עולם האגדות-גן עדן

מאת: שולה ברנע

נרשמתי למופע של דיאלוג בחשיכה. אורך המופע כשעתיים, ואנו המבקרים אמורים היינו לחוות במהלך הסיור את התחושה של מהו העיוורון בעצם.. לא התלהבתי מלכתחילה מהרעיון עצמו של הביקור, אך בשל חובה מצפונית הלכתי. אמרתי בלבי, אם הם סובלים כל חייהם מאי ראייה, לפחות אביע סולידריות למשך שעה ומחצה.
את פנינו הקביל המדריך מאיר, כבר בשמו היה משהו אירוני, שכן הוא עצמו שרוי בעלטה. ניחא, בחירה  לא מוצלחת של הוריו בבחירת שמו.
מאיר היה גבוה וצנום. לבוש היה בחולצה מחויטת בשולי הצווארון צמוד היה פפיון ורדרד.  הוא הציג עצמו בקול רגוע ורציני: "שמי מאיר, ואני אהיה המדריך שלכם בסיור זה למשך שעה וחצי. נא להקשיב להוראותיי, ותעברו את המסלול בשלום." התהלכנו בחשיכה למשמע קול צעדיו, אגב גישוש על גבי הקירות. מדי פעם מעדנו קלות מאיזו בליטה שעל הרצפה, נשמעו צחקוקים של מבוכה, אך מיד התעשתנו. חשתי בהחלט, מה פירוש המלה "עיוור" לאחר חצי שעה וכבר מיציתי את הרעיון וקיוויתי, שהסיור יסתיים במהרה, אלא שלא יכולתי לפסוע  החוצה לבד, אלא על פי הוראות המדריך. כיוון שהתרכזתי ברצון לסיים כאן, איבדתי לרגע את קולו של מאיר וכך מצאתי עצמי מחוץ לקבוצה בחלל מבודד, כמו אנטילופה בודדה, שפרשה מהעדר ומצויה בגפה.
אולם בעוד האנטילופה בהימצאה במצב כזה, נתונה לסכנת חיים, כלל לא דאגתי, משום מה, פרט לתחושת אי נוחות של התמצאות במקום. בלי משים נפערה תחתיי הרצפה ונפלתי לאור סגלגל שאפף אותי. בתחילה שיערתי, שזה חלק מהמסע, אלא שהקדמתי את התהליך, בשל חוסר עניין מצדי במופע ובחוסר הריכוז בקשב שלי.
אולם כעבור זמן קצר, התחלתי לקלוט, שאכן נפלתי נפילה לעולם שונה וזר, שאיננו קשור כלל למופע! התחלתי לחשוש: מה זה כאן? לאן הגעתי? מי עוד נמצא אתי מאנשי הקבוצה? היכן כולם? היכן המדריך? מהיכן מגיע האור הסגלגל? הייתי מבולבלת ומבועתת. התשובות זרמו עליי במהרה ובאופן לא צפוי.
ראשית נמצאתי מהלכת במסלול של נמלים לבנות גדולות, מאלה שהכרתי בעולמי הרגיל. בראש התהלוכה הלך עכביש, והן עקבו אחר צעדיו. התברר, שהנמלים סייעו לעכביש להעביר חלק מקוריו עבור בניית קן לצפור שיר קטנה על אחד הענפים.
התהלוכה הובילה אותי אל מראה מלבב של ברווזים באגם תכול ששחו ושתו מהמים, כשהם מנענעים בצוואריהם מעלה מטה בעת הבליעה. ביניהם השתכשך במים הברווזון המכוער, כמו שראיתיו בספרים ונהניתי מידיעתי הבטוחה, כי ייהפך לברבור נאה וגא.
מוסיקה מקפיצה  ומרגיעה נשמעה חליפות על ידי מלאכים זעירים, שפרטו על עוגבי זהב, כשהם פוקחים ועוצמים עיניהם בהגזמה, כמתפעלים מעצמם.
הייתי בשוק, מסוחררת מכל המראות ונרעשת מהמוסיקה השמימית, שהושמעה. טרם הסתגלתי לכל החוויה-אך הכול היה  כאן אחר!
האור הסגלגל קרן משמש סגולה קטנה, שעמדה ברום החלל, חשתי, שצבעו מביא עליי שקט פנימי עמוק, מעין ערפול חושים, כמעט כסם מרדים.
במים צפיתי בפילי ים קטנים שהשתכשכו, ורקדו בהתאם למוסיקה, שנוגנה ברקע. השתוממתי להיווכח, שהם מנהלים דושיח עם איש  לבקן בעל כובע קש פרחוני ולעיניו משקפיים כהים, לא ניתן היה לבחון את עיניו, או את מבען. הוא פרש רשת דייגים לעבר האגם ודג דגי סלומון ורודים זהובים אגב עישון מקטרת ענקית.  שמחתי למראהו מתוך תקווה, שאוכל לפענח חלק מהעולם שנגלה לעיניי. לא ברור היה, אם האיש הבחין בי או לא, אך לא ניכר מצדו שום סימן לכך והתלבטתי, אם לשאול אותו  ולהפריע לו בדיג לגבי כל מה שהטריד אותי. נבלמתי, פחדתי מתגובתו.
התפלאתי על עצמי, איך תפקדתי בכזה איפוק וללא בהיסטריה, האופיינית לי – לא הכרתי את עצמי! הרי נפלתי לעולם כה שונה, ממה שידעתי?! כנראה, כל כניסתי לעולם הזה הייתה מרגיעה ושלווה ונזרעו בי זרעי שקט, שהיו חסרים בעולמי..
ובכן מולי התנופפו עטינים ענקיים, שצצו מחזן של שתי קרנפיות גמדיות, בעלות מלתעות, אך זעירות מכפי שהכרתי, והן היניקו את גוריהם וכן גורי שימפנזים שהתהלכו בקרבתם.
צימאון נורא תקף אותי למראה, צחקתי על עצמי, עד כמה מהר אני מסתגלת למקום המפנק הזה, אם כי זו לא חוכמה גדולה, "כי לטוב מתרגלים מהר" אמר איזשהו חכם.  לכן התקרבתי לכיוונן כדי לינוק מהן גם כן. לא היה כל קושי לעשות זאת, הן נראו שמחות ואף סייעו לי בהגשת העטינים לפי בלא לרמוס אותי, או לדחוק אותי  לקיר. ליטפתי אותן בחמלה- דבר שהרגיע אותי בשלווה מיוחדת. החלב היה מתקתק וטעים דמה בטעמו לשוקו מילקי, שאני כה אוהבת.
כיון שרוויתי, נמלאתי אומץ, העזתי לפנות אל האיש בעל הכובע בבטחה יחסית לסיטואציה: "סליחה, אדוני, האם תוכל לומר לי, מה זה כאן העולם הזה? מי הם כל היצורים כאן?" האיש פתח את פיו, אך לא הבנתי את השפה בה דבר. זה נשמע לי משהו הדומה לפינית בנגינה הונגרית. חייכתי בנימוס, אך היה ברור לשנינו, שתקשורת סוערת לא תתרחש בינינו.
אחר כך ראיתי, שתקועים לו פקקים באוזניים משמע, הוא לא יכול היה לשמוע אותי כלל, רק לראות את תנועות שפתיי.
רעש חזק נשמע מימיני. קוף גדול תפס אחד השימפנזים הזעירים,  וגהר עליו. זאת הייתה נקבה. נערך משגל בזק, לא עלינו, נבהלתי נורא, האם צפוי לי גורל דומה ממנו? הבטתי אל האיש בתקווה, שיציל אותי איכשהו, או יורה לי לאן לברוח מפני הקוף המיוחם. עתה תהיתי, האם עוד מישהי מהקבוצה נפלה לכאן כמוני? ולמה דווקא אני?  מה עשיתי לא נכון? השקטתי עצמי בכך, שאמרתי בלבי לא נורא- הכול ייחשב בדיעבד לחוויה.
דלתית קטנה נפתחה מולי, רצתי בבעתה לכיוונה וטרקתי אותה אחריי מיד. כנראה, לאיש הייתה  אינטליגנציה רגשית, להבין את מצוקתי ולסייע לי. סכמתי לעצמי" נפלת לעולם קסום, תחווי,  תיהני  ואחר תשובי למקומך". במה ליהנות? להשתגל עם חיות? בעצם למה לא? לאכול מכל הבא ליד? לא לשמור היגיינה? אולי להיות לסבית עם הנשים שתקרינה בשטח? להתפרקד על האחו הצומח כאן?
נמצאתי על שפת אגם גדול יותר מקודמו. אש דלקה בארבע פינות החלל, דמויות אדם גדולות הוסיפו  מדי פעם עצים חדשים לבעירה, וסנאים ארוכי רגליים ושיער רקדו וקיפצו בקצב חוזר ונשנה לקול מנגינת חליל, שנשמע מפי חזירונת קטנה. מתחתיה ינקו ששת גוריה מחלבה ובינתיים הפיקה צלילים קסומים של מנדלסון, שלמדתי כשהייתי בכתה גימל. שבתי בזכות נגינתה  למחוזות  שכוחים של ילדותי. נעם לי מאד שם.
הפתעה גדולה נכונה לי שם: על שפת האגם מצדו השני, מעבר לאישים, ראיתי את אמי רצה עם חברה ישישה בגילה לעבר עצים גבוהים, והבנתי מחיבוקן ההדוק, שהן לסביות?!  ראיתי, שהן משקות זו את זו בחלב יונים משובך, שהיה תלוי סמוך אליהן על אחד העצים.
האם זה משפר את האון? לא היה לי מושג. למה אמי כאן? פה היא מסתירה את סוד זהותה המינית מפניי!? זאת אומרת, אולי יש לי גנים כאלה, וגם לי יכולה להיות נטייה לסבית, אז אולי אניח לעצמי את חופש הפעולה ואנהג, כמו שהטבע בראני? למה אמי מתכחשת לנוכחותי? האם אינני נראית לעיניה? האם אני  בכלל נראית כאן למישהו? אז זה כמו לא להיות?!
לידי התהלכה נערה נאה, בעלת לחיים סמוקות,  ובהן נטועות גומות חן, שיניה  היו צחות, חשתי, שהיא מאותת לי לקרב אליה. נבהלתי מעצמי! מה כעת? כבר אממש את נטיותיי הלסביות? הסיטואציה הקדימה את בשלותי הנפשית. לא כעת, נענעתי לה בנימוס בראשי לסירוב.
בעודי מהרהרת בנסיבות המופלאות ובדילמות החדשות, הסובבות אותי, נתקלתי בארנב רך וקטן, שנותר  ללא אמו בפינת אחד האישים. ריחמתי עליו, בגללו נפגמה התמונה ההרמונית, אשר התרשמתי ממנה עד כה, וחשתי הזדהות כלפיו בשל בדידותו.
הן גם אני נותרתי כאן במקום המשונה הזה לבד, ללא הקבוצה, או המדריך. האם הם מחפשים אותי?  האם שמו לב, שנעלמתי? איך אוכל לחזור אליהם? האם אני רוצה לחזור? אולי טוב לי כאן?
מה ארע לאמו של הארנב? חשבתי, מדוע נותר גלמוד? האם גם כאן מתרחשות טרגדיות? כיצד? אך לי, לפחות, בקרבת מקום יש את אמי, אבל היא אינה רואה אותי! האם אי פעם באמת ראתה אותי בעולמי הקודם? זאת אומרת, אולי בעצם, הסתדרתי תמיד לבד בכוחות עצמי?
האישים דלקו בחלל, בו נמצאתי,  ואף האירו אותו.(השמש הסגולה נעלמה). לאט הבנתי את תפקידיהן. הסתבר, שיש שם דמויות, בני אדם, שחלקם טעמו מהעצים הפזורים בסביבה, שהיו עצי פרי שונים ובנוסף עליהם, חלק מהעצים העניקו דעת וחלק מהעצים חיים, שמקנים חיי נצח. זכיתי לזהות את צורתם לפי ציורי ליאונרדו דה-וינצ'י.
אלה, שאכלו מעץ הדעת, לפי בחירתם המודעת מראש, היו הידענים, פותרי  הבעיות היומיומיות בשטח, כמו: ויכוח על מקום ההשתנה בשטח הזה, או תפיסת בת זוג על ידי מתחרה בכל אחת מקבוצת בעלי החיים המגוונים. בעיניי אלה היו צרות טובות- הכול היה יחסי, לתפיסתי. אלה אף מתו, ואותם השליכו לאש אנשי הנצח, שבחרו בעץ החיים, האפר שהצטבר סולק לתעלה, שנוקזה באופן שדישנה את העצים והשיחים במחזוריות פלאית.  הדברים בוצעו בשקט מופתי. שפת כל החיות  והדמויות הייתה אותה שפה של האיש הלבקן. מוזר לציין, שכול החיות היו צמחוניות. לא קיים היה כאן המושג "לטרוף".
מקצה החלל שמעתי קול " ססססס…"  נחש היה מולי ובידו תפוח, עתה, סוף סוף הבנתי, שנקריתי לארץ האגדות, האם הארנב הבודד ברח מספור עליסה בארץ הפלאות וללא שעונו? אולי אפגוש כאן את שלגייה, הגמדים והמלכה, כפה אדומה הזאב,  והאם החורגת הרעה, שניסתה להמית את שלגיה באמצעות התפוח. אבל הנחש לקח לה את התפקיד.. התבלבל פה משהו בעלילה שהכרתי. אכן כעבור כמה דקות, מעת שראיתי את הנחש, הגיחה מדלתית נוספת, ילדה זעירה בעלת שפתיים אדומות בצבע השני, ושערה שחור כפחם ועורה צח ולבן, והיא הקשיבה לנחש בתמימות גדולה, ואני  הייתי עדה לכך, שעוד מעט תגיש לפיה את התפוח של הנחש. התחלחלתי, הרי רק אני יכולה להציל אותה, אני היחידה כאן, שיודעת, מה יקרה לה בעתיד הקרוב! ניסיתי לצעוק ולהזהיר אותה, פן תאכל מהתפוח,  אך קולי נאלם, נהייתי משותקת! סימנתי בידי לעבר הילדה, סימן של "היזהרי, הימנעי"! אך היא לא הבינה אותי ונגסה מהתפוח בתאווה רבה. להפתעתי העצומה- לא קרה לה דבר. המקום היה גן עדן של האגדות- משמע הכול כאן היה טוב ומיטיב: לא היו פה המתות בזדון, או הכשלות, או דקירות מחטים מסוכנות. דמויות של אנשים ונשים התהלכו אנה ואנה סביבי, רקדו, או נגנו, התעלסו, או שתו ואכלו.  הכול סופק.
התחלתי  בספונטניות לחולל הורה סוערת במעגל עם עצמי, היה לי כיף והיה לי כוח אינסופי!! התפלאתי, איך לא רקדתי עד כה? הרגשתי כמו הילדה בעלת הנעליים האדומות של אנדרסן.
הבנתי, עד כמה צרובות בתודעתי האגדות על אופיין הזדוני, אלה של גרין  לבטח. הורגלתי למחשבות ולמעשים שליליים, לכן הופתעתי לטובה ביותר.  לחיזוק זאת ראיתי לצדי נמרה מיניקה כבשה קטנה וזאב, שליקק בחמלה שיה פועה. זו הייתה כאן הנורמה, לא החריגות.
מימיני בשעת הצהריים פרץ מפל שוקולד עצום, יכולתי לשלוח את ידיי וללגום ממנו ובחצות פרץ מפל גלידה סוער וגם ממנו טעמתי כדבעי.  בהמשך לתובנות שלי, כשחגו מעליי עורבים שחורים,  ידעתי בוודאות, שאלה העורבים, שקוללו על ידי אביהם, שהיו בעברם בני אדם, והם יינצלו בקרוב על ידי אחותם. כאן כל יצור נגאל!
הקלידוסקופ, שהקיפני היה מפתה ומרתק: שאלתי את עצמי,  האם אני מתפתה לחיות בתנאים שנגלו לעיניי? שפע עצים  ובנוסף להם עצי הדעת והחיים. כלומר, גם אחכם וגם אחיה לעד. כל המותרות והשפע במקום אחד?!
כאן לא אהיה רעבה, או צמאה, אהפוך לצמחונית, לא נורא ואף אשתה חלב. ולהתרחץ? אין בעיה, במעיינות הזורמים למרגלותיי. שעשועים? יש לי שפע של בעלי חיים חמודים, אפילו הנחש, אגב שהבחנתי, שהוא מהלך על רגליים דקיקות, שכן הוא לא הוענש, לכן לא הייתה סבה שיהלך על גחונו! מוסיקה? שפע ציפורי שיר צייצו מכל עבר על כל שיח רענן, והיו שהכירו יצירות קלסיות, שעליהן גדלתי: ברהמס, בטהובן, היידן, מוצרט ועוד.
אז מה עוד חסר לי? משפחתי, ספרים , סרטים וחברה. נכון.  האם אני לא יכולה לכתוב בעצמי את הספרים ולתאר את העולם, שלתוכו נקלעתי? נכון, חסרים כלי כתיבה ונייר. אך גם את זאת ניתן לפתור. מקני הגומא אצור משטח כתיבה ובקנים אשתמש לחריטה על גביהם. כן, ארצה מאד לתאר את חוויותיי לבני משפחתי, כשאחזור אליהם, אולי  כעבור שנה.. אבל, האם אעמוד בפני געגועיי ליקיריי הקרובים ללבי? פה כנראה, אפול. לא אוכל!  לא לחלוק אתם את רגשותיי, לא לשמוע על חייהם, על עולמם הפנימי? להיות פה- משמע להיות בודד, מופרש, אנוכי ואומלל. נראה לי, שאמצה את שהותי עד כמה שאוכל, עד אז אחקור את הדמויות ואברר, כיצד לשוב אל מקומי לעולם שלי. מקווה, שאלמד במהרה את שפתם ואוכל לתקשר.
אם לא אצליח- איערך לאפשרות, שאתקע כאן בעל כורחי, ואראה זאת כגורל. כמובן, אשתדל לראות בזה גורל טוב ולא רע- תלוי בהחלטתי, מה תהיה גישתי לכך? האם זה נתון בכלל לבחירתי?  אבל השאלה הגדולה, שהנחתי על מאזני השיקולים, למי אני חסרה בעצם? למשפחתי הרחבה? לילדיי, לנכדיי? לאישי? לחברותיי? אני בספק רב! ובכלל, מה פשר הדבר שראיתי כאן את אמי? האם זו פיקציה וכשתסתיים, היא תשוב אלינו לעולמנו הנורמלי? זה עוזר לי כשהיא לידי?  זה פותר לי משהו? האם אני שומעת נימה של אנוכיות מצדי?
ובעולם הרגיל- מהומה רבתי. המדריך קורא בקריזה:" נאווה, היכן את? תני אות חיים!" ואינו מוצא אותה. כל החברים, שהיו אתה, מתרעמים בכעס ובדאגה: "איזה חוסר אחריות, מה זה צריך להיות? אנשים כך פתאום נעלמים, ואתם לא יודעים, מה לעשות ואיפה לחפש?" לאחר מאמצי חיפוש במשך שלוש יממות בעזרת כלבנים וגששי משטרה, הרימו ידיים והפסיקו לחפש.
בעלה של נאוה, בועז, נראה היה מיד כאבל. הוא לא האמין לכל השטויות, שספרו לו אנשי האתר. מבחינתו, אין מקום, שאליו או לתוכו יכלה רעייתו להעלם. הוא הסתגר בביתם וקיים מנהג שבעה ללא גופה. החברים צייצו ביניהם ובאינטרנט, שהוא וויתר עליה מהר מדיי, אחרים טענו, שהוא נוהג בהיגיון ואין כאן תקווה רבה, או מקור לתקווה, אף עודדו אותו לשוב לחיים, לשגרה, בקצב שלו.
על כל פנים, המופע של האתר נסגר זמנית, עד שייפתר מקרה ההיעלמות.
נבדוק, מה נאווה חושבת בינתיים:
בכל זאת הייתי מוטרדת מהסיטואציה. הגיע הלילה ולאחר מפל הגלידה  נרדמתי כתינוק בעריסה בתוך עלי אוזן הפיל הירקרקים החזקים.
לא  חלמתי דבר. חשתי מרחפת. בבקר הקצתי לקול השכווי האדמוני החמוד,  שקרא לידי.
הווית היום החלה כמו אתמול: בעלי החיים, ההנקה של הקרנפיות, מראה הארנב והחזירונת המחללת. הרגשתי כמו במהדורה חוזרת. לא היה כאן כל אתגר, או עניין,  אך שררו שלווה ושאננות  בהשוואה  לחיי בעולם של מעלה.
יחד עם זאת תהיתי: האם אתגעגע לצרותיי, לטרדות היום, לבנקים, לחמות, ללהג החברות המעצבנות, לתספורת הלא מוצלחת שלי, לשכן המופרע, לשחיתות בשלטון, לביורוקרטיה המעצבנת בסניפי הדואר והעירייה? ללכלוך ברחובות ולרעש בכל מקום?
התחבטתי, האם אחזיק כאן מעמד שנה? לא אתנוון לחלוטין?  אם אצא- זו תהיה פחדנות אמתית מלהתמודד עם עולם חדש, אם אצא-ארגיש, שהחמצתי חיים אחרים רגועים פסטורליים ללא מתח, או אתגר. אז-אסור יהיה לי לקטר!
נהייתי נחושה: לא למהר לצאת, עד שגעגועים עזים יתקפוני, ואז  אדאג להיחלץ מכאן.
פייה אחת יצאה לכבודי מקרטעת על רגליה. הוליכה אותי לדלתית סמויה בפינה חשוכה בחלל ונופפה בשרביט שלה כדי שאבין, כי מכאן היציאה. אלה היו הרגעים הקשים להחלטה: לצאת, לא לצאת, מהו המחיר כשאצא!? רעדתי כולי.
שעטתי החוצה במהירות הבזק. לא התעניינתי כבר, מדוע, למה וכיצד אני פועלת. שכחתי את נחישותי. לפני רגע חשתי כחווה בגן העדן עם כל המותרות ובן רגע גירשתי עצמי החוצה. ההייתה זו חרב מתהפכת שהניסה אותי? לא הבחנתי בה.