לא גיבור

מאת: יובל קרן חי

הייתי חולם על הבית…

לא בלילות, הלילות שלי היו דימום איטי ומתמשך של חרטה ואשמה. ביום הייתי חולם, בין הפצצות ברגעים שבהם האדמה רועדת והאוזניים מצלצלות ואני רואה רק נקודות שחורות. זה מה ששמר עלי אז, כשלא הייתי בטוח אם אני עדיין בחיים או אם אני מתחת לאדמה. אחר כך הייתי מרוקן מחסנית רק ליתר ביטחון וקיוויתי לפגוע במישהו אבל לא במישהו שאני מכיר. רציתי לפגוע בהם, אבל הייתי צלף גרוע אז ברוב הפעמים לא פגעתי באף אחד. כשלא נשארו לי יותר כדורים הייתי הולך לבדוק את הגופות ומשתהה ליד אלה שעוד אפשר היה לזהות את תווי הפנים שלהן אחרי הפיצוץ. כמעט תמיד לא זיהיתי אותם, לעתים רחוקות אלה היו פרצופים שראיתי במסדרונות או בין האוהלים במחנה, פעם אחת זה היה מישהו מהבית. לא הפצצה הרגה אותו, כשכרעתי לידו ונגעתי בחור בגודל גולה שהיה מוטבע במצח שלו הוא היה עדיין חם. הסתכלתי עליו והוא הסתכל עלי בחזרה וניגבתי את הידיים האדומות שלי על המדים בזמן שהזדקפתי, לאט. הסתובבתי במקום פעמיים, שקלתי את האפשרויות שלי. המבטים שלהם הטביעו חורים בגודל של גולה בכל הגוף שלי. כפות הרגליים שלי בערו, גם כשאימצתי את העיניים לא ראיתי כלום חוץ מאדמה שנמתחה עד האופק. ידעתי שאין לי לאן לברוח.

הם לא הרגו אותי, אני לא יודע למה. הם רק הסתכלו, הרגשתי אותם מסתכלים עלי כל היום. עד שירד החושך הכתפיים שלי היו מכוסות שלג והמחליף שלי לא אמר כלום כשהוא תפס את הגזרה במקומי. אולי הוא חשב שאני כבר מת, אולי זה רק מה שאני חשבתי.

בקיץ, השלג על הכתפיים שלי התחלף בזיעה. לפני יוני היו כל כך הרבה גופות בכל יום שגם אם היו לי חיים שלמים לא הייתי מצליח לספור את כולן אבל לאט הן התחילו להיעלם ואיתן גם ההפצצות. לא שמתי לב לזה עד שהתחלתי לשמוע שקט. קודם, רק כל כמה ימים הייתי הולך או אוכל או שומר או יורה ופתאום הבנתי שאני לא שומע כלום, רק לרגע, אבל רגע יקר. פתאום, בסוף יוני, הם הפסיקו עם ההפצצות וכל הרגעים היו יקרים, הייתי צריך לשמוח אבל הרגשתי כאילו אני הולך לבכות. ובאמת בכיתי: שמרתי והדמעות זלגו על הלחיים שלי, רוקנתי את המחסנית והן זלגו על הרובה, בדקתי את הגופות והן זלגו על המדים. בכיתי כי למרות שהפצצות הפסיקו האוזניים שלי עדיין הצטלצלו והמלחמה לא נגמרה ואני בסך הכל רציתי לחזור הביתה.

הם הביאו רובים במקום הפצצות, אז עכשיו בכל פעם ששמעתי פצפוץ של אקדח רוקנתי את המחסנית שלי, להם אף פעם לא נגמרו הכדורים. בערך באותו הזמן התחילו להוציא את כולם מהבסיס, אמרו שאין לנו יותר עבודה פה, שכל הכבוד, הרגנו את כולם. לא הייתי בטוח מי יותר מת אבל הם צדקו ולאט היריות הפסיקו – באמצע יולי היו יומיים שלמים שלא הרמתי בהם את הרובה שלי. כשהוציאו את המחלקה שלי מהבסיס הוא כבר היה כמעט ריק, היינו שבוע בשטח ואכלנו בעיקר מקופסאות שימורים ולמרות שכולם ידעו שהמלחמה נמצאת מחוץ ליערות ואנחנו היינו עמוק בין העצים אני עדיין ישנתי עם הרובה מתחת למזרן.

זה היה הלילה השמיני, היינו אמורים להמשיך לחצות את היער מחר ולהמשיך ללכת יומיים נוספים בשביל להגיע לבסיס הבא, בדיוק סיימנו להתמקם ואחרי שאני העמדתי את האוהל שלי ואכלתי קצת אפונה מקופסה יצאתי בשביל למתוח את הרגליים. זה היה לילה נעים, הרוח שהרעידה את מחטי האורן הייתה חמה ויבשה והיא נשאה איתה ריח של שריפה מכמה מדורות שונות שהאש שלהן ריצדה במחנה. השיטוט שלי נעצר כשמישהו קרא בשם שלי. זה היה הילד שישן במיטה מעלי כשהיינו במחנה, הוא לבש מדים. אז כל הילדים לבשו מדים. כשניגשתי אל קבוצת הפרצופים המוכרים שתלו בי עיניים בחיוך לא חשבתי על המלחמה, לא חשבתי על הרובה מתחת למזרן שלי, לא חשבתי על הדם ועל זה שבמלחמה אסור לחייך, שצריך להיות דרוך תמיד. אולי הייתי צריך לחשוב, אולי זה העונש שלי, אולי אם באותו הערב הייתי חושב על המלחמה ועל כל שאר הדברים לא היה קורה כלום. אולי. אני לא חושב שזה נכון. אני חושב שזה גרוע יותר-זה עניין של מזל. אני חושב שמי שמת מת כי הוא פשוט מת ומי שנשאר בחיים נשאר בחיים כי היה לו מזל, וזה גרוע יותר מדברים נכונים ודברים לא נכונים. למזל אין ספר הדרכה, אין חוקים, זו הבעיה הכי גדולה במלחמה, שכשזה עניין של מזל-אין תקווה. אז ניגשתי אליהם, וחייכתי, ופתאום משהו הרעיד את העולם שלי. הכרתי את הצלצול הזה באוזניים אבל אף פעם לא מכל כך קרוב. משהו חם התפוצץ בתוך החזה שלי, מעדתי. כשפתחתי את העיניים שלי הן שרפו מעשן. כשניסיתי לזוז ברקים של כאב עברו בי. קמתי בכל זאת. לא הרגשתי את האצבעות ברגל שמאל כשדרכתי על האדמה. הרובה היה בידיים שלי פתאום. לא יריתי. קול של בכי חדר דרך הצלצולים באוזניים אבל זה היה רק הבכי שלי. וזה היה גרוע, זה היה גרוע אם הקול היחידי שאפשר היה לשמוע היה הקול שלי, זה היה גרוע אם כל הקולות האחרים נגמרו. ואז רצתי.

רצתי גם כשהכאב החד במותן יצא מהצד השני שלי ולא הסתובבתי, בכלל. הפחד דחף את הרגליים שלי על האדמה ואת האוויר החוצה ופנימה מהריאות שלי. הרובה נחבט בירך שלי והיה לי טעם של דם בפה אבל לעצור היה למות, ואני רציתי לחיות.

בסוף, כשהאור כבר החל לחדור בין העלים הצפופים, קרסתי. אי אפשר לרוץ לנצח. הברכיים שלי התקפלו ליד עץ אורן בינוני. לא היה הרבה הבדל בין היום ללילה בתור היער, השמש בקושי הצליחה להזדחל בין הענפים הכבדים והאוויר עדיין היה לח אבל אפשר היה להרגיש את זה, את הסכנה שהייתה בלילה: עיניים נוצצות בחושך, רוחות מסתחררות בין הגזעים העבים, חושך מכסה את העולם, אפילו החיות ידעו להתחבא. הרגשתי את זה גם בלילות האחרים, אבל אז הפחד שלי טבע בין הפחדים של כולם ולא הבחנתי בו, עכשיו הייתי לבד. ולמרות שהיום כבר עלה הפחד לא עזב אותי וככה ידעתי שאני עדיין בסכנה. לא יכולתי לרוץ יותר, הריאות שלי שרפו והראש שלי כאב ופשוט ידעתי שאני לא יכול לרוץ יותר. אז טיפסתי.

אף פעם לא ניסיתי לטפס על עץ אורן, או על שום עץ בעצם, אבל באותו הבוקר גיליתי שהענפים היו במרחק שנות אור מהקרקע ושמציאת אחיזה הייתה משימה קשה. גם כשמצאתי את הדרך הנכונה לעשות את זה החלקתי שוב ושוב, המכנסיים שלי היו ארוכים ולכן הרגליים שלי היו בסדר אבל כפות הידיים שלי דיממו כבר אחרי הנפילה השנייה. רציתי לבכות שוב אבל הייתי לבד עכשיו והייתה לי הזדמנות להישאר בחיים , הזדמנות אחת. הגעתי לענף שהיה מספיק חזק ומספיק גבוה, יכולתי לראות את האדמה מתחתיי אם מתחתי קצת את הגוף שלי קדימה והגזע היה משענת נוחה אם נשענתי אחורה. למרות שהרגשתי יציב פירקתי את רצועת הכתף מהרובה וקשרתי את הירך הימנית שלי לענף, רק ליתר ביטחון. אחר כך פניתי לרגל שמאל שעדיין לא הרגשתי בה את האצבעות. הגרב שלי הציצה דרך הקצה של הנעל למרות שעכשיו היא נראתה יותר כמו עיסה אדומה של בשר ובד, פרמתי את השרוכים של הנעל והורדתי אותה ממני בזהירות. מזל שקשרתי את עצמי לענף כי ברגע שהוטח בי הריח הרקוב של הרגל שלי רכנתי לצד וגל של קיא הרעיד אותי. הקאתי עד שהקיבה שלי התרוקנה לחלוטין ודמעות צרבו לי את העיניים. פחדתי להסתכל אבל עשיתי את זה בכל זאת, הייתי חייב.

ביום הקודם כשכף הרגל שלי השתחלה דרך הגרב היה לה צבע לבן, אבל עכשיו הגוון שלה היה ורוד כהה מכוער והיא הייתה ספוגה בזיעה ודם. לא יכולתי בדיוק לאמוד את הנזק אבל יכולתי לראות שזה לא טוב, היא הייתה נפוחה ומסריחה ובקושי יכולתי להבדיל בין הבוהן לשאר האצבעות. אחר כך התחלתי לקלף את הגרב מהעור בזהירות ביד אחת. את הזרוע השניה תחבתי בין הלסת העליונה ללסת התחתונה לפני שסגרתי עליה את השיניים הכי חזק שיכולתי. זה כאב, זה כאב וזה לקח נצח ורציתי להפסיק אבל ידעתי שאני לא יכול. הייתי צריך לראות את הרגל שלי ולטפל בה ולברוח מפה ולמצוא את הבסיס ולספר להם מה ראיתי ביער. לא רציתי לחזור ליריות ולהפצצות אבל ידעתי מה אני עושה בבסיס, מה כולנו עושים-קמים בבוקר, יוצאים, עומדים בחזית, חוזרים בערבים, ישנים במיטה וקמים בבוקר הבא. עזרנו לעצור את המלחמה. אני עזרתי לעצור את המלחמה. ואם המלחמה תיעצר, אני אחזור הביתה.

כשהגרב והרגל שלי היו לגמרי נפרדים הייתי כל כך מותש שאפילו לא טרחתי להעיף מבט בפצע לפני שנשענתי אחורה ועצמתי עיניים. השינה שלי הייתה שלווה, בדרך כלל היו לי סיוטים אבל באותו היום ישנתי את השינה הכי שקטה שישנתי מאז שיצאתי למלחמה: בלי חלומות על הבית, על האנשים שעזבתי, בלי חלומות על גופות וצרחות. בלי סיוטים, לא בשינה, הפעם הם חיכו שאני אתעורר.

צרחה. העיניים שלי נפתחו, פתאום הייתי ער לגמרי. נשענתי הכי אחורה שיכולתי והקשבתי. לא יכולתי לראות מה קורה מתחתי אבל אף אחד לא יכל לראות אותי. הם היו בשקט עכשיו, אבל הם נשמעו קרובים קודם, ולפחות שניים. שמעתי רק את הנשימות שלי ואת הרעש של היער במשך שעות או דקות או שניות אבל לא העזתי להסתכל. אולי הם יודעים שאני כאן, אולי מישהו עומד מתחתי עכשיו עם הרובה ביד ומחכה שאני אזוז. אסור לי. אסור לי לזוז. לא זזתי. הקשבתי עוד ועוד ועוד והזמן נמתח כמו גומי וכל נשימה שלקחתי הייתה באורך שנה ואני הייתי זקן, המתח הכאיב לי בחזה והרגל שלי פעמה בכוח. הם מסתכלים עלי, אני לא יכול להפסיד, לא יכול למות. אני יכול לחכות פה עד שהם ילכו או עד שהם ירדמו או ישתעממו או יסיטו את המבט ואני אוכל לברוח, אני יכול, אני רק צריך להיות סבלני, לא להסתכל, לנשום בשקט, לא לזוז, להישאר בחיים. ואז ברגע אחד, שנמשך פתאום פחות משניה, הזמן התחיל להתקדם והוא דהר אלי.

הצעדים שלהם היו מהירים ומבוהלים, שמעתי אותם מועכים את הדשא בנעליים כבדות. מישהו קילל, מסוג הקללות שאומרים בשקט, מישהו בכה בקול קטן, מישהו התנשם. הם לא התכוונו לירות בי בשום רובה כי הם התכוונו לברוח. הם היו שלושה, היה קשה לראות את הפנים שלהם כשהצצתי בזהירות מהמושב שלי על העץ אבל ידעתי שאני מכיר אותם. שניים מהם היו אלה שהלכו מהר, הם סחבו משהו על הכתפיים, הוא היה… הוא היה הרוס. לא זיהיתי אותו בכלל, הגוף שלו היה מכוסה כוויות, ראיתי בשר חשוף ברוב האזורים, גם הוא היה בפיצוץ, קרוב כנראה, והוא היה ער. ראיתי שהאוויר מכאיב לו בכל פעם שהוא שאף ושמעתי את הבכי שלו. הוא היה יותר צעיר ממני, קטן כל כך שלא הייתי בטוח שהוא הספיק להצמיח שיער על החזה לפני שהוא התגייס. רציתי לרדת לשם- אני מכיר אותם והם צריכים עזרה, הם לא יכולים לסחוב אותו הרבה זמן לבד, הם יצטרכו לנוח, הם יצטרכו אותי. התחלתי להתיר את רצועת הרובה מהרגל שלי בתנועות מהירות בשביל להספיק להדביק אותם לפני שהם נעלמים בתוך היער ואני שוב לבד אבל אז המבט שלי החליק אל הרגל הפצועה. לא יכולתי לקפוץ ככה, הייתי פוגע בעצמי, לא יכולתי לסחוב שום דבר, לא יכולתי לעזור, בקושי יכולתי ללכת. המבט שלי החליק בחזרה אליהם, בחנתי אותם בזהירות הפעם, לבחור שהתנשף היתה בליטה בכיס האחורי, הם לא התכוונו לירות בשום רובה אבל היה להם אקדח ואם אני אקפוץ למטה אני כנראה אהיה הדבר הראשון שהם יירו בו וגם אם לא אני רק אאט אותם. לא רציתי להיות לבד יותר אבל גם לא רציתי להרוג את כולם, אף אחד אחר לא צריך למות בגלל הטעויות שלי. הייתי חסר אונים וכבול אבל עשיתי מה שהייתי צריך לעשות ונשארתי במקום. נתתי לשלושה להיעלם בין העצים, המשכתי להקשיב לצעדים שלהם גם אחרי שהם התרחקו, גם כשלא יכולתי לשמוע אותם. עצמתי עיניים ונשענתי על הגזע שוב, הקשבתי לנשימות שלי ולנשימות שלהם והדמעות שלי הרטיבו את הפנים שלי. עדיין הייתי לבד, וזה הפחיד אותי כל כך שלא ידעתי מה לעשות.

בדקות שאחרי זה למדתי שני דברים על המלחמה: הראשון היה שצדקתי- להישאר בחיים או למות באמת היה עניין של מזל. הדבר השני שלמדתי על המלחמה זה שלא משנה מי מנצח, בסוף כולם מתים. שתי ההבנות האלה נחתו עלי אחרי שהילדים התרחקו ואחרי שסיימתי לבכות ואחרי ששמעתי יריות, לא ירייה אחת, שלוש. אולי הם לא מתו, לא ראיתי אותם נופלים ולא ידעתי מאיפה הירייה הגיעה ואולי הם הספיקו לברוח או שאולי הם אלה שבכלל לחצו על ההדק. יכול להיות, יכול להיות שזה היה זה או כל רעיון אחר שלא יכולתי לחשוב עליו אבל האמת היא שאני פשוט ידעתי שהם מתים, שלושתם. ידעתי שהיה לי מזל שלא קפצתי מהענף שלי כי אחרת גם אני הייתי מת אבל גם ידעתי שהסיבה שלא קפצתי מהענף היא לא כי הייתי חכם או כי חשבתי שזה יהיה רע לשלושתם אם אני אצטרף אליהם. לא קפצתי כי פחדתי להיות אשם אם הם ימותו, פחדתי למות ופחדתי שהם ימותו באשמתי. אולי זה הדבר השלישי שלמדתי על המלחמה באותו היום- לסמוך על הפחד. כי הפעם, הפעם ובכל הפעמים האחרות הפחד הציל אותי.

נשארתי על הענף עד הבוקר הבא. בלילה הייתי רעב וצמא והיה לי קר וכשלא יכולתי להתאפק יותר עשיתי את הפיפי שלי צמוד לגזע כדי לא להשמיע שום קול. לא ידעתי מה הייתה השעה כשנרדמתי בסוף אבל הייתה לי הרגשה שהיא הייתה קרובה לבוקר.

החלומות שלי היו גדושים באותו הלילה: חלמתי על הפצצות, על הרובים, על הבסיס ועל זה שהייתי צלף גרוע, חלמתי על יערות שלמים מלאים במחלקות, על שלוש יריות ועל ילדים שמתגייסים. חלמתי על המלחמה. בבוקר, כשהרעש של הצמחים זזים עם הרוח התערבב עם הרעשים שהבטן שלי עשתה, הבנתי את כל מה שלא הבנתי קודם. הבנתי את החלומות שלי שבכלל לא היו סיוטים כי הם היו האמת:

יריתי בכל פעם ששמעתי פיצוץ, אבל אף פעם לא ראיתי את הלהבות או הרגשתי את החום בחזה והעשן בעיניים ואני בעצמי אף פעם לא נפגעתי. הייתי צלף גרוע ולא פגעתי בשום אויב אבל אחרי כל פיצוץ הגופות שכבו מתחתיי. מתחתיי. כשהגופות הפסיקו להגיע הלכנו, אמרו לנו שהעבודה שלנו נגמרה, שהרגנו את כולם, הם לא היו צריכים אותנו יותר, וכשמסיימים להשתמש במשהו נפטרים ממנו. לא התכוונתי ללכת לבסיס הבא כי לא הייתה שום מלחמה לעצור, לא היו אנחנו והם, רק אנחנו ואנחנו. לא ידעתי למה הם עושים את זה ולא הרגשתי טיפש או מרומה או נבגד כי אני בחרתי להאמין בזה. אני זה שהאמין בכל מה שסיפרו לו ועשה מה שאמרו לו ולא שאל שאלות. לא ידעתי אם המפקד שלי ידע או אם המפקד של המפקד שלי ידע אבל זה לא משנה. אני ידעתי מה שאני ידעתי וזה היה מספיק. ידעתי לאן אני הולך עכשיו- הביתה. אולי הדבר הנכון היה להמשיך לבסיס הבא ולספר לחיילים שם את מה שאני הבנתי אבל פחדתי שהם יירו בי ופחדתי להיות משוגע ולא רציתי ללכת. רציתי לחזור הביתה וזה מה שהתכוונתי לעשות. לא הייתי גיבור, לא אז ולא עכשיו, הייתי רק חייל שהחלומות שלו סיפרו לו את מה שהוא לא הסכים לדעת.

לא גיבור.

רק חייל שהתגעגע לבית.