הצוות של מאיה

מאת: אריאל פורטוגז

פגשתי את מאיה בקפה השכונתי. המקום מתפאר בהיסטוריה של בערך חמש עשרה שנים, נחשב ותיק מופלג בקנה מידה תל אביבי. זה אחד מבתי הקפה הצנועים שפזורים בשכונות העיר, רחוק יותר מהמרכז הסואן. מקום צפוף, אבל בשעת הבוקר המאוחרת בה נפגשנו, בסתם יום רגיל של חול, לא הייתה בעיה למצוא מקום לשבת. התישבתי מולה ואמדתי אותה במבט מקצועי ומהיר. הרושם הראשון שקיבלתי ממנה היה, שהיא לא נראית לי כמי שההצלחה עלתה לה לראש. אשה נאה, באמצע שנות הארבעים, אפשר לומר שהופעתה החיצונית היא אחת ההוכחות לטענה שארבעים הוא השלושים החדש. אולי הייתם קוראים להופעתה החיצונית מוזנחת, אבל זה בהחלט תרם למראה הצעיר והבלתי מקושט שלה, איכשהו. היא לא טרחה עם הרבה יותר מאשר ג'ינס וטריקו לא חדש, שיער אסוף לקוקו. שמנמונת נעימת סבר, פנים פשוטות ונקיות. הושטתי לה את ידי. היא חייכה אלי חיוך נעים. "זה קשה להיות עיתונאית?", היא שאלה. "אין לך מושג…" גלגלתי עיניים וחייכתי, והיא ציחקקה בידידותיות. הרגשתי שיש בינינו אנרגיה טובה. "מכיוון שאני כותבת במגזין לנשים, העורכות ירצו לשמוע החווייה הייחודית שלך כאשה מדענית" אמרתי בכנות. היא נראתה קצת מבולבלת. "אני לא יודעת בדיוק איפה להתחיל…" היא אמרה והשפילה את מבטה אל כוס הקפה שלה, כמנסה לקרוא בה לא את צפונות העתיד אלא מה לומר לי בראיון. "את יכולה להתחיל ממש מההתחלה…ספרי לי קצת על הילדות שלך…המצאת דברים עוד כשהיית ילדה?"  שאלתי. היא נראתה מהורהרת. "כנראה שכן," היא אמרה "אבל לא ממש זיהיתי את זה", היא הוסיפה בעצב. "כמעט ולא היתה לי דוגמא חיובית של אשה-ממציאה… להמצאות של נשים לא מתייחסים ברצינות." היא אמרה. "אפילו היום, בזמנים המתקדמים שלנו, הרבה אנשים חושבים שהעבודה שלי לא כל כך חשובה, למרות שזה דרש ממני לא פחות השקעה ומאמצים מכל פרוייקט טכנולוגי אחר" היא ציינה במרמור מסויים. "זה אולי לא שיגור של חללית לירח, אבל יש בזה לא פחות תועלת, אני חושבת" היא הוסיפה.

לא הייתי לגמרי בטוחה שאני מסכימה איתה בנקודה הזאת, אבל באתי לראיין אותה, לא להתווכח איתה."איך עלה בדעתך להמציא את הצוות שלך?" שאלתי. היא נענתה בשמחה לשאלתי. "תראי, כשעברתי לגור עם מי שהיה החבר של אז, שמתי לב שאני הרבה יותר רגישה ממנו לענייני סדר וניקיון בבית. זה כנראה די נפוץ, ההבדל הזה בין נשים לגברים. לא ברור אם זה חינוך לניקיון וסדר או שזה משהו שכתוב בכרומוזום האיקס הכפול בכל תא ותא בגוף שלנו, אבל ככה זה, גם אצלי ואצל בן זוגי המקסים, איש נהדר שאני מאוד מאוד אוהבת. אז עשיתי מה שכולן עושות. ניקיתי והתלוננתי, או ניקיתי ושתקתי, תלוי במצב הרוח. הוא ניסה לעזור, אבל אף פעם לא הצליח באמת לנקות כמו שאני אוהבת…" צחקתי. "כן, ככה זה. יש לי סטנדרטים גבוהים בנוגע לסדר ולניקיון. אבל הבעיות התחילו באמת רק אחרי שהתחתנו ואחרי שילדתי. לא היה לי זמן לכלום, הייתי צריכה לטפל בתאומים, להבחן לדוקטורט, וגם לנקות את הבית! הייתי פשוט מותשת. לא היה לי כוח. במקביל, ניסיתי לחשוב על רעיון מעשי לתיזה ברובוטיקה, שזה התחום שלי. "ואז עשית אחד ועוד אחד והמצאת את הצוות המפורסם שלך?" שאלתי בהתלהבות. "זה לא היה כל כך פשוט, לא ממש אחד ועוד אחד…" היא חייכה. "משימה שהיא יחסית קלה בשביל בני אדם, לנקות את הבית, זה משהו מאוד מורכב מבחינת רובוטיקה, בעצם. צריך ללמד את הרובוטים לזהות סוגים שונים של לכלוך, ליצור תוכנית עבודה ואז לפעול לפיה בסוגים שונים של חדרים, משטחים, זוויות  ופוזיציות…ובעיקר לדעת להתמודד עם אירועים בלתי צפויים". לי זה נשמע קצת מוגזם להציג את נושא הניקיון כעניין כל כך מורכב. לכן שאלתי אותה "אבל הנה, עשורים לפנייך כבר המציאו את הרומבה, אז כמה מסובך זה כבר יכול להיות?" הקשתי. "מסובך!" היא אמרה. "זה לא רק להעמיד מכונה עם איזו מברשת לניקוי משטח כלשהו בבית…צריך שהרובוט ידע לכוון את הזווית המתאימה לניקוי, כמה לחץ מתאים להפעיל בכל מצב, להתאים את המעגליות של התנועה לאובייקט שהוא מנקה כשלא מדובר ברצפה שטוחה כמו עם הרומבה, לדעת לזהות איפה יש לכלוך ואיזה סוג של לכלוך זה, להתאים לכל סוג לכלוך את כלי העבודה וחומר הניקוי שצריך בשביל לנקות אותו, לא להרוס דברים אחרים או להפריע לניהול שגרתי של החיים בבית תוך כדי הניקוי… מה שאני מתכוונת לומר, בעצם, כדי שרובוט יוכל לתכנן את האסטרטגיה הנכונה לניקוי של סוגים כל כך רבים ושונים של משטחים ועצמים כמו שיש בבית ממוצע, עם סוגים שונים ומשונים של לכלוך, הוא צריך לא פחות מאשר שיקול דעת ויכולת קבלת החלטות, ברמה של אינטיליגנציה מלאכותית מאוד מתקדמת". התשובה הזאת הרשימה אותי. מאיה נשמעה יותר ויותר רהוטה ובטוחה בעצמה ככל שנכנסה לפרטים מדוייקים על עבודתה המחקרית והמעשית.

מאיה המשיכה בדבריה ברצף, בלי צורך להתערבות מכוונת מצידי. "כדי שהצוות יהיה מסוגל לפעול בצורה מיטבית צריך גם לבנות את הבית באופן כזה שיתאים לניקוי רובוטי. לכן הבתים שלנו הופכים עכשיו ליותר ויותר 'ידידותיים למכונות', ככה אני קוראת לזה. למשל, במסדרונות ארוכים יש סימונים מיוחדים כדי שהרובוטים יוכלו להתמצא במרחב, יש סימון לפני גרם מדרגות, כדי שהרובוט לא יפול, ועוד דברים מהסוג הזה, שמשתנים מבית לבית", הוסיפה מאיה לפרט. זה הזכיר לי משהו שקראתי במהלך המחקר המוקדם שעשיתי לקראת הראיון. הערתי, "עד כמה שידוע לי, הראשונה שהמציאה בית שמנקה את עצמו היתה פרנסס גייב…והיא באמת התאימה את הבית שלה למכונות…" חשבתי שאפתיע את מאיה עם אנקדוטה שהיא לא מכירה, אך התבדיתי. "כן, אבל היא לא היתה מהנדסת רובוטיקה. ברמה מאוד בסיסית אני והיא מאוד דומות. שתינו נשים שאוהבות מאוד ניקיון, אבל פשוט נמאס לנו לבזבז את כל הזמן היקר שלנו בנסיונות לשמור על הניקיון. בשבילי גייב היא אחת מהחלוצות מעוררות ההשראה בתחום, למרות שהבית שלה היה מאוד לא נוח למגורים. כל מה שהיה לה בבית היה חייב להיות עמיד לסבון ומים, כולל הוילונות הספות ואפילו המיטות…היא עטפה את הכל בניילונים. זה לא נוח. את כל מה שאי אפשר להרטיב או לניילן היא נעלה בארונות אטומים, ואז…ספלאש! הפעילה מערכת שלמה של ממטרות מהתקרה, ומתזי סבון, ולבסוף מאווררי ענק שייבשו את הכל. בשביל פרנסס גייב, אי הנוחות של לישון, לשבת ולאכול על משטחי ניילון היה שווה את החיסכון בעבודה ובזמן. גם אנחנו מתאימים את הבית למכונות שמנקות אותו, אבל ברמה שהרבה פחות מפריעה לבני האדם או לחיות המחמד שגרים בבית…הרעיון הוא שהרובוטים יתאימו את עצמם אלינו ולא להיפך", סיכמה מאיה בחיוך. "אם כבר מדברים על חלוצות מעוררות השראה…" חזרתי לנקודה הנשית שנתבקשתי לשים עליה דגש בראיון, "יש אולי עוד מישהי שמהווה השראה עבורך?"

היא שפשפה את תנוך אוזנה בהרהור לרגע קט. אחר כך המשיכה בדבריה. "יש המון נשים שמהוות השראה עבורי. אני חושבת שתחום הניקיון הוא תחום שנשים תמיד המציאו בו, כי זה תחום שתמיד היה חשוב לנשים יותר מאשר לגברים, כמו שכבר אמרתי, אולי בגלל אבולוציה או בגלל חיברות, אולי גם וגם. עוד מילדות התחברתי מאוד חזק לדמות של פלורנס נייטינגייל, אני זוכרת. הדמות שעולה לכולם בראש היא של אחות רחמנייה, אבל זה לא מה שייחד אותה. היו המון אחיות מסורות שטיפלו בחולים ובפצועים. מה שייחד את נייטינגייל הוא שהיא היתה מדענית. היא אספה נתונים סטטיסטיים וניתחה אותם בכלים מתמטיים כדי לגלות וגם לשכנע שתנאי היגיינה הכרחיים לבתי חולים. כך היא הנהיגה מהפכה של ממש בתחום הטיפול הבריאותי, והמחקר שלה משפיע עד היום. אבל פלורנס נייטינגייל היא מקרה יוצא דופן, היא זכתה לפרסום רב ולהנצחה… רוב הנשים הממציאות נשארו אנונימיות עד היום, בעצם", אמרה מאיה. "מי למשל?" שאלתי בעניין. "אחרי מלחמת העולם השנייה מריון דונובון מארצות הברית וגם ואלרי האנטר גורדון מאנגליה, שתיהן המציאו, כל אחת בנפרד, את החיתולים החד-פעמיים. אני לא יודעת אם יש לך מושג מה החשיבות של ההמצאה הזאת, בכלל. מדברים הרבה על הגלולות למניעת הריון כעל ההמצאה ששחררה נשים והתחילה להניע את גלגלי השוויון התעסוקתי….את הגלולה המציא גבר, ד"ר פינקוס, שעמד בראש צוות של מדענים גברים. לכן היא המצאה שכל כך נחשבת", אמרה המומחית לרובוטיקה. לא יכולתי שלא להתפרץ לדבריה. "אבל הגלולה באמת שחררה את הנשים מדאגה להיכנס להריון לא רצוי!" הערתי בלהט. "כן, אני לא אומרת שזו לא היתה המצאה חשובה לנשים, העניין הוא שהמצאת הגלולה היתה אינטרס של גברים. לגברים זה נראה חשוב ומועיל שיוכלו לקיים יחסי מין בלי שיאלצו לפרנס את הצאצאים שנולדו כתוצאה מזה. מבחינת שחרור הנשים, הגלולות לא עזרו יותר מאשר החיתולים החד-פעמיים. העבודה של לעמוד ולכבס עשרות חיתולים מטונפים מידי שבוע, במשך שנים, עד שכל הילדים נגמלים…רק תחשבי על כמות העבודה המטורפת הזאת!  ברור שלאף אשה לא נשאר זמן ללמוד או להמציא או לעבוד בשום דבר אחר.." היא שוב לגמה מהקפה שלה, מהורהרת, ואחר כך המשיכה. עכשיו כבר אי אפשר היה לעצור אותה.

"להדיח כלים…מי רוצה להדיח כלים? לא ג'וזפין קוקריין, שהמציאה את מדיח הכלים. למי יש כוח לעמוד לבשל כל יום? לא לפלורנס פפרט שהמציאה את המקרר! היא נתנה לנשים את האפשרות לבשל יום אחד בשבוע, ובשאר הימים פשוט להוציא את הארוחות מהמקרר, לחמם ולהגיש לכל המשפחה. למה לטרוח לקרצף ולקרצף כתמים סוררים כשאפשר להמציא חומר דוחה כתמים, חשבה לעצמה פטסי שרמן, וחסכה לכולנו את הטרחה. אי אפשר לנהוג ככה, כשטיפות הגשם ממשיכות ליפול על השמשה הקדמית שלי, ואחר כך, אפילו אחרי שהתייבשו הן משאירות לי סימנים לבנים מעצבנים, חשבה לעצמה מארי אנדרסון, והמציאה את מגבי השמשות של הרכב. אני לא רוצה לכתוב את כל המכתב הזה מחדש רק בגלל שגיאת כתיב אחת, התעצבנה בת סמית גרהם, והמציאה את הטיפקס. ככה זה עובד. המוח הנשי. אנחנו רק רוצות שיהיה נקי ומסודר, אבל גם שלא נצטרך לבזבז את כל הזמן שלנו על זה. לכן המצאתי את צוות הניקיון הרובוטי לבית".

הגענו לזה, סוף סוף, חשבתי לעצמי. "אז ספרי לי קצת על הרובוטים..מה הם עושים בדיוק?" שאלתי."הייתרון הוא שאפשר להשאיר את צוות הניקיון פועל לכמה שעות ולחזור לבית נקי, זה הכל". אמרה מאיה "נפלא! אני חייבת צוות כזה בבית שלי. כמה הם עולים?" שאלתי בהתרגשות, אף על פי ששיערתי שזה בטח יקר בהרבה ממה שאני אוכל להרשות לעצמי ממשכורת של עיתונאית פרילאנסרית בעיתון נשים, פופלארי ככל שיהיה. "עכשיו זה בשלב האחרון, של הבדיקות והאישורים". ענתה מאיה. "וכמה זמן זה ייקח?" שאלתי בקוצר רוח… באמת, כבר הגיע הזמן, נמאס לנקות! חשבתי לעצמי. "בבדיקות האחרונות עלו בעיות לא צפויות, למען האמת" אמרה מאיה ושפשפה את תנוך אוזנה בחוסר נחת. "איזה בעיות? הם לא מנקים כמו שצריך?" שאלתי בדאגה. "דווקא לנקות הם יודעים יופי", ענתה המדענית. "את יכולה לפרט? מה הם בדיוק עושים, איך הם עושים את זה?" שאלתי, כי ידעתי שזה יעניין את הקוראות של המגזין. "יש לי כמה סוגים של שואבי אבק שעובדים בעיקרון על הפקת חשמל סטטי ומושכים אליהם את האבק מרהיטים כמו מדפים ושידות. אנחנו, המהנדסים, מכנים אותם 'העכבישים'. הרובוט יודע לטפס למדף ולהיכנס בין סדקים, למשל, בין שני ספרים, לנקות את האבק שמצטבר שם. זה ניקוי מאוד יסודי ומאוד עדין. מנקי המדפים נראים קצת כמו עכבישים עדינים ומרובי זרועות, לכן אנחנו קוראים להם ככה. הרובוט לניקוי משטחי זכוכית עובר על כל שמשה, מסך, חלון ומראה בבית. אפילו תמונות שממוסגרות עם משטח זכוכית הוא יודע לזהות. הוא נראה קצת כמו מגב של מכונית מחובר לקופסת מחשב זעירה. תכננתי גם רובוטים מיוחדים לניקוי אסלות כיורים ואמבטיות. אלה מקומות שצוברים הרבה לכלוך ועלולים להיות מפגע תברואתי ממש, לכן היה חשוב לי שיהיו רובוטים ייעודיים לתפקידים האלה, לחלקים האלה של הבית", היא סיכמה. התפרצתי בקוצר סבלנות "נו, אז מה העניין? למה לא להתחיל כבר לשווק אותם לקהל הרחב?" שאלתי. מאיה חייכה חיוך מריר וענתה: "תראי. מה שקרה הוא שהפעלתי את כולם בבית שלי כדי לבדוק את התפקוד שלהם…בהתחלה הכל פעל פיקס. הייתי ממש מרוצה. יכולתי להמשיך במחקרים שלי ולהקדיש תשומת לב למשפחה שלי בלי לבזבז את הזמן על עבודת ניקיון אינסופית…אבל אחרי כמה חודשים הם פשוט הפסיקו לעבוד", אמרה מאיה בעצב. "למה? את יודעת מה התקלה?" שאלתי בהפתעה. "כן. אני יודעת. אבל זה יהיה קשה מאוד לתקן את הבעיה הזאת. נראה שצוות הניקיון הרובוטי לא יכול לפעול יותר מכמה חודשים, מקסימום" אמרה מאיה וגירדה את תנוך האוזן. "אני חייבת להודות שהגעתי למבוי סתום."

"מוזר מאוד…את יודעת מה הבעיה אבל אי אפשר לתקן אותה…זה ממש משונה", הערתי. היא לא ענתה. ישבנו שתינו ושתקנו שתיקה מביכה ומעיקה. ניסיתי לתפוס את מבטה אבל היא התחמקה מעיני וגירדה בקדחתנות את תנוכי אוזניה. "זאת לא בדיוק בעיה טכנית, אי אפשר לקרוא לזה בעיה טכנית", היא אמרה לבסוף. שוב הנהנתי ברוב קשב, בתקווה שתמשיך בדבריה. היא נאנחה והמשיכה לשתוק ולבהות בחלל. חיכיתי בסבלנות. היתה לי הרגשה שמדובר בעניין רגיש אבל מהותי. לבסוף היא לקחה נשימה עמוקה והמשיכה בדבריה, בשקט ובהיסוס, שוקלת כל מילה ומילה שיצאה מפיה. "תביני, מה שקורה הוא, בגלל שעבדנו כל כך קשה על יצירת אינטיליגנציה מלאכותית והכל, התוכנה של הרובוטים איכשהו מגיעה למסקנה אחרי כמה חודשים שניקוי הוא עבודה חסרת טעם, כי תמיד מצטבר עוד לכלוך". היא השפילה את מבטה. "מה? את רוצה לומר לי ש…אבל זה לא יכול להיות! אם הם כל כך חכמים, איך הם לא מבינים שזה הכרחי לשמור על ניקיון, מבחינה תברואתית?" שאלתי בזעזוע. מאיה משכה בכתפיה בחוסר אונים. "זה לא כל כך מדבר אליהם, הטיעון הזה, כי לרובוטים, שעשויים ממתכת וסיליקון ושבבים אלקטרוניים וכל מיני חלקים כאלה אין כל כך צורך בשמירה על תנאים תברואתיים. כשאני מעלה בפניהם את הטיעון התברואתי הם מציעים לי לאפסן את כל החלקים העדינים שלי שעלולים להפגע מאבק בתוך קופסת מתכת חזקה וטובה, אטומה הרמטית, כמו שיש אצלם. קשה להסביר להם את הנושא הזה. ניסיתי. אבל הם לא קולטים את העניין, ופשוט מפסיקים לעבוד מחוסר מוטיבציה", ענתה מאיה בעצב, נאנחה, ולגמה לגימה אחרונה מהקפה שלה.