מידנייט

מאת: הראל גלמן

חלק 1

"איך את מרגישה?"

"אני מניחה שטוב…אני מחכה לזה כל החיים שלי. זה היה תהליך ארוך, אבל זה היה שווה את זה"

בחדר הרופא לניתוחי שינוי מין נחה ג'ייד כהן מהניתוח האחרון שלה.

"יש לך מישהו שיהיה אתך בבית?"

"החבר שלי עזב לקוסטה ריקה בשנה שעברה, ואני כבר פרסמתי מודעת שכירות בעיתון, כנראה שאף אחד לא ממש ממהר לחיות עם טרנסית"

"הלוואי שתמצאי את השותף המתאים, ג'ייד. רפואה שלמה"

וכך עזבה ג'ייד את חדר הרופא, מרגישה שהשלימה את החלק החסר בפאזל שנקרא פעם "ג'ק כהן".

כשחזרה לביתה הקטן היא הניחה את ארנקה על הספה וזרקה את עצמה על הכורסה, מגששת אחרי השלט.

כשג'ייד זפזפה ערוץ אחרי ערוץ, בשלט נגמרו הבטריות.

בערוץ שעליו נעצרה הטלוויזיה שודר סרט אימה משנת שמונים ומשהו, העלילה שלו עקבה אחרי ילדה בת טיפש-עשרה שרצתה לעשות משחק בשם "איש החצות".

היא שמה מול דלתה נר גדול, חתיכת בריסטול, עט נובע, קופסת גפרורים, מלחייה וסיכת ביטחון.

ג'ייד זכרה שאביה היה אובססיבי על הסרט הזה, אבל היא לא זכרה את השם שלו.

בינתיים בסרט הילדה כתבה את שמה על הבריסטול ודקרה את עצמה באמצעות סיכת הביטחון באצבע ומרחה את הדם על הבריסטול.

הילדה עכשיו כיבתה את האור בסלון, היה כל כך חשוך בבית של ג'ייד, ועכשיו גם הטלוויזיה הייתה חשוכה וג'ייד כבר פחדה בכל מקרה, אז היא הדליקה את האור בסלון שלה.

"זה רק סרט, ג'ייד, זה רק סרט…"

הילדה עכשיו פתחה שוב ושוב את הדלת, וזעקה ארבע פעמים שם מוזר:

"מידנייט לורד, מידנייט לורד, מידנייט לורד, מידנייט לורד!"

כשהילדה סגרה את הדלת, נשמע עלה שלכת נמחץ בצעדים כבדים.

הילדה כיבתה את הנר, כפי שהמשחק אומר, אך כשהיא הדליקה את הנר בחזרה, נראה צל של אדון אנגלי חסר עיניים מאחוריה.

ובדיוק אז התרחשה הפסקת חשמל, לג'ייד נשארה התמונה המטרידה של הצל.

"וואו! זה ממש לא מה שאני זכרתי!"

משום מה הצל חסר העיניים הזכיר לה את החבר הישן שלה שעזב לקוסטה ריקה, משהו במבנה הפנים שלו, או בחליפה שהוא היה לפעמים לובש, זה החליף את הפחד בגעגוע, היא התקשרה אליו מיד.

כשהטלפון חייג, לקח לו הרבה זמן לענות, אבל כשהוא ענה, הוא נשמע מתנשף.

"היי ג'ק…כלומר, ג'ייד"

"היי ריק בייבי, איך הולך בקוסטה ריקה?"

"נחמד, אני תוהה אם יש להם חלקים מכוערים כאן, הכול כאן כל כך יפה…"

את החלק האחרון הוא אמר בטון אחר לגמרי.

"אתה נהנה?"

"מאוד! אפילו רכשתי חברים חדשים"

"יופי"

ג'ייד שמעה צעדים מהטלפון.

"ריק? קה פסה?"

"אוּנו מומנטו, קרידה"

ג'ייד לא רצה לחשוב שריק זרק אותה.

"קרידה, מה?"

"הא? אוי! זה ממש לא מה שאת…"

"איך זה לא יכול להיות?"

"מימי היא אדם מיוחד…"

"היא? מה זאת אומרת?"

"אני…חזרתי לארון"

זה היה כמו סוף העולם בשביל ג'ייד. האדם היחיד שעליו יכלה לסמוך בעולם הזה זרק אותה.

"אתה מה?"

"חזרתי לארון, בייב"

"שלא תקרא לי בייב בחיים! כמה דפוק ממני להרשות לך לטוס לקוסטה ריקה ולצפות שאולי תהיה חבר טוב. חבר נאמן. חבר שלא נותן לכל מיני אניטות וג'ולייטות לשחק לו בביצים ונשאר תומך בחבר שלו שעובר תקופה די קשה"

"אני נפתחתי לאפשרויות פה, ג'ק…"

"ג'ייד! בפעם האחרונה, ג'ייד! גם כשהיית פה תמיד קראת לי ככה, למרות שאמרתי מליון פעם. אני אדם אחר!"

"ואני רציתי להתפתח גם! רציתי לגלות עולם, בייב! אני מצטער אם אני מאכזב אותך, אבל אני מצאתי נקודת מאושרת כאן. אני מתכוון לחזור בעוד שנתיים, אני רוצה למצוא אותך מחכה לי בבית בריאה ושלמה, אוקיי?"

"תמות! המימי הזאת יכולה למצוץ לי! אתה לא בא לפה, שמעת אותי?"

ג'ייד ניתקה לפני שריק יכול היה לשמוע את ג'ייד פורצת בבכי, מתאבלת על העובדה שהאדם היחיד שסמכה עליו הלך עם מישהי אחרת.

"בן…כלב…" ג'ייד התייפחה בצער, היא הדליקה את הטלוויזיה בחזרה, אבל היא שכחה שהשלט לא עובד.

"איך יכולת, ריק?" ג'ייד בכתה למשך דקות ארוכות, עד שעיניה שמו לב לכלי לבן מעומעם על השיש שבמטבח.

לפתע האור נדלק שוב וג'ייד קלטה שהיא הסתכלה על המלחייה שבמטבח, יחד עם האור הטלוויזיה חזרה לעבוד.

הסרט המשיך לנקודה שג'ייד זכרה מהילדות הכי טוב, זו הייתה סצנה שרדפה את סיוטיה.

הילדה שכבה במקלחת, ממלמלת לעצמה כל מיני קללות נוצריות, בעוד שה"מידנייט לורד" מחפש אחריה ושובר מנורות ואגרטלים.

הוא תולש את וילון המקלחת יחד עם חתיכות בטון מהתקרה ומסתער על הילדה בענן עשן וברעש מקפיא דם.

הסצנה הייתה הרבה פחות מפחידה משג'ייד זכרה, ונראתה כמו משהו שיהיה בפרק של "צמרמורת" או משהו.

אבל כל תשומת הלב של ג'ייד הייתה על המלחייה.

עכשיו היא הייתה לגמרי לבד בעולם, בלי אבא, בלי אימא. בלי אחים ואפילו בלי שותף לדירה.

זו הייתה נקודת השבירה של ג'ייד, היום המאושר בחייה הפך לגרוע שבחייה. היא הייתה כל כך בודדה.

אבל רק מבט אחד בטלוויזיה הצית בה רעיון מעוות.

"מידנייט לורד…"

חלק 2

היא חיפשה אחר חפצים למשחק המסוכן, רק כדי למלא את הבית. היא הייתה כל כך בודדה שאפילו שד היה יכול להספיק כחברה מספקת.

היא רשמה את שמה על הבריסטול ודקרה את עצמה עם סיכה. היא חיכתה עד חצות בשביל לסגור ולפתוח את הדלת.

כשגמרה, רוחות חזקות שנשאו איתן עשן בעל גוון כחול כהה נשבו דרך החלונות החצי שבורים.

ושם הוא עמד, גבר גבוה עם קמטים בכל הפנים, לבוש בבגדים ויקטוריאנים מכף רגל עד ראש. הוא זהר כמו אותיות ניאון מעל חנות תקליטים.

"א…אנ…"

הגבר עמד שם בשקט. ג'ייד לא ידעה מה עושים כשעומדים לארח שד שההופעה האחרונה שלו הייתה בסרט אימה שנות השמונים.

"אמ…היי?"

לפתע משום מקום הגבר שינה צורה לענן ערפל בגוון כחול כהה וטס אל תוך ביתה ונעלם בפרוזדור.

היא הייתה פחות מבועתת ויותר סקרנית לאן הוא הלך.

הבית שלה היה די גדול, בערך בגודל של אסם רגיל, אז ג'ייד הייתה בשיא המתח.

"איפה הוא?" לחשה לעצמה במתח.

"הממממ…"

ג'ייד קפצה ממקומה, היא ראתה את הגבר המקומט עומד מולה, הוא היה נמוך יותר ועם זאת מאיים יותר.

"אה…שלום?"

הוא הרים את ידו הימנית והתחיל לספור איתה מחמש.

ג'ייד הסתובבה לשעון שבמטבח שלה וקלטה שעוד מעט חצות, בעצם, ממש בעוד שלוש…שתיים…אחת…

האיש עבר דרכה בענן ערפל סוער, עף לחדר השינה וטורק אחריו את הדלת.

ג'ייד נשארה מבולבלת, איך הסרט ממשיך? איך מביסים את הלורד הזה?

אבל לפני שג'ייד הצליחה לעשות איזשהו מהלך, קול הדהד בכל הפרוזדור:

"תודה שהרשת לי לבקר אצלך.

אני אהיה כאן עד הזריחה.

אם תרשי לי להרגיש רצוי, אברח ללא כל נזק.

אבל אם תטרידי אותי, או שתגרמי לי להרגיש לא רצוי, אז את תסבלי מהיום והלאה משדים נוראיים שעדיין לא שמעת עליהם!

אני מכיר את המשחק הזה שבני האדם מכנים "מחבואים". אני אשים בו טוויסט.

הסתתרי ממני עד שש בבוקר, אם תמצאי אותי לפני כן, אני אברח ואעזוב אותך.

אבל אם אני אמצא אותך לפני הזריחה, אז אני אשאר כאן עד שמישהו אחר יקרא לנוכחותי.

מתחיל…עכשיו!"

חלק 3

כבר היה 4 בבוקר, ג'ייד כבר רוקנה את מיכל המלח שלה, הלורד מידנייט גילה אותה שלוש פעמים.

המנורות התנדנדו מהתקרה והבהבו באגרסיביות, הקירות רעדו.

ג'ייד הסתתרה בחדר השינה שלה, בארון.

היא קיבלה את גורלה.

"קח אותי כבר, אין לי בשביל מה לחיות יותר"

קול התחיל לדבר עם ג'ייד, אבל בתוך הראש.

למרות שהיה בתוך ראשה, הוא היה חזק ואפל, כמו מונולוג של נבל על.

ומשום מה, גם לקולו היה גוון כחול כהה כזה, גוון קול קר ולא נעים לאוזן.

"הבית נראה נוח, ממה הספה עשויה? זה עור אמיתי?"

"למה אתה שואל את זה, חתיכת שד?"

"אם אני הולך להישאר פה אני צריך לחקור את הבית, לראות מה נוח לי ומה לא"

"אתה לא תישאר פה גם אם אני אמות!"

"אבל מי עוד יהיה לך בחיים? אביך כבר לא חי, אמך נטשה אותך, החבר שלך זרק אותך לזנזונת היספאנית, מי יהיה לצידך עכשיו?"

ג'ייד חשבה על מה שהלורד אמר, מי באמת אוהב אותה?

אבל לפתע זה היכה אותה.

"זה לא חשוב מי חי איתך, כל מה שחשוב זה איך את חיה עם עצמך"

"מה?"

ג'ייד גם לא ידעה מה היא אמרה, אבל היא המשיכה.

"אנשים באים והולכים. מתים, נוטשים, זורקים.

אבל מי שנשאר איתך כל הזמן, גם בזמנים הכי קשים, זה אתה."

ג'ייד הרגישה איך כל הבית רועד, כמעט עוקר את עצמו מבסיסי הברזל, המנורות הבהבו מהר יותר ומהר יותר, הלורד מידנייט חיפש את ג'ייד בכל הבית, זורק אגרטלים וכלי זכוכית, מנסה למצוא את ג'ייד.

ג'ייד יצאה מחדר השינה בגב זקוף, מוכנה לעמוד מולו.

"מוכן, מידנייט?"

"בשמחה"

היא רצה אל המטבח בזמן שהלורד התקרב אליה, לקחה במהירות שקית מלח, חפנה כמה גרגרים בידה והייתה מוכנה.

"איזה כבלים יש לך?"

ג'ייד זרקה עליו את הגרגרים, הוא נהם קצת בכאב.

"שד אנגלי כמוך רואה טלוויזיה?"

"העולם התקדם, גם שדי העולם התחתון רוצים בידור"

היא רוקנה חצי שקית על הרצפה, בתקווה שהלורד לא יחצה את קו המלח.

הלורד דרך על המלח וזעק בקול מקפיא דם.

"מהלך יפה, אבל…אוי ואבוי! תראי!"

ג'ייד סובבה את ראשה לשעון שבמטבח וראתה שעוד מעט שש בבוקר.

הלורד הרים את ידו הימנית והחל לספור איתה מחמש.

"לא היום, לורד יקר"

ג'ייד חפנה גרגרי מלח וזרקה אותם על ידו של מידנייט. המלח חתך שלוש אצבעות.

"קיצרת לעצמך את הזמן…שתיים…"

"אחת!"

ג'ייד זרקה עליו גרגרים מהרצפה, מפזרת עליו גרגרים מלוחים וקטלניים בכל מקום בגוף, הוא הפך לענן ערפל גדול שמילא את חצי מהבית.

היא שלפה את סיכת הביטחון מכיסה.

"אדיוס, לורד מידנייט"

היא דקרה אותו באמצע הגוף, הוא התפוצץ ויצא מכל החלונות והדלתות.

ג'ייד נפלה על הרצפה מההדף הגדול שהפיצוץ גרם.

"אני. חיה. לבד."

חלק 4

ג'ייד מאושפזת במוסד לחולים בנפש כבר שלושה חודשים, היא סיפרה למשטרה שבאה בגלל הרעש הגדול שבא מהדירה שלה שהיא שיחקה מחבואים בביתה עם רוח של לורד אנגלי

לשוטרים זה נשמע כאילו היא מתארת חלום רע במיוחד, אבל היא מתנהגת כאילו הכול היה אמיתי, הם ביקשו שתתאשפז במוסד לכמה חודשים עד שתחזור למוטב.

ג'ייד ממשיכה לנסות לצאת, אומרת לכל המטפלים במוסד שהכול אמיתי, הם מהנהנים וחוזרים לעניינם.

"כנראה שבסוף אתה באמת חי לבד"

הרוח נשבה דרך חלונה של ג'ייד בחדר האשפוז.

היא הייתה בודדה שוב, הרוח הזכירה לה את חוויות העבר, את הימים עם ריק, הזמנים הטובים עם הוריה, היא רצתה חברה ולו לרגע.

"מידנייט לורד…מידנייט לורד…מידנייט לורד…מידנייט לורד…"