איתך קצת על מבחני ההשלכה שעשית. יש לך כמה דקות?" הוא שאל. רציתי לצחוק, כי השאלה הייתה מטופשת להחריד, אבל כמובן שלא הייתי הנהג, ולכן לא יכולתי לצחוק. הגעתי למשרדים בשעות הבוקר למבחנים, ועד שנציגי החברה לא יחליטו שעברתי אותם בהצלחה, הייתי ברשותם.

"כמובן. כמה שאתם צריכים אותי." התשובה שהגוף שלי ענה הייתה מאד הגיונית ושקולה. כנראה אחד האמולינים נהג, לא הייתי מצפה שראמאן יגיב בכזו נינוחות, התגובות שלהם סוערות בהרבה.

הדוקטור החזיק בידו את הדף ועליו ציור הבית הבלתי סביר שהעליתי בידי, והביט בו מדי פעם בדברו.

"אז ככה. ראיתי את תוצאות המבחנים שעשית. היה לנו את הרורשאך, והיה לנו את הסיפורים שסיפרת על פי תמונות."

"והיה את השאלון מה אני חושב על היותי מארח, אם נתקלתי בבעיות, והאם אמליץ לחברי להתנסות גם, וכן הלאה". הפה והגרון שלי קטעו את הדוקטור בדברו "ועכשיו יש את השיחה עם פסיכולוג".

דוקטור בן אשר חייך. "כן, נכון, עכשיו יש שיחה עם פסיכולוג."

"אז ספר לי, למה בעצם בחרת להיות מארח בחברת 'דייר משנה'? נראה כאילו היית יכול להיות אמן, או מהנדס מצויין." הדוקטור הצביע על הדף שהחזיק בידו. "יש מעט מאד אנשים שיכולים לצייר ככה."

בתוך הראש שלי, נמתחתי. האם הוא הדגיש את המלה אנשים? האם הוא שם לב? לא יעלה על הדעת שהוא לא שם לב. התחלתי לשמוח. לשמוח רק על אש קטנה. לא רציתי שכל האחרים יכבו אותי. ובנוסף, אם הוא לא שם לב שעל השאלון עניתי בדיוק באותן מלים שעניתי בשנה שעברה, מלה במלה, יתכן אולי כושר האבחנה שלו לא מאד גבוה.

"הגעתי אליכם במקרה. ראיתי פרסומת שלכם כשחיפשתי משהו אחר." הגרון שלי הוציא קולות שלא בשליטתי, ואני הקשבתי ונזכרתי.

זה היה לפני כמעט שלוש שנים. גמרתי ללמוד אז באוניברסיטה, וניסיתי לחשוב מה לעשות עם עצמי. עם התואר שלי במדעי המדינה הייתי אולי יכול להפוך לראש ממשלה, אילו הייתי הרבה יותר גברי ומרשים, אבל כסף לא נראה היה שאפשר לעשות מהמקצוע, אלא אם כן אעבוד כעוזר פרלמנטרי, מה שנשמע לי כמו המון עבודה. בדיוק כשהחלטתי שמה שאני ממש רוצה לעשות זה לטייל, בין היתר כדי לדחות קצת את ההחלטה ואת הצורך להיות אחראי ובוגר, נתקלתי בפרסומת של 'דייר משנה'.

הייתה בפרסומת אנימציה נהדרת, דוגמנית עם תלתלים בלונדיניים שופעים שהרכיבה משקפיים, ואז נקודת המבט של המצלמה התמקדה בעיניה, התקרבה עוד ועוד, עד שנכנסה עמוק אל תוך האישון, ובתוכו יכולת לראות אותה הבלונדינית משחקת פאטיקייק עם גבר שהיה בבירור תייר יפני, על פי המצלמה ותווי הפנים. ואז התחלפה דמות התייר היפני בשחקן כדורסל שחור, גבוה שרירי ולבוש בגופיית ספורט. המצלמה התקרבה אל כפות הידיים המוחאות שלהם, וכשהתרחקה נקודת המבט של המצלמה, הדמות מול הבלונדינית הייתה אשה שחורה, לבושת חליפת עסקים מחוייטת. עוד שתי דמויות התחלפו מול הבלונדינית שהמשיכה לשחק איתם במחיאות כפיים, ילד ג'ינג'י מתוק ואשה בהריון מתקדם עם תווי פנים אינדיאנים, בטרם פנתה הבלונדינית אל המצלמה, חייכה ואמרה: "אני מארחת ב'דייר משנה', כי אני מאמינה בשלום עולמי."

ואז התרחקה המצלמה ממנה, כדי שנוכל לראות את דמות החייזר מולה, ירוק, נמוך, עם שתי רגליים ומחושים ארוכים ונטול זרועות שיכלו למחוא כף מול האשה מולו. זו משכה בכתפיה, והוסיפה: "טוב נו, אני מאמינה גם בשלום בין עולמי", ואז מחאה את כפיה אל מול מחושיו של החייזר.

זה היה מצחיק. מספיק מצחיק כדי שהרעיון יישאר בראשי במשך יומיים. מספיק מעניין כדי שאכנס לאתר שלהם ואחשף לעוד פרסומות, ואקרא את החומר העיוני שהיה להם להציע.

'דייר משנה' מיצבה את עצמה כחברת תיירות אחרת, כזו שמאפשרת ביקור בארץ זרות ללא הוצאות מיותרות. לחוות את כל החוויות הנפלאות של חופש בגוף ראשון, בלי לבזבז זמן וכסף. בתחנת המוצא היה התייר מחבר עצמו למתקן שכפול תודעה, בתהליך שארך דקות ספורות. בתחנת היעד היה מארח ממתין לשכפול שנשלח, ומקבל את התודעה האורחת לאירוח בגופו למשך הזמן שנקבע. בתום הזמן הקצוב, היה האורח שב לתחנת המוצא, ובה היה התייר מתמזג מחדש עם החוויות שעברה תודעתו בזמן החופשה. וכך היה התייר זוכה בכל היתרונות שמספקת חופשה, כמו רוגע סקרנות ואושר, ללא סיכון מיותר, ללא הוצאות מיותרות על טיסות, מקומות אירוח וציוד.

למארח הבטיחה החברה משכורת שמנה, ואבטחה בפני כל תקלה אפשרית. אם תרצו, טען החומר שעיינתי בו, תוכלו לבחור לארח בני אדם מכוכבי לכת אחרים, או חייזרים מאחד הגזעים המוכרים לאדם, ועיני ניצתו. הרעיון של תייר יפני עם מצלמה שגר בתוך הגוף שלי, אפילו לזמן מוגבל, לא מצא חן בעיני. גם שחקן כושי שרירי לא עשה לי את זה. אבל הרעיון שאוכל לפגוש מינוזיגי פנים אל פנים. טוב, לא פנים אל פנים, זה לא שבאמת האמנתי לדימוי החזותי של משחק מחיאות הכפיים פאטיקייק בתוך הראש. אבל קונספטואלית, רעיונית, שאוכל לשמש שגריר של כדור הארץ, תוך כדי כך שאני חי את החיים שלי, אוכל את האוכל שלי, נפגש עם החברים שלי, מתווכח עם ההורים שלי, עושה דברים שהם יומיומיים ושגרתיים מבחינתי, אבל מרתקים לתייר חוצני. ולא נשכח, מרוויח כסף טוב תוך כדי כל אלה, הרעיון היה לא פחות מנפלא בעיני. החלטתי שמתאים לי ואני בוחן את האפשרות, ויצרתי קשר עם חברת 'דייר משנה'.

אני זוכר את יום המבחנים המקדימים שערכו לי. את נאום קבלת הפנים של סגן נשיא החברה, שדיבר על החברה והפרדיגמה שמאחוריה: לתת לכל אחד מדרך רגל בכל כוכב לכת שירצה, בלי חליפות חלל שיגנו על העור, בלי מסנני קרינה ומתאמי ספקטרום, וללא מסכות לנשימה. לחוות הכל ממקור ראשון, דרך גופו של אחר.

מטרתו של מבחן הסינון הראשוני שעשיתי הייתה לקבוע האם אגיע לתוכנית שהעדפתי, זו של אירוח חייזרים. הייתה שם סוללת מבחנים ארוכה שניסתה לבדוק מה הגישה שלי לאחר, לזר, לשונה. וכשגילו שרמת הקסנופוביה שלי נמוכה מאד, גזר הדין היה שאוכל לארח חייזרים. אולי. בשלב הבא העבירו אותי סט של מבחני השלכה, סדרה מאד דומה למה שמעבירים אותי בכל שנה, למה שהעבירו אותי היום. אבל אני לא יודע מה הטעם בכל המבחנים הפסיכולוגיים האלו, אם את העובדה הפשוטה שאני לא זה ששולט בגוף שלי הם לא מסוגלים לאבחן.

"ולמה בחרת להיות מארח של חייזרים, ולא של בני אנוש ממדינות אחרות לדוגמה, או אפילו מאחת מן המושבות בכוכבי הלכת?" המשיך דוקטור בן אשר ושאל.

הלוע שלי המשיך להפיק צלילים, בלי שיכולתי לשלוט בכך. "למדתי מדעי המדינה, וחשבתי שזו יכולה להיות אפשרות נהדרת לממש את הלימודים שלי."

ובכן, נכון. כלומר, זו הייתה האמת לאמיתה, וזה גם מה שכתבתי בשאלון שמילאתי מדי שנה. ממש כך. בדיוק באותן המלים. שנה אחרי שנה. אני לא מבין איך יתכן שהם לא בודקים ומשווים לשאלון של השנה הקודמת, ומאבחנים שיש בעייתיות בכך שאדם. נו, יצור כלשהו. נבחן נקרא לזה. שנבחן עונה בדיוק אותה התשובה במשך שלוש שנים ברציפות. זה לא מדליק להם דגל אדום באיזה אופן? האם אין איזה מנגנון ביקורת שמתריע על משהו חשוד, שאולי אין לו שליטה בגוף שלו, ולכן התשובות זהות לחלוטין למה שהוא ענה בפעם הראשונה, והשניה והשלישית, כי מי שכן שולט בגוף שלו מעדיף לא להסתבך עם חצאי אמיתות?

"אני שואל אותך כי." הפסיכולוג עלעל בדפים שהיו בידו, עיין בהם, עד שמצא את הדף שחיפש.

"אני רואה כאן." הוא עיקם שפתיים למולי, וכיווץ את הגבות. "התגובות שלך לגזע של." הוא עצר לרגע ובדק את עצמו שוב "התגובות הרגשיות שלך למינוזיגים מאד עוינות, על פי הפרמטרים הפיזיולוגיים שמדדנו. גם לחץ הדם שלך וגם הדופק קפצו לערכים בלתי סבירים למראה תמונות תמימות של מינוזיגים. והאורח האחרון שלך היה מינוזיגי בשם אלונזדרל, על פי הרישומים שלנו." הוא הפך את הדפים שוב עד שמצא את המידע "לפני קצת יותר משנה אני רואה."

הנשימה שלי נעצרה, הלב שלי דפק מהר. יכולתי להרגיש את הבלבול בראש, את המאבק מי יבוא לידי ביטוי. ניסיתי לנצל את החולשה הרגעית ולתפוש את ההגה, זו בדיוק ההזדמנות שלה חיכיתי וקיוויתי. אבל לא יכולתי, הם היו רבים מדי, ואני הייתי חלש מדי.

יכולתי להרגיש נוכחות רבת עוצמה ליד ההגה, סרבאלאן הביקילף, אני מניח. הוא ביצע השתלטות על הנשימה, וזו החלה מחדש, רגועה ומסודרת. הלב נרגע ממרוצתו.

"כן. טוב. היה לי עימות עם המינוזיגי האחרון שאירחתי. זה לא הלך כל כך טוב." אמר הגרון שלי.

"אתה רוצה לדבר על זה?" שאל הדוקטור.

"לא. אין צורך. היו לנו חילוקי דעות כשהוא ניסה לעוף עם הידיים שלי מאיזה צוק, ולקח לי זמן לשכנע אותו שהן לא מותאמות לטיסה." הידיים שלי התנופפו לצדדים כהדגמה "התגברתי. אני סתם כזה. אתה יודע. לא מת על מינוזיגים כרגע." המשיך הגרון שלי לשקר במצח נחושה.

"אני מבין אותך. זאת נשמעת חוויה לא נעימה במיוחד. אתה רוצה שנשנה את אפשרויות שרשומות בכרטיס שלך, וארשום שאתה לא מעוניין לקבל מינוזיגים?" שאל הפסיכולוג. האצבעות שלו מוללו את הדפים.

"אני לא בטוח. זה לא שאני שונא אותם." אמר הלוע שלי, ואני צעקתי בתוך הראש "אני כן. אני כן. אני שונא אותם בכל לבי." אבל לבי שוב לא היה בשליטתי, הייתי דייר משנה בגופי שלי.

"אתה יכול לכתוב הערה בתיק, שמעדיף לא לקבל מינוזיגים בזמן הקרוב." הציע הביקילף שעל ההגה, וזה בדיוק מה שעשה הדוקטור.

"טוב. נראה לי שסיימנו להיום. תודה רבה על שיתוף הפעולה שלך." סיכם דוקטור בן אשר, והושיט את היד ללחיצת פרידה. "קח את התיק שלך במזכירות , ונתראה בעוד שנה."

יכולתי להרגיש את כל האוויר יוצא מהריאות שלי. לא שיכולתי לשלוט בריאות. אם אחרי יום שלם של מבחנים שבו עברתי סוגים רבים של אמצעי בדיקה פיזיולוגיים, מבחנים השלכתיים, וראיון עם פסיכולוג, לא הצליח אף אחד לאבחן שאני שבוי בגופי שלי, וציפור אחרת שרה מתוך גרוני, איזה סיכוי יש לי שדבר זה יקרה אי פעם? הייתי מיואש.

אספתי את מעט הדברים שלי שהיו מפוזרים על השולחן, בקבוק מים וחבילת מסטיקים, וניגשתי למזכירות. הייתה שם מזכירה שלעסה מסטיק, וחייכה אלי כשראתה שגם לי יש. היה לה עור בהיר, שיער כהה, חולצה עם הדפס פרחים מתחלף, והחיוך שלה הגיע עד לעיניה הבהירות. חייכתי אליה בחזרה. נחמד לפגוש מישהי עם מנהגים מיושנים כמו שלי, חשבתי שאני היחיד בעיר שעדיין לועס. נעמדתי מולה והמתנתי, ואז נעשיתי מודע לכך שחייכתי. אני. אני חייכתי. אני ולא אף אחד אחר. הייתי הנהג. לרגע פתחתי את הפה לדבר, לבקש עזרה, להגיד משהו, ומיד מצאתי את עצמי שוב במושב האחורי.

"אמרו לי לקחת את התיק שלי. שסיימנו להיום." אמר הפה שלי.

המזכירה הסתכלה עלי, על הדפים שבידה, שוב עלי, שוב על הדפים, ואז חייכה אלי. המסטיק בלט על רקע שיניה.

"אתה הולך? עוד לא הגיע הבוקר." אמרה, ואז עצרה, כאילו היא מחכה למשהו. לא ידעתי למה היא מצפה. כבר היה אחרי שעת צהרים, ולא הבנתי למה היא מתכוונת. החיוך שעל פניה נעלם.

"יש כאן איזו בעיה." היא אמרה, והמשיכה לדפדף. הגוף שלי נדרך. "אתה זמיר, נכון?"

הראש שלי הנהן.

"אבל חתמת כאן למטה בשם עפרוני." היא הצביעה על תחתית אחד הטפסים שמילאתי בתחילת היום, ואז בתחתיתו של דף נוסף. "למה אתה חותם בשם עפרוני, אם השם שלך זמיר?"

"אני." הפה שלי אמר, ועצר. יכולתי לחוש את הבלבול ליד ההגה. "אני לא יודע?" אמר/שאל מי שתפש את ההגה. לא הייתי בטוח מי זה. "אולי התבלבלתי?"

"התבלבלת בשם שלך? ב-ש-ם שלך? אנשים לא מתבלבלים בשם שלהם." היא הפסיקה ללעוס, והסתכלה עלי. הפרחים על החולצה שלה הפנו אלי את עלי הכותרת שלהם באישום. הבלבול בראש שלי גבר, יכולתי לחוש את הנהגים מתחלפים בזה אחר זה, ואז נשאר ההגה פנוי. בשבילי.

יכולתי לחוש את האיומים שלהם. שלא אעז לפלוט מלה, ולגלות לה כלום, כי התוצאות תהיינה הרסניות.

"אולי זה שם עט? או סוג של בדיחה מטופשת, לבדוק אם אתם ממש קוראים את מה שאני כותב." אמרתי. הזזתי את שרירי הלסת שלי, מתחתי את הצוואר וסובבתי אותו ימינה ושמאלה. זה הרגיש כל כך כל כך טוב לשלוט בגוף שלי, אחרי כל כך הרבה זמן שלא ניתן לי לעשות זאת.

"ואולי אתה מנסה להגיד שאתה ציפור של בוקר, ולא של לילה? אתה יודע, כמו: היה זה עפרוני, / שופר הבוקר, לא זמיר." היא אמרה, וסימנה באצבעותיה מרכאות של ציטוט.

קימטתי את הגבות. משהו שם היה מוכר, אבל לא הצלחתי להזכר במדויק. היה משהו. עץ רימון?

"משהו עם עץ הרימון?" ניסיתי לנחש. "שייקספיר?"

חיוך התפשט על פניה, מהפה ועד לקצוות העיניים. "ידעתי. ידעתי שלזה אתה מתכוון. חייב לצאת כדי לחיות, אם אשאר אמות." ושוב יכולתי לשמוע מרכאות בדיבורה.

"אז אם אתה חייב לצאת כדי לחיות, בא לך לצאת איתי לקפה?" היא שאלה, ואז הגיחה מאחורי הדלפק, כרכה את זרועה בזרועי, והובילה אותי החוצה מהבניין. הסתובבתי לאחור והסתכלתי אל השולחן מולו ישבה קודם. תיק המסמכים שלי נשאר מאחור. משכתי בכתפיי. לא נורא, בינתיים הייתי הנהג, מה שלא קרה כבר הרבה מאד זמן, העדפתי לחיות את הרגע.

"אני יוליה דרך אגב." אמרה יוליה. זרועה עדיין הייתה כרוכה בזרועי, ותיאמתי את קצב צעדינו. כשהלכנו ברחוב יכולתי לחוש את חום השמש על זרועותיי, את חום זרועה הנוגעת בשלי, להריח את הניחוח שאפף את שיערה, לכוון את מבטי לכל חלון ראווה שרציתי, להזיז כל איבר בגופי כרצוני. תחושת החופש הייתה משכרת. הלב שלי פעם חזק ואיטי, ומילא את כל חלל החזה, וחיוך ענקי מילא את פני. עצרתי אותנו, סובבתי את יוליה אלי, אחזתי בשתי זרועותיי את זרועותיה, קירבתי אותה אלי, ונשקתי ללחיה.

רק אחרי שנישקתי אותה, התעשתי, ועצרתי לברר אם זה גם מתאים לה. היא זו שהזמינה אותי לקפה, אבל אולי זה לחלוטין לא מה שהתכוונה. יוליה נראתה קפואה, המומה קצת. הפרחים על החולצה שלה התנודדו כאילו נשבה רוח סערה, ונופפו עלי כותרת כמו היו על סף התעלפות.

"את בסדר?" שאלתי "עברתי איזה גבול שאסור היה לי?"

"אני מבינה שאתה בתפקיד רומיאו, אם ככה." ענתה לי. רוח הסערה שעל חולצתה נרגעה קמעא.

"לא נראה לי. כאילו, אם אני יכול לבחור, אז עדיף שלא." עניתי. "רומיאו מת בסוף. ואני לא בקטע של למות. בינתיים." הקולות בראשי, שהזהירו ואיימו לחלופין לפני כן, היו שקטים כעת. הסיטואציה של יציאה עם בחורות לקפה הייתה בלתי מוכרת לאף אחד מהם, כך שנראה היה שמקומי ליד ההגה מובטח. בינתיים. כל עוד אתנהג יפה.

נכנסנו לתחנת תשגיר, ויצאנו בקצה השני של העיר. יוליה הובילה אותנו לבית קפה קטן ומיושן. עלינו לקומה השנייה שלו, והתיישבנו באחת מגומחות הישיבה השקופות, שהיו מבודדות קול . בחרתי מוזיקה מתוך תפריט השירים, ויוליה בחרה לנו משקאות חמים ועוגה שנוכל לחלוק.

ישבנו והקשבנו למוזיקה. לגמתי מהקפה, טעמתי מהעוגה, שאלתי את יוליה שאלות שהיו לא אישיות מדי, ומאד נהניתי מהאפשרות לשלוט בגוף שלי ולהחליט מה אני עושה ומתי. העיניים שלי כל הזמן חזרו ונלכדו בקליידוסקופ אורות צבעוני שפעם בתקרת החדר, בפרחים שעל החולצה מולי, ששינו גוון בכל פעם שהבטתי בהם, בעוד השיחה המוזיקה ועיניה של יוליה הלכו וחמקו לשולי התודעה שלי.

כשהצלחתי להבחין שוב בנעשה סביבי, עדיין ישבנו באותו בית הקפה. אני חושב. פניה של יוליה היו הדבר היחיד שהיה ממוקד מבחינתי, כל הרקע נראה חום אפור ומעורפל.

"אני חושב שאני לא מרגיש כל כך טוב. יש לי סחרחורת." אמרתי. הרקע התנודד, והחזקתי את קצות השולחן כדי שגם פניה של יוליה לא יסתחררו בשדה הראיה שלי.

"אתה מסומם." היא אמרה.

"מה? מה פתאום. אני לא לוקח סמים. משהו בקפה אולי." עניתי.

"גם משהו בקפה, וגם משהו בעוגה. נתתי לך קצת MDMA, או אקסטזי כפי שקראו לזה פעם, בצירוף אלכוהול. זה שילוב מאד אפקטיבי. אז ספר. מה הקטע שלך, למה חצי מהזמן אתה נשמע כאילו שציפור אחרת מדברת מתוך הגרון שלך?" יוליה שאלה, ומצאתי את עצמי מתקשה לסרב לה.

"זה לא אני. הגרון שלי מדבר, אבל זה לא אני. זה הם." אמרתי, וציפיתי שאושלך מן ההגה, אבל אף אחד מהאחרים לא ניסה לקחת את מקומי.

החלטתי לדבר במהירות, כל עוד אני יכול.

"הייתי מארח במשך שנה, ואז קיבלתי מינוזיגי לאירוח, והוא הזמין חבר שלו, שגיליתי מאוחר מדי שהוא האקר. הם השתלטו עלי, וזרקו אותי החוצה מההגה, והזמינו עוד המון אורחים אחרים, וכבר חודשים שלא נתנו לי לצאת." הצלחתי להגיד את כל המשפט, ועדיין אף אחד לא זרק אותי מההגה.

"הייתי נשבעת ביקר לי שאתה מקשקש שטויות, אבל אתה על קוקטייל כל כך חזק, שאני לא בטוחה שאתה מסוגל לשקר." אמרה יוליה, וגירדה את סנטרה ואז את פדחתה "אז נקבל כהנחת עבודה שזו אמת. בינתיים." יוליה דיברה, וכשדיברה התמקדתי על השפתיים שלה, זוג פסים ורודים שנעו ברכות והזמינו אותי לצלול לתוכם ולטבוע.

"את רוצה לבוא אלי ולעשות איתי סקס?" שאלתי. היא צחקה.

"אוי, אתה חמוד. ותהיה כל כך נבוך כשתתפכח מהקוקטייל. בעצם אתה צודק, ועדיף שנלך לדבר במקום שבו לא יראו אנשים כמה שאתה מסומם." יוליה לקחה אותי ביד והובילה אותי.

כששמתי לב איפה אנחנו, היינו במקום אחר לגמרי. עברנו שוב דרך תשגיר? אני לא יודע. זה היה חדר מצולע, שכל אחד מקירותיו צבוע בגוון אחר. חלונות היו קבועים בחלק מן הקירות, הייתה שם מיטה, שני כסאות. הכל כמעט כרגיל, מלבד העובדה שמספר הקירות השתנה כל הזמן, והחלונות זזו מקיר לקיר. ניסיתי לספור אותם, אני חושב שהמצולע היה משושה, אולי מתומן.

"זה נורא מבלבל." אמרתי. אחרי כמה דקות, הקירות התייצבו, הצבעים נשארו קבועים, ועדיין הייתי הנהג. "אני לא רגיל להיות הנהג כל כך הרבה זמן." המלים יצאו מהפה שלי, ונשארו תלויות באוויר כמו בלונים. "אני עדיין מסומם?"

"כן. בהחלט יקירי. אני אקצר לך קצת את התהליך, כי דיברת די הרבה בדרך לכאן. סיפרת לי שהגיע אליך מינוזיגי לאירוח דרך חברת 'דייר משנה' באופן חוקי לגמרי, ושהוא ביקש ממך טובה, שתספק מקלט לזמן קצר לחבר שלו, גם הוא מינוזיגי, שנרדף על ידי השלטונות. סיפרת גם, שאחרי שהגיע המינוזיגי השני התברר לך שהוא האקר, ושניהם יחד השתלטו על הגוף שלך. כולם יחד זרקו אותך למקום מאחורי הקלעים, והזמינו עוד חברים מהמחתרת, חלקם ראמאן וחלקם אמולינים, ויש גם ביקילף אחד, ובסופו של דבר אתה לא-אתה כבר כמעט שנה וחצי." יוליה דיברה, וקלטתי חלק מהמלים שלה, וחלק מהן גם התחברו לכדי משפט בר משמעות.

"מה שאני לא מבינה, זה למה לא ביקשת עזרה. שנה וחצי זה המון זמן. היית אצלנו באבחון לפני שנה. היית יכול לפנות ולבקש עזרה. אז מה קרה?"

"לא יכולתי לבקש עזרה, כי קיבלתי את ההגה לעתים ממש רחוקות, וכל פעם שהתחלתי לחשוב על בקשת עזרה זרקו אותי מההגה. באבחון לפני שנה, האורחים שלי פשוט שיחזרו את התשובות שנתתי באבחון שהיה לפניו. ממש מלה במלה. גם היום, את יכולה לבדוק, אמרתי אותם הדברים שאמרתי לפני שנה, ולפני שנתיים, מלה במלה. מה שאני לא מבין, זה למה אין לכם בדיקה של התוצאות הנוכחיות מול הקודמות." ניסיתי לכעוס כשדיברתי אל יוליה, אבל היה לי מאד קשה להתרכז בכעס, בכל פעם הסיח משהו אחר את דעתי, פרח שקרץ אלי מהחולצה שלה, הבזק אור על קיר החדר, הרעש שהשמיעה הנעל כשחיככתי אותה ברצפה.

"וגם עכשיו תפסתי אותך רק במקרה. כי התת מודע שלך קפץ וחתם בשם לא נכון, ואילו לא היו קוראים לי יוליה, ולא הייתי מכירה את שייקספיר, הם היו חומקים גם היום." היא זמזמה נעימה, וניסיתי לזהות.

"אני יכולה להשאיר אותך מסומם לכמה שנים הקרובות. אבל אני לא בטוחה שזה חכם." הקול שלה נשמע מהורהר.

"כבר עשינו סקס? היה לנו טוב?" שאלתי, כי באמת לא הייתי בטוח, וזו נשמעה כמו שאלה שחשוב לברר את התשובה לה.

"נכון, אתה צודק. אתה ממש מתוק כשאתה מסומם, אבל אי אפשר להשאר ככה לאורך זמן." יוליה חייכה כשענתה, וניסיתי להבין מה אמרתי שגרם לה להגיד שאני צודק, ואיך כל זה מתקשר לשאלה ששאלתי.

"אני יכולה לקחת אותך בחזרה למשרדים של החברה, ונשלוף אותם בכוח מהראש שלך." המשיכה יוליה. "זה לא יהיה כל כך נחמד, כי תצטרך להסביר איך הגיעו ששה מתארחים לראש שלך היפה, אבל זה מה יש."

היא משכה אותי ביד, ולקחה אותי לתחנת תשגיר נוספת. אני חושב. הזמן שוב התמוסס וקפץ לי. היא חשבה שהראש שלי יפה?

כששוב הבחנתי מה קורה, היינו במשרדי 'דייר משנה'. הייתה לי תחושת דה ז'ה וו חזקה, אבל הפעם, במקום לחוות את המקום מהמושב האחורי, נראה היה שאני הנהג. המשרד נראה נטוש, ויוליה הסבירה שכבר מאוחר, כולם כבר סיימו לעבוד, והיא ניצלה את המפתח שלה כדי להכנס.

"בוא, שב כאן בינתיים, תיכף נוציא לך את האורחים המיותרים מהמוח, ונשלח אותם בחזרה למקום ממנו הגיעו, ואתה תוכל לחיות בשקט. זמיר, אתה יכול לתת לי רשימה של מי נמצא לך בראש? זה מאד יקל עלי." ביקשה ממני. נתתי לה את השמות והגזעים של דיירי המשנה שלי: שני המינוזיגים, ראמאן אחד, ביקילף אחד, שני האמולינים.

יוליה הניחה על הראש שלי קסדה ורודה מרופדת, והשמיעה מוסיקה קלאסית. חיכיתי. ניסיתי לאבחן תבניות במוזיקה, ואחר כך בפסים שעל התקרה, אבל התקשיתי לשמור על הרצף, וגם התקשיתי לזכור מה אני מנסה לחפש.

אחרי דקה או שתיים, היא חזרה, והמבט שלה היה מוטרד.

"מה קרה?" שאלתי.

"אתה בטוח שמסרת לי שמות נכונים, שאלו שמות האורחים שלך?" שאלה אותי, וסובבה אלי מסך. עם כל שורה שקראתי, הרגשתי את הגרון שלי חנוק יותר.

מינוזיגי, מיז'יואנגדי, נפטר/ה בכלא. תאריך של לפני שנה וחצי.

ראמאן, ברופרמנטריך,  התאבד/ה. תאריך של לפני שנה וחצי.

מינוזיגי, אלונזדרל, עקבותיו/ה נעלמו. תאריך של לפני שנה וחצי.

אמולינים, שבירז, נפל/ה מצוק גבוה. תאריך של לפני שנה וחצי.

ביקילף, סרבאלאן, אושפז/ה עקב פציעה חמורה. תאריך של לפני שנה וחצי.

אמולינים, בריגלודאם, נשלח/ה למכרות טיטאניום ומאז לא שמעו ממנו/ה. תאריך של לפני שנה וחצי.

בלעתי רוק.

"כן. אלו החברה' שאצלי בראש. אני בטוח." אמרתי.

"אני יכולה לסרוק אותם, ואז לשלוף את התודעה שלהם מהראש שלך, ולשלוח אותם לגוף המקורי שלהם, אבל על פי מה שראינו כאן, קיים חשש שאין להם לאן ללכת, זו עלולה להיות שליחה אל הריק." יוליה סיכמה את מה שראינו שנינו יחד.

"לא. אל תשלחי." עניתי מיד "אני שונא אותם. הם זרקו אותי וכלאו אותי. אבל אני לא רוצח. לשלוח תודעה אל הריק, לדרוש מהם לשוב למקום שבו אין גוף שיקבל אותם, זה רצח. יותר גרוע מסתם רצח, זה לרצוח מישהו שכנראה הממשלה שלו כבר רצחה אותו פעם אחת."

"מישהו ששלח אליך את התודעה שלו, כאקט אחרון של נסיון להשאר בחיים בדרך כלשהי." יוליה אמרה, והנהנה.

"הא. אני עיר מקלט. שלום, שמי זמיר ואני עיר מקלט. בואו חברים. איחזו בקרנות המזבח שלי." זה היה כמעט מצחיק. מצחיק, מלחיץ, ומבעית בו זמנית.

"אנחנו מקשיבים." אמר הגרון שלי, וזה היה השלב שבו גיליתי שאני כבר לא שיכור ומסומם. התמלאתי פחד, שלא יכולתי לשלוט בו.

"זה אתה שאמרת את המשפט הזה? יכול להיות שאתה צריך עוד כוס של משקה או ביס של איזה עוגה או משהו דומה, כדי לחזק את עצמך?" יוליה שאלה. נשמתי עמוק וניסיתי להרגע. סימנתי לה ביד לחכות.

"אתם תתנהגו יפה, ולא תכפתו אותי בכתונת משוגעים?" שאלתי.

יכולתי לחוש בלבול בראש, מחשבות שחלפו ודמויות שעברו בזו אחר זו ליד ההגה.

"אף אחד מאיתנו לא יודע מה זה כתונת משוגעים, אבל אנחנו לא נכפות ולא נכפה. מתחייבים. בבקשה אל תשגרו אותנו מכאן. זה קצת כמו שיוליה אמרה קודם, אבל הפוך – חייב להשאר כדי לחיות, כי אם אצא אמות." הגרון שלי ענה.

התיישבתי יותר בנוח בכיסא, עדיין פחדתי מאד, אבל יכולתי לשלוט בפחד במידה מסויימת.

איזה פתרון אפשרי חוץ מאשר לשגר אותם אל מותם, או להשאיר אותי מסומם?

"אולי אתם יכולים למצוא מישהו, כל אחד בעולם שלו, שמוכן לקבל את התודעה שלכם? איזה חבר טוב שלכם, שמוכן לקבל אורח?" הצעתי, אבל כבר כשהצעתי ידעתי שזה לא יעבוד. אפילו אצל הבדואים מצוות הכנסת האורחים נמשכת שלושה ימים בלבד, אין אף אדם, או חייזר, שירצה לקבל אורח למשך כל חייו.

"אנחנו חוששים שזה עלול להיות מסוכן מכמה בחינות. מבחינת הממשלות על כוכבי הלכת מהם הגענו, ובמידה מסויימת גם מבחינת החברה ששכרה אותך לשמש מארח, שעלולה לצוד אותנו כדי להשתיק את הסיפור." היו שם לפחות שניים על ההגה עכשיו, ויכולתי לחוש את נוכחות האחרים מאחור. היה בהם חשש, אובדן, ונדמה היה לי שיכולתי להרגיש ראשית קרן של תקווה.

על הקיר מולי, מוקרנת בלולאה על גבי המסך, יכולתי לראות את הפרסומת שמשכה אותי להצטרף ל'דייר משנה' מלכתחילה, הדוגמנית הבלונדינית שעדיין, אחרי כל כך הרבה שנים, עסקה במשחקי מחיאות כפיים עם כל האורחים שלה, והטיפה לשלום כלל עולמי, ולשלום בין עולמי.

"אולי." התחלתי "אולי אנחנו יכולים לחשוב על. סליחה על הביטוי הגס והמחשבה הסוציאליסטית. אולי אפשר לחשוב על חברה משותפת, יצרנית, שתוכל להשתמש בכישורים של כל אחד מכם. שכל אחד מאיתנו יתרום לחברה הזו מן הכשרונות שלו. שתהיה לי זכות וטו, כך שלא תוכלו לגרש אותי ולכלוא אותי כמו שעשיתם עד עכשיו.

"בעצם," נשמתי עמוק והמשכתי "בעצם, אני מסכים שלכולכם, שלכולנו תהיה זכות וטו כזאת, כדי שנבסס חברה על בסיס יותר שוויוני ופחות כוחני."

"אבל כל אחד צריך לתרום משהו לטובתנו. להתחייב כאן מול כולם. ולעשות את זה גם אחר כך. ברופרמנטריך, את רוצה להתחיל?"

חשתי תזוזה קלה, והשליטה יצאה מידי. בתוך הראש השתדלתי להרגיע את עצמי. הם הבטיחו שלא ינדו אותי יותר. הם הבטיחו. יוליה נגעה בכף היד שלי ולחצה אותה. יכולתי להרגיש אותה למרות שלא הייתי הנהג.

"הופתעתי שאתה יודע את השמות של כולנו." זאת הייתה ברופרמנטריך שדיברה מגרוני "הופתעתי, וגם התביישתי. חשבנו שאתה מלא דעות קדומות ותתייחס אלינו כחפצים, כאובייקטים. לא סמכנו עליך מספיק, ולא הערכנו מספיק את האנושיות שלך, אם זו המלה המתאימה. לא נתנו לך מספיק קרדיט. אני מתנצלת. וגם רוצה להודות לך על ההזדמנות שאתה נותן לנו. היינו כל כך רגילים להיות בצד האנטי-ממסדי, שהתייחסנו אליך כממסד, במקום כבן תמותה. אחד מאיתנו."

בתוך הראש, התודעה שלי התחילה להרגע. אולי יש לזה סיכוי להצליח, וכנראה היה נכון להתחיל מברופרמנטריך.

"מקובל עלי הרעיון שלך, של חברה פנים גופית. אני לא בטוחה במה אוכל להיות לעזר. אולי אני יכולה להציע את הכישורים שלי כמהנדסת. אולי למצוא לנו עבודה במשהו שירוויח את מחייתנו. שרטוט אמנותי, או עיצוב פנים. זו לפחות ההצעה הראשונית שלי לתרומה לחברה. אני אשמח לשמוע מה אתה חושב, ומה האחרים חושבים. מיז'יואנגדי, אתה הבאת את כולנו לכאן, מה אתה יכול לעשות למען הכלל?"

מיז'יואנגדי, ההאקר המינוזיגי שזרק אותי מההגה. לא יכולתי לחשוב עליו או על השם שלו בלי להתמלא בשנאה.

"אתה צודק בכך שאתה שונא אותי." הלוע והשפתיים שלי יצרו מלים "זה לא היה נכון לפעול כפי שפעלתי. היינו צריכים לבקש ממך רשות, לשכנע אותך לעזור לנו, להתחנן על נפשנו, לא לאלץ ולכפות." הגרון שלי עצר, נשם שתי נשימות, ואצבעות כף ידי הימנית החלו לנוע זו מול זו. "לא בטוח שתסמוך עלי מספיק כדי לקבל את זה, אבל אני מציע לנצל את כישורי ההאקר שלי. בעצם אני מציע כדי לבנות מנגנון תוך-גופי שייתן לך אפשרות להגיע להגה בכל רגע שתזדקק לכך, על פי החלטה שלך. כי אתה המארח, וזה יהיה נכון יותר אם יהיו לך זכויות יתר."

לידי שמעתי את יוליה מצחקקת. "נורא מצחיק לראות אותך מדבר. לכאורה אתה יושב שם, וכל הזמן אתה נראה אותו הדבר, אבל יש הבדלים קטנים, צורת החזקת הגוף, אופן ביטוי המלים, תנועות הידיים. זה מגניב אש. אני מנסה לנחש מתי זה אתה – זמיר, ומתי זה אתה – מישהו אחר."

הסתובבתי אליה, וגיליתי שההגה עבר אלי. בלי מאבק, קיבלתי את ההגה רק משום שרציתי להסתובב אל יוליה. זה היה מנחם. ומעודד. אולי לרעיון הזה היה עוד סיכוי. אולי אני אוכל ללמוד לסמוך עליהם.

"אני שמח שאנחנו משעשעים אותך." אמרתי ליוליה, ופניתי שוב פנימה "אלונזדרל, שבירז, סרבאלאן, בריגלודאם, אתם רוצים לתרום? להתחייב?"

אחד אחד הם דיברו. סרבאלאן הציע לנצל את הידע הביומולקלורי שלו, שביקילף יודעים לבצע מודיפיקציות גנטיות על גופם, והוא מאמין שיוכל לממש גם על הגוף שלנו, לדאוג שהגוף יישאר בריא, צעיר וחסון. כשהציע להגביה אותנו בחמישה סנטימטרים, חייכתי.

שבירז ובריגלודאם, שני האמולינים, הציעו לשפר את מנגנוני תנועה של הגוף. שאמולינים יודעים לבצע גישה לכל סיב שריר בנפרד, וזו הסיבה ליכולות הריקוד המפורסמות שלהם. שהם יוכלו להביא את הגוף המשותף להיות מאד פופולרי. בשלב הזה נגעו כריות האצבעות שלי בצווארה של יוליה, לא הבנתי אפילו מה הן עשו, אבל יוליה הפכה לשלולית מתנשמת ועצומת עיניים. הנהנתי, היכולת הזו עשויה להיות תוספת חשובה.

אלונזדרל, המינוזיגי, היה האחרון. "סליחה." הוא פתח "הרסתי לך את החיים בלי להתייעץ איתך בכלל. זאת אומרת, התייעצתי איתך בקשר למיז'יואנגדי, אבל לא אמרתי את כל האמת. ועכשיו אני לא יודע איך אני יכול לתרום. חוץ מללכת מכות ולעוף אני לא יודע כלום. ולגוף הזה אין כנפיים, אז אפילו את זה אני לא יכול להציע."

הקשבתי לו. כשהיה ליד ההגה, יכולתי להרגיש את האבל העצום שהקרין, את הנסיונות החוזרים ונשנים שלו לפרוש את השכמות בגוף שלי ולעוף. חשבתי שכל אחד מהם איבד גוף שאהב, שהיה בטוח וחופשי בו, שהרגיש בו בבית. שבעצם, בקבלם את הצעתי לחברה תוך-גופית הם מוותרים על האפשרות להשיג אי פעם חופש כזה שוב. אצל המינוזיגים בעלי הכנפיים זה היה מודגש יותר, אבל אובדן החופש, אובדן השליטה בגוף משלך, והאבל הכרוך בכך, היה אבל משותף לכל האורחים שלי.

"אולי אתה יכול לשטוף כלים. ולמיין זוגות גרביים. ולעמוד בתור כשצריך. אתה יודע, כל הקטעים האלה שאף אחד לא אוהב לעשות אבל צריך." זו הייתה יוליה שהציעה "כמו ללכת להורים לארוחת ערב של יום שישי, ולענות על כל השאלות המציקות שלהם."

הסתובבתי אליה. "אני אוהב ללכת להורים שלי לארוחות שישי. את יודעת כמה זמן כבר לא הייתי אצלם בגלל." עצרתי לרגע, לרגע פחדתי שיזרקו אותי, שיכפתו אותי. אבל הם התחייבו, וגם אני התחייבתי, ומוכרחה להיות תקווה כלשהי, שתהווה לנו אור בקצה המנהרה. החלטתי להשלים את המשפט "את יודעת כמה זמן לא הייתי אצל ההורים שלי בגללם? רק לחשוב על איך אני מסביר לאבא ואמא שלי מה הסיבה שלא ביקרתי. מעכשיו אני רוצה להיות אצלם ממש כל שבוע, כמו מטרונום. אני מזמין גם אותך."

הרגשתי בי את אישורי התודעות שלהם. הם לא היו רעים מטבעם. כל אחד מהם היה גיבור בכוכב הלכת שלו, לוחם במאבק למען חופש הביטוי, יריב שראוי לכבד ולהכיר. פחדתי מהם, והפחד היה הדדי וטבעי, כמעט כמו השנאה, אבל היה נראה שאולי נצליח למצוא דרך ונוכל לחיות כולנו בגוף הזה. אם נדע לכבד אחד את השני, ולתת מקום לפחדים, לשנאה ולתקווה.

כמו שהם אמרו: אם אשאר אחיה. ורצינו כולנו להשאר. וכולנו רצינו לחיות.