האיש שעזב את הבית

"אני שמח שבאת," אמר הבן. "אני לא אוהב להיות כאן לבד."

הנהנתי בשתיקה, לא בטוחה איך עליי להגיב להצהרה כנה כזו. נראה לי שגם אני לא הייתי אוהבת להיות כאן לבד, אבל אני הרי הולכת לעבוד בבית הזה, אז מוטב לא לתת מקום למחשבות כאלה.

הוא הציג בפניי את הבית בקצרה – דירה קטנה ברחוב ללא מוצא. את החצר כבר הספקתי לבחון מבחוץ כשנכנסתי הנה. הדשא היה יבש ומת, וניכר שהאדמה לא טופלה כהלכה מזה זמן רב. אדנית ריקה נחה מתחת לחלון סגור. מבפנים הוא לא נראה טוב בהרבה: קירות שזקוקים לסיוד ולצבע, רצפה מאובקת ותחושת מחנק של מקום שהיה סגור זמן רב מדי.

"כאן המטבח – צריך לעבור פה על הצלחות וכאלה, לראות מה שבור ולהחליף, לתת איזו הברקה אם צריך." העפתי מבט – המטבח נראה כמו דירת סטודנטים סוג ז', עם ציורים של פירות על אריחי החרסינה. הארונות שמעל הגז היו צבועים בכתום מזעזע. המקרר היה קטן ואפור, עם מגנט יחיד שאליו הוצמד מכתב אדום מהעירייה, כנראה התראה אחרונה על אי תשלום.

"זה הסלון, פה צריך גם להזיז הכל, ספות, רהיטים."

צעדתי בעקבותיו. הסלון היה חווייה עגומה של הזנחה. הייתה שם כורסה קטנה מאובקת וטלוויזיה מיושנת שנחה על שידה שאיבדה את צבעה המקורי. מעל הטלוויזיה היה פסלון קטן של אישה המביטה מאחורי גבה. מקום מוזר לשים בו יצירת אמנות כזו. רציתי לבחון אותו מקרוב, אבל היה עליי להמשיך. אולי מאוחר יותר. מאחורי הכורסה הייתה ויטרינה סדוקה עם ספרים עבי כרס. הספקתי לקלוט מילון עברי-אנגלי ואת זרתוסטרא של ניטשה. לא קוטל קנים, בן הבית הזה.

"שם-" הבן הנהן לעבר דלת סגורה שניצבה בין המטבח לסלון – "חדר השינה שלו."

קלטתי מיד שהוא לא רוצה להראות לי אותו. כבר בשיחת הטלפון הראשונה שלנו הבנתי שבינו לבין אביו עברו בזמנו מים עכורים, בלשון המעטה. ומי כמוני יודעת יחסים מעוותים בין הורים לצאצאיהם. ומה בכך אם אינו רוצה להראות לי את חדר השינה שלו? אני כבר אגלה בעצמי מה יש שם. מגזינים פורנוגרפיים? עצמות ציפורים? תקליטים של טי-רקס? התמודדתי כבר עם דברים גרועים יותר.

"אז, אני חושב שזה הכל." הוא לא הביט בי כשדיבר, קולו נהיה נמוך מעט כאילו חשש להעיר אדם ישן. "אני אשלם לך את היתרה כשתסיימי פה. תרימי אליי טלפון ואני אבוא להחזיר אותך. יש לי עניינים לסדר עכשיו."

הנהנתי.

"שאלות, משהו?"

"מתי אבא שלך נפטר?"

לא יודעת מה גרם לי לשאול את השאלה הזו. הניתוק המוחלט בהתנהגותו של הבן עורר בי אי נעימות, הביא אותי לחשוב על גרזינים ואליבי. יותר מדי ריימונד צ'נדלר, כנראה. רציתי לרכך אותו קצת; אנשים קרים מרתיעים אותי.

הוא הביט בי ישירות, כנראה לראשונה מאז נכנסתי הנה, ומצמץ. "לא, הוא לא מת. הוא רק עזב." הוא החל לשחק עם משקפיו, מוריד אותם ומבריש את העדשות עם שולי חולצתו. התאפקתי לא לומר לו שכך הוא רק מורח את הלכלוך ושמוטב שישתמש בממחטה נקייה. רפלקס מותנה.

"לאן?" שוב אני שואלת שאלות. תסתמי ותתני לו ללכת, לירי.

הוא הרכיב את משקפיו. "לא יודע." הפוגה. "הוא הלך כבר מזמן. השאיר רק את הבית."

עכשיו הייתי עוד יותר מסוקרנת, אבל לא רציתי להישמע חטטנית. הנדתי בראשי בהזדהות, מפני שבאמת יכולתי להזדהות איתו. אבי נטש אותי ואת אמא בילדותי, כך שהכרתי את המצב הזה מקרוב.

"אני חושב שסיימנו פה." הוא התנער וקפץ את שפתיו, כמו מתחרט על שחשף שבריר מעצמו בפניי. "נדבר אחר כך, בסדר?"

הוא הניח בידי את המפתחות לדירה – אחד בעל ראש כחול ומעוגל והשני ירוק. אחר כך פנה בראש מושפל קלות אל הדלת, צעדיו מהירים כאדם המנסה להתרחק ממצורע. רגע לפני שהגיע לדלת, פנה אליי שוב.

"עוד משהו. שכחתי להגיד לך." הוא הצביע לכיוון דלת חדר השינה. "אל תיכנסי לשם."

"למה? יותר מדי לכלוך?" ניפקתי חיוך קלוש.

הוא נד בראשו לשלילה. נראה שהתקשה למצוא מילים. מבטו שוב חמק ממני.

אי נעימות החלה עוטפת אותי כחום של חולה קדחת. הרגשתי מאוד חשופה פתאום, עומדת מולו עם מטאטא ולבושה בבגדים שקניתי במכירת חיסול. חשבתי שהוא מתאמץ להבהיר משהו, אלא שלא ידעתי מהו הדבר.

"זה פשוט-" הוא נאנח ואז פלט צחוק קצר, שלא היה דבר בינו ובין שעשוע. "תשאירי את הדלת סגורה. זה הכל. אני חייב לזוז."

ומבלי לתת בי מבט נוסף, יצא החוצה. הדלת נסגרה אחריו בעדינות, כאילו ביקש שלא להעיר את המתים מקברם. שלפתי גומיה מכיסי ואספתי את שערי בזנב סוס, משתדלת לנשום דרך הפה. הבית היה מחניק, עכשיו כשנשארתי כאן לבד. כדאי שאתחיל להכין את עצמי לעבודה.

פרקתי את תכולת השקיות שהבאתי איתי – דלי, מבריק חלונות, מנקה רצפות, סמרטוטים, כפפות לטקס, יעה, צמר פלדה, מגבונים לחים – וסידרתי אותם על השיש במטבח. פתחתי את המקרר וראיתי שהאור דולק. לא היה בו דבר פרט לקנקן זכוכית ריק. סמכי על גברים שיחזירו כלים ריקים למקרר.

מצאתי כוס זכוכית באחד הארונות ושטפתי אותה מתחת לברז, ואז מילאתי לי כוס מים ורוקנתי אותה בלגימה אחת. מים בברז, אור במקרר: הסקתי שהבן עדיין משלם את חשבונות המים והחשמל, על אף שאיש אינו גר בבית. משיחת הטלפון שהייתה לי איתו הבנתי שהוא רוצה להשכיר את הבית או למכור אותו, אחרת למה לו לשכור אותי כמנקה?

מילאתי דלי בכיור בעודי מהרהרת בכל אלה. האם אפשר בכלל למכור בית אם בעליו נעדר ולא מת עדיין? לא ידעתי מה היה טיבם של היחסים בין האב ובנו – אולי הוא השאיר צוואה לפני שהחליט להיעלם. חבל שאבי שלי לא טרח לנהוג בהתחשבות כזו כשברח. אני רק זוכרת טפיחה מגושמת על הכתף, מלמול כלשהו, וזהו. הופ, אין יותר אבא.

ברור שלא הוגן להאשים אותו בכל מה שעברתי מאז ועד היום – רק אנשים המחפשים לברוח מאחריות מפילים הכל על ההורים ועל החברה, השעירים לעזאזל של ימינו – אבל בהחלט היה לו חלק בכך. נישואים כושלים, שתי הפלות, יחסים קרים עם אימי, דירה שכורה אחר דירה שכורה, יום הולדת ארבעים עם עצמי ועם יין חמוץ, יותר ספרים מחברות. לא הישג גדול.

סגרתי את הברז ושפכתי לתוכו כף מנקה רצפות. שיהיה מוכן.

לקחתי את המטאטא, ניערתי אותו משערות ותלתלי אבק. הבחנתי ברדיו ישן ושחור שעמד על המקרר כמו קוף קטן וזנוח. אולי אשים לי קצת מוזיקה. קשה לעבוד בדממה מוחלטת. מצב הסוללה בטלפון שלי לא היה מזהיר, וציפו לי כאן לפחות ארבע-חמש שעות להעביר בגפי. העברתי על הרדיו ניגוב מהיר וחיברתי אותו לחשמל, אחרי שנשפתי על התקע (תוך כדי עצימת עיניים, שלא ייכנס לשם אבק). מצאתי את התחנה האהובה עליי אחרי שיטוט קצר בתדרים, וקיוויתי שזמן הפרסומות יצומצם למינימום. אביתר בנאי נסע במונית ולא זכר את הכתובת. מספיק טוב בשבילי. פתחתי את החלונות בסלון ובמטבח. השמיים היו שטיח אפור ועגום, ובכל זאת חדר קצת אור פנימה.

התחלתי לטאטא ולהזיז רהיטים, מוחי ריק ממחשבות, שקועה כולי בריתמוס הנעים של פעילות גופנית.  כעבור כשעה עצרתי למחות זיעה ממצחי. קשרתי את שערי מחדש (תמיד כמה שערות חומקות ונדבקות לי לפנים) ומזגתי לי כוס מים נוספת.

בעודי שותה, נפל מבטי על הדלת הסגורה. האזהרה המשונה של הבן לא נשכחה ממני, אבל חשבתי לעצמי שהוא בוודאי מגזים. אולי זה נובע מזכרונות ילדות עגומים במיוחד ולא מסיבה הגיונית כלשהי – הרי לא סביר שיש שם גופות תלויות מהתקרה, נכון?

הייתי סקרנית. התכונה האנושית הבסיסית. זה התירוץ היחיד. סקרנית, ובודדה. ומי יודע, יכול להיות שהחדר ההוא זקוק לשטיפה רצינית, ואיך הוא מתכוון למכור את הבית אם יש בו חדר מג'וייף מפה ועד להודעה חדשה?

זה לא שלא כיבדתי את הפרטיות שלו. אני מנקה בתים כבר חמש שנים, ואף פעם-אף-פעם-אף-פעם לא הרמתי שום דבר – לא עגילים ולא נייר טואלט. ברור, מדי פעם הצצתי בספרים עם הקדשות מעניינות – "שתאריכי ימים, אבל שלא תקצרי שיער", דברים כאלה –  או בתוך שידות (פעם מצאתי בתוך אחת ציור של אישה עירומה שהיה דומה לי באופן מטריד, אף שמאוד החמיא לגזרה שלי. מובן שאני כבר לא עובדת אצל האיש ההוא יותר). הצצות, לא יותר מזה. וכבר היו לי קליינטים מגעילים וחצופים וכאלה שהתחננו ממש שישדדו אותם, כי הם כאלה חסרי אחריות ושאננים כמו אריה בסוואנה. אני מכבדת את הפרטיות של לקוחותיי – במובן שאומר שגם אם גיליתי סוד מביך – למשל, אוננות בעזרת מגבת הידיים של אשתך – אני לעולם לא אדבר על כך. אבל זה לא אומר שאסור לי להציץ. אני סקרנית, ואין לי הרבה עניין בחיי-שלי, כך שלהעיף מבט בחיים של אחרים זה במובן מסוים טוב יותר מתכנית טלוויזיה.

ובכלל, אם באמת יש שם גופות תלויות מהתקרה, הרי זו חובתי המוסרית לדווח על כך, לא?

אתם יודעים מה אומרים על כוונות טובות.

התקרבתי לדלת. היא הייתה צבועה בגוון חום כהה, וניכרו בה חריצים וכמה כתמים קטנים, כאילו מישהו נהג לכבות עליהן סיגריות. שלפתי את זוג המפתחות מכיסי. הירוק לא עשה את העבודה, אבל השני כן. סובבתי את המפתח במנעול, וחוויתי רגע קצר אבל חזק של חרטה – את עוד יכולה לסגת, לא נגרם כל נזק – אבל הקשיתי את ליבי כנגדו. אם את עושה משהו, תעשי אותו עד הסוף, אל תבלבלי לעצמך במוח. לחצתי על הידית העשויה נחושת ופתחתי את הדלת.

הכל היה חשוך. גיששתי בידי אחר המפסק והדלקתי את האור. מנורה קטנה חשפה חדר קטן יחסית. צעדתי פנימה וסגרתי אחריי את הדלת. משום מה נראה היה שהדלת דורשת להיסגר. לא התעמקתי במחשבה הזו.

הבטתי סביב בתימהון קל. יהיה מה שיהיה, זה לא היה חדר שינה. לא הייתה בו שום מיטה. רק שולחן שיש ושני כסאות שעמדו משני צידיו בדיוק מופתי. מי לעזאזל רוכש שולחן משיש? חתיכת כאב גב להרים כזה דבר כשרוצים לנקות מתחתיו. בצידו השני של החדר הייתה דלת זהה לזו שנכנסתי דרכה. אולי הדלת הזו מוליכה לחדר השינה.

סקרתי את הקירות שהיו צבועים בירוק. שמעתי שאומרים כי ירוק הוא צבע מרגיע (לכן חלוקים ירוקים לרופאים ובקופות החולים), אבל הגוון הזה השרה בי עצבנות קלה, לא שלווה. יותר מדי חזק. זה היה כמו לטבוע מתחת לגלים. ודבר נוסף, מטריד אף יותר – אין בחדר הזה חלון. אולי זה מקלט, או היה אמור להיות. זה הגיוני. אבל משום מה לא חשבתי שזו התשובה. אינטואיציה, לא היגיון.

נגעתי בשולחן. הוא היה קר, אבל לא היה עליו אבק. כמה מוזר.

הכסאות היו עשויים עץ מהגוני עם מושב מרופד בגוון ארגמני. ליטפתי אותו – כזו אני, אוהבת רכות של בד – וחשתי את המגע הקטיפתי שולח גיצים לקצות אצבעותיי. נראה שמי שגר כאן היה טיפוס מוזר. אבל מה החדר הזה, לכל השדים? חדר פגישות? ולמה הוא מעוצב בצורה כל כך… כל כך… לא מצאתי מילים.

טוב, כדאי שאחזור לעבודה. רקעתי כמה פעמים במגפי העבודה שלי על הרצפה. כמו השולחן, הייתה גם היא נקייה מאבק. תמהוני גבר. רכנתי על ברך אחת – גבי חרק קצת, אבל יש לי כירופרקט מעולה – ומיששתי אותה באצבע אחת, חוקרת אותה היטב. אין אבק.

קמתי. יכול להיות שהבן מנקה את החדר הזה בעצמו. זה הפיתרון האפשרי היחיד. חדר נטוש שכזה היה חייב להעלות אבק, זה חוק טבע. אבל אם לא – ולא נתעסק כרגע בשאלה למה לא – מה אכפת לי? פחות עבודה בשבילי. וממילא אני לא אמורה להיות כאן.

כך הרגעתי את עצמי, וכבר התחלתי לחשוב על לשלוף חטיף מהתיק שהבאתי איתי, ואז הבחנתי בתמונה.

איך לא ראיתי אותה קודם? היא הייתה תלויה על אחד הקירות, בין שתי הדלתות. הייתה לה מסגרת עץ פשוטה וכהה (הכל כאן היה כהה), אבל לא המסגרת היא זו שלכדה את תשומת ליבי.

התמונה שבפנים הייתה פשוטה מאוד – אדם שעומד בגבו לצופה ומביט בקיר לבנים ריק. במבט ראשון התקשיתי לקבוע האם זה ציור או צילום, אז התקרבתי (ומבלי לשים לב, הלכתי על קצות אצבעותיי. כאילו לא רציתי להעיר מתים מקברם). מקרוב ניתן היה להבחין במשיחות מכחול עדינות שיצרו את האיש. התקשיתי לקבוע את גילו של האיש – הוא נראה כבן ארבעים, אולי – שערו שחור אך מאפיר וגבו שחוח מעט, וניתן היה לנחש שהוא גבוה למדי. ידיו היו תלויות לצדי גופו, כאילו הוא רופס מעייפות או ממחלה קשה. הוא לבש חליפה אפורה ונעליים חומות וצילו השתרך מאחוריו ונעלם עם נקודת החיבור של הבד למסגרת.

הראש היה רכון קלות, כאילו האיש שקוע במחשבות שטיבן לא היה נהיר לי. עכשיו באמת הייתי סקרנית. למה הוא עומד מול קיר אטום? מה מעסיק אותו כל כך? חשבתי על אדם העומד לפני הוצאה להורג. או אולי זו חומת ברלין הישנה, שמפרידה אותו מאשתו והוריו. ואולי זה מר פינק מהחומה של פינק פלויד. כך או כך, התמונה פעלה עליי היטב – רציתי לדעת עוד, אבל לא היה לי סיכוי, כיוון שהפרגמנט הספציפי הזה נתן לי מספיק כדי להשתוקק, אבל פחות מכדי להיות מסופקת. סיפור חיי.

תרתי אחר חתימה – בדרך כלל היא בצד שמאל למטה – ומצאתי אותה. אורו. איזה מין שם זה? אולי זה שם מומצא, כמו מדונה. האותיות היו נטויות על צידן וכמו נמסו זו לתוך זו.

אוקיי, מספיק להתעסק בשטויות. הגיע הזמן לחזור לעבודה. הסתובבתי אל הדלת, ולרגע נתקפתי בלבול. דרך איזו דלת נכנסתי? העברתי מבט בין שתי הדלתות, שנראו כשיכפול אחת של השנייה. ניסיתי להיזכר, אך משום מה לא הצלחתי. הייתי מרוכזת מדי בפריטים מעוררי השאלות שנגלו לי כאן.

לא רציתי עוד הפתעות מהסוג הזה. יותר מדי סקרנות תהרוג אותך, כמו שאמר החכם הזקן. ומה זה משנה? אם זו לא דלת אחת, זו ודאי האחרת. חשבון פשוט. עקפתי את השולחן והכסאות וניגשתי אל הדלת שלימיני. שמעתי צליל מרוחק ובלמתי במקומי, מטה אוזן – אבל זה היה רק הרדיו, שהמשיך לפעול. הצלחתי לזהות במאמץ את "הכוכב הזה מת" של דניאלה ספקטור.

לחצתי על ידית הדלת ויצאתי החוצה, חושבת על החטיף שמחכה לי בתיק ועל הדלי שמחכה לי בכיור. עוד שלוש שעות בערך של זיעה ורטיבות (אפשר לחשוב שמדובר בסקס לוהט), ואז, הביתה, מקלחת, תנומה קצרה ואולי ארוחה טובה. רביולי עם פוקאצ'ה וחמאה, או משהו מושחת כגון זה-

בלמתי באחת, חוט מחשבותיי נקטע ומתפזר לכל רוח. חזרתי לאותו החדר.

סקרתי את סביבותיי, מבולבלת. האם הייתי שקועה כל כך במחשבות ברגע הקצרצר שנדרש לי לעבור דרך הדלת שנכנסתי חזרה? אלי הטוב, נהייתי המפוזר מכפר אז"ר.

אבל לא. זכרתי היטב שיצאתי אבל לא שנכנסתי. מה זה צריך להיות?

הבטתי אל החדר החדש (הקודם?). לא, זה בדיוק אותו החדר. קירות ירוקים, שולחן שיש ושני כסאות, אותה תמונה מסתורית על הקיר. למישהו כאן היה חוש הומור מעוות. או שלמישהי כאן יש זיכרון פגום.

פלטתי אנחה של קוצר רוח, הסתובבתי ויצאתי מהדלת, הפעם משתדלת להשאיר את מוחי ריק ממחשבות.

ושוב הייתי באותו החדר. עורי נעשה חידודין-חידודין.

"נו מה יהיה?" אמרתי בקול, ומיד נרתעתי מצליל קולי-שלי. הנימה הייתה אמורה להיות של חוסר סבלנות, אבל נשמעה כמו תחינה.

אוקיי, אולי פשוט יש שני חדרים כאלה, כמו קרונות רכבת. פשוט תתקדמי אל הדלת הבאה ותצאי משם. שמעתי עדיין את הרדיו. אבל משהו בתוכי התעקש שמשהו לא בסדר, לא בסדר בכלל. עקפתי שוב את השולחן והכסאות ויצאתי מהדלת.

ושוב הייתי בחדר זהה. בחילה חזקה אחזה בבטני. חשתי את הזיעה קופאת על עורי, ממש קופאת. פתאום קלטתי שאני נושמת מהר מדי, ונאלצתי לעצור ולשאוף אוויר עמוקות. אמרתי לעצמי שזה לא אפשרי שיהיו כל כך הרבה חדרים. הרי ראיתי את הבית מבחוץ. הוא לא היה גדול בהרבה מדירת הרווקים שאני שוכרת. ואילו מה שראיתי עד כה רומז שהוא בגודל של טירה טרנסילבנית.

עצרתי. והסתובבתי. ושוב הסתובבתי. עכשיו כבר באמת איבדתי את חוש הכיוון. מניין הגעתי הנה? איך הגעתי הנה? סחרחורת פקדה אותי, ונאלצתי להישען על הקיר כדי להתייצב. ראשי החל לכאוב.

שלחתי יד לכיסי אוטומטית בחיפוש אחר הטלפון. בטלפון יש מצפן. כשהגעתי לבית, השמש הייתה לשמאלי, והדלת המוליכה ל"חדר השינה" ניצבה בדיוק מול הכניסה לבית. משמע, היציאה היא מצד דרום. פשוט מאוד.

חשתי גאווה רגעית בעצמי על הפיתרון המבריק הזה. אולי מנקה, אבל לא טיפשה.

עד שנזכרתי שהשארתי את הטלפון בתיק על השיש במטבח, כדרך שאני עושה תמיד – אין טעם לתת לטלפון להחליק ארצה לרצפה מלאה במים מטונפים. לעזאזל. זאת אומרת שגם אינני יכולה להתקשר לבן ולבקש ממנו שיבוא לחלץ אותי מטיפשותי שלי. טוב, זו אכן הייתה אשמתי. לא הייתי צריכה להיכנס לחדר המחורבן.

טוב, נשתמש בכוח ההתמדה. גם זה משהו.

לא זכרתי כבר מאיפה באתי, אבל לא התכוונתי לתת לזה לעצור בעדי. אני אצא ואכנס בכל דלת אפשרית, עד שאמצא את היציאה מהמקום הארור הזה.

נעתי לעומת הדלת הקרובה (השנייה הייתה סגורה. אף שלא זכרתי שסגרתי אותה, כאילו… לא, לא, אל תלכי לשם). היססתי לפני שנגעתי בידית. עצמתי עיניים ושלחתי בקשה אילמת לאלים באשר הם. או סתם למזל הטוב שמגן על בתולות ועוללים.

פתחתי את הדלת. עדיין בעיניים עצומות. פסעתי פנימה חרש, ליבי הולם בכוח שכזה שחשתי כאב עמום באוזניי. ספרתי עד חמש, ופתחתי את עיניי.

הייתי באותו החדר.

"לא," לחשתי. רגליי לא יכלו לשאת אותי פתאום. צנחתי על ברכיי, חשתי את הפיקות נוקשות ברצפה. חרדה הציפה אותי כרעל, חרדה עזה שלא חשתי מאז תאונת הדרכים שעברתי בגיל שמונה עשרה, שגרמה לי לוותר על נהיגה מאז ועד היום.

"מה זה? מה? איפה הדלת?"

קולי המדבר לעצמו הלחיץ אותי אפילו יותר. אף פעם לא דיברתי אל עצמי ככה – לכל היותר הייתי שרה יחד עם הרדיו או מקללת נהג שלא נתן לי זכות קדימה במעבר חצייה, אבל לא ככה. לא כמו אישה שהולכת ומשתגעת.

אז קומי. קומי על הרגליים. תוכיחי שאת לא משוגעת.

התרוממתי לעמידה. ניגבתי את הזיעה מפניי. הלמתי על חזי כמה פעמים, כמו בניסיון להרגיע את ליבי המשתולל. זהו. יהיה בסדר. יהיה בסדר. אולי זו רק התמוטטות עצבים קלה.

התקרבתי לשולחן, הבטתי הלוך ושוב בשתי הדלתות – ושוב, שתיהן היו סגורות. איכשהו זה כבר לא הפתיע אותי. החדר הזה נוצר כדי לבלבל אנשים. או כדי ללכוד אותם.

זו המחשבה הכי הגיונית שהעליתי בחכתי היום, ובה במידה, המפחידה ביותר.

שמתי לב שהרדיו נשמע פתאום מעוות וצורם, כמו צפירה של משאית שחולפת על פניך ואז שועטת במורד הכביש. לא הצלחתי לומר האם אני קרבה אליו או מתרחקת.

ראשי נע אנה ואנה, מחפש תשובה כלשהי. ואז נעצר.

קרבתי אל התמונה שעל הקיר. צעד אחד. צעד נוסף. נראה שבכל זאת, החדרים הללו אינם זהים לגמרי. כי התמונה השתנתה במקצת.

הטיתי את ראשי קצת למעלה כדי לאמת את ההנחה הזו – התמונה הייתה תלויה קצת מעל קודקודי.

האיש בתמונה היה מצוי בתנוחה שונה. טיפה, רק טיפה, אבל תמיד היו לי עיניים חדות לדברים קטנים. גופו היה מוסט קלות שמאלה. ראיתי חרטום נעל אחת, קצה של אף, קימור של אוזן.

בלעתי רוק ונסוגתי לאחור. אני מדמיינת. אני בטוח מדמיינת. אני עייפה ומתוחה וזה בלתי אפשרי, זה בלתי אפשרי הו אלוהים אדירים אני חייבת כבר לעוף מכאן!

הלכתי לדלת שממול, פתחתי אותה בתנופה והלכתי מהר לדלת שמאחורי השולחן והכסאות שניצבו שם כאילו הכל כשורה. כסאות מזוינים עם שולחן מזוין. השתדלתי לא להביט בתמונה שעל הקיר, אבל עיניי סירבו לציית לי וננעצו בה בכל זאת. האיש בתמונה זז עוד קצת. עכשיו ניתן היה לראות כתם שחור של גבה, רקה לבנה ואת צווארון החליפה שלו. צמרמורת חלפה בשדרתי.

אני חייבת להמשיך. ולהמשיך ולהמשיך. אני לא רוצה לדעת מה יקרה הלאה. אני לא רוצה. סקרנות היא דבר מכוער: היא נושכת.

המשכתי אל החדר הבא, ובכל פעם בגד בי כוח רצוני, כאילו כוח מוזר בתוכי רצה לדעת את מה שמוטב להשאיר נעול במרתף: האיש בתמונה המשיך לזוז, כאילו הוא מצוי בצילום פנורמי. החומה שעמד מולה, לעומת זאת, נשארה במקומה, מה שסיחרר את תפיסת המציאות ההרוסה גם כך שלי. עוד ועוד פרטים נחשפו: צוואר אדמדם, סנטר רבוע, זווית עין, בטן מוצקה. נראה כאילו הוא הולך להסתובב כל רגע ולהישיר אליי מבט ולומר לי בקול מקפיא דם: "למה נכנסת לבית שלי, זרה אחת?"

זה לא יקרה. זה לא יקרה. זה לא יקרה.

חציתי את החדר במרוצה, היישר אל הדלת הבאה, והחדר הבא, והבא אחריו, והבא אחריו, כולם תאומים, שיבוטים, העתקים. הדבר היחיד שהשתנה היה האיש שבתמונה, שסב על צירו כמו בובה במכונה. לא רציתי שהוא יביט בי. אבל איכשהו, אני הייתי צריכה תמיד להביט בו חזרה. עכשיו חצי מפניו היו גלויות. ראיתי פנים ארוכות וצרות, שיער בתספורת מיושנת משנות השמונים ועניבה אדומה כדם קרוש. עין אחת הייתה מופנית אליי; השנייה עוד שכנה בלא נודע. הכפלתי את מהירותי, ונתקלתי בשולחן השיש, כמעט משתטחת עליו. הזדקפתי במהירות, חשה לרגע בצל המונח על גבי. "לא, לא, לא, לא," מלמלתי בקול חיוור שהתקשיתי לזהות.

הרגעים הבאים קשים לתיאור. אני אפילו לא בטוחה שאני זוכרת אותם כהלכה. ייתכן שצרחתי. או שצרחתי באפס קול. אני לא יודעת. רצתי מדלת לדלת, מחדר לחדר, כמו עכבר במבוך, כאילו נידונתי לחזור על מעשיי שוב ושוב ושוב ולהיות תמיד במקום ממנו התחלתי. בשלב מסוים הרמתי את ידי השמאלית וגיליתי סימני שיניים עליה. דם כיסה את אצבעותיי. לא זכרתי שנשכתי את עצמי. גרוני כאב נורא, אז כנראה שכן צרחתי בקול. הרגשתי כאילו מישהו תחב קומקום מלא מים רותחים פנימה.

בשלב כלשהו עצרתי, מיוזעת מכף רגל ועד ראש, ברכיי רועדות כמו חולת פרקינסון. הקירות זעו סביבי במחול סדיסטי. לא, זה הראש שלי שהתנודד כאילו עמד ליפול מכתפיי. חיכיתי שנשימתי תתייצב. שלחתי יד אל הכסא הקרוב, לופתת את המשענת, ולפני שהבנתי מה אני עושה, הרמתי אותו – הממזר היה כבד – והטחתי אותו בדלת.

"תן לי לצאת מכאן! תן לי לצאת חתיכת מנוול סדיסט! תן לי לצאת מכאן! תן לי לצאת!"

חבטתי בדלת בכל כוחי. עץ התנגש בעץ. רסיסים ושבבים עפו וכיסו את הרצפה. ידיי כאבו נוראות. הכסא נפל ארצה באנקה, אחת מרגליו שבורה, מותירה גדם משונן.

"בבקשה," לחשתי. "בבקשה. מי שלא תהיה. רק תן לי לצאת. לא הייתי צריכה להיכנס. אני לא יודעת מי אתה או מה אתה. אבל אנא ממך. לא עשיתי לך שום דבר רע. תן לי בבקשה ללכת."

דומה שהדיבור הוציא ממני את שארית כוחותיי. נשמטתי ארצה, ראשי רכון, דמעות של ייאוש וזעם נופלות על לחיי. נשימות כבדות בקעו מחזי, וצד גופי דאב כאילו מישהו בעט בי עם מוט ברזל.

קפצתי אגרופים. לא הייתי מוכנה עדיין להיכנע, אבל כבר לא ידעתי מה לעשות. הקירות היו עבים. לא הייתה לי שום דרך לתקשר עם העולם החיצון. יכולתי באותה מידה להיות תקועה במרתף מתחת לקוטב. אני לגמרי לבד פה. לגמרי לבד.

או שבעצם, לא לגמרי לבד.

ליבי המשיך לדהור, אבל מבעד לשאגת הדם, הצלחתי להבחין בתכונה מוזרה באוויר. נשימתי התייצבה לאיטה. ליקקתי את הדם מקצות אצבעותיי, אף שהדבר לא הפיג במאומה את הצמא העז שפקד אותי כחולה רוח. שמתי לב פתאום שקולו של הרדיו נעלם, כאילו מישהו הוציא את השקע. או שאני רחוקה, רחוקה מעבר למה שהעזתי לשער מהבית שנכנסתי אליו היום בבוקר. מה השעה בכלל? איזה יום היום? אין לדעת.

נשארתי כך זמן מה. אולי שעה. אולי יום שלם. רגליי התאבנו תחתיי. קול בכי חלוש הגיע לאוזניי. אני, כמובן. עורפי כאב נוראות, כך שהייתי חייבת להרים את ראשי כדי לשחרר אותו, אף שלא רציתי לעשות זאת. רציתי לצנוח לשינה ולקוות שאתעורר במיטה שלי, לצד מנורת הלילה עם האהיל האדום והקולאז' שעיצבתי מאוסף של מגזינים שונים שהצטברו בביתי.

אבל לא זה מה שקרה. הרמתי את ראשי. מתח חשמלי כלשהו היה בחדר, שקצות עצביי הגיבו אליו באופן שלא תפסתי עדיין. עורי עיקצץ. הזזתי את הצוואר קלות, רק כדי לחלץ עצמות, להשקיט את הכאב – ועיניי פגשו בתמונה של הקיר.

היא הייתה ריקה. האיש נעלם כאילו מעולם לא היה שם. רק קיר הלבנים נותר שם, אטום ואדום.

נשימה. נשיפה. נשימה. נשיפה.

הקול הקצוב והאיטי של נשימתי הרגיע אותי במקצת – אולי אני לא מטורפת חסרת תקווה כמו שחששתי – עד שהבנתי שלא אני זו שנושמת. הצליל הזה היה חם ונמוך, דרגה אחת מעל נהמה של חיית פרא.

קפאתי במקומי. חשתי בנוכחות אפלה כלשהי מאחורי גבי. לא יכולתי אפילו לצוות על עצמי לזוז. כאילו משהו נטל ממני את היכולת לתקשר עם גופי. איבריי נחו חסרי תועלת בשלד הפחד. צל גבוה נפל על הקיר.

יד מחוספסת, ארוכת אצבעות נגעה בשערי.

"אני שמח שבאת," אמר קול נבוב. "אני שונא להיות כאן לבד."