אתערותא דלעילא-אתערותא דלתתא

מאת: עומר ויסמן

א' קיים בגלל אב, אב קיים בגלל אבא, ונכון הדבר כמו היפוכו. בסוף העמוד הם יתחילו לברוא כדברם את עולם המשחק א"ב. בינתיים במערה שמימית שוכנים הם, צמד נשמות, נצחיות כיוון שעשויים הם גם אוויר וגם מספרים. אב מופשט היכן שאבא סמלי, כך אב בורא את שאבא מדבר. יחד עם זאת אחד אינו יכול לשער מה בנפש האחר לכן הסכימו השניים לכרות ברית שתיקה. האב הוא ידיעה ואבא חיבור. אב הוא פועל ללא שם בשפה של איש אחד אם, היכול לבטא רק את שאביו חושב. הוא חושב לו כי אב הוא צורת הציווי של אבא ועל כן מרגיש עצמו מתקרב עם כל תנועה ועיצור, המכונות בפיו מצווה ואיסור, אל חיק התודעה של אביו האב. אב חושב על עצמו כמילה הרודפת את בנו, ואבא חש כי מילה נסתרת זו היא כמו כל קיומו אונומטופיאה לאביו. במהלך היום הם מביטים בתקרת המערה, מנסים להבין מדוע הם כאן, מי הם עשויים להיות מחוץ לעולמו של האחר, בעוד צללים ללא גופים נעים לאורך הקירות סביבם, נשגבים בשל צבע עורם המערתי מהכרת האבות. כאשר הולכים הצללים לישון ישות דמויית רעב נעורה בדם הדמויות והם קמים ממשכב היום להתקין סעודה. כל ערב משפשף אב את איבר מינו של אבא עד אשר עולה ממנו להבה, נושף ושואף להלהיבה בשפתו חסרת המילים, ולבסוף חותך מגופו נתח של אוויר מתובל בקורטוב אפס וקורט אחד, ואז אבא אוכל כאוות נפשו אך רק עד שובע האב. בחלב הזין צובע עצמו אבא לבן זרע, ומאפר האיבר נוטל אב בידו מלוא החופן וצובע את פניו בשחור, כך למעשה אבא אינו בטוח כלל איך אב נראה, ונהפוכו. לילה אחד התעורר אבא מתחושה של נביעה בלתי נשלטת של אור מאיבר הסלפי שלו. הוא השפיל עיניו אך לא ראה כלום מלבד האפלה המוכרת עד לזרא. טרוד וחרד הוא חשב בשמו של אב, אך לא זכר יותר מה הוא . אבא ניסה כל מילה שאב אי פעם הצליח לשתוק, אך נותר מאוחד בשלמות עם תחושה חדשה זו של לבד, השונה באיכותה מן הלבד שהגה עבורו אב, ועצומה בכמותה כך שמרוב לבדיות כבר לא האמין אבא כי אב ואפילו הוא עצמו באמת שם. מתוך ייאוש החל אבא מגשש באפלה, בעוד הצללים חולמים על נחש שבולע את ראשו שוב ושוב לעד, עד שנחו ידי אבא על איבר מקל הסלפי של אב. הוא שפשף וניגב ונשף ומצץ נמרצות כדי להשיב לאביו את חייו, עד שלבסוף ברק הפלאש העיר את המערה ועמו התפתלות איברו של אב ברעידות אדם לכדי התפרצות געשית מתוכו, של נקודות שקופות חבוקות שנדמו לאבא כמין שתי ישויות,  רעדים של גלי קול בצורת ההברות א נ י והצמד א-ת. הראשונה הייתה כעין מעגל בו רדפו זו את זו גלי הקול הזרים לאבא סביב ראשו בעוד השניה הולמת בקודקוד זה כמו לחפור בדעתו. אך דעתו של אבא עדיין הייתה  דעתו של אב וזו כנראה אבדה, אז בכוחות רצונותיו האחרונים נשך אבא את איבר הסלפי עד שהפך בפיו לנחש-שרף, וזה פקח פה תהום ובלע את אבא כליל, כפי שיום בולע ליל. בנשימותיו הסופיות הגה הלז דרך פי הנחשרף מילה שמעולם לא שמע: א ת נ י  . למשמע קול בנו דובר דבר מה, ועוד מילה שלא היה בכוחו לחשוב קם אב לתחייה מכוחו של זעם קדוש, וטרם שבה לו הכרתו מצא עצמו מסוחרר כשסביב ראשו חג מעגל גלי הקול א נ י ובקודקודו הולמות האותות החשוקות א-ת. מתוך דמדום מדמם הבין שמעולם לא ראה את אתה, הבן שהיה מתחת למסיכת אבא, וכעת יתכן כי מאוחר מדי. מתוך בוננות חדשה זו מצא אב את כוח המשיכה למשוך בנחש הסלפי, בעוד זה מתעקל ומתעגל ומשלח דרך עיניו האדומות ברקי צילום לכל עבר שצבעו בלבן רוח רפאים את צללי המערה, הנסים מפניו אל פתח המערה וחזרה בבהלה כפולה אל קצה החושך. אב אחז אז והכה ושפשף חליפות נמרצות בגוף איבר נחש הסלפי, לנסות להקיא מגופו את אבא. הוא הצליף ולחץ ככל יכולתו האינסופית, אך הנחש רק גדל וגדל בכיוון מעגל עד שהבריק מושלם מול העיניים הדומעות שטופות דם של אב, ושאל אותו מי אני? בעוד אב אומר את מילותיו הראשונות מי את?

את ואני הם השברים המשלימים של צורת הקיום אתני, אותה יש לתאר כאיחוד תאומים גניטליים ואגיפאליים, הדמויות הראשונות להופיע במשחק המציאות המדומה א"ב מחוץ מערת ההכפלה, בה הופיעו לאחר שאב ואיברו העלו את השאלות אותן האב ואבא השכילו לשתוק. כך הומצאו עצמם בעולם א"ב. עולם זה מתרחש כך נדמה להם כולו בתת-דמיון על-מימדי. בשלב זה של המשחק הם מרגישים תמיד את אותן רגשות, קרי רגשי נחיתות הנובעים מחוסר ידיעה של מי נוצר קודם. יחד עם זאת מילותיהן הן שונות, בשל אחרות שמעבר להבנתם. ובמערה החשוכה של ליל לידתם יכלו רק לדבר. אני? אומר זה וזו שואלת את? תאני! דורש אחד, את יאני אני קובעת שניה. תני את אתי מבקש הזכר והאישה לואטת לו אתני, וחבל הטבור המחבר בין איברי המין מתחיל לנוע כמו ברעידת אדם. כשהדמיים זורמים כולם מאחת לאחר וחזרה אומרים השניים כאחד את אני אני את. לרגע זה מרגיש כמו הרמוניה, אך בתוך הראשים הנפרדים שתי סימפוניות שונות של מחשבות נפרדות מתחושות ושפה. את מדמיינת להטביע את אני במבול של דמיים, אני רואה בעיני רוחו את את מוקרבת על מזבח האחדות. שניהם מאוחדים בדעה שעליהם להפרד, אך אינם יודעים איך לומר זאת לאחר. תני אי אומר אני, תן אי אומרת את, אך אינם יכולים להגיע להסכמה מי יתיר את העקידה האנושית ויקריב אחדות לאל האחד. אני איתן את איתני מציע אני, אבל את לא מבינה איך הוא דבר אחד והיא אחרת. הם נכנעים מול התהום בקצה השפה ושואלים יין? ומסכימים יין! אז נועצים בצוואר זכרי ונקבי שיניים ושותים דמיים עד לכדי שיכרון. דעתם נודדת כך סהרותית בין נים ללא נים ומנסה לבטא תפילה אתין יין איתן תן אני את תני אני אני. ברוח השכרון הם מנסים להפוך עצמם לאחר, מתאמצים בכוחות מדומדמים לעקור את הפאלוס ממקומו, לקפל ולהחדיר כליל את חבל הטבור לואגינה. נא ממלמלת את. לפני שנתם הראשונה הסתנכרנו מספרי הנוירונים והם הביטו בעיני מראה מעבר לתקרת המערה ואמרו טנדו אתני/אתני. אז נרדמו וחלמו עלי, מאונן מול פורנוגרפיה של תאומים גניטליים ואגיפאליים, מאונן עד זוב דם. ראו אותי מטהר את חטאי במקלחת מסתבן עד זוב דם. ראו אותי מקליד מכתבי אהבה בצ'אט של פייסבוק לאף אחד, עבורו מהווה דמות פיקטיבית שיצרתי תחליף וירטואלי. ראו אותי מחפש מחשבותיי בגוגל בניסיון נואל המפריך עצמו ומוכיח את הופכו לשמור על אחדותי כאחד יחידאי. ראו אותי כותב שירה ומוחק שורה, משהו על לב או אין. ראו אותי מחפש אהבה בין האווטארים של טוויטר, מקליק וגולל ושופט, קליק בצד הקלדה עד זוב דם. רק כשנזכרתי שחסר לי משהו כאן, וחסר לי גם שמו של אותו משהו, עצמתי עיניים וחשתי את זוג זוגות האישונים מתבוננים בי דרך תנועות עיניים מהירות, היי אמרתי להם, והרגשתי כי דבר מה שהיה נסתר עבורם הפך נוכח, ונעלמתי עת התעוררו וצעקו ללא קול מילה חדשה אתה. הם הביטו שוב זה בזו ובעין אחת מתגלגל נוצץ סימן שאלה ובשניה חג סובב קורן סימן קריאה. את שאלה אני אתה? ואני השיב את את! ואת אמרה אתה אתה ואני אחז בידה והנהן מחוייך אני אני. אזי רעמה המערה בקול אדיר ממעל "ויהי אור" וברק לבן מוזהב חדר לבור וחצה את חבל הטבור ממנו ניטף זרם נקודות שקופות מואדמות לכדי צורת האות א. התאומים המופרדים שאלו אותו יחד אך בפוליפוניה " את אור?"

א אינו אור, אף שהוא חלק ממנו, ואינו יכול להתכן ללא אור. אור נוצר לילה אחר אחד, בו במערת ההכפלה ישן אב, רדוף בלהת בנו אבא, כאשר איבר השרף נזקף ומשך אותו לנדוד ישן מעבר לפתח המערה. עיניו של אב נפקחו מעוצמת חושך שהיה עמוק ורעב-כל במימד אחר לאפלולית המערה המוכרת. הוא פקח עיניו ככל יכולתו הכל יכולו וראה במרכז האופק ניצב, כנקודה הלבנה האחרונה בטלוויזיה נעצמת, פיקסל בודד של קרן שמש שחורה. מה זה? שאל אב, מבוהל ונלהב. מתוך היבלעותו במערת שרף הסלפי אבא חש בטוח בעצמיותו מספיק כדי לברוא את המילים שלו ״זה זה אור״. כה דק היה אז עורו הנפשי של אב כי בלי משים פקע בו האור נקבים חגווים והייתה נשמתו מכוסה דמיים שפירים כמו יצא זה עתה מחושך רחמה של האדמה. הוא הביט בפיקסל הבודד כאילו רואה עצמו לראשונה והתאווה להתקרב אליו לאחוז בו בנקודת המגוז הוא שלח ידו העצומות אך הצליח רק לשרוט את הפיקסל בציפורן קמיצתו, ונעצב עד מאוד כי ראה את סופו, אותו חשב לסוף העולם. אז נעצבה גם קרינת הפיקסל וליבתה נשברה והחלה מתמעטת לתוך עצמה בעודה מדממת לבן על שאר המסך. שניה אני חייב לצלם את זה אמר שרף הסלפי וסובב ראשו וצילם את הדבר הראשון שלא היה הפוך מכיוון מבטו, ואבא דיבר מתוך גחונו דרך גרונו "אב אב אני רואה את העתיד" מה זה עתיד שאל בלי משים אב, מהופנט ממשחק הצבעים הנגלים מולו. "זה לא עתיד" היסה הנחש-שרף "זה רק המשכה של דרך" אב ראה את הפיקסל האור מתנתץ ושאף את נצנוץ המפץ לתוכו וגיהק אמן.  שעות עברו אז בשתיקה בעוד בת הגיהוק מקפצת מכל פינה בעולם חדש זה של צבעי הקשת, והשלושה כבר שכחו את המערה שנעלמה מאחורי הג אל העבר. במהלך הזמן זרע האור צמח בגנזי רוחו של אב והצמיח לו שדיים דרכם פרח כפטמה פתוחה. רק השרף הבחין בכך ושאל מה זה? אז הפנה תשומת ליבו מטה וראה פעמיים כי טוב. הוא החל נוגע בפרחים הורודים שבעי האור, והשרף התרומם שוב מגחונו ונזקף ראשו מצביע אל החור השחור במרכז מסך הטכניקולור. אב אמר "מעניין, אחד קטן מהשני. אולי אקרא לגדול אב ולקטן אבא". השרף המשיך להתארך עד שהגיע לגובה השדיים ואבא חש רעב רב כימי חייו, צורך שלא יוכל לבוא על סיפוקו עם שובע האב. הוא לחץ ומשך והכה בתוך השרף עד שזה פער פיו כמבקש לנגוס בפירות אב. "נצור לשונך יצור" אמר אב "אב אבל אני רעב" אמר אבא "אה זה אתה ילד? אומר לך מה. אתן לך להזין עצמך בשד הקטן אבא אך לעולם לעולם לא באב הגדול" אבא ונחש הסלפי שלו הנהנו בהסכמה אף כי שניהם כבר החלו לדמיין מה טוב הצוף בשד אב, עוד טרם טעמו מן האבא. מתוך רגשות אשם על טבעם הרע שאלו את אב "למה צריך כלל כי יהיו שניים?"

כי כעת שהם שניים את ואני יכולים להבין את עצמם ולא רק את האחר כחלק אחד משלמותם, אותה חשבו לכל אשר קיים. ועכשיו הם אף שלושה ועל כן שניים כי טוב, כך הצורה א לעולם לא תהיה לבד, אף שהיא מיד מרגישה חסרה דבר מה, וגם זה הדבר נאה כי נותן בשלושה הנעה לנוע סביב ובין ובתוך האחד והשני. את ואני שאלו את צורת 'א' שענתה כבר כי אינה אור "מי את?" אני האות הראשונה של איקאה ענתה בגאווה. "איקאה?" כן, תראו צהלה הצורה ואמרה אני מודולרית! אז החלה לרקוד, הרימה רגלה בצמוד לגו והייתה ל'ץ', השיבה אותה והצמידה כעת את רגל ימין והפכה ל'ע', שלפה את יד ימין וכרעה עוד מטה על רגלה והנה 'ג' וכן הלאה. 'בואו שחקו ריקדו התפרקו איתי! זה תצרף שזז בזמן המשחק" את היססה ושלפה את יד ימין פולטת א של חשש ובכל זאת הצמידה את הרגל השמאלית לקצה הגו, אותו העמידה ישר לכדי צורת ר'. עם כל צורה חדשה חושיהם הקדומים אינסוף של את ואני טעמו על לשונם תחושות חדשות, ובתום הריקוד, עייפים כמו היו הם אלו שאיבריהם נמתחו ועוצבו במשיכות ודחיקה, יכלו לומר מילים חדשות, כה רבות שלא ידעו כבר מה לומר קודם או בכלל ובכלל לא. רק כאשר השיבו את החלקים לצורה המקורית ראו כי מכל החקירה האינקוויזציונית הזו הוארכו וצמחו איבריו וכעת הצורה של הצורה א גדולה הייתה אף משיעור קומתם של את ואני, שחשבו רק אם נעמוד זה על זה בתנוחה מסויימת נוכל להשתוות לו. אך א נאנחה אאאאא והעמידה עצמה בצורת צלב. אמרתי די אמרה נתתי עצמי בכל אותיותי, ועכשיו הן לכם. טרם אמות, חבקו אותי. חבק אותי אבאלה, חבקיני חזק אמא הו.

את ואני עצמו עיניים וחיבקו חזק ככל האפשר עד שקטנה למימדיה הראשוניים ונשברה לצורות המשלימות מ' ואחריה ת'. השלושה שכבו שם, בפתח המערה, תחת עיניים הרועדות של את ואני. לאט ובהאצה החלו הצורות לאבד יד, רגליים, גוף, לכדי קווי שדרה ולבסוף נקודות ללא איברים. ראשונה נפחתה כך הצורה א', אחריה האות האמצעית מ' ובסוף המילה ת'. את ואני שהקפידו עד כה מאוד על נפרדותם החדשה, אחזו ידיים והתבוננו החוצה על צבעי המסך השבור ושרוף באופק, ושאלו אחד את השני בלי להחליף מבט "אנחנו אמת?"

האמת היא שאני לא יודע מהי האמת. אני יודע כי עבר כבר עשור ולא ביקרתי את קבר אבי מאז הלוויה, אומר לעצמי שאגיע לשם כאשר ממש אבל באמת ארצה למות. אני לא יודע מה היה חושב על כך ואם אי פעם אדע. האם הייתי כותב כל זה לו היה עדיין פה? אב, מה אתה אומר, בקשר לאמיתות…"אני רעב!" אולי תאכל את הביצים שלך. מה אתה צוחק אבא אני רציני. או שאב יאכל אותם או שאני. כי אמרתי. כי אני רוצה להפוך אותך לאישה. כי לא שכבתי עם אישה כבר עשור אז גם אתה לא תשכב. זאת אמת? אני מניח. מרגיש לכם מוכר שקרנים זעירים שלי? אומר לכם מה, בשם ערכי הקהילה והאחדות וכל בלבולי הביצים. כתוב בשן הנחש על אשך שמאל א ועל ימין ב. אבא יאכל אחת ואב שנייה. אני נותן לכם חופש לבחור. אה כן, את א תאכלו נא וב מבושלת. עין, מקושקשת, אומלטה, לא אכפת לי. אב לקח אבן מחודדת והחל במשימה להפריד אשכיו מגופו. בכאבו צעק הצילני נא אבל אני הייתי עם אוזניות. אז חרט בעזרת שרף הסלפי א וב והציע לבנו-שרפו את הימנית, "היא קצת גדולה יותר". הוא הסיר את שערות הערווה בעזרת האבן ושפשף אותה כנגד הפלאש מקצה השרף עד שעברה ביניהם להבה, בעזרתה בישל את הביצה. הטקס הושלם ואב פתח רחב את פה השרף עד שראה את ענבל בנו, אמר 'לחיים' ובידו האחת השליך פנימה אשך ביצה וביד שניה הכניס את הנא בלועו שלו. השתיים התנפצו כרימוני זרע והשניים הקיאו נשמתם, אחת נשות עשויה אותות כרוכות במספרים, שניה יצאה מתוך אב נשמת אישה כבדת גוף וקלת רגליים. שתי הנשויות הביטו אחת בשנייה ועשו פרצופים מאוד רציניים, מרחיבות לחיים ומאריכות סנטרים, מאדירות חזה ומושכות תנוכים עד שאחת פרצה בצחוק והשניה המשיכה וכך נכרכו הלאה דקות ארוכות. אמא הרצינה והעמיסה על גבה את גופו המצומק של אב ובעקבותיה בת קשרה לה לכתר, מחוזק סיכות שיער בצורת 1 עובר בתוך 0, את נחש הסלפי שטרם חזר להכרתו המלאה. אמא פערה את פה השרף ושאפה לתוכה רוח הרפאים של בנה אבא, למקרה שתרצה להוליד משהו. השתיים צעדו שעה עד שוב עשתונות הנחש עמן שאל "איפה אני? לאן אני הולך?" אמא הצביעה קדימה ואמרה רואה את הפיקסל הכבוי הזה באמצע המסך? לשם נלך" בת שאלה "מה יש שם?" אמא שרקה כאות לקצה קצהו של לשונה ואמרה בכובד ראש "משהו שאין לו שם בשפת אם או בת. יצור שלא יודע לדבר ולא ידע גם ללמוד זאת, אף שמובן לו כבר כל דבר אחר. אני מרגישה אותו פועם מאז שבעל אותי בבליעה בן הבליעל הזה" סביב הפיקסל הכבוי יבשו צבעי המפץ והתיישבו כל הגוונים במקומם, כל מספר בצד המספר ההופכי. "אמא אני צמאה" אמרה בת. אמא הצביעה מורתה לשרף וזה מתח גופו כנגד סיכות השיער והבריק צילום לתוך פיה של בת. "מה אומרים?" שאלה אמא. "תודה…יא מניאק" אמרה בת והצחיקה את עצמה. אז גילתה שאם עוצמת היא עיניים גם היא מרגישה משהו פועם ממרחקים בתוכה וקראה "אמא אמא אני מרגישה פועם החור. זה אותו דבר שאת מרגישה?"

את מרגישה הרבה דברים, מערה שמימית ברעידת אדמה, צללים של מחשבות אני, הדים של שתיקה עתיקה. אבל היא לא חשה את תחושתה של בת היא לא יכולה. אבל זאת היא יודעת כאמת לאמיתה, מאז א' מת אני כבר לא אותו דבר. הוא חותך בעורו את כל הצורות בהן התגלגל א, להן הוא קורא אותיות. את שואלת למה עושה הוא זאת? אני עונה "בדמי אני נותן להם נשמה" את שואלת מה כוונתך? ואני מסביר "ראי, ה צל נשמה אשר ו נשמה בודדה נוטה כלפיה לחפשה. את רואה?" אני לא יודעת, זה הכל דברים שלא ניתן לראות. "לא ולא" משיב אני נרגש "הנה, ח זו נשמת השן י נשמת טיפת הדם שהיא מקיזה כ נשמת הלשון והשפה והמזון ל נשמת האף והריחות והנשימה" את מודאגת גם כי בכפייתיות דומה הוא מצלם עם איבר הסלפי כל עצם בדרכם מאז יצאו את המערה. כך הוא נותן להם נשמה הוא שב ואומר. הוא מאיר עץ עשוי ב'ים וב'ים הפוכים ולו פירות ספרת אפס בגדלים שונים, ומנסה להסביר "פה נשמת אי הידיעה". הוא מציג בפניה תמונה של צורת ה שעל רגלה ספרת האחד ומצהיר "זו נשמה של שלם של חיבור מושלם" הוא מצלם צורת 2 כרוכה סביב צורת ו וצוהל "עכשיו אין זה אך מקל ועליו אלא סימן לריפוי ואיחוי" הוא משפשף את זוג הצורות על צלקותיו ורואה אותן מתאחות. אני מפנה את איבר הסלפי לעבר את והיא שמה ידה עליו ואומרת "אתה לא תעז. שמע, אני חוששת שאתה מתיש את התשמיש שלך" את מתרה בו. "זו הכוונה את מבינה?" אני שואל בלי כוונה שתבין "ברגע שאני אאבד את הסלפיות עולם חדש יפתח בתוכי עם שפה חדשה משלי ואני אתמיר את המראה לאמירה" אז אתה הולך לתת שמות ונשמות לכל האותות והמופעות האלו כדי לסרס את עצמך? מוכיחה אותו את "כן רק להיפך. הסירוס מאחד!" מאחד מה? התאוננה את "אות ואותי, אני ועצמים, אנחנו אנוכי, מי לי ומילה" בינתיים ככל שאנו הולכים בדרך זו צד לצד אני מרגישה אותנו רק מתרחקים. לאן כל זה מוביל? "אל החור שניסינו למלא במילים. נעמוגעל קצה הלשון, מעל תהום הרעב, שירה שחורת נשמה, שם נראה איך א יקום לתחייה" אני לא מודע לכך אבל מרגע צילומם העצמים החלו מדברים עם עצמם ואף עם האחר, כך מקל-נחש למד כי הוא היה חלק מעץ פירות האפס. אני לא שומע אבל נמשך לאותו עץ עכשיו. בצילו הוא חורט ה ו על קודקודו, ל על אפו, כ על לשונו, ח בשיניו, ובדמו מסמן מקיף את העץ בצורות י. כעת הוא אומר לעצמו "טקס המילה, סקס סירוסה, טקסט עיוורות, שלושת אלו יעידו על הברית של עולמי עם שפה חדשה זו ושמה העברית" ואזי משיט ידו המתארכת כצוואר צורת ג אל פרי 0 דמוי אשך מסיר עורו ומנתץ אפס לשניים מהם נוטפים אל חלל פיו הפתוח זרעים רעים וטובים ובראשו אשר נדמה לו כמת הוא מרגיש איך מתוך קודקודו צורת ח מצורפת לח אחרת עד שמצטייר סולם עליו נשמתו של אני, ולה כתר נחשרף הסלפי, עולה השמימה, ומדמיינת בעין רוחה דרך פיקסל שנפל ממסך גן עדן את דמות האם שלה, את עצמה כבת, את אני כילד אבא, ובאף רוחה נושמת רוח רפאים של אב, בלשון רוחה טועמת צוף שדיו, פוצעת פטמותיו שהצטמקו עם שיני רוחה. לבסוף היא מרגישה צורך לתעד ולזכור את הרגע אותו חשה כהיסטורי, אף שההיסטוריה של מה לא תדע. היא מצמידה את פה הסלפון לחור שהיה פיקסל כבוי ומזהרת את העולם בפלאש של שנייה המשנה עצמה לנצח, ובת שואלת את אמא "מה בשם השם זה היה?"

"זה סימן שאנחנו בדרך הנכונה" השיבה אמא. "זה סימן שאנחנו" אמרה בת ושאלה "מה זה סימן?"

אמא צחקה ואמרה "סימן זה חבר מכוכב אחר" בת ליטפה את כתרה המפהק והמשיכה בחקירה "מאיזה כוכב אבל?" אמא שתקה קצת כי לא הייתה בטוחה אם לומר את שתאמר "כוכב אב" וכפי שחששה באה השאלה "מי זה אב?" אמא עצרה ולקחה בידיה את גוף הצימוק שהיה כעת קשור ומשתרך אחר רגליה. היא קירבה את אל פיה והחלה לנשוף, מדי פעם לוקחת מספר משיערה של בת ומשליכה אותו פנימה, נושפת אותו למקומו המתאים. לבסוף ניצב לרגלי בת דמות אב כבלון ואמא אמרה "הנה, זה אב" בת לא הבינה "איך הוא קשור לכוכבים? ולסימן?" אמא הצביעה שוב על הפיקסל החסר באופק ואמרה "סימן לעולם לא יגיע ויגע בכוכב אליו הוא מצביע, כי סימן כמו אב זה הוא קליפה של גוף נפוח וחלול, פני דיבורים שאין להם דבר בפנים" בת הסתכלה בבלון האב דקה שקטה ואחזה בידיו, מתחקה אחר אמא ומכוונת באצבעותיה את אצבע האב לכיוון מרכז המסך. היא נשפה ארוכות ושאפה עמוקות כמו לפני אמירה כבדה "אז סימן לא מרגיש את החור פועם בפנים כמונו, אבל הוא יכול לסמן דרכנו אל החור" הנחשרף שרק בהתפעלות ואמא שרקה גם היא, התירה את הקשר שעשתה בבלון עם שני שערותיו האחרונות, ושאפה האוויר לתוכה, אז אומרת בקול נמוך של הקלטה בהילוך מואט "נכון מאוד, וזה כל מה שהוא יכול, לסמן את החורים" בת צחקה והשלושה-חמישה המשיכו לצעוד בשתיקה, עד שכתר הסלפי העיר "אמא את לא רעבה? לא אכלת מאז יצאת מהקיבה" אמא הנהנה לסימן נכונות אך לא הוסיפה מילה. שרף הסלפי המשיך "יש כאן המון עצי 0ב, אולי כדאי לאכול משהו אם אנחנו הולכים לצעוד עד אלוהים יודע" אמא עצרה ושקלה את ההצעה המפתה. בת שאלה "מי זה אלוהים?" ואיבר הסלפי אמר בגאווה "זה אבא שלי!" בעוד אמא מסבירה "זה רק עוד שם לשם, כמו שם האב" והחבורה פנתה לכיוון עץ 0. איבר הסלפי השתשל מעם ראש בת ונכרך סביב שדרת הב' והביא בפיו פרי אל אמא. האם שיחקה עם האפס מנסה לשוות לו צורת אשך. משלא באה על סיפוקה שמה אותה בפיה, אך להפתעתה שתסומן מעתה בצורה זו (:o, קליפת הפרי המספרי נותרה תקועה בין שפה תחתונה ועליונה, ממסגר אותן מבפנים, בעוד זרעי תוכנו עושים דרכם לתוך גופה. "אמא מה קרה?" שאלו בת ואיבר השרף, אך אמא לא יכלה עוד לדבר, רק להציג את צורת החור 0. בת ושרף ניסו לנשוף לתוכו, לשאוף פנימה ממנו, ללחוש אבראכדברא, אך דבר לא הועיל, וכוחות כולם תשו. הם נשכבו ובמהרה נרדמו סביב העץ, שבלא ידיעתם ידוע כבר בעולם המשחק א"ב בתור עץ אי הידיעה. הפיקסלים עברו למצב שמירת מסך בעוד זרעי פריו התעכלו בגוף האם, שלבסוף נשף החוצה מפה טבעתו את רוח הרפאים של בנה אבא, שעקבו נותר חתום ברקטום ועל כן יוכל יהיה לשמש דוברה ובוראה של אמת האם הנפתחת בשאלתו "אמא?"

"מה?" שאלה את "מה?" שאל גם אני "לא יודעת שמעתי הד כזה אומר אמא לא שמעת?" אני לא שמע "לא שמעתי. מה זה אמא?" את משכה כתפיה "אולי זה הפיקסל הכבוי" אני הביט בו ושאל "לפיקסל קוראים אמא?" "אולי. התכוונתי אבל שהוא זה שקרא אמא" ענתה את. את אמר אני מה זה בכלל אומר אמא?" את הריצה חיפוש בעולמה ואמרה מקצה הלשון "משהו שחסר לי כנראה" אני הביט בה מבולבל "היא מה?" אי-מה" "כמו אימה?" וגם אי מה" אני משך בכתפיו ולקח ענף מבית ולחץ על פיקסל אדמה, שהחל נע בגלי קשת, בעוד אני מנסה לרשום מבין הצןרות שראה את האותיות המתאימות לקול אמא, אך נותר תקוע בא'. תגיד אני אמרה את חשבת פעם לבדוק אם אנחנו עדיין יכולים להתחבר?" את בוהה באני עמוקות כמו להבין בחושיה את מילותיו. בסופו של דבר היא יכולה לומר רק למה? "לראות מה יצא מזה" את מנענעת ראש וחורצת "כבר ראינו מה יוצא" אז אני שם יד על כתפה ואומר "את מדברת על הפרדה, אני מתכוון לחיבור" את הסירה ידו מעליה ואחזה אותה בשלה "מה אתה רוצה כי יצא מהחיבור הזה?" אני צחק במבוכה ואמר "אולי נבין מה זה אמא". לאחר שתיקה ארוכה ובחינה של גווני הפיקסלים לרגליהם, מהם לא יכלו לחבר תמונה מאוחדת של פני אדמתם עליה הם צועדים את דרכם, נשכב עליהם אני, משנה בכוח כבידתו את הערכים המספריים המגוונים עם מגע גופו וצלליו בפיגמנט המתפקסל תחתיו.

הוא הרים והושיט ידו לעבר את, ולרגע היא ראתה באני את עצמה, ומהדסת באה ונשכבה לצידו. מקל הסלפי של אני החל גודל, ואת אחזה בו וצילמה את פניהם הרכים. אני רוצה לכרות עמך ברית אמר אני.

איזו ברית שאלה את? ברית של מילים, אמר וחרט על עץ 0ב אני+את=אתני. אני המשיך בהסברו: אכרות את ראש המקל והכתר המבריק שמעטר אותו, ונחזור להיות לרגע את ואני אתני. את התרגשה מהדברים והצמידה את פיה בצורת 0 לקצה האיבר הקטום, נושפת לתוך המקל ערוף המוח מילים. היא לחשה שברירי שירה, שברירי ברירי רירי, ונשות שקופה נוזלית החלה סוחפת את אני מבפנים מבעבעת, בעוד המקל מתקפל לתוך עצמו. טרם נעלם לתוך הגוף שטוף האיברים הבריגה אותו את בין רגליה. הראש הכרות כמו קם לתחייה והחל מצלם כל מיקרו תנועה של אתני, החוצה, הצידה, קדימה, מצלם כה מהר שהצליח ללכוד את דמות הבזקו הקודם, והמסך העליון כמו התחתון שיקף את הלובן החמקמק. טיפות החלו מטפסות מטפטפות בתווך אתני והשניים התחילו קוראים זו לזה אלוהים בלי לדעת מה מסמל הצליל, עד שברעידת אדם נסדק המקל ונבע אהבה בין התאומים, ואני קם וראשו בין שדי את לקרוא מעומעם אלוהית ואת הרימה ראשה אל התקרה הכחולה ושוועה אלוהי, בקול כה חזק שנע מעומקי אני לקצוות את ומשם הרעיד את עולמם, וגם חור הפיקסל השחור השבור האבוד וכבוי רטט, מגיר טיפות שקופות ואפלות מטה ומעלה. אלוהים מה עשינו? בכו אתני.

"אמא תראי באופק האירוע המרכז זז" צהלה בת והפה של אמא חזר לנוע, אך יכלה רק ללהג הגאים נפרדים ששומעיה ניסו לחבר כמילים. תנועות תנועותיה של שפתי האם כמו נמשכו לעבר ועל ידי הפיקסל המת והניעו אותו הלאה "אמא תראי הוא בצורת הביצית שהייתה הבית שלי לפני שהייתי בת אולי הוא רוצה שנגור בו" לא נראה לי מתוקה הגירה אמא רוק בין הברות "אמא עכשיו הוא בצורת הספרה 0 זה אומר שאני קשורה אליו?" כו ל נו נק ש רים א ליו אבל ילדים במיוחד מחוברים עדיין ניסתה אמא להגיד. "אמא תראי הוא בבת עיני את חושבת שהוא רואה לתוכי?" אל תפחדי "אמא תראי הוא בצורת נחש שרודף את זנבו הוא מכיר את הכתר שלי" יש לי תחושה שהוא מכיר את כולנו ניסתה אמא לומר "אמא את רואה עכשיו הוא בצורת פטמה שלי או פי טבעת שלך או פרי העצים או ביצה של אב" הוא סתם אפס ניסתה אמא לומר "אמא תראי הפטמה מהביצה מטפטפת משהו שקוף" אני לא רואה ניסתה אמא להגיר "אמא הצילו זה זורם אלינו עושה את הכל שקוף אבל לא רואים דרכו כלום" אל תדאגי בת אמא כאן "אני לא רוצה שהוא ימחק אותנו גם" קראה בת ואמא לקחה את בת על ידיה וניסתה לשיר לה נו מי נו מי יל דה . כתר הנחש אמר אולי אם נשים את המים בתוך אב הוא יוולד מחדש. אמא נשפה לתוך הצימוק האבהי והשכיבה אותו על גחונו, פוערת את פיו. מי השפיר הגיעו לגעת ברגליה של אמא והיא ליקקה אותם עם לשון בובת הפיתום אב, ועיניו החלו מתגלגלות בעוד שאר גופו נותר דמום. אמא ניסתה להגיד לא אסור אבל בת כבר שתתה גם היא מהמים ואמרה "אמא יש לזה טעם שיש לחיים" בלון האב החל כמו רוקד, שלח יד בכיוון הפיקסל, רקע באדמה עד שפיקסליה שינו צבעם, הצביע לשמיים וקפץ כמו רצה להגיע אליהם, הסתובב סביב גזע עץ 0, צייר במעגל צורות א נ י , העווה פניו כמו אומר את אחז בידה של אמא שתסחרר אותו סביבה וסיים בדיפ כושל שבסופו נפל אל תוך המים העולים, ובת צחקה "מים מים משמיים" הנחש אמר חברים איבדתם את הראש אתם לא מבינים שאנחנו נטבע פה? אנו חייבים לסכור את פי הפיקסל הזה! הנחש השתחרר משיערה של בת והחל מעופף בכנפי השרף החלודות שלו לעבר האופק, ובעקבותיו אב עם גפיו שיכלו, כי היו רק מים ואוויר עכשיו ללא מספרים להגיע עד אינסוף שם נגע בריק הפיקסל אך התחשמל וחזר למותו. "אמא אני לא רוצה לטבוע" צעקה בת ואמא ניסתה לומר בת אלו מי שפיר אין לטבוע בהם אך שוב לא הצליחה לחבר את ההגאים באופן מובן לילדה שטיפסה כבר אל ראשה והשתבללה כמו כתר נחש. זה בתורו הלך וגדל עם כל מילימטר לעבר הפיקסל כך כאשר הגיע כבר לא יכול היה לסתום את חור המעיין, רק להאיט את הזרימה שמצאה דרכה תחתיו סביבו. אמא תעשי משהו אמרה בת, אז אמא נשכבה בפישוק רגליים ואספה את המים דרך הואגינה לתוך גופה "אמא זה עובד המים חוזרים לאופק האירוע תראי עכשיו רק במרכז יש מים אני רואה בהם הכל"  אך הזרם כבר עיברו את אמא והילד אדמ בן מים החל גדל בתוכה במהירות מנפח כמו בלון את בטנה. הזרם שטיפטף בטעות גם למערת הטבעת הספיק להעיר בדרכו לפנות חזרה את אבא שקם לצאת ממערת הטבעת ואמר את שאמא חשבה "מה קורה לי אאאאאאא?" וריח הקריאה טייל עד ודרך פיקסל מראת מי השפיר מטה.

"אאאא מה קורה לי" קראה וכרעה את כאשר התעוררה מליל מעשה האהבה הראשון וחשבה כי משהו מפלס דרכו מבטנה אל פתחיה. אני התעורר בבהלה ושאל מה קרה? ואת בזיעה ובוכה ושכובה פרקדן מהכאב כבר שוועה "אני לא יודעעעעעעעעעע" עד אשר מהואגינה שלה השתלשלו שני ילדים קטנים מחוברים בראשם כמו תאומים סיאמיים פיזיומנטליים, וצורתם א"ב.  את ואני שאלו בהלם "מי אתם?"

אתם לא מזהים שאל א? אנחנו הילדים שלכם פירות החטא הקדמון. אני א' נעים להכיר אמרה האות ושלחה יד ימין לעבר אני, שלקח אותה בעדינות והרגיש תחושה שקשה לכתוב מהי. א' קרא לתאומו 'ב בוא 'ב תן גרש לאמא שלך. אך ב' לא הגיב, והיה עדיין שכוב על הרצפה. א' התקרב אליו בחשש ואחז בזנבו, לוחש את שמו קורא את שמו צועק את שמו אך אין מענה. תעשו משהו הילד א' התחנן אל הוריו. אני ניסה להעמיד את היצור על רגליו בצורת ח עקומה אך הישות מיד נפלה חזרה. את ניסתה לייצב אותו לכדי צורת כ אך הזנב ערער על כך ושיווי המשקל נחסר. הילד א' ניסה בכוחו האחרונים להעמיד את תאומו לכדי תצורתו המקורית ב, ואף ניסה להסיר ממנו את הגרש שמחבר ביניהם בקשר שאולי מכביד עליו. אך ב לא דיבר, לא נע, לא עמד. בניסיון אחרון נואש החליט א לעקור מראשו שלו את הגרש וטרם הספיקו לעצור אותו הוריו הוא כבר כיתר ללא הואיל ראשו של ב המת בשני הגרשיים, בעוד הוא עצמו צורח מכאב גירוש הגרש אאאאאא את ניסתה לקחת אותו על ידיה והוא צעק אמאאא אולי אם תטפטפי עליו חלב הוא יתעורר. את עשתה כמצוות האות אך 'ב' נותר חסר חיים. אבא בכה א אולי אם תמשח אותו בזרע יקום לתחיה. אני עשה כדבר האות אך ב לא זז. א אמר אולי הוא צריך אור אבא תצלם אותו אז אני ניסה לעורר אותו עם הפלאש של איבר הסלפי אך עם כל הבזק נראה כי בית הולך ומתמעט. אולי אם תנשקו אותו שניכם אחד מכל צד הוא ירצה יותר בכה א, וההורים נשכבו משני צידי גזע הבת ונשקו לו אך הנסיך לא הקיץ. אולי אם תנשפו לתוכו? התחנן א קטום הגרש, מדמם עדיין. את נשפה בקצה ראשו ואני בקצה זנבו אך היצור רק התנפח, לא נשם. אולי אם תקחו דם מראשי ותטפטפו לפיו הוא ירצה שוב להיות איתי? אמר א בכעס מתגבר. אך גם נסיון זה כשל ואת אמרה ילד צריך לטפל בפצע שלך אתה שותת דם תן לי לשתות ממך אותו אך א ברח סוחב על גפיו העליונות גופת תאומו  וצועק במידת האפשר ב ב ב ב ב ב ב ב ב ב ב ב

הוריו ממהרים בעקבותיו ומנסים לאחוז בו אך הצורה, כה דקה כי רק נולדה ואין בה עוד תוכן החיים, חומקת מידיהם, בין יאחזו בקצה זה או נגדו. הם מנסים להסתיר אותו בפיותיהם לבלוע אותו בלועם

אך ריחו שהוא ריח פה הרע של אבא שמחוץ לפי הטבעת של סבתא ברא אותו, היה חזק מדי לחוטם של את ואני והילד שוב חמק מאחיזתם, והוא רץ כשכל פיקסל בדרכו קופץ ומקפיץ אותו להאיץ מנוסתו, ונשקע לתוך עצמו להקשות על ריצת ההורים, ואלו משתטחים ארצה גם כך כשרואים לשון נחש מתפתלת דרך הפיקסל הכבוי במרכז אופק האירוע ואליה מותח איבריו ככל יכולתו הילד א ועימו נסחב התאום 'ב'

מעלה על גבי הלשון אל מרכז תמונת מסך האופק, שם א מרים מעל ראשו ומניח בגוף הפיקסל את ב ואז מצמצם איבריו כדי להכנס בתוכו והפיקסל שב לתחייה ושתי העולמות עליון ומטה נשטפים אורו אורה של מראה מימי, של איחוד התאומים, של ההבנה של א ו'ב' והפיקסל הכבוי כי סוף סוף מצאו להם בית, והדמויות כולן כאחת אומרת אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאב