הדיבוק

מאת: איילת אריאל הברון

הטירוף הביא איתו חורבן, הרס ולכלוך. קירות מתפוררים וצבע מתקלף, זוהמה של חיות ובני אדם כאחד, הריסות, שברי זכוכיות כשברי עצמות ודממת מוות.

אני הולכת לאיטי ברחובות, מתבוננת סביבי ורואה את הריסות העיירה הקטנה. רק היום חזרתי משליחות של לחם בכפרים הסמוכים והשגתי סכום נאה של זהב, ונעדרתי יותר משבוע. נראה שהיה זה מספיק זמן.

בעת הליכתי בדרך הראשית, אני רואה אנשים שרועים על הקרקע, מתבוססים בדם ובשתן. עצמותיהם שבורות וגופיהם מלאים חבורות, שריטות ופצעים. לחלקם חסרים גפיים או איברים שונים. המחזה מבחיל, והריח לא פחות. מזל שלא אכלתי שום דבר מהבוקר, אני חושבת לעצמי, ככה אין לי מה להקיא. לאחר זמן מה, אני מגיעה אל המאפייה שלי, אותה השארתי עם בת הנגר, שעזרה לי גם כשכן הייתי נוכחת, והתנדבה לשמור על המאפיה ולשמור על עסק פתוח בזמני ההיעדרות שלי. המאפייה היא בניין קטן שעד לפני כשבוע היה צבעו לבן עם גוון ורדרד, ועל קיר הקומה השניה, שהיא ביתי כבר כחמש עשרה שנה, היתה מצויירת תמונה המתארת את סיפור הבריאה ושחר תקופת האור. אגדת הבריאה הייתה סיפור שאהבתי מאז ומעולם, והיא מתארת את השמש הראשונה שעלתה והאירה את העולם. בציור יש שמש כתומה כקלמנטינה הזורחת מעל הרי מדבר צהוב וחום, מטילה צללים על אבנים וצמחים מיניאטוריים על פני הקרקע הלכאורה חדגונית כל כך. אך היום, צבעו הורוד של הבניין הפך אפור ושחור של עפר ואש שריפה, והציור הפך לגוון אחד של צהוב מלוכלך. חלון הראווה הממוקם בקדמת החנות התנפץ לגמרי וכעת שברי הזכוכיות מונחים על הרצפה, מחכים להיכנס לרגלו החשופה של ילד שובב, הרץ יחף אחר כדור. אך ילד כמוהו כבר לא נשאר פה. אף לא אחד. אני עומדת בכניסה לחנות,  מול דלת שרק חציה התחתון נותר עומד, שצבעה התקלף. בקושי מאמינה למראה עיני. רק עכשיו הצלחתי להפנים את גודל האסון. אני מעבירה את מבטי מהדלת אל פנים החנות ומחליטה להיכנס פנימה, אך לא מסוגלת לזוז. משהו משתק אותי למקום. פתאום, עוברת בגבי צמרמורת, ואני מתכווצת קצת. אף על פי שכבר ממקומי אני מסוגלת לראות את רמת ההרס והלכלוך בתוך המאפייה עצמה, יש בלבי פחד ממה שאני עלולה למצוא בפנים אם אכנס, ואף יותר, ממה שאני עלולה למצוא אם אעלה למעלה, הביתה. כל אינסטינקט ורגש מורה לי לחזור אחורה, לברוח. כאילו שאם לא אכנס פנימה, המדפים שהיו מחזיקים את כיכרות הלחם, החלות והמאפים, לא באמת נפלו והלחמניות לא שוכבות על הרצפה ולא התמלאו עובש ירקרק. אבל אני יודעת שזה לא נכון.  אני מוכרחה להכנס, לחזור הביתה. לראות מה מצב הציורים התלויים על הקירות, הרהיטים והספרים. לפתע עבר בי רעד נוסף כשאני שמה לב ליד קטנה מציצה מקצה הדלפק שבעומק החנות. נשימתי נעתקת, על היד הרחוקה אני מצליחה לזהות את טבעת הנישואין של בת הנגר. דמעות שקטות מתחילות לגלוש על לחיי, ונופלות ארצה כשמגיעות לסנטרי. אהבתי את בת הנגר. הייתי מלמדת אותה מתכונים ושיטות לאפיית לחם ומאפים שונים, והיא הייתה גומעת את המידע בשקיקה. אני לא יודעת כמה זמן עבר עלי כשאני עומדת ככה, מביטה בידה החיוורת והמתה של עוזרתי. אותו משך זמן הרגיש כמו שנים, ויכול להיות שהיה שניות, דקות, או שעות.

סוף סוף, הצלחתי לנתק את עיני מהחנות. כשלתי מעט, והסתובבתי לאחור. לא יכולתי להכנס פנימה. עוד לא. בבת אחת נזכרים ברכי וגבי בתרמיל שאני סוחבת כבר מהבוקר, ובטני מכריזה על ריקנותה. אני מחליטה לרדת לארץ ולאכול קצת. כשאני נשענת על קיר המאפיה, אוכלת לחם של אופה אחר מהכפר הסמוך, בתוספת ריבה וגבינה מתוצרת אחד הנוודים שפגשתי בדרכי, אני חושבת עליך. היית אהוב על כולם, אפילו יותר מהטאנארי שהיה לפניך. כל מעשייך היו במטרה ללמוד, ולעזור לאחרים, כמעט איש מהאגדות. כל עמק הפרופונדו העריץ אותך, אך פרסום לא עניין אותך. גם לא כסף. נבחרת כשהייתי בת שבע, נזכרתי. אחרי שהטאנארי הקודם נפטר, והיה צריך למצוא מישהו חדש אליו יעבור הידע. אני נזכרת ביומן קטן שמצאתי לפני כמעט עשר שנים באחת מהשליחויות שלי, וסוחבת אותו איתי מאז. קיבלתי אותו באחד הכפרים השכנים. ספריה שבעליה נפטרו בשריפה שפרצה בטעות בבניין, ובנו חילק בחינם את כל הספרים שנותרו שלמים לאחר האסון, הסתירה את היומן במשך עשרות שנים, והתמזל מזלי שיפול לידי. ביומן היה תיעוד של כל בחירת Dio מאז שחר תקופת האור, הסברים על נקודות הכוח בגופם של הטאנאריז, מפלתם של הטאנאריז הגדולים יותר, וגם אנקדוטות מעניינות על השמש הראשונה, על העולם ועל סיפורי המיתולוגיה שעליהם מושתתת כל הדת של עמק הפרופונדו. אמנם העמק לא היה גדול כמו שאר הממלכות באיזור, איני טובה בגיאוגרפיה, אך אם זכרוני אינו מטעני היינו הממלכה הקטנה ביותר, ומכל מבחר הממלכות,  הכפרים והעיירות, נפלה דווקא עיירתי, בדומה לציפור שננעץ בה חץ במעופה, צונחת לארץ בבת אחת. איני מבינה למה.

סיימתי לאכול, אני מרגישה מעט טוב יותר, אך תחושת הקיר מאחורי גבי מזכירה לי את האסון ותחושת היציבות הרגעית שלי נעלמת כלא הייתה. אמנם לא הייתי כאן כשקרה הדבר, אך שמעתי את הסיפור מפי הסוחרים והנוודים שנתקלתי בהם. "הדיבוק" הם קראו לזה. זה התחיל מילדה קטנה, שהתרוצצה ברחובות וצרחה מפחד החמור בעל שני הראשים ושיני הטיגריס שרודף אחריה. כמובן שאף אחד לא האמין לה, וכולם חשבו שזוהי רק עוד אחת מן ההלצות שלה, אך זה המשיך כאשר הירקן ניפץ את מדפי הפירות בעזרת גרזן והבהיל את לקוחותיו במילמולים שקטים חסרי הגיון – שהפירות גידלו כנפיים ועוקצים והם יעקצו כל מי שיעמוד בדרכם. התופעה המשיכה, ללא סדר, ללא עקביות. קולות ומחזות חסרי רחמים, לוחשים באוזני האנשים לעשות כך וכך, מספרים שקרים, ומעשיות, לא עוזבים את ראשם של האנשים. בפחות מכמה שעות, השתגעו לגמרי כל תושבי העיירה. הטינופת והשפכים עלו על גדותיהם והאנשים התפלשו בבוץ ובחרא. הכל נהיה גיהינום. החנויות והבתים נפרצו ונהרסו, אדם רצח את שכנו וחברים היכו זה את זה ללא רחמים עד שאחד מהם, ולפעמים גם שניהם, שכבו מתים על הרצפה, מנופצי גולגולת ועצמות גפיים, מלאים בדם של אנשים רבים, אך ללא קולות. נשים וגברים כאחד הסתובבו ברחובות בורחים מחזיונות שונים ופוגעים בסביבתם ובעצמם. רבים נטלו את חייהם בשביל לברוח מהטירוף. כעבור יום, כבר לא נותר אפילו אדם אחד בחיים. מלבדי. "הדיבוק"… סבורני שאין מילה טובה יותר לתאר זאת.

אני קמה על רגלי. הן מרגישות עכשיו טוב יותר. אני מסתכלת שוב מאחורי כתפי, רואה את המאפייה שלי, הבית שלי, קטן וחסר ישע אל מול הנזק שנגרם לו, ומחליטה לעשות את הדבר האחד שמעולם לא עשיתי, לעלות למקדש. למזלי, המקדש ממוקם ממש בסמוך לעמק הפרופונדו, על אחד ההרים שמסביבו, האחד הגבוה ביותר, ויקח לי רק כמה שעות להגיע אליו. זה לא הרבה זמן, מה כבר יש לי להפסיד? אני חושבת, ומגיעה למסקנה שכלום. אני בודקת מה יש בתרמיל הגב שלי, ורואה שיש לי מספיק מים למסע, וגם עששית קטנה ואבני צור, חבל טיפוס וסכין קטן שאני תמיד לוקחת איתי אך מאפסנת בתוך התיק עצמו, מכיוון ששיעור הפשיעה באיזורים אלו נמוך למדי. לצערי, אני שמה לב שהאוכל כולו אזל. אני תוהה אם אחד הבתים מחביא בתוכו אוכל שלא נרקב או העלה עובש. אני מביטה שוב פנימה אל תוך המאפייה, אך נמנעת בכוונה ממראה היד המתה והנוקבת. בהתחשב בכמות העובש על הלחם, נראה שהוא שוכב ככה כבר לפחות כמה ימים, הייתי אומרת בערך חמישה, משמע שיום האסון היה בערך באותו זמן. יחד עם זאת, תקופת הקטיף של העונה הסתיימה כבר לפני כמה שבועות, וזה אומר שגם אם נשארו פירות או ירקות בעיירה, לא אוכל לסמוך טריותם ולקחת אותם איתי בתוך התרמיל. אם ככה, בלי אוכל, חשבתי. זו לא הפעם הראשונה שיצאתי למסע ללא מזון וגם לא תהיה האחרונה. אקנה אוכל מנוודים בדרך, החלטתי. וכך, יצאתי למסע אל המקדש.

במהלך היום הצלחתי להשיג מעט מזון, מספיק עד הערב וליום של המסע חזרה אל העיירה. הטיול לא קשה במיוחד, לא למישהי מנוסה כמוני. אני מגיעה למרגלות ההר לפנות ערב, בדיוק כשמתחיל לרדת החושך, וטוב שכך. אף על פי ששודדים אינם שכיחים באיזור זה, תמיד עדיף להיות במקום בטוח עם רדת הלילה. אני מוודאת שהעששית ואבני הצור נמצאים בהישג ידי גם בלי שאצטרך להוריד את התרמיל, כך שאוכל להגיע אליהם תוך כדי הליכה ברגע שהחושך יגבר על עיני. הנחתי שאצטרך לטפס את ההר בשביל להגיע למעלה, ונזפתי בעצמי על שלא דאגתי למקוש שיעזור לי לטפס, אך אני מוצאת גרם מדרגות שנחצב באבן ומוביל עד לפסגת ההר. אני מתחילה לעלות, והתלילות וחוסר השוויון בגובה המדרגות מקשה על ריאותי. באמצע הדרך אני מוציאה את העששית ומדליקה אותה. כשאני סוף סוף מגיעה אל ראש ההר, קר יותר, ורוח קלה פורעת את שערי. אני מזדעדעת למראה עיני. נראה שהמקדש נהרס. אני בקושי מסוגלת לראות דבר עם העששית הקטנה שלי, אז אני מתקדמת לאט ומסתכלת סביבי. כל עמודי התמיכה, הקירות, הסככות, הארונות, כולם מרוטשים, שוכבים חסרי חיים על הרצפה, מעלים אבק ומשמשים בתים לטפילים. המקדש הוא משכנו של ה-Dio והמקום הטהור ביותר שקיים. ההרס ששלט בו היה לא הגיוני ונראה לי לא מציאותי בתחילה, אך נהיה ממשי ברגע שמעדתי על מגילה אחת ונפלתי לארץ. העששית שלי נזרקה מידי ואמנם נחתה במרחק של רק כמה מטרים ממני, אך נכבתה, ואני נותרת עיוורת וללא יכולת התמצאות. אני מצליחה לקום על רגליי, ומתחילה להתהלך סביב סביב במעגלים קטנים, נזהרת מעמודים שקרסו וספרים. לבסוף, אני נתקלת בעששית עם רגלי, ומרימה אותה. טוב שהשארתי את אבני הצור במקום נוח בתרמיל, אני חושבת. אני מוציאה אותן, ולאחר כמה נסיונות כושלים, מצליחה להדליק מחדש את העששית. אני ממשיכה ללכת, הפעם מסתכלת גם על הרצפה לפני, ולבסוף מגיעה למקום שנראה כמו מזבח. המזבח היה עשוי אבן שהייתה ממש מחוברת לקרקע, כאילו צמחה מתוכה, וממרחק נראה מעט כמו פטריה, כשראשה הוא ראש המזבח. על רגלה של ה"פטריה" היו חרוטות מילים בשפה שלא הכרתי, וסביבה היו מפוזרים פרחים שהצלחתי לזהות כפרחי דובדבן, זעים קלות ברוח. עכשיו אני שמה לב שפרחי הדובדבן נמצאים בכל מקום, וסביב המזבח הם בריכוז גבוה יותר. אני מתקרבת למזבח, ומעבירה עליו יד. האבן הקרה מרגישה כמעט מתה, ואני חשה בסדק שביקע את ראשו של המזבח, וכמעט וחצה אותו לשניים. לפתע אני שומעת צרחה קצרה, וקופצת בבהלה. עכשיו אני שומעת יללות בכי חלושות ומלמולים. לבי עדיין הולם בקרבי מהפחד שהצרחה עוררה בי, אך אני מחליטה שאני צריכה ללכת ולבדוק מה פשר הקול, אחרת זה לא יניח לי. אני מחפשת את מקורו ומוצאת גרם מדרגות צר, המוביל אל מתחת לפני האדמה. נדמה שמשם מגיע הבכי. אני נזכרת בסכין הקטן שאני תמיד סוחבת איתי, ומוציאה אותו ממקומו בתיק. רק ליתר ביטחון, אני חושבת לעצמי. מדמיינת את הגרוע מכל, ומוכנה לתקוף כל יצור עוין שינסה לפגוע בי. אני יורדת במדרגות המתעקלות עוד ועוד, מחזיקה ביד אחת את הסכין בתנוחת היכון, וביד השניה את העששית, מוכנה להשתמש גם בה ככלי נשק במקרה הצורך. בסופו של דבר, אני מגיעה למטה. מעניין כמה ירדתי, אני מוצאת עצמי חושבת, אך מסלקת את המחשבה חסרת התועלת במהרה. הבכי נשמע עכשיו קרוב הרבה יותר. אני ניצבת בפני מסדרון ארוך, צר וחשוך שבאור העששית אני מגלה על קירותיו איורים ופסיפס המתארים את אגדת בריאת העולם, בחירת Dios שונים, מפלתם או מותם בשיבה טובה, מלחמות וסיפורים נוספים. תוך כדי הליכתי במסדרון החשוך והתבוננות בציורים, נזכרתי באחת מפיסות המידע שקראתי ביומן. "הטאנארי חי לבד, ללא משרתים, ללא עוזרים, ללא תלמידים וללא משפחה. המקדש משמש כמשכנו של הטאנאריז, מקום לבלות בו את חייו בקריאה ולמידה. אם ברצונו של הטאנארי לפגוש את מאמיניו, יצטרך לצאת ממשכנו אל האולם הראשי, לשם הכניסה מותרת לכל, או לצאת ולרדת אל העם בכפרים ובעיירות. זוהי לרוב הדרך בה הטאנארי משיג מזון ומצרכים בסיסיים אחרים" אם הטאנארי מבלה את חייו בלימוד, חשבתי, מי צייר את כל האיורים על הקירות ובנה את הפסיפס?

בסופו של דבר, אני מגיעה לסופו של המסדרון ונתקלת בדלת נמוכה, עשויה עץ אדום פשוט, עם מקוש קטן עשוי מתכת חלודה. הבכי בבירור מגיע מאחורי הדלת. אני תוהה אם כדאי לי להכנס, וחושבת שאולי עדיף שאעלה חזרה לאיזור המזבח. לאחר התלבטות שלא ערכה יותר משלוש שניות, יצר הסקרנות גובר על החשש שלי. אני פותחת את הדלת. בפנים אני רואה מחזה בל יתואר. הטאנארי, שוכב על מיטתו הקטנה בפינת החדר, מתגלגל על גבו ומפרכס, עירום ובוכה כתינוק ביום היוולדו. נדהמתי. מה קרה?! זוהי שאלה שלא ידעתי את התשובה אליה. רציתי לחזור חזרה, להתעלם מהמחזה המחריד הזה, מהמראה של כוח אלוהי כל כך חזק המתנהג כפעוט חסר הגיון, אך ברגע שהסתובבתי מעט אחורה במטרה להמלט, הטאנארי עצר. הוא קפא לגמרי, שכב דומם על מזרנו. מסיבה כלשהי, לא מובנת, חזיון זה כמעט שהיה גרוע יותר מקודמו. לאחר כמה שניות מחרידות ואיטיות של דממת אימים, חזהו של הטאנארי התחיל לזוז, לעלות ולרדת. הוא נושם, חשבתי. הו, לפחות זה. כעת, נראה הטאנארי הגדול כמו מלאך מסיפור עם. נעים למראה, ללא גיל מוגדר על פניו, נושם ברכות וחולם. כמעט ויכולתי לשכוח את מה שחזיתי בו רק לפני שניות אחדות. כמעט.

איני יודעת מה לעשות. מכיוון שנראה שהדיו ישן שינה עמוקה ונעימה, החלטתי שמוטב שאלך, אך בדיוק ברגע זה אני קולטת בזווית עיני ספר קטן המונח על שולחן בצדו השני של החדר, הדומה מאוד ליומן שברשותי. בהליכה איטית ושקטה, אני חוצה את החדר ובוחנת את הספר המונח לפני. כן, אני חושבת, בדיוק כמו היומן שלי. אפילו אותם עיטורים קטנים על הדש. אני פותחת אותו, מצפה לראות את אותם האיורים והכתובים המצוים ביומן שלי, אך היומן הזה שונה. אני קוראת את הפסקה הראשונה. "זה שלושה ימים שהם איתי. מחכים שאעשה תנועה כושלת, שאמעד. הם בכל מקום, מביטים בי. ועיניהם הקטנות מלאות רוע ושטניות…" אני הופכת כמה דפים וקוראת שוב. "הם לא הולכים, הם ישארו לנצח, הם לא הולכים…" מה זה הדבר הזה? אני חושבת לעצמי. אני הופכת עוד מספר דפים, כאן הכתב היה מרוח וחסר פשר במקומות רבים. "הם נשארי… לא ילכו… בכל… בכל מקום… בכל מקום… בכל מקום…" אני לא מבינה מה אני קוראת. זה נראה כאילו הטאנארי… השתגע… אני מדפדפת במהרה לעמוד הראשון. "… חיות רעות, מבעיתות. הכלאה בין חפצים דוממים או חיות בית תמימות ומפלצות מהגיהינום, בעלות פרצופים מכוערים ומעוררי צמרמורת. בהתחלה ניסיתי לפגוע בהם, אך הם פשוט התחמקו בחלקלקות של נחש ורשפו…" החיות, חשבתי, בדיוק כמו החיות שתיארו האנשים בעיירה! אז זה מה שקרה? זה יתכן? הטאנארי הגדול השתגע לגמרי, ואיתו כל מאמיניו, צללו למצולות החשיכה של הדמיון?

כשחזרתי הביתה, ניקיתי. זרקתי את הלחם העבש, את המאפים המעוכים. טאטאתי את הלכלוך החוצה. קברתי כראוי את בת הנגר, בחלקת העלמין של העיירה. מעשים אלו היו הסחת דעת מפני הקומה העליונה המאיימת. לא רציתי לעלות למעלה. פחדתי ממה שאראה שם, בין אם זה הרס מוחלט או סדר. כשסיימתי לסדר את החנות, היא נראתה כמעט כאילו חזרה למצבה הקודם. רק החלון המנופץ והנוף הנשקף מרחוב הרפאים הזכירו את הכאב הנוראי – להשאר לבד בעיירה רדופת רוחות דמיוניות. ארזתי את תרמילי עם כל מה שאולי אצטרך למסע ארוך במיוחד.

על כל מה שכבר היה מונח בתיקי הוספתי גם אוהל, יריעה למקרה שאתקל ברוחות וגשמים, פטיש ויתדות עץ, מקוש טיפוס, עוד עששית קטנה קצת יותר מהראשונה ואת מחברת רישום החשבונות שלי, על כל מחשבה שלא תבוא עלי.

ויצאתי החוצה.