מרק, עוגה ואגוזים קלויים

מאת: רן פרידנזון

מרק,עוגה ואגוזים קלויים תמיד מחזירים אותי הביתה. הריח הזה של האדמה,  שהשמש מערסלת לאחר גשם ראשון. הטעם המעקצץ של מנדרינה שלא הבשילה דיה.

לאופטימיסט כמוני, בית הוא סך הזיכרונות הטובים שצברת, המהווים נקודת יחוס להשקפת עולמך.

ומכיוון שכך, המוסיקה מזקקת עבורי את כל אלה, מן המציאות, לכדי דרך חזרה לשם, אל הבית.

לי ברור לגמרי שבתחילת המסע יוצאים מן הבית ובסופו חוזרים אליו.

החשכה האינסופית של החלל ניבטת אלי מן החלון הקטנטן של החללית.

למחרת, לפי זמן ארץ, נגיע אל יעדינו, אל התחלה חדשה.

נבחרתי לומר את המילים הראשונות על אדמת הכוכב החדש. אני מביט בדף והמילים כאילו מרחפות על פניו כמו טיפות מים על מחבת רותחת.

צמרמורת אוחזת בי לרגע. אני עוצם עיניי, נושם נשימה עמוקה וקורא מבלי קול את המילים ששיננתי אין ספור פעמים:

מעבר לקשיים,
מעבר למימדים,
ניטע עץ,
המניב תקווה.

אחרי הגלגל,
אחרי האש,
אין כבר כרובים,
אין חרב מתהפכת,
יש מקום לכולם,
בצל התקווה.

הרוח נושבת,
המפרשים מתוחים,
היונה שבה,
וגם העורב.
והספינה עוגנת,
זמן של שבת,
בוקר חדש משכים.

עייפות נפלה עלי בכבדות רבה ורחש המכשירים סביבי היה באזניי כשיר ערס מתוק מתוק.

"מחר", מלמלתי לעצמי "מחר נגיע".

=========

"מכובדיי, אני רוצה להתחיל, אשמח לענות על שאלות בסוף. אנסה להיות עניינית ככל הניתן."

חדר הישיבות המפואר ורחב הידיים היה מואר באור לבן. גברים ונשים בחליפות, היו ישובים סביב שולחן עץ עתיק מגולף, במעין חצי גורן. מבטם נעוץ באשה הגבוהה במרכז הלבושה במה שנראה כמו חליפת חלל משונה.

"כמה אנשי צוות נותרו במקום?", שאל גבר מבוגר דליל שיער, ממצמץ בעיניו מחמת האור בחדר.

"ובכן…49", ענתה במבוכה.

"מה???", שאל ובחדר החלו מלמולים.

"בעצם לא בדיוק אנשי צוות אלא אזרחים. או יותר נכון אזרח".

"למה כוונתך?"; שאלה היועצת לבטחון לאומי.

"המכונה התבייתה על המעיל של בעלי שהנחתי בצד, והחלה להשמיע קולות מוזרים. במשך שעות ארוכות לא ניתן היה להמשיך במחקר. חשבנו שהגענו למבוי סתום. הבן שלי בדיוק התקשר אלי עם העבודת שורשים. הוא שאל בן כמה אבא, עניתי 49. המכונה הבהבה לפתע, ובן רגע הופיעו במקום 49 העתקים מדויקים של בעלי".

"כנראה שהקולות שהמכונה השמיעה קודם היו המתנה לקלט כל שהוא", הוסיפה המדענית משפילה מבט.

"על פי מה שמונח לפני את ובעלך בני אותו גיל. אז איך?", שאלה סגן אלוף ריילי.

"כן…זה בגלל הרב משימתיות שלי. המשכתי תוך כדי גם בחישובים ושבע פעמים שבע הם 49 אתם מבינים?

אבל אני רוצה לעשות סדר בדברים.. ", אמרה המדענית מיישירה מבט אל היושבים.

"אין צורך בזה כרגע רבקה", אמר פרופסור אדמס "כולנו קראנו את התחקיר. בשלב הזה נרצה כמה תשובות והבהרות ".

"סגן אלוף ריילי?"

"כן רבקה"

"האם תצא משלחת חילוץ?"

"ובכן…"

"אבקש להצטרף. אוכל לסייע רבות בהיבט המדעי. כמו כן יש לי הכשרה צבאית מתאימה והסיווג המתאים"

"פרופסור אדמס?"

"אני מסכים עם רבקה. אסור לאבד זמן. צאו לדרך בהקדם האפשרי סגן אלוף"

"אם כן אלך לתדרך את האנשים. נצא מיד בתום התידלוק"

"ריילי?"

"כן רבקה"

"שיהיה לנו בהצלחה", אמרה מנסה למצוא רמז לבאות במבטה הנוקשה של אשת הצבא למודת הקרבות.

"שיהיה לנו בהצלחה", עלה כהד קולה המרוחק של ריילי.

==========

משהו מאוד לא כשורה. שקט מטריד. התעוררתי בבהלה. החללית דממה.

מבט זריז סביב. כל הצגים חשוכים, החלון מנופץ, אין זכר לשאר חברי הצוות ומשהו נוסף. משהו מוזר ולא מוכר. שפשפתי את עיני.  היצור התבונן בי בעיניו הגדולות חסרות העפעפיים וניסה לחקות את מעשיי. בדרכו שלו כמובן. מקצה ראשו מעל עיניו צמחו שמונה משושים פתלתלים עמוסי ריר אשר הבריקו את עיניו חליפות, משל היו כדורי בדולח יקרי ערך. מעבר לאלו, לו התבקשתי לתאר את מראהו, הייתי אומר שהיצור הוא שילוב של חתול אנגורה וצפרדע ירוקה. לא הצלחתי להכריע ביני לבין עצמי מה יותר דומיננטי בו. אבל כמובן שלא התבקשתי. הערכת מצב מהירה העלתה מספר ממצאים:אין זכר לשאר אנשי הצוות, אני נושם ללא מסיכה משמע האוויר ראוי לנשימה, קרקור רם נשמע לפתע. התבוננתי ביצור בתימהון והוא החזיר לי מבט תמהה משלו. אני רעבה אמרה לי בטני. ואני גם צמא. התנפלתי על הארונית שבה היו מנות המים והמזון המשומרים וחיסלתי ברעבתנות מה שמצאתי. ביושבי לאחר מעשה,שבע ומגהק, עלתה בי המחשבה שאולי נהגתי בפזיזות. הייתי צריך לקצוב את המים והמזון. כשהרהור זה משוטט במוחי חסר עונים נרדמתי שנית כשחיוך מטופש מרוח על פני.

============

"רבקה את דרושה במרפאה", רכנה ריילי אל מערכת הכריזה של החללית. "סליחה שקטעתי את דבריך ד"ר מיצ'ל. המשך בבקשה".

"ובכן ברגע שנצליח לכייל את מכשיר הבדיקה", אמר הרופא הצנום אדום השיער "אפשר יהיה לצפות במחשבות הנבדק באופן נקי, כלומר, ללא התערבות שלו במה שמוצג".

ריילי בהתה בו והוא זע בחוסר נוחות משפיל מבטו. "מה כמו בקולנוע?", שאלה.

"זה הגביע הקדוש של מכונות האמת, אבל כן, אני מניח שאפשר לכנות זאת קולנוע", אמר מיצ'ל מנקה את משקפיו.

"טוב ד"ר בהנחה שהכל מוכן מה צריך כדי לכייל את הצעצוע הזה שלך?", שאלה ריילי.

"צריך נבדק, גבר, עם סיפור חיים מוכר, רצוי עם כישורים אומנותיים, כדי שמדמה הנוירונים יוכל להתביית על התדר שלו טוב יותר. לפחות בהתחלה", אמר מיצ'ל. רבקה נכנסה לחדר באמצע דבריו.

שתי הנשים הסתכלו אחת על השניה ואז על הרופא.

"סטיקס", אמרו שלשתם בתזמון מושלם ומפתיע.

"סטיקס!", קראה ריילי במקרופון.

"כן המפקדת!" נשמעה התשובה.

"אתה דרוש במרפאה".

"מיד המפקדת!", ענה סטיקס.

כעבור חצי דקה נפתחה הדלת והוא נכנס פנימה מצדיע.

"סמל וואלאס איינסלי רוברטס המכונה סטיקס"

"כן המפקדת"

"מאיפה הכינוי הזה סטיקס?"

"אני מתופף המפקדת"

"תמיד ניגנת על התופים?"

"לא המפקדת. הייתי כנר קלאסי"

"מה קרה?"

"אני מעדיף לא לספר המפקדת"

"האם אתה מוכן להשתתף בבדיקה הקטנה והלא כואבת("לא כואבת נכון ד"ר?"רכנה בלחישה אל הרופא. "לא לא. כמו שנת לילה טובה", השיב  בלחישה. "המממ אולי אנסה זאת בעצמי אחר כך" מלמלה) הזו שלנו כאן?"

"מוכן ומזומן", ענה סטיקס.

"מצויין חייל", אמרה ריילי.

"הנה שכב כאן סמל", הורה מיצ'ל לסטיקס " וחבוש את זה על ראשך. מצויין. עכשיו עצום עינים ונסה להרגע. נקה את ראשך ממחשבות".

הרמקולים החלו מזמזמים וחורקים. קווים מקושקשים החלו מופיעים על המרקע הגדול במרכז החדר.

"חבל שלא הבאנו פופקורן", צחקקה רבקה.

"ששש", הסה אותה ד"ר מיצ'ל.

תמונות החלו מופיעות על המסך וקולו של סמל רוברטס נשמע כמו קריין של מהדורת חדשות:

"אני זוכר היטב את הערב בו הכל התחיל. הייתי בדרכי הביתה בחזרה ממסיבה שנערכה באולם הספורט של בית הספר התיכון. צעדתי לבד ברחוב המואר בכתום המוזר הזה של הפנסים הגבוהים הנראים כמו פרחי ענק קדמונים אשר סביבם רוחשים יצורי לילה מעופפים שאת רובם בטוחני שהמדע טרם הכיר. לבשתי מעיל ארוך מרופט קצת אך מרשים למדי שאהבתי מאוד שקיבלתי מסבא שלי. הייתי אז נער צנום וגבוה אך שרירי ומוצק בעל רעמת שיער פלאית אשר אינה נכנעת לכוח המשיכה של כדור הארץ או לגשם שהחל משליך טיפות קנטרניות לכל עבר. ראשי מוטה מעט למטה בורר נתיב לצעדיי בעודי מהרהר בפיזור במסיבה. אינני יודע למה בחרתי דווקא בנתיב זה המאריך משמעותית את הדרך, יד הגורל או שמא רגלי נשאו אותי בסמוך לעץ הפיקוס בנגלי הענק שליד הכיכר כאשר בזווית עיני קלטתי חבורת נערות ונערים קולניים במיוחד מהבהבים באור מבשר רעות לא רחוק ממני. ניסיתי להסתוות במעילי והחשתי את צעדי אך הם הבחינו בי וקראו לעברי – הי אתה שם! – שמתי עצמי כלא שומע והחשתי עוד יותר את צעדיי צינה מתפשטת במורד גבי עם כל צעקה שלהם – עצור! אנחנו רוצים לברר אתך משהו! – עכשיו כבר רצתי בגלוי כל עוד רוחי בי חולף על פני דוכן הפלאפל החשוך אל עבר חורשת האורנים והחבורה דולקת בעקבותיי תוך צחוק פרוע. המדרכה הסתיימה לפני בית הכנסת הגדול ששכן בלב החורשה ניצב איתן על גבעת אדמת חמרה משקיף אל הרחוב לידו ניצב כשומר ראש עץ אלון ענק עתיק הנראה זר בנוף. הגשם היה נחוש יותר עכשיו כמו קושר נגדי עם הבוץ מחטי האורן והבלוטים הפזורים סביב. קולותיהם קרבו מאוד. מלוכלך ורטוב כשלתי ונחבאתי מאחורי האלון העתיק נשען עליו בכתפי מבלי משים באפלה ולפתע מועד פנימה אל תוך גזעו העצום. היה כהרף קל אחד לנסות ולהבין מה קרה כאשר האדמה הספוגה גשם וטחב קרסה תחתי ואני נפלתי מטה נחבטתי ואיבדתי הכרה. כשהתעוררתי נחו עיני על כינור כסוף מעוטר בפיתוחי פנינה שחורה. הכינור של פיניגן! קראתי שולח ידי לאחוז בו".

הרמקולים זמזמו שוב, התמונה התעממה ונעלמה. סמל רוברטס פקח עיניו והתיישב.

"מה הפסדתי?", שאל.

"פופקורן", ענו לו שלשת הנוחכים בחדר.

===========

מים, אני רוצה מים. אני צמא. ועייף כל כך. השמש לא שוקעת בכוכב הזה. כל הזמן אור רפאים חיוור ורוח קלילה. לא בדיוק יום ולא ממש לילה. והלחות הנוראית הזאת. אפשר להשתגע. יותר מדי לחות או שזו זיעה? אבל לא חם כל כך. הו אלוהים!

היצור הפרוותי הירקרק עיסה את פני באמצעות משושיו עמוסי הריר ונשם בכבדות.

אייייכסס! זעקתי הודף אותו מעלי מנסה לשוא למחות את כל הקטסטרופה הזאת מפני.

היצור עמד במרחק מה ממני ויכולתי להשבע שהוא מחייך.

"אתה יודע איך אקרא לך?" הטחתי בו "אקרא לך קרפתול. מפני שאתה מגעיל כמו קרפדה ומעצבן כמו חתול."

הקרפתול המשיך לחייך וניפנף לעברי במשושים שלו מעיף עלי קילוחי ריר דביק.

אני בטח הוזה אבל נראה לי שהוא רוצה שאבוא בעקבותיו. "בסדר בסדר אני בא איתך" קראתי לקרפתול "אבל בלי תרגילים כן?".

היצור ספק קיפץ ספק זחל אל מחוץ לחללית ואני בעקבותיו.

סלע כהה מבריק ומשונן ניצב בסמוך. סביבו היו פזורים רסיסי חלון החללית.

"אז זה מה שקרה" חשבתי נשען בפיזור נפש על מעקה המתכת הרופף של מדרגות החללית.

אני מועד ומתגלגל מטה, עדיין אוחז במעקה, שפוגע בסלע כהה דומה ונחתך לשנים.

התיישבתי המום, מביט בפיסת המתכת שבידי.

חיתוך נקי לגמרי. הסלע המוזר הזה פרס את הפלדה משל היתה גוש מרגרינה.

התבוננתי סביב. האזור היה משופע בסלעים כאלה.

"יהלומים! המונים! אני עשיר! עשיר כמו מדוזה" צרחתי בטרוף, רץ ומנתר במעגלים.

כוכב מלא ביהלומים ואין לי איך לקחת אותם או להשתמש בהם.

"קצין ראשון הורטון בוא איתי" נשמע קול קורא בשמי.

התנערתי בהפתעה גמורה מזדקף על עמדי.

"מי שם?" קראתי בחשש.

"זה רק אני" ענה הקרפתול "בוא בוא אני רוצה להראות לך משהו".

"אתה אתה מדבר" גמגמתי.

"כן" אמר הקרפתול "אבל רק כשצריך".

=============

"הקלטת יומן אישי של קצינת המדע סגן רבקה הורטון תאריך aogpf.786790.796453", אמרה רבקה.

המחשב השמיע סדרת צפצופים. "מוכן" אישר קולו החלול.

"אפרים מה השתבש? האם זה באמת אתה כל האנשים הללו שצצו לפתע משום מקום? אני מקווה שכאשר נגיע אל "תשעה ירחים" נדע איך לפעול.

אני יודעת שיחד נוכל לפתור כל בעיה. קשה ככל שתהיה. כבר הוכחנו זאת אינספור פעמים. שנינו אוהבים ושנינו אנשי מדע. זכינו בחומר וברוח. יש לי השערה מטורפת שזה קשור לאסטרואיד המוזר שהופיע במסלולינו בשש מתוך שמונה גיחות המחקר לשם. אני חושבת שהם חלק מאותה מכונה למרות שאינם קרובים פיזית אחד לשני להבנתנו.

אפרים הורטון אני מתגעגעת אליך. עברו עשר שנים מאז יצאת למשלחת ההיא על סיפון ה"אברהם זכות7". החיפושים לא העלו דבר וכבר כמעט והשלמתי עם הרעיון שלא נפגש יותר ופתאם יש 49 ממך. אבל לא אותך ממש. הלוואי ומישהו מהם דומה לך ולו במעט. אני בטוחה שסגן אלוף ריילי תשמח על כך גם כן. לבטח היה משעשע אותך הרעיון ששתינו באותו צוות. אבל זה בסדר. היא אייזן בטון כמו שאבא שלך אומר.

ירמי שלנו הגיש את עבודת הדוקטורט שלו על תקשורת בין צמחים באמצעות קרינה קוסמית.

הוא מוכשר מאוד. הוא מאוד דומה לך. בדיבור. בשפת הגוף.

הבטחתי לך שאהיה חזקה אז הנה לך. דמעות של חוזק.

היום יום הנישואין שלנו אתה זוכר נכון?

אז אם יש איזה סיכוי פלאי שאתה שומע אותי מאי שם, חזור אלינו הביתה. הכנתי לך את כל המאכלים שאתה אוהב. נוכל שוב לשבת ולפתור יחד חידות הירוגליפים עתיקים.

פתרתי לפני שבוע אחת שישבנו עליה יחד המון זמן. מסתבר שזה שיר פולחן כלשהו.

זה הולך בערך כך:

בראש הר לתפארת

מבנה קדום שוכן

כתליו בלובן עז

זורח אור משמן פז

בראש הר לתפארת מבנה קדום שוכן.

בראש הר למזכרת

מבנה קדום חרב

תלאות עשבי יבלית

חרשו רעות נגדו בברית

בראש הר למזכרת מבנה קדום חרב.

חזרו אז בני המלך

לבית החרב

מתוך תופת האש

מתוך הסער הרוחש

חזרו אז בני המלך לבית החרב.

בראש הר לתפארת

בנו אותו תקווה

אמיץ יפה יותר

עבר זוכר עתיד שוחר

בראש הר לתפארת מבנה איתן שוכן

==============

"מחשב!"

"כן המפקדת ריילי"

" תן לי את כל המידע שיש לנו על הכינור של פיניגן"

"זה מידע ארכיוני ישן מאוד שלא עובד עדיין כל צרכו. האם את מעוניינת להמתין?"

"אמתין"

המחשב השמיע מספר חריקות וציפצופים צורמים. אחר אמר בקולו המתכתי:"הכינור של פיניגן הוא חפץ פלאי מהארץ הישנה. יתכן ומדובר במיתוס, אולם כיום אנו יודעים שיש גרעיני אמת בסיפור. על פי עדויות של אנשים שטענו שהיו מקורבים לפיניגן עצמו, מדובר בחפץ כהה שהגיע מן החלל החיצון, ונחת בשדה תפוחי האדמה שבו ישן פיניגן ההולל. ברגע שפיניגן נגע בחפץ הוא שינה את צורתו לכינור. כאשר פיניגן ניגן בו התחוללו ניסים.

פיניגן עצמו צוטט מספר פעמים כאומר שקיבל את הכינור מהמלך דוד.

הוא היה איש פשוט וטוב לב ולא הבין את הכח שטמון בכינור,לטוב ולרע.

הוא היה מסתובב בעולם בין המסכנים קשי היום ועוזר להם ככל יכולתו בנגינתו המופלאה.

אולם לאט לאט החלה להתאסף קבוצה גדולה של חורשי רעה, אשר חמדו את הכינור לעצמם.

הם דלקו בעקבות פיניגן בואכה יער עבות ואפל.

הוא חש שסופו קרב והצפין את הכינור בתוך גזע עץ, ונס על נפשו משם. הוא לא נראה עוד בחברת בני האדם.

גם עקבות הכינור לא נמצאו.

קיים רישום נוסף בארכיון על הכינור מלפני שש מאות שנים ארציות על אדם בשם וואלאס איינסלי רוברטס הטוען כי מצא אותו. עוד הוא טען כי לאחר שהשתמש בו זמן מה, הוא נאלץ למסור אותו לאדם ששמו אינו מצויין בדו"ח.

ידעה אחרונה זו עוד לא אומתה בידי גורם מוסמך.

המחקר בנושא זה הופסק עקב הטיית המימון למחקר בנושא אחר.

סוף מידע."

דממה נשתררה בחדר ואז…

"המפקדת?" נשמע קולו של הסמל בקשר.

"כן סטיקס"

"צריכים אותך בגשר הפיקוד. יש כאן משהו שקשה להסביר במילים"

"כן. ספר לי על זה", אמרה ריילי.