בית

מאת: שיילי סוסי

זה לא שלא רציתי. אני רציתי. פשוט לא יכולתי. לא יכולתי לעזוב ככה, בלי להתריע, בלי לחבק ולומר שלום. אבל משהו החזיק אותי כאן. לא נתן לי ללכת. והמשהו הזה? הוא העובדה, שסוף סוף, הגעתי הביתה.

מה הוא בית בכלל? זאת שאלה ששאלתי את עצמי המון. האם בית הוא דבר ממשי ומוחשי? מבנה, מקום, או אדם? אולי בית הוא דבר נפשי? האם זאת תחושה, או רגש מסויים? האם בית הוא בכלל שלמות עצמית? האם בית הוא הרחם שבו נוצרתי? או מאכל אהוב? או בכלל מוסיקה או כל תחביב אפשרי? אלו דברים שלא הייתי חושבת עליהם ביום יום. לפחות, לא עד עכשיו.
תמיד חשבתי על עצמי בתור אחת שתטייל בין העולמות! שתיסע וצגור בספינת חלל, ולועלם לא תסתכל לאחור! לבסוף התברר שהאמת הייתה כה קרובה למחשבה זו, אך כה רחוקה.

זה התחיל יום לפני שסיימתי את לימודי הטייס, בגיל שש עשרה. שנתיים אחרי שפגשתי את אירון. החבר, והאהוב, וטייס המשנה שלי. חולקנו לצוותים, בשביל המבחן האחרון. אני די בטוחה, שברגע שבו המבטים שלנו נפגשו, זה הרגע שבו הוכרע הגורל שלנו להישאר יחד, בכל מצב ובכל מקום.

"על מה את חושבת?" אירון שאל, פניו מופנות אל שמי כדור הארץ. "מחר, אנחנו נחצה את השמיים האלה." אמרתי, מרימה את ידי גבוה ככל שאוכל, כמעט נוגעת בכוכבים. עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק. "על מה אתה חושב?" שאלתי אותו, הוא השמיע אנחה, וסובב את פניו אליי. "אני חושב על זה שמחר, אני אחצה את השמיים האלה, איתך." עיניו נצצו. ליבי החסיר פעימה. ידו ליטפה את לחיי, ולפני שיכולתי להגיב, שפתיו הונחו על שפתיי. נגיעה קלה, שאמרה הרבה.

אני זוכרת שבאותו היום, הרגשתי כמאושרת בנשים. עברו שלוש שנים, אירון ואני השתובבנו בין מערכות שמש שונות, טיילנו לנו ברחבי הגלקסיה, אספנו מזכרות, הכרנו אנשים, אך אף פעם לא נשארנו מאחור. תמיד ביחד. לא לבד. או לפחות כך חשבתי אז. כשהייתי בת תשע עשרה, ושמעתי את המילים ששברו את ליבי.

"אנחנו מצטערים. הניתוח לא הצליח. המחלה הייתה מתקדמת מידי." שקרים. שקרים. שקרים. בבקשה תגיד לי שאלו שקרים. שאירון יקפוץ עכשיו מאחוריי ויאמר 'הפתעה!', שהוא לא מת מדבר שטותי כמו סרטן. שאירון עבד עליי כשאמר לי שהמצב שלו גרוע.
אבל מה לעשות, שאם כמה שארצה שאלו יהיו שקרים, זאת האמת.

עבר חודש, חודשיים, שלושה, למדתי לחיות עם הבדידות. אבל לעזאזל עם האופי המחורבן שלי. חיפשתי תחליף. חיפשתי המשך. חיפשתי בית. ואז מצאתי אותה. במסעדה על אסטרואיד דרכים.

"בבקשה, אל תפטרי אותי! העבודה הזאת היא כל מה שיש לי!" הילדה התחננה אל אישה מבוגרת בעלת עור כחול, "אני לא יכולה להרשות לעצמי עוד הפסדים. אנחנו עושים קיצוצים ילדה, עכשיו, תתחפפי מפה." האישה המבוגרת אמרה, והילדה יצאה בבושת פנים מן הדלת. שילמתי על הקפה דל לקטוז שלי, ויצאתי בעקבותיה. הילדה ישבה באחד המושבים בתחנת החללובוס, דמעות נוצצות על לחיה.
"את יודעת איך להטיס חללית?" שאלתי, נשענת על קיר התחנה. הילדה הנהנה לשלילה. "את רוצה לדעת איך?" שאלתי, "למה?" היא ענתה. "שמעתי שאת מחפשת עבודה, ואני מחפשת טייס משנה."
"מה השכר?" היא שאלה, "לטייל ברחבי היקום זה שכר מספק בשבילך?" עניתי בגיחוך, "נשמע, טוב. אני נורמה." נורמה הושיטה את ידה אליי. לחצתי את ידה. "ויולט." לראשונה להרבה זמן, חייכתי חיוך אמיתי.

שנה עברה, שנה חלפה, ועוד שנה, נורמה גדלה, ועם הגיל, באו הספקות. אני זוכרת כשאני הייתי בת ארבע עשרה, אני החלטתי ללמוד לטוס. לא מתחרטת על זה, אף לא לרגע.

"אנחנו יכולות לבקר בפלנטה חמישים ושלוש?" נורמה שאלה בזמן שהתארגנו ליציאה ממאדים.
"למה? אין שם שום אטרקציה מעניינת ששמעתי עליה." עניתי בחוסר עניין, "שם נמצאת האקדמיה לחוקרים הצעירים." נורמה הוסיפה, "ואני, אני רוצה ללמוד שם." מפתח הברגים החליק מידי, ופגע ברצפה ברעש חזק. "את רוצה לעזוב?" שאלתי, מתעלמת מהמפתח, ומנסה לעסוק בכל דבר מזדמן.
"אני מאוד נהנתי איתך, ואני אוהבת את הטיולים שלנו בין הכוכבים. את נתנת לי הזדמנות, ויולט," נורמה ענתה, "ואני רוצה לנצל את ההזדמנות. החלום שלי הוא ללמוד באקדמיה לחוקרים צעירים."
נאנחתי, מנסה להסתיר את אכזבתי. אני אמורה להבין כבר, ששום דבר לא נשאר להרבה זמן.
"מי אני שאקח ממך את ההזדמנות היקרה שלך?" אמרתי בחיוך גדול. מנסה לשכנע את עצמי בפנים, שהוא לא מזויף, הוא בשבילה.

כבר שבוע אחרי, נורמה לא הייתה איתי. נתמלאתי געגועים, אבל למי? לאורין המנוח? לנורמה הסקרנית? לכדור הארץ? לא. נתמלאתי געגועים הביתה. הבעיה היא, שלא היה לי בית כדי להתגעגע אליו.
יום אחד, בהיותי בת עשרים ואחת, טיילתי לי בשוק בכוכב תיירותי. ושם ראיתי משהו מזיכרון ישן, מהתקופה בה הייתי בת חמש.
כמעט ולא האמנתי עד שנגעתי בה, הסיכה של ניני.

"ויולט! זה מדהים! אני יכולה לראות את כל העמק מכאן!" ניני, אחותי הגדולה, צעקה לי ממעלה פסגת הסלעים. כשהשמש מטילה את אור אחר הצהריים עליה, ניני נראה כמו מגלת עולמות.
ניסיתי לטפס גם על הסלעים, אבל הרגלייים הקצרות שלי הקשו על התהליך. נאלצתי לנטוש את האבנים היפות שמצאתי, ולהשתמש גם בידיי. הגעת לפסגה, מתבוננת באחותי בהערצה.

לפני שיכולתי להבחין, הרגשתי במשהו רטוב זולג על פניי. דמעות? לא רק. טיפות גשם ירדו מן השמיים האפורים. הרמתי את כיסוי הראש השחור שלי, ומשכתי אותו מעל פניי. שילמתי על הסיכה בכסף לארוחת הצהריים שלי, ופתחתי בריצה אל החללית שלי.
מול המראה, בתא השינה, ענדתי את הסיכה על חגורת החזה שלי. מעלה ברוחי עוד זיכרון. כשרק התחלתי את לימודי הטייס.

"ניני, את לא חייבת להביא לי כלום! וחוץ מזה, אני חייבת לצאת, ההסעה שלי לא תחכה לי עוד הרבה!" צעקתי לעברה, בזמן שהיא פישפשה במגירת השידה שלה. "תהיי בשקט. זה למזל. ושלא תעזי לחזור אליי על אלונקה!" היא אמרה לי, קולה היה סרקסטי, אך שתינו ידענו שהיא באמת התכוונה למילותיה. היא ענדה סיכת ברקת על חגורת החזה שלי. "חוץ מזה, היא תואמת את העיניים שלך. אז תהני ממנה."

ומיד אחר כך, נזכרתי איך הסיכה כבר לא הייתה אצלי.

"ניני. אני הבטחתי לך שאני לא אחזור על אלונקה. אבל מה איתך?" יבבתי ליד מיטתה בבית החולים. היא נראתה חיוורת כל כך, שהיא דמתה לרוח. הגוף הרזה שלה היה מעותר בפצעים וצלקות. הפנים היפות שלה היו חבולות. כפות הידיים שלה היו מכוסות בתחבושות, ולא רציתי לתאר לעצמי מה נמצא מתחתיהן. "את זוכרת שהבאת לי את הסיכה הזאת?" שאלתי והצבעתי על הסיכה שעדיין ענדתי על חגורת החזה שלי, למרות שניני לא יכלה לראות לאן הצבעתי. והייתי בספק שהיא יכלה לשמוע אותי. הייתי במדי לימודי הטייס שלי. "היא שמרה עליי. ועכשיו היא תשמור עלייך!" הורדתי את הסיכה, ענדתי אותה על השמלה הלבנה, רגע לפני שהתפרצתי בבכי על גופה חסר הרוח של אחותי.

חלפה לה שנה, ומצאתי את עצמי מול הבית הישן שלי. המבנה שבו גרתי ארבע עשרה שנים. המבנה שבו גדלתי. לפני שהגעתי לכאן, גזרתי את שיערי לקארה, כמו שהיה לניני פעם. סתם ככה, כי התחשק לי.

"ויולט? זאת באמת את?" אמא הסתכלה עליי. שפתיה מעוקלות לחיוך עקום, כאילו אינה יודעת איך להגיב להיותי כאן. "כן." עניתי בפשטות. לא ראיתי את אמא מאז שעזבתי את כדור הארץ. מעולם לא  חשבתי על לחזור. להיות כאן הזכיר לי יותר מידי דברים.
"בואי, בואי, תיכנסי פנימה," אמא אמרה לי, תופסת בידי ומובילה אותי דרך הדלת, "בורכה השבה הביתה." היא אמרה. אבל לא הרגשתי בבית. זה לא שהמקום השתנה. אלה הנפשות שהשתנו. המקום כמעט ואף פעם לא משתנה.
"אין כמו בבית!" קולו של נייקו, אחי הקטן, נשמע הסלון. "היי נייקו, תוריד את הרגליים מהשולחן! ותבוא לברך את אחותך!" אמא צעקה לעברו.
"ויולט? את כאן!" לעומת אמא, את נייקו ראיתי כמה וכמה פעמים. הוא עוסק כסוכן טיסות מכדור הארץ ולכדור הארץ, אז יצא לי לפגוש אותו.
לאחר כל ההתעדכנות עם כל בני המשפחה, הקרובים והרחוקים, הלכתי אל החדר הישן שלי. העברתי את ידי לאורך המסדרון עם הטפט הכחול המתקלף. אני לא זוכרת אותו לא מתקלף. אני זוכרת שאני ואחיי נהגו להחביא פתקים בין החלקים המתקלפים.

"היי ניני!" צעקתי. "מה זה זה?" שאלתי כאשר היא התקרבה אליי. "זה צבע שהתקלף מהקיר." היא ענתה. "זה נראה כמו חור סודי!" עניתי בהתפאלות!" היא נראתה מופתעת. "אפשר שזה יהיה החור הסודי שלנו?" שאלתי בלחישה. אך נייקו התקרב וצוטט לנו. "לא פייר! אני גם רוצה חור סודי!"
"לא! הוא רק שלנו!" התעצבנתי. "אם את לא תתני לי גם להשתתף, אני, אני, אני אגיד אותך לאמא ואבא!" נייקו השתמש בקלף המלשין. תמיד עובד לקטנים ביותר. "אל תריבו!" ניני אמרה, "זה יהיה החור הסודי של שלושתנו!"

בדרך לחדר שלי, נעצרתי מול חדרה של ניני, הסיבה שאני כאן.
הוא היה מלא בארגזים מאובקים, התריסים היו מוגפים, והתמונות שניני הייתה מצלמת ותולה, היו מסודרת במגדל על אחד הארגזים.

"ניני? מה זה?" שאלתי בסקרנות., "זאת מצלמה ויולט!" היא ענתה לי בשמחה. "מצלמי?" שאלתי, "לא, טיפשונת! מ-צ-ל-מ-ה!" היא צחקקה, "אה! מצלמה!"
"ומה עושה מצלמה?" שאלתי, "היא מצלמת תמונות!" היא ענתה בחיוך, "איך?", "ככה!" היא צילמה את התמונה שלי עם השן השבורה, כיווםן שנפלתי במדרגות בוקר לפני כן. "אני אוהבת את המצלמה! מצלמה זה מגניב!"

נכנסתי אל החדר, ולקחתי את התמונה הראשונה שראיתי. אני, ניני, ונייקו מחייכים אל המצלמה, רגע אחרי שקפצנו אל המים מהצוק.
נייקו לא יודה בזה בחיים, אבל הוא לא התכוון לקפוץ בכלל.

"מוכנים? בספירה שלי!" ניני אמרה, אחוזת בידי ובידו של נייקו, "שלוש," היא החלה, "שתיים," נייקו ניסה להימלט, "אחת!" היא קפצה ומשכה אותנו איתה, ברגעים הספורים שהיינו באוויר, שם נראה לי החלה התשוקה שלי לתעופה, בגלל זה רציתי ללמוד לטוס, כדי שאוכל להרגיש כאילו אני מרחפת שוב…

היום מתקיימת האזכרה השנתית של ניני.
אני תמיד מגיעה לבקר את ניני, פשוט לא באותם ימים כמו כולם. אני לא יכולה לשאת בעול של כולם. מספיקות לי הצרות שלי.
הכנסתי את התמונה אל הנרתיק שלי.
"מאובק פה, הא?" נייקו אמר מאחוריי, "נכון." עניתי בחיוב. 'אבל ככה זה זכרונות, אם לא תשתמשו בהם, הם ימשיכו להתאבק, עד שיהפכו לאבק בעצמם', רציתי לומר. אבל לא יכולתי.

לאחר האורחה המייגעת, ואחרי התפילות והברכות, כולם הלכו, ורק אני נורתי. אני וניני.
"אני רוצה את הסיכה שלי בחזרה." אמרתי אל הקבר. מודעת לשיגעון שבמילותיי. "מאז שהבאתי לך אותה, החיים שלי הסתבכו. אורין נפטר, נורמה עזבה אותי."
"הסיכה אצלי. אבל זאת לא הסיכה האמיתית. ואת יודעת את זה! כי את גרמת לה להיות שם." קולי גבר, "את הסיכה האמיתימ. ברגע שעזבת, החיים שלי עזבו איתך!" כמעט צעקתי, "זה הכך באשמתך! הכל!" מאוחר מידי, כבר צעקתי. גשם החל לרדת, הסתיר את הדמעות שלי. צרחתי, חזק חזק, אבל בלב. איפה שרק אני אשמע. נפלתי על ברכיי, ובכיתי אל הקבר. כמו אז, בגיל ארבע עשרה, כשבכיתי על המיטה שלך ניני.

יומיים אחרי, הייתי כבר על הספינה שלי, טסה בחלל הריק. בראשי הדהד קול. "שובי הביתה. שובי הביתה, ילדתי." אבל הקול הזה היה שקרי. כי המוות הוא לא הבית שלי.

זה לא שלא רציתי. אני רציתי. פשוט לא יכולתי. לא יכולתי לעזוב ככה, בלי להתריע, בלי לחבק ולומר שלום. אבל משהו החזיק אותי כאן. לא נתן לי ללכת. והמשהו הזה? הוא העובדה, שסוף סוף, הגעתי הביתה.

"אני בבית!" צעקתי אל החדר. קול צעדים קטנים נשמע, ונינו הקטן רץ אליי. מרקו רץ אחריו, הוא חיבק אותי ונשק לי על שפתיי. "ברוכה הבאה הביתה." הוא אמר. חייכתי, חיוך מלא ואמיתי.
אני מאושרת. אני שמחה. אני אוהבת ונאהבת. ולא רוצה לשנות כלום בחיי.
וכל פעם שאני חושבת על העבר, אני נזכרת בשיר שנינו נהגה לשיר לי כשהייתי מפחדת.

"עצמי את עינייך,
חלמי על עולם
אחר, מיוחד, רחוק מכולם
על ספינות ששטות
עמוק בלב ים
על אנשי החלל
ועל צל עצים גם
כל ורוד ועל סגול
על שמיים ורוח
על ריקודים ונשפים
ועל אהבה ללא תנאים
כל אלה הם דברים
שאנחנו אוהבים
ובחלומות תמיד
ניתן להיות
כל אחד ואחת
עושה נפלאות"
השיר לא היה מתחרז, והיא תמיד הייתה שוכחת מילים פה ושם, ובדרך כלל מדקלמת אותו מאשר שרה. אבל הוא היה עוזר לי להירדם. הייתי עוצמת את עיניי ומדמיינת את מילותיה. חולמת חלומות יפים, שחלקם הפכו למציאות.
"ועכשיו, תלכי לישון ויולט. מחר יום חדש, מחר התחלה חדשה." ניני הייתה אומרת בכל פעם שהייתי מבקשת שתשיר שוב, בפעם הרביעית את השיר.

אני בת שלושים וארבע היום. יש לי ספינה, חתול, שני ילדים, ובעל. אנחנו גרים בכדור הארץ, מרחק כמה ערים מהילדות שלי. מרחק כמה מדינות מהאהבה הראשונה שלי. מרחק כמו גלקסיות מהחברה האמיתית שלי. מרחק כמה יקומים מאחותי. מרחק של כמה דקות, מחדר השינה שלי, ובו, נמצא ספר לא עבה במיוחד, המספר על המסע למציאת הבית שלי. מהרגע שאני זוכרת את עצמי ועד היום. ומי אמר שהספר נגמר?

"היי ניני?" שאלתי, "כן ויולט?", "למה את לא עונדת את הסיכה שהבאתי לך?" שאלתי בקול חלש, עצובה מן העובדה שאחותי אינה אוהבת את המתנה שלי.
"היא יותר מידי יפה בשבילי. אני רוצה לשמור אותה לאירועים מיוחדים!" ניני אמרה, ומיד השתפר מצב רוחי. "אבל את תענדי אותה מתישהוא נכון?" שאלתי, "ברור! אני מבטיחה לך שאת תראי אותי עונדת אותה לפחות פעם אחת בחיי!" למשמע המילים הללו, חייכתי חיוך גדול. אך זהו זיכרון ישן. של מישהי מפעם, שהייתה הבית האמיתי שלי.