סגירת מעגל

מאת: גאיה אזולאי

בית. מה זה בעצם? מקום סגור ותחום בין ארבעה קירות פחות או יותר ובפנים חיים אנשים שרק שניים (או אחד) מתוכם רצו בזה. אם נולדים לתוך בית, שייכים לאותו בית. אם נולדים לתוך משפחה, שייכים לאותה משפחה.

ולפעמים העור מרגיש לא מתאים, לפעמים הקירות מרגישים קטנים ומעיקים. לפעמים האחרים שאיתך לא נראים מספיק טובים, לא מתאימים, לא מרצים.

אם היינו מדברים באנגלית, הכל היה פשוט יותר. אחרי הכל יש להם שתי מילים – אחת לעצם המבנה, הבית המוחשי, והשניה לעצם ההרגשה, תחושת הביתיות והמשפחתיות.

אם היינו מדברים באנגלית, היינו יכולים להפריד בין "זה הבית שלי." לבין "זה הבית שלי." אבל אנחנו לא דוברים אנגלית. אנחנו בישראל ומדברים עברית, ובעברית יש רק מילה אחת 'בית'.

אבל הממשלה המדהימה שלנו החליטה לחשוב קצת מעבר, ולפני כמה שנים יצרו מקום חדש. הם קראו לו 'הגיחה', והוא נועד לאנשים – ילדים בעיקר – שמרגישים שהבית שלהם לא מתאים להם. זה מאוד פשוט, להגיע לגיחה, הכל מסתכם במילוי טופס אחד ואתה חופשי לעשות ככל שתרצה, כל עוד אתה מגיע לשם כמובן.

הדבר הכי טוב הוא שההורים האמיתיים שלך לא יכולים לעשות דבר בעניין, כי מהרגע שאתה חותם על הטופס – אתה שייך לממשלה, ומהרגע שאתה שייך לממשלה – אלה שקודם נחשבו להורים שלך מאבדים כל משמעות.

כשהלכתי יום אחד למשרדי הגיחה בעיר שלי וביקשתי טופס עזיבה, הרגשתי בעננים. חשבתי שכל הבעיות שלי יפתרו אחרי זה, אחרי שאפלט מהמקום שהיה ביתי מלידה (ובאנגלית house) ואגיע לגיחה. חשבתי שהחיים שלי עומדים להשתנות, להתהפך על פיהם.

טוב, הם בהחלט התהפכו על פיהם, אבל לא במובן הטוב של המילה.

לפני עשר שנים הממשלה יצרה מקום לכל אלה שמרגישים שהבית הפיזי שלהם הוא לא ביתם הרגשי. היא קראה למקום הזה 'הגיחה', שם מצחיק בדיעבד. כדי להיכנס לגיחה צריך לעשות דבר אחד מאוד פשוט – לחתום על טופס השתחררות.

הממשלה האדירה את הגיחה, אמרה שיכולים להגיע ולצאת ממנה דברים נפלאים, אנשים נפלאים. היא אמרה שזה המקום לכל אלה שאי פעם הרגישו לא שייכים בביתם או בסביבתם. היא אמרה שברגע שיגיעו אל 'הגיחה', היא תעשה את כל המאמצים למצוא להם את הבית שתמיד חלמו עליו, שהקירות שלו יתאימו לעור שלהם.

לכל אלה שהעור שלהם הרגיש רפוי מדי, 'הגיחה' נראתה המקבילה לגן עדן. המקום שבעזרתו סוף סוף ירגישו שייכים.

אבל הממשלה שכחה לציין דבר אחד – לקרוא את האותיות הקטנות לפני שחותמים על הטופס.

כמובן, אף אחד לא באמת ייחס לזה חשיבות מיוחד, אחרי הכל תשעים אחוזים מהמשתחררים הם ילדים והם היו קהל היעד הטוב ביותר שניתן לבקש. הם שכחו לציין שברגע שאתה מגיש את הטופס החתום חזרה למשרד הגיחה הקרוב אליך, שמך נמחק מכל טופס, סטטיסטיקה, רישום אוכלוסין, רישום שמות ושאר המקומות שהופיע בהם עד כה. מהרגע שאתה מחזיר את הטופס אתה, כעיקרון, הופך לכלום ושום דבר. אתה הופך לרוח, כאילו מעולם לא היית קיים, ורק אלה שהכירו אותך פעם נשארים מודעים לקיומך. או שמא הם לא, כי הם ככל הנראה יכחישו כל קשר אליך אחרי שתעזוב אותם לטובת הגיחה.

אם לקצר, 'הגיחה' זה מקום אמיתי, מוציאים אליו אפילו סיורים, אבל לא באמת מוצאים לך שם משפחה חדשה. לא מחפשים לך קירות מתאימים יותר. הממשלה לא טרחה לציין שבאותיות הקטנות מופיעה ההצהרה הלא מודעת של הילד לשרת את הממשלה בכל משימה שתיתן לו.

אז אחרי זה, אפשר לתאר את 'הגיחה' המדהימה של הממשלה כמקום מפלט לכלבים לא מרוצים. כלבים לא מרוצים שאחרי סדרת שיעורים ואימונים בכפייה הופכים לכלבים של הממשלה.

זה נחמד, שהממשלה מצאה לעצמה את הדרך המושלמת ליצור את הצבא האולטימטיבי. לאמן ילדים שאין להם מקום בעולם ולתת להם הרגשה שהדבר שהם עושים כבר מילדות זו שליחות לכל דבר ועניין.

הייתי בן עשר כשלא יכולתי לסבול עוד את הבית שלי. התגנבתי למחשב בחדר העבודה של מי שלא הסכמתי לקרוא לו 'אבא' וחיפשתי את הסניף הקרוב ביותר של הגיחה בעיר שלי. לא סגרתי אחרי את החלון כי הייתי בטוח שלא אחזור לעולם והייתי בטוח שלא ארצה לחזור לעולם. ארזתי תיק עם הבגדים האהובים עלי והכנסתי גם את טוטו, הדובי הירוק שהמטפלת קנתה לי מתנה. לא הרגשתי אפילו לא טיפת חרטה או הסתייגות כשפתחתי את הדלת, וגם לא כשסגרתי אותה אחרי והתחלתי לרוץ לכיוון הכללי של בניין העירייה.

כשנכנסתי דרך דלתות הזכוכית הענקיות המזכירה חייכה אלי, היא שאלה מה אני צריך, אבל יכולתי לראות עליה שהיא כבר יודעת. הייתי אמנם נמוך, אבל גבוה מספיק לקלוט את היד שלה נעה מאחורי הדלפק ומניחה את הטופס על הקרש מולי שניה אחרי שביקשתי אותו. החיוך שלי היה כל כך גדול שהלחיים שלי כאבו, וכמעט הפלתי את העט שהיא הושיטה לי מרוב התרגשות. חתמתי את שמי בלי לקרוא כלל את מה שכתוב, כי כל מה שראיתי היה הכותרת הצבעונית הענקית: 'טופס השתחררות לגיחה', וזה כל מה שרציתי.

כשהחזרתי את הטופס המזכירה רק המשיכה לחייך בנימוס והפנתה אותי לכיוון אחת הדלתות, שם עמדו כמה אנשים לבושים ירוק כהה ושחור. הם חבשו כובעים אדומים מוזרים שנראו כמו אלה שהציירים הצרפתים שלמדו עליהם לא מזמן נהגו לחבוש. 'ברט', חשבתי לעצמי בדממה והנהנתי לעצמי, מסופק מכך שאני זוכר. האנשים בירוק ושחור הבחינו בי רק כשהייתי ממש קרוב, אבל החיוכים עלו על פניהם במהירות טיל. גם אם הייתי יודע באותו זמן לא הייתי מצליח להבדיל בין חיוך אמיתי לחיוך הזדוני שזה היה באמת. הגעתי אחרי זמן שנדמה נצח וזה עם השיער הקצוץ הבהיר התכופף אלי והחיוך לא ירד מפניו. "אתה המשתחרר החדש?" הוא שאל ופרע את שיערי בחיבה.

הנהנתי בתמימות של ילד, שמח שהחייל נחמד אלי ולא קשוח כמו שתמיד חשבתי שיהיה. "הבאתי לה את הטופס לפני חמש דקות," הוספתי רק שיהיה בטוח והצבעתי על המזכירה. היא עדיין הביטה בנו, כנראה רצתה לוודא שאגיע בבטחה, והנהנה.

"אני מבין," החייל הנחמד הזדקף. "בוא איתנו, נוביל אותך להסעה שיוצאת עוד כמה דקות. אלה הדברים שלך?" שאל וניחשתי שהוא מתכוון לתיק הכחול שלי עם הציור של ספיידרמן.

שוב הנהנתי. כשהם התחילו ללכת עקבתי אחריהם בחצי דילוג, ככה גדולה היתה ההתרגשות שלי. הלכנו במעברים ארוכים ומפותלים שאפילו למוח בן העשר שלי נראה הזוי שקיימים בתוך המבנה, ובסופו של דבר יצאנו לרחבת אוטובוסים שקטה. עמד שם אוטובוס אחד, כחול-לבן, שהיה מאוד דומה להסעות בית הספר שלנו בטיולים. החייל הבלונדיני אמר לי לעלות עליו כי הוא ממש עוד מעט יוצא והוא בטוח שאני לא רוצה לחכות שלוש שעות עד לבא בתור. הוא צדק, אז נופפתי לו בחיוך שעדיין לא ירד לי מהפרצוף ורצתי בכל המהירות אל הרכב עם הוילונות המוגפים.

כשטיפסתי במדרגות קיוויתי שיהיו שם עוד ילדים חוץ ממני, ואכן היו. האוטובוס היה כמעט מלא, אז התיישבתי ליד ילד אחר שנראה בערך בגילי. גם הוא חייך בלי הפסקה והתחיל לדבר איתי ברגע שהנחתי את התיק בין רגליי.

הנסיעה עברה ממש מהר. אני ותום, כמו שהספקתי להבין בדרך, לא הפסקנו לדבר. גיליתי שהוא גר ממש קרוב אלי, ולומד שכבה מעלי בבית ספר. הוא סיפר המון על עצמו ועל מה שהוא אוהב, אבל כששאלתי אותו למה אין לו תיק עם דברים בפנים הוא לא ענה והחליף נושא. היינו בעיצומה של שיחה על למה ירוק יפה יותר מאדום כשהאוטובוס עצר פתאום ושנינו עפנו קדימה מההדף. "הגענו, כולם לרדת!" הנהג צעק מקדימה.

בירידה פגשנו עוד שני חיילים, הפעם היתה אחת בת והיא נראתה לי מאוד צעירה, אבל לא התייחסתי לזה כי גם אמא שלי שהיא כבר לא אמא שלי נראתה צעירה לגילה. הם אמרו לנו לעקוב אחריהם ולהשתדל להיות בשקט, כי זו שעת צהריים ואחרים נחים כרגע. היינו ילדים טובים, אז הקשבנו להם והלכנו בשקט על שביל האבנים הצהובות. ככה אני עדיין קורא לשביל המפותל העובר דרך כל חלק בגיחה, למרות שהוא לא באמת צהוב אלא אפור מלוכלך ודהוי משמש.

אחרי הליכה של כמה דקות בה עברנו ליד מדשאות ירוקות שופעות וכמה בניינים, שהחיילים אמרו שישמשו כמגורים שלנו עד שימצאו לנו משפחה חדשה, הגענו לדלת חומה ענקית. החיילת פתחה אותה בכזו קלות שהתחלתי לקנא. היום אני יכול לעשות הרבה יותר מלפתוח דלת בדחיפה קלה, אבל אז… אז חשבתי שהיא מן גיבורת על.

בשבועות הראשונים הכל היה כרגיל, שגרתי פחות או יותר. מיקמו אותנו בחדרים (תום ואני שמחנו לגלות שאנחנו יחד בחדר) והודיעו לנו שאם נאחר לארוחות לא נאכל, אז כולם השתדלו לעמוד בזמנים. את תיק ספיידרמן הכחול שלי לקחו יחד עם הבגדים והדובי, וכששאלתי למה הם אמרו שיש לי בגדים חדשים בחדר. רציתי להתווכח, כי אהבתי את הדובי הירוק שלי, אבל החייל ההוא כן הפחיד אותי. הוא נראה מבוגר יותר מהשאר והמבט שהוא נעץ בי עשה לי צמרמורת. אז הורדתי את התיק ושמתי בעגלה. החייל חייך אלי, אבל הוא עדיין היה מפחיד.

בחדר תום ואני עשינו ערימה של בגדים, שלי ושלו, והשווינו ביניהם. שנינו היינו מאוד מאוכזבים לגלות שאנחנו באותה מידה. תום הסכים בשמחה להחליף איתי את כל הבגדים הירוקים שלו בכל הבגדים האדומים שלי, כדי שלשנינו יהיה יותר מהצבע האהוב עלינו.

בשבועות הראשונים 'הגיחה' פעלה כמו פנימייה לכל דבר. השקמה בשבע, ארוחת בוקר בשמונה. שיעורי בוקר, הפסקת צהריים גדולה ואז שיעורי צהריים. היה זמן חופשי עד שמונה ואז כולם היו צריכים לחזור לחדרים. בתור ילד מרדן בן עשר שמאוד רצה כבר לקבל משפחה חדשה שתאהב אותו והוא יאהב אותה, ושהקירות של הבית סוף סוף יתאימו לו, זה היה קצת עצוב. כמה פעמים התחמקתי מהחדר אחרי כיבוי האורות והלכתי לטייל במדשאות. כמה פעמים גם תפסו אותי, אבל לא קיבלתי עונש.

אחרי שבועיים שמתי לב שאנחנו מצטמצמים, ילדים התחילו להעילם מחדר האוכל ומהכיתות והכל נראה גדול יותר פתום ומרווח. כשמישהו שאל את החיילים – הם היו בכל מקום שם, אבל אף אחד לא חשב לחשוד – לאן הם נעלמו, הם אמרו שמצאו להם משפחה והם שם עכשיו.

יום אחד, בעוד אחת מהפעמים שהתחמקתי והלכתי לטייל בחוץ, כשחזרתי ראיתי שני חיילים עומדים מול דלת החדר שלנו. הם היו מאוד שקטים, וגם היה להם מפתח, אז הם נכנסו פנימה בלי שום בעיה. זה היה מוזר וידעתי שאני צריך להתחבא, אבל במקום המשכתי ללכת אל החדר. כשנכנסתי פנימה הם בכלל לא שמו לב אלי, היו מרוכזים מדי בתום. הוא נראה ישנוני ולא הבין למה מעירים אותו באמצע הלילה, אבל החיילים היסו אותו במילים נעימות שכמעט הרדימו אותי. הם אמרו שמצאו לו בית, אבל הוא מאוד רחוק אז צריך לצאת עכשיו כדי להגיע. הם גם שאלו איפה גיא, ותום לא ידע. הוא בקושי הצליח לפקוח עיניים ודידה אחריהם ליציאה מהחדר, שם הם פתאום ראו אותי.

התכוננתי לעונש, אבל הוא שוב לא הגיע. להיפך, החיילים חייכו כשראו אותי, וגם תום. "הם מצאו לנו בית," הוא לחש לי בהתרגשות ונראה שהתעורר פתאום לחלוטין. "אתה בא גם." חיוכים תואמים עלו על הפנים של שנינו, אבל החיילים לא חייכו.

הם המשיכו ללכת, ואנחנו עקבנו אחריהם בדממה, כי אחרי שהתחלנו לפטפט בלי הרף הם אמרו שנהיה בשקט, כי אחרים ישנים בשעות האלה.

אחרי הליכה קצרה שהרגישה כמו נצח הגענו שוב לרחבת האוטובוסים. שוב עמד שם אותו אוטובוס כחול-לבן של ההתחלה. החיילים אמרו לנו לעלות עליו, שנספיק לצאת בזמן, אז תום ואני טיפסנו מהר ככל שיכולנו במדרגות לתוך הרכב.

הפעם הוא היה כמעט ריק, היו רק עוד שלושה ילדים והם תפסו כל אחד שני מושבים וישנו. תום ואני החלטנו גם לעשות ככה, והתיישבנו בשני מושבים אחד ליד השני, כשהשביל האפור של האוטובוס מפריד בינינו.

הנסיעה היתה מספיק ארוכה שלא הבנתי איפה אני כשהתעוררתי פתאום מההדף, ואז נזכרתי שהחיילים אמרו שמצאו לנו משפחה. תהיתי אם תום ואני נהיה עכשיו אחים, זה יכול היה להיות מדהים. "הגענו, כולם לרדת!" הנהג צעק וזה היה כל כך דומה להתחלה שחשבתי שאני עוד חולם. הוא גם נשמע קשוח מדי יחסית לאדם שבדיוק הסיע ילדים לבית החדש שלהם.

נראה שגם האחרים היו מבולבלים, כי כולם נשארו לשבת או לשכב במושבים שלהם. "נו? אתם לא רוצים לראות איפה אתם?" הוא ניסה שוב, הפעם כמה ילדים התחילו להתרומם, מתוך סקרנות כנראה. תום ואני עדיין ישבנו, מבולבלים משהו, אבל כשילדה אחת משכה לי ביד הבנתי שכדאי לקום. ניערתי את תום, שהספיק להירדם מחדש, וירדנו יחד.

היה מאוד מפתיע לגלות עוד בניין מולנו, בוהק באפור בהיר באור השמש. כיסיתי את העיניים כדי לא להתעוור וגל צמרמורת חלף בי. זה היה מוזר, וכבר לא הייתי הילד התמים שנכנס לגיחה. למדנו מאז, היו המון שיעורים. החיילים היו סביבנו תמיד, ועכשיו הם שוב היו שם, בכל מקום. הם כבר לא חייכו כמו שעשו בגיחה, כששאלנו על כל דבר כמעט והצקנו להם בלי סוף.

לא. הפעם הם נראו רציניים להחריד, ועוד גל צמרמורת שטף את גבי. הפניתי מבט לתום, הוא היה חיוור כסיד. "ג – גיא, מה זה?" גמגם אלי בשאלה.

לא הספקתי לענות לו וכבר אחד החיילים התקרב אלינו והתחיל לדבר. "ברוכים הבאים, בנים ובנות, זה הבית החדש שלכם!" קרא בקול שבכל זמן אחר יכל להיות מלהיב, אבל יחד עם העייפות, הבהלה והתחושה המאוד חזקה שרימו אותי הוא היה מעורר אימים.

אחרי זה התחילו שבועות הגיהינום. השבועיים הראשונים עוד היו בסדר, אבל מהשבוע השלישי השגרה השתנתה פתאום. השיעורים הקבועים שלנו התחלפו באימוני כושר והפעלת נשק, תורת הלחימה, פסיכולוגית קרב. מי שאיחר לארוחת הבוקר נשלח לחדר ולא הורשה להשתתף בשיעורים של כל היום. בפעם הראשונה שחמקתי מהחדר בלילה גיליתי חייל אורב לי בחוץ ונשלחתי לקומה הרביעית: משרדי הנהלה. המנהל אמר שאם יתפסו אותי שוב יחזירו אותי הביתה. הוא לא התכוון לגיחה, הוא התכוון לבית הראשון.

פחדתי. התחלתי להזיע בפנים ובידיים ובכל מקום וכל הגוף שלי רעד מרוב פחד. אף אחד שם לא נראה ולא היה נחמד, כולם רציניים ומפחידים כמעט כמו המנהל.

חייל ג'ינג'י ליווה אותי בחזרה לחדר, וכשנכנסתי טרקתי לו את הדלת בפרצוף וזרקתי את עצמי על המיטה. באותו לילה בכיתי עד שנרדמתי, על כל דבר שהצלחתי לחשוב עליו, וכעסתי. כל כך כעסתי. כעסתי על הכל ועל כולם, חוץ מעל תום. גם על עצמי כעסתי, שהייתי כל כך טיפש ואידיוט וחתמתי על הטופס ההוא כי היה לי לא טוב בבית. לפחות בבית היתה לי את ניקה, שעשתה כל מה שההורים שלי לא ידעו לעשות. בבית שלנו אף אחד לא בחר להיות.

אחרי שלושה שבועות – החלתי לספור – כינסו את כולם בחדר האוכל. אותו אחד, שרק להסתכל עליו עשה לי בחילה, עלה על דרגש מאולתר והתחיל לדבר, "שלום לכולם, אני מקווה שאתם נהנים מהאוכל." פתח וחייך, אבל העיניים שלו נשארו רציניות להחריד. הייתי בן אחת עשרה כבר בזמן ההוא, עד כמה שהצלחתי לעקוב, והרגשתי הרבה יותר בוגר מקודם. "כינסנו אתכם כאן היום כדי להסביר מה אתם בעצם עושים כאן." מקהלת מלמולים ואנחות עברה בין כל הנוכחים. מצד אחד כולנו היינו שמחים שסוף סוף מישהו יסביר לנו מה הולך כאן, ומצד שני כעסנו שזה מגיע רק עכשיו. חלק מהילדים היו שם כבר חודש. "כמו שכבר הבנתם, אתם מוכשרים כאן ללחימה. כל מי שכאן, בנים ובנות כאחד, נמצאו כשירים ללחימה בזמן ששהיתם בגיחה. על פי בקשה שלנו העבירו אתכם הנה במיידית, כדי שנוכל למצות את היכולות שלכם עד הסוף," התחיל להסביר וזה נשמע לי כל כך מופרך שהייתי צריך לחזור על זה בראשי שלוש פעמים.

אנחנו? מוכשרים ללחימה? ממוצע הגילים שלנו היה עשר! אף אחד מאיתנו לא חשב על להילחם. גם בחלומות הפרועים ביותר שלי, זה לא היה עולה על הדעת. חיילים מתגייסים כשהם בני שמונה עשרה, לא עשר. ולא הייתי היחיד שחשב ככה, כי כולם התחילו פתאום לדבר בבת אחת, צועקים, ממלמלים, בוכים. איש מהחיילים שהיו שם לא עשה דבר להסות אותנו, הם רק חיכו בשקט שכל העצבים שלנו יפרקו. אז המנהל המשיך לדבר: "אנחנו מבינים שזה בוודאי קשה לכם, אבל הכל יהיה בסדר. אתם לא מגויסים עכשיו, ממש לא, אנחנו רק מכניסים אתכם לשגרת אימונים במטרה שכשתגיע לגיל הגיוס תהיו מוכנים מאי פעם."

"זה בדיוק כמו לגייס אותנו!" צעק אחד הילדים. לא זיהיתי את הקול או מאיפה הוא מגיע, אבל הסכמתי איתו בכל ליבי.

"אני מבין שזה קשה," המנהל המשיך בדבריו ברוגע. לא היה לו אכפת אפילו קצת מאיתנו. "אבל אתם תתרגלו, אני מבטיח." אבל לא רציתי להתרגל. "בנושא אחר, בקשות חזרה לגיחה לא יתקבלו, וגם לא למשפחותיכם המקוריות. בטפסים שחתמתם עליהם הצהרתם, גם אם לא במודע, על נכונותכם להיכנס לשגרת האימונים החל מהגיעיכם לגיל אחת עשרה."

אחר כך הוא המשיך לדבר ולברבר ולהסביר, אבל הפסקתי להקשיב. ישבתי על הספסל מול שולחן האוכל הארוך ובהיתי בצלחתי כאילו אם אנעץ בה מבטים מספיק זמן היא תשאב אותי לתוכה.

הימים עברו, שבועות חלפו, ואנחנו התחלנו לשים לב שדברים משתנים.

דבר ראשון – הלוח הענק שהופיע על הקיר הראשי של חדר האוכל והראה את המצב הנוכחי של כל בני המחזור. היינו מדורגים מהטוב ביותר לטוב פחות, וזה השתנה בקביעות.

דבר שני – חלק מהילדים נעלמו בלי להותיר זכר. אלה היו הבוגרים יותר, אז כולנו הנחנו שהעבירו אותם למקום אחר עם עוד ילדים בגיל שלהם. זו היתה הנחה שגויה בהחלט, חבל שהבנתי את זה רק בדיעבד, כשלקחו גם אותי.

מה הבוס הגדול אמר… שנתגייס יחד עם כולם? טוב, מסתבר שחלק מקבלים פרוטקציות, ואני הייתי ביניהם.

אני בקושי זוכר איך זה התחיל, אבל לילה אחד הכל קרה מאוד מהר. בשלב מסוים, אני זוכר שכמות החיילים סביבי גדלה בהדרגה, אבל התעלמתי במחשבה שזה בגלל ההתקדמות. זה היה ככה בערך שבועיים, עד שלילה אחד התעוררתי לקול נפץ.

לא הבנתי מה קורה, ואני עדיין לא מבין גם עכשיו, רגע אחד היתה מוקף בחמישה חיילים לפחות ורגע לאחר מכן התעוררתי במקום אחר.

לימים גיליתי שזה, מה שנקרא "דרגה 3", לילדים מצטיינים. ככה קוראים גם ליחידה שצירפו אותי אליה, יחידת עילית קטנה מאוד (היא היתה גם סודית, עד שקרה מה שקרה) המורכבת כל כולה מ – הפלא ופלא – ילדים.

אנחנו אומנו להיות מתנקשים. מתנקשים בני אחת עשרה וחצי שעובדים בשביל המדינה. זה היה נורא. זה היה חולני, האדם שחשב על כל הדבר הזה הוא אדם חולני, וזה  שהוציא הכל לפועל חולני לא פחות.

לפחות הם ריחמו עלינו בהתחלה, לא נדרשנו לנקוט פעולות חמורות יותר מהסחות דעת. היינו העכברים הקטנים שרצו מתחת לרגלי הפילים, והיינו טובים. לא סתם טובים, היינו מצוינים. עשינו מה שהתבקשנו לעשות ויותר מזה.

זה היה ככה בערך שלוש שנים. אחר כך נראה שהם החליטו שאנחנו מספיק זמן 'בתחום', מה שנקרא. עלינו דרגה, עכשיו היינו חלק רשמי מצבא הסתרים של… הממשלה (המפוקפקת בהחלט) שלנו. זה היה עוד הלם, פתאום אמרו לנו שנתחיל לעצור אנשים.

וזה רק התדרדר. עכשיו אנחנו מחסלים ממעלה ראשונה.

ונשאלת השאלה – למה אף אחד לא פורש? ולא פורש מהסוג של 'נמאס לי, אני רוצה הביתה!', כי זה לא קיים אצלנו. למה אנחנו לא בורחים? כי העונש הוא כלא. למה אנחנו לא בורחים לשוויץ? כי לאף אחד מאיתנו אין אף סממן זיהוי שיכול להביא אותנו למקום רחוק יותר מאילת. למה אנחנו לא יורים בעצמנו וזהו? למען האמת היה אחד, זוכרים את תום? היינו יחד בקבוצה. יום אחד, אחרי זמן המקלחת, שמעתי פיצוץ מאחד התאים.

אני זוכר שרצתי, הלב שלי דפק בקצב הזוי, יותר מהר מהפעולה הראשונה ששלחו אותנו אליה. לא עברו חמש שניות מהקול וכל הגוף שלי כבר היה מכוסה זיעה, והוא היה כל כך חם שאפילו המים שעוד נותרו על גופי לאחר המקלחת התנדפו. אני זוכר ששברתי את הדלתות של כל התאים, כי משום מה כולן עוד עמדו על תילן למרות מה ששמעתי, אז התחלתי לחשוב שאולי זה לא היה פיצוץ. זו היתה ממש הקלישאה המוכרת, אחת מאלה שהספקתי להכיר מהסרטים המעטים שראיתי, של הדלת האחרונה היא הנכונה.

ואז ראיתי אותו, יושב על האסלה עם הראש זרוק לאחור על הקיר ודם זורם ללא הרף מתוך הגולגולת. זה לא היה מוות מיידי וידעתי את זה, אבל העיניים שלו בהו במקום שהשמיים אמורים להיות בו אבל יש רק תקרת בטון אפורה והפה שלו היה פעור מעט ודם יצא גם ממנו. וכשלא הייתי מסוגל עוד להביט בנער בן החמש עשרה שהיה החבר הכי טוב שלי בגהינום שהגענו אליו השפלתי מבט ועצמתי את העיניים כל כך חזק שזה כאב. ייחלתי שהעפעפיים שלי ידבקו אחד לשני ולא אראה עוד לעולם. רציתי לקחת את האקדח, שהיה זרוק על הרצפה ולא היה לי מושג איך הוא הצליח להשיג, ולהצטרף אליו שם למעלה. רציתי לקחת תת מקלע ממחסן הנשק ולרסס את כל המקום עד שלא תישאר אפילו נפש חיה אחת.

אבל לא עשיתי דבר מכל אלה. רק עמדתי שם, בעיניים עצומות, ולא העזתי לפקוח אותן מהפחד שהים יצא מתוכן.

אחר כך יצאתי, לבשתי את המדים שהייתי צריך להחליף כי הם נהיו צמודים מדי אבל לא העזתי, כי זה היה הדבר היחיד שעוד איכשהו קישר אותי לתחושה הכבר לא קיימת של בית. העור שלי סוף סוף התאים לי, וזה היה הדבר היחיד שחשוב.

איש לא ירה בעצמו לאחר המקרה, כי לתום לא עשו אפילו הלויה. הגופה שלו נעלמה יום למחרת ואיזכור שמו היום זה טאבו.

אז לא פורשים כאן. עושים מה שצריך וסובלים בשקט, חוץ מאלה שאיכשהו הצליחו לאהוב את זה.

היום אני סוגר עשר שנות פעילות בדרגה 3. שבוע שעבר גילינו שבעשור של כל מחזור יש פעילות מיוחדת לבחירתו. נחמד שאחרי עשר שנים מתירים לנו סוף סוף לעשות משהו על דעת עצמנו. אחרי שהודיעו אמרו שיש לנו יומיים לתכנן את הפעילות, וברגע שהמנהל – שכבר הספיק להתחלף – יצא מהחדר כולנו הסתכלנו אחד על השני וידענו בדיוק מה כל אחד חושב.

חשבנו על אותו הדבר.

אני מוניתי לאחראי מודיעין, ובמשך ארבעים ושמונה השעות שהיו לי תרתי אחר כל פיסת מידע אפשרי על משרדי "הגיחה" בכל עיר בארץ, על שעות היציאה של האוטובוסים, סיכמתי יחד עם חבר את כל הרשימות של המשפחות שהממשלה בעצמה שמה בתור מטרה. הם ממש מצפים לילדים מסוימים שיגיעו אליהם, זה מדהים.

במהלך שלושת הימים הבאים סף ההתרגשות שלנו רק עלה. ביקשנו מהממונים עלינו אספקת נשק וציוד, מסמכים, אישורים וכל מה שיכולנו לחשוב עליו וקיבלנו הכל. הם לא חשדו בדבר.

ואז הגיע היום, ואנחנו יוצאים.

"כולם מוכנים? עם הטפסים. לא לשכוח," אני שואל כשאנחנו מתארגנים ליציאה. כולם אספו כבר את כל הדברים שלהם וכמוהם גם אני. התרמילים שקיבלנו ביום הראשון עוד איתנו וכמו אז, הם עדיין חצי ריקים. רק שלי כבד מעט יותר משל השאר, כי התנדבתי לשאת את הטפסים.

"כן!" הם עונים בתיאום מושלם, כי ככה אנחנו רגילים, אבל מקהלת גיחוכים שקטים עוברת בנו לאחר מכן. קשה לשמור על רצינות, למרות שהפעילות שלנו מאוד מאוד רצינית. היא רצינית עד מוות.

אני מציץ בשעון היד ומרים שוב את מבטי, רואה את כולם מביטים בי בציפייה. "האוטובוס מגיע עוד עשר דקות. אנחנו צריכים להגיע אליו לפני גורן." מ. גורן הוא האחראי החדש. הוא בתפקיד כבר חמש שנים, ונראה שהוא סומך עלינו כמעט בעיניים עצומות, אבל כבר למדנו שצריך תמיד לנקוט זהירות יתר.

אנחנו מעמיסים את הקיטבגים ויוצאים בשיירה לכיוון רחבת האוטובוסים הישנה. השעה שלוש לפנות בוקר, זו שנמצאה כשעה עם האבטחה הכי חלשה, והכוכבים זורחים בשמיים. חמש דקות ואנחנו בתחנה הרחוקה ביותר, האוטובוס יגיע עוד חמש דקות, אולי לפני. זה ידוע ש'כחול-לבן' לעולם לא מאחרים. ואכן, לא עוברות שתי דקות וכבר נשמע הטרטור המוכר, אבל שקט מבדרך כלל, כאילו הנהג הכניס משתיק קול למנוע.

האוטובוס נעצר מול התחנה ותא המטען נפתח אוטומטית. את התיקים אנחנו מסדרים בצורה היעילה ביותר, כאשר שלי הוא הקל ביותר להוצאה, ומטפסים במדרגות המוארות קלושות בנורות כחולות.

אני מוסר את כל המיקומים לנהג והוא מהנהן אלי ומחייך חיוך קטן. אני מחייך אליו חזרה. תמיד כשאני מתקשר לחברה אני מבקש את יואל, כי זה אותו אחד שהסיע אותי באותו יום גורלי בו החלטתי שאני משתחרר מהבית ונכנס לגיחה. עברו מאז חמש עשרה שנים. מדהים לחשוב על זה, למען האמת, שאני כאן כבר חמש עשרה שנה, בחיפוש אחר הבית הנכסף שיתאים למילה האנגלית "home". כבר הבנתי שלא אמצא אותו. זה חסר סיכוי ואין אף מקום בעולם שיצליח לתת לי אחד כזה.

וזו בדיוק המטרה של הפעילות שלנו, אחרי שגבול הסיבולת שלנו נחצה. אנחנו לא חושבים על הצלחה, כי היא ככל הנראה בלתי אפשרית. "יוצאים!" הוא קורא ברגע שאני מתיישב במקומי והאוטובוס מטרטר את עצמו ליציאה מהחניון. לא עצרו אותנו ביציאה, כי הם מכירים את הנהג.

יש לנו עכשיו חמש שעות נסיעה. הבסיס נמצא ליד חדרה ואנחנו נוסעים כמעט עד אילת, מתחילים מהדרום ומצפינים בהדרגה. ביומיים הבאים אנחנו מתכוונים לעבור בכל הסניפים של "הגיחה". אנחנו עומדים לפוצץ אותם, ובסופו של דבר אולי גם את עצמנו. אנחנו עדיין לא יודעים.

בכל מקרה, זה לא משנה. אנחנו חוגגים עשור לגיהנום, מותר לנו.

עכשיו אני מוצא שזה זמן טוב לחשוב מחדש על הכל. מסתכל על חברי לקבוצה היושבים כל אחד במקומו ובטוח שמרגישים בדיוק כמוני את תערובת ההתרגשות והלחץ, אני תוהה אם אולי, אולי מצאתי את המקום שלי, למרות כל הדרך והזוועות. המדים, שאני מחליף פעם בארבע שנים כי אני צריך להרגיש שהעור שלי יושב עלי כמו שצריך, ותחושת השייכות הבלתי מוכרת שמפעפעת בי כל פעם שאני יוצא עם הקבוצה הזאת למשימות, הם אומרים משהו.

זו סגירת מעגל נהדרת, עכשיו כשאני חושב על זה. חבל שיש את מטען הנפץ שהתקנתי בקצה האחורי של תא המטען ומכוון להתפוצץ בעוד עשר שעות.

יש בו בדיוק את הכמות המתאימה להעלים את כל תא המטען מלבד התיק הקיצוני ביותר. אני מקווה לפחות, שאחרי שנברח מהפיגוע המתוכנן שלנו, שיואל יצליח להגיע למסמכים לפני שהכל נעלם.