תוכניית הכנס
לתוכנייה הנגישה
מאת: עינב נשר
היא הסתכלה בפעם האחרונה על המבנה הזה, ששימש לה כמקלט זמן כה רב. היא הכירה כל פרט ופרט במקום הזה, בו חיה מאז שמלאו לה חמישה אביבים. מאז שקבוצת מכשפים פלשו ליער בו גדלה ורצחו את הוריה אל מול עיניה, הבעירו אותם בכדורי אש ועטפו אותם בקסם אפל. כפי שנהגה לומר אחת מן המשגיחות בבית היתומים, "ידוע שקיימת טינה נושנה בין המכשפים והדרואידים, אך להרחיק לכת עד כדי רצח זהו מעשה שלא יעשה, בלתי מתקבל על הדעת, בלתי נסלח!" היא מעולם לא חיבבה אותה במיוחד.
מוריגן בת השבע עשרה התבוננה בפעם האחרונה במבנה הזה, שבו חיה במשך שנים עשר קיצים, אך מעולם לא היה ביתה. לא, ביתם של הדרואידים הוא ביער, בשטח הפתוח והחופשי, במקום בו יוכלו להתחבר לטבע ולמצוא איזון. לא במבנה כעור וצפוף, בו מבוגרים אומרים לך מה לעשות, אין ספור חוקים מגבילים נכפים עליך וילדים מכל הגזעים ומכל המינים מעורבבים יחדיו בדחיסות נוראה. לא שיש לי משהו נגד אלה שאינם דרואידים, אמרה מוריגן בלבה. אני לא גזענית. אבל קרו כבר כמה וכמה מקרים שבהם ילדי מכשפים סבלו מנחת זרועה, ופעמים אחדות הדבר עלול היה להיגמר במוות אלמלא מישהו היה מתערב ועוצר אותה בזמן. דרואידים אינם אלימים מטבעם. להפך, הם שוחרי שלום ותמיד מנסים למנוע מלחמות וריבים, למצוא איזון בין הניגודים היריבים. יש לי סיבה, הצדיקה את עצמה תמיד במחשבותיה. וחוץ מזה, זה המחסור בטבע. הוא משפיע עלי. אילו רק הייתה יכולה לראות שוב מרחבים פתוחים.
ובכן, עכשיו היא יכולה.
וגם אילו כל המכשפים היו נמוגים מן העולם – דבר אשר מוריגן לא הייתה מתנגדת לו כלל וכלל – עדיין היו נותרים בני האנוש. בני אנוש! כה בורים, כה תמימים. מנהלי בית היתומים, למשל. הם באמת ובתמים האמינו כי הדבר הטוב ביותר עבור דרואידים הוא לחיות במבנה? או לחיות יחד עם מכשפים, אשר שונאים אותם בכל לבם? ויותר מכך – גמדים ואלפים צוותו כשותפים לחדר, ילדי שדים וילדי מלאכים הושבו יחדיו בארוחות הצהריים, ולאלו שבעורקיהם זרם דם הדרקונים האציליים, שוחרי הטוב, הורו לשחק עם הילדים שאבותיהם כרתו ברית עם השטן בכבודו ובעצמו, אויביהם הגדולים משכבר הימים. אולי הם חשבו כי כך יובילו לשלום וידידות בין הגזעים היריבים, אך אלפי חורפים של מלחמות, שנאה ותיעוב חוצצות ביניהם כחומה, טבועות בדמם. גם אותם, אם יתמזל מזלי, לא אראה שוב, חשבה, והדבר העלה חיוך על שפתיה. בני האנוש אינם מבינים דבר, ולא יבינו לעולם.
היא הרימה את עיניה אל המבנה הזה, אותו שנאה בכל לבה, הביטה בו בפעם האחרונה. במשך כל שנים עשר הקיצים שבילתה במקום הזה, השנוא עליה כל כך, היא לא רכשה אף לא חבר אחד, והיא לא תשאיר כאן, מאחור, מישהו שתתגעגע אליו.
כאשר הגיעה לכאן, לפני זמן כה רב, היא נשאה על גבה תרמיל קטן ובתוכו כל רכושה. כעת, כשהיא עוזבת, אפילו אותו היא לא לוקחת איתה. כי היא דרואידית, בת היער. היער הוא ביתה, כפי שהוא ביתם של כל הדרואידים. היא לא צריכה רכוש כדי לשרוד.
כעבור ארבעה ימים הבינה את טעותה.
היא התעופפה בין צמרות העצים בצורת עורב, ורק בקושי הצליחה לאזור מספיק כוח כדי להמשיך ולנופף בכנפיה החלושות. גופה המותש, שמזון לא בא אל פיו כבר ארבעה ימים, החל לצנוח אל הקרקע, ולהיחבט בענפים מזדמנים בדרך. הכל בגלל בית היתומים, חשבה בכוחותיה האחרונים, ואז נשמע קולן של עצמותיה המתרסקות, החשכה עטפה אותה והשכחה נשאה אותה משם והלאה.
כשהתעוררה, הדבר הראשון אליו שמה לב מוריגן היה שהיא חזרה לצורתה האנושית – כנראה השתנתה בחזרה לאחר שהתעלפה. הדבר השני היה רצון להקיא.
"אני חושש שהאכלתי אותך יותר מדי", היא שמעה לצידה קול נעים ודואג. היא פקחה את עיניה וראתה אדם נעים למראה, עם שיער שחור וארוך ועיניים טובות, ירוקות כטחב שכיסה את גזעי העצים, שמשקיפות עליה מלמעלה. "את צריכה שאעזור לך להתיישב?" הוא שאל, והיא נענתה להצעתו בהכרת תודה. סחרחורת תקפה אותה מיד לאחר שהתרוממה, והיא מיהרה להישען על גזע עץ נמוך שעמד בסמוך.
"תודה", לחשה – היא לא הייתה מסוגלת ליותר. האיש נופף בידו בביטול והושיט לעברה חופן של פירות עגולים, כחולים וקטנים. אוכמניות, היא נזכרה בשמו של הפרי. "אכלי מעט, פן תקיאי", הזהיר אותה האיש. היא אכלה אוכמנייה אחת והודתה שוב לאיש.
"שמי קאיירון", הוא הציג את עצמו והושיט ידו ללחיצה.
"מוריגן", היא השיבה לו בקהות חושים ולחצה את ידו. לחיצתו הייתה חזקה ותקיפה, וגרמה לה לחבב קצת יותר את האיש. עיניה המטושטשות לא הצליחו לקלוט הרבה ממראהו, אך היא כן שמה לב שהוא מאוד מסודר ומאורגן, יחסית למישהו שחי – כך שיערה – ביער, והיא התביישה מעט כשחשבה על עצמה, במדי הפנימייה המכוערים והקרועים, הפציעות והשריטות הרבות שבטח התווספו לגופה לאחר המעוף ביער והנפילה הכואבת, הרזון המחריד. ושיערה. אוי, אלוהים, השיער שלה. היא תמיד נהגה לטפח אותו, את שיערה הלבן כאור הירח המלא, שיערה הארוך והיפהפה, המשתפל בגלים רכים על גבה. ועכשיו… היא העבירה בו את ידה במבוכה, ומצאה לבושתה כי הוא פרוע ומלא קשרים ולכלוכים ובטח נראה כמו קש לבן ומטונף. היא הסמיקה יותר ויותר כשהבינה שמאז שעזבה את בית היתומים לא שטפה אותו אף לא פעם אחת. בדרך כלל הייתה מבלה לפחות שלוש פעמים ביום באגם הקטן שליד בית היתומים. הוא אמנם היה קטן ומעט עכור, אך לא הייתה לה ברירה אלא להשתמש בו. כמובן שהיא העדיפה את הנהרות האדירים שביער…
זיכרונה העלה במוחה תמונה שלה כילדה קטנה, בת… שלושה אביבים, אולי ארבעה. מוריגן הקטנה שבראשה טבלה בנהר, נהר צלול ושוצף מים, אשר קול שאגתם נשמע היטב באוזניה. שיערה הבריק, עורה הירוק כעלי הברוש הכהים הבהיק, וחיוך עלה על שפתיה. מוריגן שחיה לפני שנים עשר קיצים הייתה מאושרת.
ואז בנהר הופיעו עוד שני אנשים, אשר אותם זכרה במעומעם בלבד, אך מראם גרם לדמעה לבצבץ בזווית עינה. דוד אוגמיוס, אחיו של אמה, ואשתו, דודתה סקואנה. "איפה אמא ואבא?" שאלה מוריגן הקטנה, ואוגמיוס ענה לה: "הם יחזרו עוד מעט, מוריגן, הם הלכו ללקט לך את ארוחת הבוקר". ומוריגן הפעוטה והתמימה חיבקה את אוגמיוס וסקואנה בנהר והם צחקו וחיבקו אותה חזרה. היא הייתה מאושרת, אבל מוריגן בת שבעה עשר האביבים ידעה מה יקרה. הוריה ימותו בתחילת קיץ חייה החמישי, ואוגמיוס וסקואנה יודיעו לה כי אינם יכולים לגדלה. היא תעמוד מולם בעיניים דומעות, אפורות וגדולות, ותתחנן שלא ישלחו אותה לבית יתומים, אבל הקרב יהיה אבוד מראש. הם יעמיסו תרמיל קטן על גבה וייעלמו מחייה לעד, כפי שעשו הוריה. היא תתקבל בבית היתומים בקריאות "ברוכה הבאה לביתך החדש", אך תיכנס לשם בידיעה שבמקום כמו זה לעולם לא תוכל להרגיש בבית.
היא הרגישה משהו רטוב על לחייה ומיהרה למחות אותו במהירות. מבט כלפי מעלה לימד אותה שהשמיים בהירים, נקיים מענן. כלומר… דמעה? לא, היא לא יכולה לבכות. היא לא יכולה להרשות לעצמה להפגין חולשה מול האיש הזה, קאיירון, שבטח יתחיל לרחם עליה. היא לא זקוקה לרחמים. אני מוריגן, בת היער. היער הוא ביתי, ואינני זקוקה לדבר.
הדמעות הבודדות טיהרו את עיניה וראייתה הצטללה. היא ראתה כי קאיירון, שישב מולה, לבש בגדים פשוטים, חומים וירוקים, בצבעי היער. זה גרם לה לחבב אותו קצת יותר. הוא לא לבש בגדים ראוותניים, כמו מנהלי בית היתומים, בני האנוש, עם הבגדים המקושטים והמפוארים שלהם. היא אוהבת פשטות, והכל אצל בני האנוש כל כך מסובך. אך קאיירון, כנראה, שונה מהם. הוא גם המתין בסבלנות בזמן ששתקה, ולא דחק בה לדבר, כמו שעשו לה בבית היתומים.
"תודה", היא אמרה שוב בקול רועד. "באמת, אני… אני לא… אתה לא מכיר אותי, אין לך שום סיבה לעזור לי, ובכל זאת… פשוט… תודה", היא סיימה בקול חלש, בתחושה שהצליחה רק לסבך את המצב, אך קאיירון, כך נראה, קיבל זאת ברוח טובה. הוא חייך לעברה חיוך קטן ועיניו הירוקות נצנצו בשעשוע קל.
"אין בעד מה, מוריגן יקירתי", הוא ענה בקולו העמוק והעשיר. "אני פשוט נהנה לעזור לאנשים, לדבר איתם. לא שזה קרה בזמן האחרון, כמובן", הוא המשיך, חיוכו עדיין מתנוסס על פניו, אך נוגה, לא שמח כשהיה.
"למה לא?" תהתה מוריגן בקול רם.
קאיירון שתק לרגע, כמו ניסה למצוא את המילים הנכונות. "כי", פתח, "בעשרים ושבע השנים האחרונות לא פגשתי יצור אחד שלא ניסה להרגני על המקום".
"אבל… איך?" התפלאה מוריגן. הרי קאיירון הוא אדם כה חביב! מדוע שמישהו ינסה להרוג אותו? במה פשע, במה חטא שמגיע לו דבר שכזה? למה הוא לא עוזב את המקום שבו כולם כה מתעבים אותו? שאלה נוספת ניקרה בירכתי מוחה, אך היא דחקה אותה הצידה: איך, במשך כל השנים האלה, באופן כה בלתי מתקבל על הדעת, הוא הצליח לשרוד?
"רבים שונאים אותי כאן", הוא ענה בהשלמה. "את מבינה, עשרים ושבע שנים אני חי ביער הזה, שכל תושביו דרואידים, ובקרב דרואידים אני לא ממש… רצוי, לצערי. את מבינה", הוא אמר, במלי לשים לב לפניה ההמומות של בת שיחו, "אני מכשף".
רק מהירותו של קאיירון הצילה אותו ממוות בטוח. הוא הקפיא את הזאבה בעלת הפרווה הצחורה כשלג בעודה באוויר, כשבעיניה האפורות מעורבבות יחד שנאה, בלבול ואשמה, זעם, יגון ובושה. מוחה התמלא סימני שאלה אשר התרוצצו להם בתוך ראשה, והיא לא הצליחה לעצור אותם. איך נתתי לו לרמות אותי ככה? הרי היא זכרה את שני המכשפים באותו יום קיצי ובהיר, אשר טענו כי הם בני אנוש שאינם יודעים את הדרך… לאחר שפגשה אותם, היום לא נראה לה בהיר עוד. למה לא שמתי לב? כשהייתה בת חמש, כשהייתה תמימה יותר, האמינה לכל דבר, אך בגיל שבע-עשרה החכימה, או כך לפחות האמינה עד עכשיו. והשאלה שהציקה לה יותר מכל: איך אפשר לחבב מישהו, וכעבור שנייה לרצות במותו?
קאיירון הניף את ידו השמאלית, שעליה בהקה טבעת זהובה באור ירקרק, ומוריגן שמה לב שהיא הופכת בחזרה לאנושית, ושהיא יכולה שוב לנוע. היא הסתערה לכיוונו של קאיירון, אך בדרך הועפה לאחור ונחתה על הקרקע הקשה בקול מחליא. בנשיפת תסכול היא זינקה שוב, אולם אותו כוח בלתי נראה דחק אותה לאחור, מנע ממנה לפגוע במכשף, מנע ממנה לברוח.
"אני מבין את זעמך, מוריגן יקירתי", פתח – נהמה רווית זעם מצדה של אותה מוריגן יקירתו קטעה אותו לרגע, ולאחר מכן הוא המשיך – "אך עצרי לרגע, חשבי בהגיון. אילו הייתי רוצה במותך, הייתי מותירך לגסוס מתחת לעץ הערער, אשר תחתיו מצאתי אותך. אינני חפץ ביריבות עם בני העם הדרואידי".
"הצלת אותי כדי שתוכל להרוג אותי בעצמך", ירקה לעברו מוריגן. "איך אני אוכל לסמוך על מכשף?"
"שנים ארוכות אני חי ביער הזה, רחוק מבני משפחתי, מכל מי שאי פעם הכרתי, כדי לשמש כמעין שגריר של שלום בין הדרואידים והמכשפים. לצערי, זה לא עבד". צערו נראה כן ואמיתי, אך מכשפים הם אמני האשליות והתעתועים. לא ניתן לסמוך עליהם. הם נוכלים חסרי מצפון, שיעשו כל דבר כדי לקנות את אמונך ולאחר מכן יזחלו אל תוך ראשך, יענו ויהרגו אותך כרצונם. דבר אינו קדוש בעיניהם, וכל דבר שיעשו מוקדש למטרה אחת: הרג.
"אתה מצפה ממני לסמוך עליך אחרי שכלאת אותי?" הצליחה לסנן מבעד לשיניה החשוקות. אולי אם ישחרר אותה, תוכל לקרוע את גרונו לפני שיספיק להתגונן.
"אשחרר אותך ברגע שאדע שלא תפגעי בי", הוא השיב בשלווה, והרוגע שלו הרתיח אותה. היא הניחה לכל רגשותיה להתפרץ החוצה, והטיחה אותם בפניו של המכשף.
"למה שלא אפגע בך?" היא צעקה והתקדמה לעברו, עד שהכוח הבלתי נראה חסם את דרכה. היא המשיכה את דבריה, סיננה אותם מבעד לשיניה בארסיות. "מכשפים הרגו את משפחתי. מכשפים שלחו אותי לשנים-עשר קיצים של סבל. מכשפים הורגים דרואידים. אם אהרוג אותך, העולם כולו רק ירוויח מכך. אולי כך יתרחש קצת צדק, אולי כך אנקום את נקמת הוריי. אז קדימה, בבקשה, תן לי סיבה אחת שלא לפגוע בך ברגע שאצליח לצא-"
"אני הרגתי מכשף!" קאיירון צעק, סוף כל סוף יוצא משלוות רוחו המרגיזה. השתררה שתיקה כאשר המכשף והדרואידית בהו זה בזו. הוא השפיל מבטו ראשון, ומוריגן נותרה לבהות באוויר, בניסיון להבין את ששמעה. "משפחה שלמה של דרואידים הייתה מוטלת על הרצפה", סיפר קאיירון בקול רועד מעט, באגרופים קפוצים ועיניים עצומות בחוזקה. "גופה שרופה של ילד, עיני פעוטה שהוצאו ממקומן…"
מוריגן סתמה את אוזניה במהירות, למרות שידעה שזה אף פעם לא עוזר. אולי, רק הפעם, תצליח לחסום את הצלילים. "בבקשה תפסיק", היא לחשה, אך קולו חסר הרחמים חדר ישירות אל תוך אוזניה.
"זוג אוהבים שמתו חבוקים, זה בזרועות זו", המשיך, וכעת דמעה נראתה בבירור בזווית עינו. "דרואידית קשישה, שניסתה להגן בגופה על תינוק חסר רוח חיים…" הוא נשם נשימה עמוקה, וכעת כל גופו רעד. "ומעל כולם עמד מכשף. הוא צחק. 'עוד שישה הלכו. ברוך שפטרנו', הוא אמר לי, ואני… לא הצלחתי לעצור בעצמי. לא עברו חמש שניות והוא היה מוטל מת על הקרקע. והיד שלי היא שעשתה את זה. אני הרגתי אותו…" כעת הוא הישיר מבט אל מוריגן, עמוק לתוך עיניה. "אבל אני לא מתחרט על כך, לא. הוא הרג משפחה שלמה, לא הגיע לו גורל טוב יותר". הוא הניף את ידו, ולפתע יכלה מוריגן לחוש בכך שהמחסום נעלם, אך מרוב הלם לא הצליחה לזוז. "כן, חלקנו רשעים, מוריגן", הוא אמר. "חלקנו הורגים דרואידים לשם ההנאה. חלקנו נהנים לגרום סבל. אבל לא כולנו". לקולו התגנבה כעת נימה קלה של תחינה. "אלה לא כולם, מוריגן. אפילו לא הרוב. יש כאלה שמנסים לעצור את זה. יש כאלה שמאסו בהרג. הם קיימים, האמיני לי. אז למה לא לתת להם הזדמנות?" כשראה שהיא לא מגיבה, הוא המשיך. "הרגי אותי אם את רוצה. עשי זאת, אם כך תרגישי שנקמת את מותם של הורייך. אני לא אעצור בעדך".
מוחה של מוריגן צרח עליה שזה מעשה מטופש. רגליה ניסו למשוך אותה אחורה, לרוץ, לברוח מהמכשף. כל חלק בגופה התריע שאי אפשר לסמוך עליו. אך תחושת בטן אמרה לה שהוא דובר אמת. היא התקדמה לעברו, ובמקום להסתער עליו, כפי שיעץ לה ההיגיון הבריא, היא הניחה את ידה על ידו. קאיירון נעץ בה את מבטו, ונראה המום באמת ובתמים מכך שהקשיבה לו. היא לא אמרה דבר, וגם הוא שתק. חלק קטן בה תהה אם זהו המעשה הנכון לעשותו, אם חבירה למכשף לא תהווה בגידה בזכר הוריה, אך מוריגן פקדה עליו לסתום. אילו היו אומרים לה לפני כמה ימים שהיא תחבור למכשף, היא הייתה צוחקת צחוק מר ומבטיחה כי הייתה הורגת אותו על המקום; אך כעת היא הבינה משהו. להרוג כל מכשף שתפגוש לא יהפוך את העולם למקום טוב יותר. הדרך היחידה לכבד את זכר הוריה היא למנוע מעשים שכאלה, כמו שנעשו להם. ואם תוכל לעשות זאת עם עוד אדם לצידה – עם מכשף – עם חבר – עם קאיירון – היא תוכל להרגיש שוב כפי שלא הרגישה כבר שנים עשר קיצים, כפי שלא הרגישה מאז כל משפחתה נלקחה ממנה בבת אחת. היא תוכל להרגיש מוערכת, נאהבת. היא תוכל, סוף כל סוף, אחרי כל כך הרבה זמן, למצוא בית. כי הבית הוא לא בהכרח מבנה, או אפילו לא מקום מוגדר. בית הוא כל מקום בו נמצאים חברים, אותם אנשים אשר אפשר לספר להם הכל והם ישמרו על סודך. אותם אנשים שתמיד יהיו שם, פשוט כי אכפת להם ממך. אלה שלא יהססו לעשות למענך כל דבר שנדרש מהם למען האושר שלך, אלה שיעזרו לך מבלי לצפות לתמורה. היא אמנם פגשה את קאיירון רק היום, והוא אמנם מכשף, אך הוא הציל את חייה, הוא בגד בבני עמו כדי לנקום את נקמתם של דרואידים מתים, הוא אדם טוב. הוא אדם אשר יום אחד תוכל להצביע עליו ולכנותו, בלב שלם, ללא היסוס, "חבר". היא לא ידעה כיצד ידעה זאת. היא פשוט ידעה. הוא יוכל להשיב לה את שאיבדה, את תחושת הנינוחות, את הידיעה שיש לה על מי לסמוך. הוא יוכל להשיב לה את הבית שאיבדה כאשר כל עולמה חרב עליה, כאשר חיה של דרואידית בת חמישה אביבים נהרסו, לפני שנים עשר קיצים.
* * *
"ארוחת בוקר", הוא שמע קול מעומעם קורא וחש ביד מנערת אותו בחוזקה. הוא פקח את עיניו וראה את מוריגן מולו, שיערה פרוע אך חיוך רחב וקורן מתנוסס על פניה, ובידה האחת הייתה ערימת פירות מכל מיני סוגים, שאת חלקם קאיירון לא זיהה. היא שמטה אותם על האדמה וגיחכה אל עבר דמותו הישנונית. "קדימה, תאכל", דחקה בו בקוצר רוח. "לא אספתי את כל אלה לחינם". היא לקחה את אחד מהפירות, מן פרי מוזר בצורת כוכב, והחלה לנגוס בו. "אם לא תיקח את זה, אני אגמור את הכל", הזהירה אותו, ודבר מה בקולה רמז לו שהיא רצינית, ושאם לא יאכל עכשיו, לא יאכל דבר עד הצהריים.
הוא קם באיטיות מן הקרקע והושיט את ידו אל הפרי הקרוב ביותר – בננה. הוא החל לקלפה באיטיות, וקפא כשמוריגן פתחה את פיה. "דרך אגב", אמרה, "בדרך חזרה נתקלתי במכשף מאיים על שני דרואידים". היא לא הייתה צריכה להוסיף דבר כדי שקאיירון ידע בדיוק מה עלה בגורל אותו מכשף. כמובן שאם הוא איים להרוג – והוא לא פקפק בכך, מוריגן לא נהגה לשקר – זה הגיע לו, הוא לא הכחיש זאת. מה שהפריע לו הייתה העובדה שמוריגן כל כך נהנתה מזה. "בקצב הזה את תתחילי להרוג מכשפים בשביל הכיף, כפי שחלק מן המכשפים הורגים דרואידים לעתים", הוא העיר בשקט, עיניו נעוצות בקליפת הבננה.
"לא כל עוד אתה פה כדי להזכיר לי את זה יום אחרי יום", היא השיבה בטון מבודח, אבל אז פניה התקדרו במעט, ובהתאם לכך גם קולה. "אני לא נהנית להרוג מכשפים", אמרה. "אני עושה את זה כדי להציל חיים של אנשים שבניגוד אליהם, כן מגיע להם לחיות, כדי שמה שקרה להוריי לא יקרה שוב. אני עושה זאת למען מטרה טובה. אני מעריכה אותך מאוד, קאיירון, אך אני לא מוכנה לשמוע אדם אשר משווה אותי לרוצחי הוריי". במילים אלו היא קמה והתרחקה אל עבר העצים. רק גאוותו של קאיירון מנעה ממנו לרוץ אליה ולהתחנן שתחזור. במקום זאת הוא העסיק את עצמו באכילת הבננה. הייתה לו סיבה טובה למחול על גאוותו, והוא ידע זאת. הוא מעולם לא אמר זאת בקול, אך הוא היה זקוק למוריגן נואשות. במשך עשרים ושבע שנים הוא חי לבד, כמעט ולא דיבר עם נפש חיה מלבד עצמו, אך מאז אותו היום בו מצא את מוריגן, לפני שלושה חורפים, הכל השתנה. הוא הרגיש שוב שייך לחברת הגזעים התבוניים, הוא הרגיש שוב בבית, כפי שלא הרגיש במשך כל כך הרבה זמן. כי המשמעות של בית היא מקום אליו אתה שייך, אנשים אליהם אתה שייך. ללא מוריגן הוא לא היה חווה זאת עוד לעולם, ואף אחד מלבדה לא יגרום לו להרגיש כל שוב. כשהבננה נבלעה כולה בתוך פיו, הוא הגיע להחלטה, וקם במטרה להבליג על גאוותו ולבקש, להתחנן, לרדת על ברכיו אם יידרש, אך נעצר כשקול פילח את הדממה. קול של צרחה, צרחה אנושית, ויללת זאב. מרחוק הוא ראה גם את גופה של מוריגן מתקשח, ולפני שהספיק לזוז היא כבר פצחה בריצה אל עבר הקולות. הוא קילל בשקט מתחת לשפמו ומיהר בעקבותיה.
כשמצא, סוף כל סוף, מאין הגיע הקול, הוא קפא על מקומו בתדהמה וזעזוע. שישה מכשפים עמדו במעגל, שבתוכו עמדו בן אנוש המום, מבועת, וזאב בעל פרווה חומה – דרואיד – חושף שיניים בזעם. לאחר מבט מעמיק יותר, התגלתה לעיניו גם גופה נוספת, גופת בן אנוש. מוריגן לא בזבזה זמן, ובמהירות שינתה את צורתה לנמרה לבנת פרווה והתנפלה על אחד המכשפים. וקאיירון חשב.
הוא חשב על מוריגן. אך לא רק על מוריגן חברתו, שהעניקה לו את ביתו מחדש. הוא חשב על מוריגן, אלת המלחמה הקלטית הקדומה, אשר על שמה קרויה מוריגן שהוא מכיר. מבטו שב אליה, בעודה מותירה מאחוריה גופת מכשף ועוברת לבא בתור, בזמן שהדרואיד הנוסף קורע את גרונו של מכשף שלישי. השם הזה מתאים לה, עלתה מחשבה במוחו, וחמוש בקסמיו הסתער אל תוך הקרב.
