בית המכשפה

מאת: מיכאל אלבוים

אני פוקח עיניים בפעם הראשונה בתוך יער ירוק ובוהק, בעל עצים עבים וחזקים. אור השמש מבצבץ מבין הצמרות שלהם, ואינספור ציפורים, חרקים וחיות יער מתחבאים סביבי. הקירות שלי עשויים מאבותיהם של העצים האלה, ואחיהם נמצאים בתוכי בתור רהיטים. אני המכלול שלהם. חום, מרווח ובעל גג מקש. אני בית.

"בוקר טוב," אומרת גברת בקול מאונפף ונוקשת עליי. היא נמצאת בתוכי, יושבת על כורסת הסלון, ולידה עריסת עץ. בתוך העריסה שוכבת תינוקת מתוקה, אדומת לחיים וחוטם, עוצמת את עיניה בשלווה. בניגוד לפעוטה, לאם הצעירה יש אף ארוך וכובע שחור ומחודד.

יש לי עליית גג מאובקת, חדר שירותים חיצוני, סלון חמים, מטבח בעל קדרה מבעבעת, פינת קריאה עם מדפים גדושי ספרים עבי כרס ומספר מטאטאים ליד הכניסה; דלת עץ מהודרת.

"אני היא וִוירְמָה ווֹרְמְווּד, המכשפה," ממשיכה הגברת בקול עייף. השמלה השחורה שלה מוכתמת בדם יבש, ועל פי הזיעה שעל מצחה, ניתן לחשוב שהיא ילדה ממש עכשיו. "ואתה… התפקיד שלך הוא להשגיח על זוֹאִי." היא מצביעה על התינוקת.

אני רוצה לשאול איך בית יכול להשגיח על תינוקת, אבל אפילו אפשרות לתקשר אין לי. לו רק יכולתי להגביר את האש שבתוך האח הבוערת או את העשן שעולה ממנה לתוך הארובה כדי לסמן לה… אבל נראה שהמכשפה יודעת את זה. היא מטיילת לעבר המטבח כשידה מלטפת את הקירות וממשיכה לדבר.

"אני לא יודעת לגדל ילדה, אז אין לי ברירה… אתה תעזור לשתינו. כישפתי אותך כך שבמקרה הצורך תוכל להפיג רעב ועייפות, לרפא מחלות או פצעים קלים ואפילו להפוך תחושה רעה לרוגע. אתה תהיה מבצר בעת מלחמה," ממשיכה המכשפה, ואז נשענת על הקיר, קורסת סמוך לקדרה ומתעלפת.

אני בוהה בזואי הקטנה במשך שעות. היא מתעוררת ובוכה, ואני, כמו מחובר אליה, יכול להרגיע את הכאב ואת הרעב שלה במחשבה. ניצוצות נשלחים מתוכי ומרפים את הסבל של הקטנה, והיא רוגעת וחוזרת לישון.

בבוקר, ווירמה מתעוררת מסוחררת ומבלה כמעט שעה בשטיפת הפנים בבאר שבחוץ. לאחר מכן היא מחליפה את השמלה המוכתמת, לוקחת מטאטא ושק מטבעות ואומרת בקול, "אני אחזור אחר כך. תשמור על זואי."

אין לי ברירה באמת, אבל בין כה וכה הייתי מסכים. היצורה הקטנה הזה מהפנטת אותי, וממשיכה להפנט אותי במשך שלוש שנים בהן אני לא מסיר את העיניים ממנה לרגע.

"זואי!" קוראת ווירמה כשהיא חוזרת הביתה, מגרדת בשיער השחור המתולתל שלה. כמו בכל יום היא מביאה כיכרות לחם טריים ומעט ירקות מהכפר הסמוך. וכמו תמיד, השווי שלהם מתעלה רבות על הסכום שאיתו היא יצאה.

"אמא!" מצייצת זואי ורצה אליה בחיבוק, משאירה בעקבותיה עשרות דפים וצבעים על הרצפה. היא ציירה כל הבוקר חבורה של ארנבים שטיילה מחוץ לחלון, והשיער החום והארוך שלה התמלא בחתיכות צבע, שהתאימו לעיניים הכחולות הענקיות.

"הבאתי לך צבעים חדשים," אומרת ווירמה ומושיטה לזואי קופסה של צבעי גיר, כולם אדומים. בחדר הקטן שלה, זואי אהבה לצייר על הקירות שלי, והצבע האדום נגמר מהר במיוחד. זואי לוקחת את הצבעים ובוהה בהם בפה פעור, ואז רצה במהירות לחדר שלה, מועדת פעם אחת ונופלת על הפרצוף. הילדה קמה כמו חדשה ומתחילה לצייר. על כל הקיר שקרוב למיטת הקש שלה יש ציור מפואר של שקיעה אדומה מעל ליער.

בינתיים, ווירמה מדליקה אש תחת הקדרה, משליכה פנימה את הירקות ושופכת עליהם דלי מים. היא מתיישבת על כיסא במטבח ונאנחת בקול.

"אתה יכול לנוח היום. אני אכין מרק טוב," היא אומרת לי. החוקים שלה היו ברורים – אף פעם לא להתאמץ יותר מדי, אחרת הקסם שלי יפוג ואני לא אוכל להגן עליהן בשעת חירום. ומכיוון שהקסם שלי מגיע ממנה, בתקופות שקטות היא מעדיפה שאני אנוח. "אני קצת חלשה בשבוע הקרוב, אז אל תשביע אותנו בכלל, ובלילה תעזור לישון רק קצת," היא ממשיכה, ואני מקבל את ההנחיות וזוכר אותן.

המרק מוכן לאחר שעה והבנות אוכלות.

"אמא, איזה אוכל זה?" שאלה זואי כשהיא נוגסת בלחם.

"זה לחם כפרי, מתוקה. האופה המנוול לא הסכים להיפרד מהלחם הזה בקלות. בשבוע שעבר הוא דרש שני מטבעות – והיום ארבעה! זה בדיוק מה שהדייג עשה לי בפעם הקודמת. תזכרי תמיד, זואי: כולם מנסים לשקר לך ולגנוב ממך. בסוף נאלצתי לכשף את המטבעות. תסתכלי."

ווירמה מניחה מטבע על השולחן, נוגעת בו – והמטבע מתפצל לשניים. היא נוקשת באצבע והמטבע השני מתפוגג, ואז היא פורצת בצחוק מהדהד של מכשפה מרושעת.

"אני אלמד אותך את זה כשתגדלי. זה חשוב מאוד לדעת לזייף דברים בעולם הזה."

"אבל אמא, זה לא יפה לתת כסף מזויף לאנשים," אומרת זואי בפה מלא.

"מי לימד אותך את זה?" בוחנת ווירמה כשהיא חוטפת את הלחם מידה של הילדה.

"הלב שלי."

"זה כי הלב שלך לא מנוסה. תשאירי לי ללמד אותך, בסדר?" מציעה ווירמה. זואי מהנהנת והמכשפה מחזירה לה את הלחם. "אני לא רוצה לעשות את זה, אבל הם רואים אותנו בתור מפלצות ומגדלים את הילדים שלהם לחשוב ככה."

"למה?"

"כי הם לא מבינים בכישוף."

"אז אנחנו נסביר להם."

"זואי, זה לא עובד ככה. אין לנו ברירה."

"למה?"

"אוי, זואי. הלוואי שכל העולם הזה היה פשוט כמו שאת רואה אותו…"

אותו לילה השתיים ישנות היטב, אף שלזואי יש חלום משונה שבו הלחם חושף שיניים ורודף אחריה. אני רק נוגע טיפה, שולח ניצוצות לתוך המוח המזערי והחלום נצבע באור נעים; הלחם נצלה עם ריבת פירות והופך למעדן. כמעט לא עשיתי דבר, אבל זואי קמה רעננה לפני הזריחה ומתחילה לשיר ולצייר. ליתר ביטחון, אני שולח חלומות נעימים גם למוחה של ווירמה והיא נשארת במיטה לעוד מספר שעות. היא עובדת קשה ומגיע לה לישון.

זואי מציירת ומציירת, ולפתע נשמעות שריטות מסתוריות מעבר לקיר. זאב שחור ופרוותי מציץ מהחלון. אני מנסה לצרוח, לנער את המיטה של ווירמה, אבל המכשפה ישנה חזק מדי. מה עשיתי. אני שולח תחושת שובע לזואי כדי לסמן לה – אבל אז היא מתרכזת בציור עוד יותר. למה אני לא יכול להזיק? איך היא תשים לב לסכנה אם הכול מושלם כל כך?!

הזאב קופץ ונופל לתוך הבית. הטלפיים שלו נשמעות בבירור על רצפת העץ, וזואי מסתובבת ופוצחת בצרחה שהייתה מעירה כל מכשפה, אבל לא כזאת שהרגע הרדמתי. שלוש שנים בתפקיד ומעולם לא פישלתי. לעזאזל, מעולם לא נכנסו לתוכי זאבים! איזה מין מבצר אני אם אני אפילו לא יכול לסגור את החלונות?

הזאב מזנק לפנים ונושך. זואי צורחת בכאב, פורצת בבכי עז וממשיכה לצרוח כל זמן שהזאב מושך ברגל שלה ונוהם. הוא מנער אותה כמו הייתה בובת סמרטוטים עד שהרגל שלה נתלשת מהמקום בשפריץ של דם. הזאב מסדר את אחיזת הרגל בפיו, מזנק דרך החלון ונעלם ביער.

"אהההההה!!!" זואי צורחת בזמן שדם נמרח על הרצפה ועל הצבעים שלה. כל כך הרבה דם שלא ניתן להבדיל בינו לבין צבעי השמש העזים שהיא ציירה רק לפני שתי דקות. הפנים שלה לוהטות והדמעות מזכירות מרק רותח.

אף פעם לא ריפאתי יותר משריטות קלות, שפשופי ברכיים או עקיצות דבורה, אבל זה היה הרגע לעבור על החוק. שעת חירום אמיתית. הוצאתי החוצה את כל הניצוצות בלי הגבלה ויריתי אותם לתוך רגלה הגידמת של זואי. הכאב חדל מייד, לאחר מכן הטראומה הפסיכולוגית והבכי, ואז פרצו החוצה עצמות הרגל, קרמו עור וגידים וחזרו לעצמן. לבד מהפיג'מה הקרועה שמרוחה בדם, אי אפשר היה לחשוב שזואי נפצעה.

הילדה קמה כשהיא פורצת בבכי מחודש ורצה להעיר את ווירמה…

אני פוקח עיניים בפעם השנייה והבית שונה. הציורים שעל הקירות אחרים, החלונות סגורים, צבע אדום לא נראה בבית כלל והמזווה עמוס במזון. ילדה ישבה במטבח וכתבה ביומן בזמן שרגליה מתנועעות, לא מגיעות לרצפה. השיער החום שלה היה ארוך פי שניים מזה של זואי וקשור בשלוש צמות, אבל העיניים הכחולות הענקיות שלה לא השאירו מקום לספק, כמו גם הצלקת המכוערת לאורך הרגל. זו הייתה זואי, בת שש או שבע.

"סוף סוף הכלב הזה התעורר!" נבחה ווירמה כשהיא דופקת עליי מבחוץ בעזרת מטאטא רקוב. היא נופלת על הדשא ליד שני גזעים כרותים, מותשת ומזיעה. "שלוש וחצי שנים אני מנסה להעיר אותך, בית. אמרתי לך לא להגזים!"

"אבל אמא, הוא הציל אותי! אל תצעקי עליו!" מצייצת זואי מהמטבח.

"אני אצעק עליו עד שזה ייכנס לתוך הראש עץ שלו! בית מטומטם, הכסף שאתה חוסך לנו חשוב יותר מאיזו רגל של ילדה. שמעת אותי? אני לא אהיה כאן לנצח כדי להחיות אותך. בפעם הבאה שאתה עושה כזה דבר, אני אהפוך אותך לתנור חימום."

זואי מסתכלת לעבר התקרה, מחייכת מאוזן לאוזן ולוחשת, "תודה."

אני שמח שהצלתי אותה, אבל בדרך פספסתי שלוש וחצי שנים שבהן הייתי צריך לטפל בה ולהשגיח עליה. מה אם הזאב היה חוזר כדי לדרוש עוד? אומנם ראש הזאב המפוחלץ שנתלה כעת על קיר הסלון רמז שווירמה עשתה עבודה יסודית ולא תיתן לזה לקרות שוב, אבל יכולות לבוא עוד סכנות שהיא לא תדע עליהן.

אני מחליט להיזהר יותר להבא. הקסם שלי יקר, ועל פי התשישות הגוברת של ווירמה, אולי אף מקצר את החיים שלה כשהיא נאלצת להעיר אותי.

החיים ממשיכים וזואי גדלה. אני צופה בה כותבת, מציירת, חוקרת את היער ומשחקת עם החיות בקרבת מקום. לעיתים היא נעלמת למספר שעות, אבל תמיד חוזרת כשיש לה עוד עלים בשיער. אני הכי אוהב כשהיא מצחצת שיניים בעזרת שורש מול המראה. זה כל כך חמוד. לו הייתי יכול, הייתי מושך אליה את כל הידיות בבית ומחבק חזק בעזרתן.

מדי יום ווירמה מלמדת אותה כישופים פשוטים כגון הרחפה או יצירת אשליות, ופעמיים בשבוע כישופים התקפיים כמו כדורי אש או חבטות ברק. אני לא יכול לספור כמה פעמים כמעט נשרפתי בגללה, אבל אם זה עבור זואי לא אכפת לי להיפגע. פעם בשבוע ווירמה לוקחת את זואי לכפר הקרוב. אני לא יודע מה הן עוברות שם, אבל הן תמיד מתווכחות כשהן חוזרת אליי; ווירמה טוענת שזה בסדר לרמות את הסוחרים, וזואי טוענת שאם הן לא יכבדו אותם, אנשי הכפר לא יכבדו את המכשפות השכנות.

"אל תספרי לאף אחד שאת מכשפה. אלה שיודעים תמיד מסתכלים עליי כמו על גופה מהלכת. את לא יודעת מה אני עוברת כדי להסתיר את המיקום של הבית שלנו," מזהירה ווירמה כשהיא מניפה את הכפכף שלה כלפי זואי.

"עם כל התרופות שאנחנו מוכרות להם, הם בחיים לא יעשו לנו שום דבר," אומרת זואי במשיכת כתפיים.

"תיזהרי לך. עם הגישה הזאת איבדת רגל."

"הייתי בת שלוש, ואת זו שהשאירה חלון פתוח!" מתפרצת זואי.

"אני גם זו שהשאירה בית שירפא אותך במקרה כזה!" מחזירה ווירמה.

"וכל יום את מזהירה אותו שלא יעשה את זה שוב. תודה באמת! אני מרגישה מאוד בטוחה כאן!" לועגת זואי, קמה סוערת ומסתגרת בחדר שלה.

הן רבות הרבה, במיוחד מאז שזואי הגיעה לגיל שתים-עשרה, אבל זה תמיד נגמר בחיבוק חם לצד הארוחה הבאה. זואי הופכת לבוגרת ואחראית מדי יום, ואני צריך להשביע אותה פחות, לרפא פחות פציעות ושריטות ולטפל פחות בחלומות הרעים שבלילה. לאט לאט היא לומדת להסתדר בלעדיי, ויום אחד תדע להסתדר גם בלי ווירמה. יום שמגיע הרבה לפני הזמן שלו, כי בבוקר הבא, כשווירמה יוצאת לכפר עם שקיק המטבעות והמטאטא, היא לא חוזרת.

זואי מתעוררת בבוקר בפיהוק, מצחצחת שיניים ונוגסת בחתיכת לחם מאתמול. היא לובשת את השמלה השחורה הקטנה ואת הכובע המחודד שווירמה תפרה לו, לוקחת מטאטא ויוצאת להתאמן בתעופה.

"אני אומר לכם, זה הבית הזה! תמצאו את הילדה שלה!" צורח מישהו מרחוק. מתוך היער נכנס המון נושא לפידים בוערים. זואי רואה אותם וממהרת פנימה כשהיא נועלת את הדלת.

"איפה אמא?" היא שואלת, אבל אני, דרך הארובה, כבר רואה את התשובה ומתפלל שזואי לא תגלה אותה. ההמון הכפרי נושא צלב עץ גדול, ועליו תלויה ווירמה וורמווד, חסרת רוח חיים ומדממת בכל גופה.

"אמא…" לוחשת זואי כשהיא רואה את זה דרך חור המנעול. העיניים שלה נרטבות והיא מכסה את הפה. אבל החושים שלה מחודדים והיא קרת מחשבה. היא מטפסת בזריזות במדרגות לעליית הגג, יוצאת מהחלון, סוגרת אותו מאחוריה ומשתחלת לתוך קצה הארובה.

"אתה בטוח שפה היא גרה?" שואל אחד הכפריים בעוד הוא נכנס וסורק את הבית. "זה נראה כמו בית רגיל. איפה העטלפים וקורי העכביש?" אם הייתי יכול לדבר, הייתי אומר לו שאין בי כאלה. הקפידו לנקות אותי היטב.

"יש פה סיר מרק גדול ומלא מטאטאים," מצביע כפרי אחר.

"גם לאמא שלי יש סיר גדול ומטאטאים. אתה קורא לי בן של מכשפה?"

"ל-לא!"

"אז תחשוב קצת. אולי זה בית של מישהו אחר. אם נמצא פה עוד מכשפה נשרוף, אם לא אז הולכים," מסכם כפרי שמנמן, והקבוצה מתפצלת ומתחילה בחיפושים שנמשכים קצת יותר משעה. הכפריים הופכים את הספות, את המיטות ואפילו את העציצים, לוקחים את כל הכסף ואת האוכל שבמזווה, ואפילו את הבגדים ואת המטאטאים.

"מה תעשה עם הזבל הזה?" שואל אחד הכפריים ומעיף גלימת מסעות מידו של כפרי אחר.

"אני אמכור את זה—"

"ואם זה כן בית של מכשפה?"

"…לא חשוב, שיישאר כאן," הוא אומר ומשליך את הגלימה על הרצפה.

"אין פה אף אחד!" צועק כפרי שיורד מעליית הגג. מזל שזואי סגרה את החלון, כך שהוא אפילו לא חשד במקום המסתור שלה.

"אז שורפים?"

"לא שורפים סתם. אבל בואו נשאיר מזכרת בחוץ. אם גרות פה מכשפות, הן יבינו מה קורה למי שמרמה אותנו," קובע השמנמן. הם תוקעים את הצלב של ווירמה בגינה ושורפים אותה. הריח והעשן הם דברים שאני לעולם לא אוכל לשכוח או לסלוח עליהם. היא אומנם לא הייתה האישה הכי נקייה, אבל היא יצרה אותי.

בדרך נס הם עוזבים את המקום בלי לשרוף גם אותי, ורק בלילה זואי נופלת לתוך הארובה ויוצאת מתוכה בוכה ומפויחת. היא זוחלת החוצה וצורחת כשהיא רואה את שאריות הפחם והעשן מהצלב השחור, שעליו נותרו רק עצמות חרוכות.

אני רוצה לשלוח ניצוצות, אני רוצה לרפא אותה כמו תמיד, אבל הנזק הפסיכולוגי כל כך עמוק שאני לא יכול לעשות את זה סתם. זה ידרוש מנת ריפוי שתשתק אותי לחודשים אם לא לשנים, וגם אז לא בטוח שזואי תדע איך להעיר אותי.

אני עושה חישוב קר בראש ומחליט, בכאב רב, לא לעשות דבר. השנים שנותרו לי הן מכריעות, ועדיף שאני אמתין לרגע שזואי תהיה בסכנה ממשית. אני לא סולח לעצמי על זה שאני לא עוזר לה עכשיו, אבל זו האפשרות הנכונה.

ובימים הבאים אני סובל עם זואי בשקט, בזמן שהיא קוברת את ווירמה ביער, מספידה אותה ושוכבת במיטה שלה במשך שבעה ימים ושבעה לילות, כמעט מבלי לזוז. אנחנו שותקים יחד, בוכים יחד ורועבים יחד.

השנים חולפות וזואי משתקמת. עד גיל שש-עשרה היא מתמחית בכל כך הרבה כישופים מספרים עתיקים שקבורים בעליית הגג, שהיא מגיעה לרמה התקפית מרשימה ביותר. מדי פעם היא חובשת ברדס ויוצאת לכפר, וכשהיא חוזרת עם מזון, אני אפילו לא רוצה לדעת איך היא השיגה אותו, אבל מכיוון שהיא מעולם לא לקחה שקיק של מטבעות איתה, אני יכול רק להניח שהיא לא קנתה אותו.

היא לא מדברת, לא איתי ולא עם עצמה, לא מציירת, לא כותבת ובקושי אוכלת. היא מקפידה לצחצח שיניים, הזכר האחרון מהילדה התמימה ההיא, אבל חוץ מזה לא נשאר ממנה דבר לבד מפחם.

היא קוראת וקוראת, לומדת עוד ועוד כישופים מרושעים, ומגיעה לכישופים הגרועים מכולם, אלה שדורשים שימוש בסכין, חיתוך של העור והרתחת דם בתוך הקדרה; כישופים שאפילו את ווירמה לא ראיתי מבצעת.

אני מרפא את השריטות הראשונות שלה לאחר הניסיונות הכושלים, אבל אז זואי פונה לתקרה לפתע ואומרת, "בית, אל תבזבז את הכוחות שלך עליי," וממשיכה בטקס כשהיא דוחה את הניצוצות שלי ובוחרת שלא להתרפא.

בלילות היא מחבקת את עצמה ורועדת תחת השמיכות. היא מתעוררת כל שעה מיללות תנים, יש לה סיוטים בכל פעם שהיא עוצמת עיניים ואני מפיג אותם, אבל למוחרת אני מרגיש סחרחורת ועייפות שחולפות רק בערב הבא.

מדי חודש מגיעים כפריים לבית כדי לחפש אותה או דברים נוספים לבזוז, ומדי פעם ילדים מהכפר מגיעים כדי להתחבא בבית ולשחק בו. זואי מחביאה את המזון, הופכת את עצמה לבלתי נראית וממתינה שהם יעזבו. וכשהם עוזבים היא רוטנת כל היום, בועטת ברהיטים או זורקת דברים על הקירות.

היא אוכלת לבד רק כדי לשרוד, וכשהיא שומטת את ידיה על השולחן שבמטבח וקוברת את ראשה בהן, אני עדיין בוכה יחד איתה. אני לא יודע איך לעזור לה, ואני לא מבין איך יצור כל כך יפה הפך לכזה שבור. אני רק רוצה שהיא לא תהיה לבד.

ביום קיצי אחד מגיעים ילדים לחקור את הבית. היא מתכוננת להפוך לבלתי נראית, אבל אני לא יכול לראות את זה יותר. אני שולח ניצוץ מרגיע ומפיג את הפחד שלה לחלוטין, ופתאום היא לא מרגישה צורך להתחבא. גופה מבוהל לרגע ותופס את המטאטאים, אבל כשהילדים נכנסים היא עומדת בכניסה, שיער ארוך ומוברש, בידיים שלובות ונועצת בהם מבט חמור.

"מי את?" שואל אחד הילדים.

"אני הבעלים של הבית הזה, ואם תחזרו לכאן אני אכשף אתכם," אומרת זואי.

"כן, בטח! המכשפה של הבית הזה מתה!" צוחק אחד הילדים.

"אה, כן?" זואי מכוונת מטאטא החוצה ויורה כדור אש עצום, שטס לאורך הגינה, פונה למעלה ומתפוצץ בשמיים. האש נזרקת לכל עבר והילדים בוהים בה מהופנטים.

אני מתכונן לשמוע אותם בורחים משם בצרחות, אבל במקום זה, הם קוראים בהתרגשות ותופסים את הידיים של זואי.

"תעשי את זה שוב! תעשי את זה שוב!" צועק אחד הילדים.

"את יכולה ללמד גם אותי?" שואלת ילדה שתופסת את השמלה השחורה.

"השיער שלך כל כך יפה," אומרת ילדה נוספת מאחוריה.

"אני— אה… אתם אמורים לברוח!" צועקת זואי ומנערת אותם מעליה. "אני מכשפה ואני אוכל את כולכם!"

הילדים בוהים בה לרגע ארוך ואז פורצים בצחוק בזמן שזואי מסמיקה וגופה סומר. היא צועקת ומתיזה ברקים, הילדים מתרשמים עוד יותר, ועד הערב הם משחקים יחד בגינה, היא מראה להם כישופים כדי להוכיח שהיא מכשפה רבת עוצמה, והם דורשים לראות עוד ועוד, ולפתע, זואי נפתחת ומראה להם את כל מה שהיא למדה.

ובלילה, אחרי שהם הולכים, היא ישנה רגוע כמו הייתה בת שלוש שוב, והעיניים שלה שלוות.

בבוקר זואי מזנקת מהמיטה, אוכלת מרק בלחם ומסדרת את הבית. היא מזיזה את הספות, מארגנת את השולחן, מכינה עוגיות (שנשרפות), אוספת זרעים מסתוריים שהיא מוצאת בעליית הגג, ולסיום כותבת על הדלת מבחוץ: בית המכשפה, שלא יהיה ספק. היא מנגבת זיעה מהמצח ובוחנת אותי בחיוך מרוצה.

הילדים מגיעים בהמשך היום והיא נותנת להם עוגיות. היא מכניסה אותם לתוכי ומראה להם את החדרים, הם מציירים יחד על הקירות, ובפעם הראשונה מזה שנים זואי באמת מחייכת. היא עוקבת אחרי כל תנועה של הילדים, לאן הם הולכים, מה הם עושים, ואפילו מנופפת להם לשלום עד שהם נעלמים בשביל שמוביל לעבר הכפר. לסיום, זואי חופרת בגינה ושותלת את הזרעים. היא מכשפת אותם בעזרת הספרים בשלל כישופים מסתוריים, ואני כבר מתרגש לקראת גינת הפאר שתפרח כאן מחר.

בלילה, לאחר שעתיים של התהפכות במיטה ותיפוף רגליים על המזרן, זואי קמה. היא שולפת שקיק מטבעות שהיא החביאה פעם מתחת לאחד הקרשים, מתופפת על הסנטר ומתלבשת. היא מיישרת את הכובע, מסדרת את השמלה ולוקחת מטאטא. היא ממלאת את הריאות באוויר חדש, סוגרת את הדלת שלי ויוצאת לעבר הכפר.

שלושה ימים חולפים וזואי לא חוזרת. מדי פעם אני שומע פיצוצים מהכפר הקרוב, אבל לבני האדם האלה היו כל מיני חגיגות במהלך השנים שבהן הם פיצצו דברים. אני מודאג, אבל לא יכול לעשות דבר. אולי היא עברה לגור בכפר עם שאר בני האדם. אולי היא מצאה עולם גדול בחוץ ואין לה כל סיבה לחזור לפה. פחדתי מהמחשבה שאולי הרגו אותה, אבל הנחתי שבמקרה כזה ההמון הכפרי היה טורח לחזור לפה עם צלב עץ גם בשבילה.

בלילה השלישי אני שומעת התנשפויות. זואי רצה לעברי, מדממת מראשה, נכנסת פנימה וסוגרת את הדלת. היא מחייכת מאוזן לאוזן בשובבות וצוחקת בקול כשהיא נשענת לאחור ומחליקה לישיבה, שרוטה בפניה והשמלה והכובע שלה קרועים.

"תמצאו את המכשפה!" נובח אחד הכפריים בשביל. זואי מזדקפת. הם דחו אותה אחרי הכול. אולי אחד הילדים הלשין שהיא מכשפה, או שהיא החליטה להשתמש בכישופים שלה כדי לעזור והם לא אהבו את זה.

לפחות זה מה שקיוויתי, עד שהיא לוחשת לעצמה, "בני אדם טיפשים, בואו למלכודת שלי." אני מתחיל לרפא לה את הפציעות, אבל עוצר ברגע שהיא אומרת את המשפט הזה. היא פותחת את הדלת בחבטה וצורחת עם מטאטא בידה, "בואו לכאן!!!"

"היא שם!" צועק אחד הכפריים והם מסתערים לכיוון הבית עם מוטות עץ ולפידים.

זואי מחייכת ומכוונת אליהם את המטאטא. כדור אש פורץ מתוכו ונורה עליהם, והפיצוץ מתיז דם וחלקיקי גוף לכל עבר, בזמן שההמון הבוער צורח ומתגלגל על הקרקע. אלה שמצליחים להתקרב דורכים על הזרעים שזואי שתלה בגינה – שמתפוצצים בעוצמה כמו מוקשים ולא משאירים מהם זכר.

"האהאהא! אני מכשפה אחרי הכול!" זואי צוחקת. היא יורה ברקים ומחשמלת את אלה שנותרו בחיים, ובתוך דקות שוכבות בגינה שלי עשרות גופות מעלות עשן.

מעולם לא ראיתי כל כך הרבה. זה כאב אפילו לי. זו לא הייתה הזואי התמימה והקטנה שאהבתי, זו הייתה מכשפה נוראית ורצחנית, ולא הייתי מסוגל לרפא אותה עוד.

"אתה שמח? אתה גרמת לי לעשות את זה," היא אומרת כשהיא מלטפת את אחד הקירות שלי, ואני נגעל ממנה ומעצמי. "אם רק החלון ההוא היה סגור…" היא ממלמלת, סוגרת את הדלת, קורסת על המיטה שלה ונרדמת תוך שניות. השינה שלה רגועה גם הלילה, אבל לא מהסיבות הנכונות.

למוחרת זואי פוקחת עיניים, מתיישבת על המיטה בחיוך גדול ואומרת, "זמן להרוג בני אדם." היא יוצאת מהבית, אדם אחר לחלוטין, וחוזרת בערב כשהיא מכוסה דם ומתגלגלת מצחוק. "איך הם מתפוצצים ונמסים, הגוף האנושי מדהים כל כך!"

וזה נמשך כך בימים הבאים. מדי פעם ציידים מגיעים אליי לחפש אותה, פורצים מהחלון או שוברים את הדלת, אבל היא מחסלת אותם בעזרת עוד מוקשים מכושפים ומלכודות דם מזוויעות, והיא מתחילה להניח על מדף איברי גוף כרותים של אויביה.

לאחר שנה שבה אני נכפה לצפות בה הופכת ממרושעת למרושעת יותר, ביום קיצי נוסף, היא חוזרת רועדת מפחד. היא סוגרת את הדלת ונשענת עליה, מחליקה למטה, מתכדרת על הרצפה, מחבקת את גופה ופורצת בבכי.

"זה יותר מדי… אמא, זה יותר מדי…" לוחשת זואי.

אל הבית מתקרבת מכשפה חדשה, לובשת שריון אבירים, אוחזת בשרביט קריסטל מהודר, הכובע המחודד שלה בעל ציצית זהב, ובניגוד לשמלה מוכתמת הדם של זואי, הבגדים שלה מצוחצחים.

"היא תהרוג אותי… המכשפה שלהם תהרוג אותי…"

זואי קמה בעזרת הקיר, משפילה ראש, חוטפת מטאטא ומתחילה לדקלם את הכישוף שהופך אותה לבלתי נראית, אבל היא עוצרת לשמע צעקות.

"זואי וורמווד, אני יודעת שאת בפנים! צאי החוצי ותספגי את העונש שלך. המכשפות של הממלכה לא יסלחו על רצח," קוראת המכשפה מבחוץ. היא מניפה את השרביט וכל המוקשים בגינה מתפוצצים, מה שגורם לזואי לכרוע ולאטום את האוזניים.

"אין לנו ברירה…" אומרת זואי בידיים רועדות. היא לוקחת מהארון צנצנת מהזרעים המתפוצצים ודוחפת חופן מתחת לשטח. היא מטילה עליהם כישוף אל-היראות ונצמדת לחלון המרוחק מהכניסה. הדלת נשברת בפעם המאה השנה והמכשפה הממלכתית עומדת בתוכי. בהנפת שרביט היא מנטרלת את כל המלכודות שזואי הכינה למעט הזרעים הבלתי נראים.

"מה את רוצה?" שואלת זואי, מישירה מבט ומוכנה לנקוש באצבע.

"בימים האחרונים השתמשת בכוחות שלך כדי לפגוע בקהילה תמימה," עונה המכשפה הממלכתית ברוגע ובוחנת את הבית כמו חתול.

"הם רצחו את אמא שלי! הם ניסו לרצוח אותי! אין לי ברירה!"

"ביקשת עזרה?"

"ממי?!"

המכשפה הממלכתית נאנחת וקוברת את הראש בכף ידה. "אני מבינה אותך, אבל את לא יכולה לפגוע בכולם. מה עם כל הילדים שהרגת? איך הם קשורים לזה?"

"רציתי שההורים שלהם ירגישו מה עברתי!"

"זואי, אמא שלך הייתה גיבורה—"

"מה את יודעת על אמא שלי?!"

"למדנו יחד!" היא מתפרצת. "וצר לי שאני צריכה לפגוע בבת שלה."

"תנסי!" שואגת זואי ושולפת שרביט למתחילים שנקבר מתחת לספה. היא שולחת כדור אש, אבל המכשפה הממלכתית מעלימה אותו בהנפת שרביט ועיניה של זואי משחירות. המכשפה הממלכתית צועדת פנימה ודורכת על השטיח, זואי נוקשת באצבעות בזמן שהיא מחייכת מאוזן לאוזן, הזרעים מתפוצצים והאש נחבטת בכל הקירות, מנפצת את כל החלונות שלי ושוברת את הספות והכיסאות. הקדרה שבמטבח מתהפכת, השולחן בוער וכל הספרים נשרפים ברגע.

כשהפיצוץ נרגע, זואי שוכבת על הצד סמוך לקיר וגופה חרוך ומדמם. היא מנסה להתיישב, אבל הידיים רועדות והיא קורסת על הפנים. מנגד, המכשפה הממלכתית פצועה הרבה יותר ואפילו לא מצליחה לזחול. זואי חוככת שיניים ופורצת בצחוק מרושע – שמהר הופך לשיעול נורא.

"ניצחתי. האהא, ניצחתי! רואה, אמא? הלב שלי מנוסה עכשיו. אני יכולה לשרוד. בית, תרפא אותי," היא לוחשת. "תרפא אותי!!!" היא צועקת ודופקת על הקיר השרוף.

גם לו היו תולשים את כל הקרשים שלי בזה אחר זה, הכאב לא היה מצטבר למה שחשתי באותו רגע. כן, הייתה לי היכולת לרפא אותה, להקריב את עצמי, אבל איך אפשר לרפא מישהי שכבר הלילה תצא להרוג עוד אנשים? אני נזכר בילדה התמימה והחמודה שאהבתי, זאת שהקפידה לצחצח שיניים עד יומה האחרון, זאת שרציתי לחבק… היא מתה מזמן.

במקום זה, אני שולח לה תחושת רוגע, שתחשוב שהיא לא פצועה, שתדמם למוות בשקט ותמות מוות חסר כאבים וחרדות. לראות את גופה נשמט על הרצפה בעיניים שלוות כשהיא מוקפת באש זה באמת הדבר הכי כואב עבורי, אבל גם לי אין ברירה. לו רק הייתי יכול ללמד אותה איכשהו.

"זו… אי…" לוחשת המכשפה הממלכתית. שתמות כבר, הכלבה הזאת. מה היא פוצעת את הילדה שלי? אבל היא גם זו שעצרה אותה מלהרוג, ובניגוד לזואי הנוכחית, אולי הייתה מכשפה שבאמת יכולה לעשות טוב בעולם.

מה זה משנה עכשיו. אני אחראי לחינוך של זואי. אני לוקח על הכתפיים שלי את כל האנשים שהיא הרגה, כמו גם את הפציעות של המכשפה הזרה הזאת. מוטב לי להישרף ולהיעלם בלי לעשות דבר. אבל רגע לפני שזה קורה זואי לוחשת, "אמא… אמא…" ואני נשבר.

אני לא רוצה לראות אותה מתה אחרי הכול, כי אני אוהב אותה, ואם זה תלוי בי אני ארפא את זואי גם אם היא תהרוג את כל האנשים בעולם! מילים גדולות. אני לא יכול להיות איתה, אני לא יכול להסביר לה מה טוב ומה רע, אני לא יכול ללמד אותה, אני לא יכול להיות שם בשבילה… אז מה הטעם להציל אותה. אסור לי להציל מישהי כזאת. היא רק תסבול יותר, ולכן אני לא יכול להציל אותה. אבל פתאום אני מבין – שאומנם אני לא יכול, אבל אולי מישהו אחר כן יכול. מישהו אחר יכול לתת לה מה שאני לא. מישהו אחר יכול להיות לה לבית אמיתי.

בלי להאמין מה אני עושה, אני שולח את כל הניצוצות שנותרו לי אל המכשפה הממלכתית, ומפיג את הקסם שלי לחלוטין. אני נכנס לתוך הראש שלה בזמן שכל הפציעות והכוויות מחלימות ברגע, ומספיק להגיד לה את המשפט הראשון והאחרון שלי, "תצילי את זואי."

המכשפה הממלכתית קמה ומנקה את השריון שלה. היא בוהה בתקרה בפה פעור, מכניסה את השרביט שלה לחגורה, חוצה את הסלון הבוער ורוכנת על יד זואי בעיניים טובות…

אני פוקח עיניים בפעם השלישית רק להצצה. מי יודע למה זכיתי לכבוד הזה, אולי ווירמה השאירה איזה גיבוי בתוכי אחרי הכול. הנוף שונה לחלוטין: אני על קצה צוק עטוף דשא, ולנגד עיניי נפרש נהר כחול מלא סירות ומוקף מבנים לבנים. דייגים ועובדי נמל מטיילים לאורך החוף, וילדים משחקים זה עם זה. גם חיות לא חסרות שם; כלבים, חתולים, דגים וציפורים.

אבל הפעם אני לא בית, אלא קרש בצורת צלב, מצבה קטנה. תחתיי קבורה מישהי בתוך האדמה, ועל האדמה ניצב לוח אבן שעליו חרוט:

זואי ווירמווד

932-966

איבדה את אמה בגיל צעיר,

עברה שנות בדידות קשות,

אך השתקמה והקדישה את חייה לעזרה,

לריפוי מחלות ולעבודה עם ילדים.

האל יעניק לה חיים שקטים בגלגול הבא.

מתחתית המצבה ואולי גם עליי מציצים עשרות ציורים קטנים של ילדים בכל מיני צבעים, לרבות אדום. ביניהם גם שקיעה מעבר ליער. האמנתי שהמכשפה הממלכתית לקחה את זואי לעיר הגדולה, ריפאה אותה ולימדה אותה להתגבר על הכאב, וזואי גדלה להיות מכשפה טובה שעוזרת לאחרים. זה לפחות מה שקיוויתי שקרה, כי על פי המצבה היו לזואי עוד שבע-עשרה שנים שבהן לא ראיתי אותה. אני מקווה שהיא מתה מוות נעים.

אני עוצם עיניים בפעם האחרונה, שלו מכך שנקברתי עם זואי. לו יכולתי, גם אני הייתי מחייך עכשיו מאוזן לאוזן. אולי ניפגש בגלגול הבא הזה. אולי נוכל לחיות יחד שוב. אולי יהיה נעים מההתחלה ועד הסוף, בלי ימים רעים. ואולי הפעם אני אהיה המכשפה והיא תהיה הבית.