לך לך

מישהו אחר היה אומר שהנוף מרהיב, עוצר נשימה. ענני ענק הסתירו יבשות וימים גדולים וכחולים. צבעים שזרים מכל מה שאני מכיר בהקו כנגד הנוף העמוק והשחור של החלל שאני מכיר וגדלתי בו. הילה עדינה סביב הכוכב סימנה את הקו שהפריד בינו לבין החלל. מישהו שהוא לא אני היה חושב שזה מדהים ומעורר השראה. אני לעומת זאת ישבתי מול המסך עליו הוקרן הנוף תוך שאני מתנשם בכבדות. בחילה שטפה אותי והזעתי, היה לי חם וקר לסירוגין, היו לי צמרמורות. רציתי להתיק עיניים ולברוח מהמראה, כמו בכל פעם שראיתי את הכוכב. זו הייתה חשיפה, נקודת ציון בתכנית שהפסיכולוג התווה לי.

אני סובל מתופעה רגשית שאיש לא התכונן אליה. אף אחד לא חשב שלאחר עשרות שנים של מגורים בחלל יהיה מישהו מבין אלפי האנשים בחללית שיהיה לו קשה להתמודד עם המעבר למגורים בכוכב לכת זר. אף אחד לא חשב שאנשים שהתרגלו לחיות במקום מסוים, שקוראים למקום בית, יגיבו בחרדה כשיגידו להם – "הגיע הזמן לעזוב את המקום שלכם, להיזרק לסביבה חדשה לגמרי, אולי עוינת ולא מוכרת, סביבה שלא בטוח שתשרדו, קדימה, עוברים!". באמת, מי חשב את הדבר הכל-כך הגיוני הזה? קצת מפתיע שלא תכננו תגובות שליליות כמו שלי. אחרי הכול, היו דברים שכן ציפו להם, שהכינו תסריטי התמודדות איתם. טקסי פרידה, שיתוף חוויות ואבל משותף. טקסי פרידה שהתקיימו במטרה לעזור לאבל על המעבר לעבור בקלות. חלק מהאנשים הגיבו בשמחה, היו לא מעט חגיגות ושמחות. אחרי הכול אחרי כל כך הרבה שנים הגענו ליעד הנכסף. אבל לא במקרה שלי, אני שייך לקבוצה מצומצמת, לדעתי של אדם יחיד בכל בחללית, שהחבר היחיד בה סובל מהתקפי חרדה קשים מאוד רק מעצם המחשבה על לרדת לכוכב אחר. הסימפטומים התחילו בצורה עדינה יחסית כשהתקרבנו לכוכב והתעצמו כשהתחילו לעשות לנו אימוני כושר לקראת הירידה לקרקע. בין ריצה אחת לשנייה במסלולי הריצה והאימון שהוכשרו במיוחד התחלתי להרגיש אותם. זה התחיל בדפיקות לב, הזעות, רצון להמשיך לרוץ לתוך תא שירותים ולהקיא את הנשמה. בתור מהנדס, מישהו שרואה מערכות בחללית ויודע לטפל בהן כמו שצריך, זיהיתי שזו בעיה. בחללית שמכילה קהילה קטנה כמו שלנו, צריך שהכול יעבוד חלק, אסור שהדברים ישתבשו. ניגשתי לפסיכולוג של הספינה, רובי, סיפרתי לו על מה שעובר עלי, שוחחנו קצת והוא בנה לי את תכנית החשיפות שתעזור לי להתמודד עם החרדות.

קוראים לי אברהם, אני בן 35, אני חובב מצבים של העדר כבידה, הנדסת מכונות, בהייה בריק, חלבון ממוחזר, וחומרים פסיכו-אקטיביים מסונתזים, סך הכול בחור ממוצע. אני דור שלישי בחללית. נולדתי בה, בין הילדים הראשונים של המפלצת ההנדסית שאני קורא לה בית, הדור הבין-כוכבי האמיתי הראשון. החללית נבנתה במטרה להגיע בשלום ל"בית החדש של האנושות". אי שם לפני 120 שנים הגשושיות שנשלחו לחלל העמוק דיווחו חזרה לכדור הארץ כי נמצא מקום מושלם להתיישבות. כוכב לכת שסומן כיעד מבטיח וקיים. האטמוספירה זהה לזו של כדור הארץ, יש מים בשפע, מזג אוויר נוח ואין סימני טכנולוגיה. עולם חדש שרק מחכה לנו. הכותרות בעיתונים היו נרגשות והתלהבות שטפה את העולם. מישהו דיבר עם מישהו והתקבלה החלטה לזנק על ההזדמנות. תוך זמן קצר גויסו המשאבים הנדרשים, טובי המוחות התארגנו למשימת התכנון והבנייה ונבנתה ספינת ענק, חללית ההתיישבות הראשונה של כדור הארץ. מתוך זהירות מבורכת נבנו עוד שלוש חלליות כדי לצמצם סיכונים. החללית שלי הייתה הראשונה שיצאה לדרך, והיא הקדימה בשנה את האחרות. את החלליות איישו אלפי מתנדבים נלהבים שהיו נכונים לצאת לשממה הבינכוכבית, למסע הארוך לכוכב הלכת הנכסף, תוך שהם יודעים שהם עצמם לא יראו אותו בהכרח. חלק מאותם מתנדבים הם הסבא והסבתא שלי שעלו לספינה עם בנם היחיד. הם מתו מזמן, סיבת הפטירה – סרטן שנוצר שכתוצאה מקרינה קוסמית. תופעה שלא נערכו נכון כדי למנוע אותה. גם ההורים שלי נפטרו מסרטן, בגיל צעיר יחסית. הייתי בן 17 כשהם חלו, והם נפטרו סמוך למועד של השני. כמו לחולים אחרים, גם להם לא היה ממש איך לעזור.   עבר מאז זמן רב, 18 שנים. חיים שלמים. החיים בחלל יכולים להיות מבאסים, אבל הם החיים הטובים ביותר שאני יכול לדמיין.

המסך נכבה, הכוכב הגדול נעלם ונשפתי בקול, מתאושש מהחוויה. נשיפה ונשימה, אחת אחרי השניה, העולם שב והתייצב. "נראה לי שאתה מוכן למציאות המדומה", אמר לי רובי הפסיכולוג. "היה לך קשה אבל המשכת. זה לא היה פשוט ואני גאה בך על המאמץ". זייפתי חיוך. לא ממש הרגשתי גאווה. הרגשתי בחילה. עצם המחשבה לחוויה היקפית, תוקפת חושים, של מציאות מדומה, לא נראתה לי כמו משהו שרציתי לעבור. באלוהים, חשבתי לעצמי, למה אי אפשר להישאר מאחור. במציאות תקנית, מישהו היה צריך להישאר בחללית ולתחזק את גוש המתכת הענק הזה עד שיגיעו החלליות האחרות. רשת ביטחון למקרה שמשהו יקרה על פני השטח ויהיה צריך לשדר אותות אזהרה ולהיערך מחדש. אבל לא, זו לא הייתה התכנית. זוכרים שאמרתי שהספינה מלאה במתנדבים? לפעמים אני חושב שנכון יותר לומר מתאבדים. אין כרטיס חזרה, אין להישאר בחלל, יש רק תכנית אחת שחייבים לממש. הכול יורד לקרקע, עם המשאבים של החללית אנחנו נבנה את העתיד שלנו ושיהיה לנו בהצלחה. תכנונית זה עבד, בסימולטורים זה בוצע כבר עשרות ומאות פעמים בהצלחה. כאמור חשבתי שזו אסטרטגיה רעה. הסיכוי שנמות שם למטה הוא די טוב. אם הצלחת לשרוד 120 שנים בחלל, למה לסכן את הכול במכה?

"רובי", אמרתי לפסיכולוג, "אני לא חושב שנעשה את זה היום". "בסדר גמור", הוא שאל, חשבתי ששמעתי אכזבה בקולו. לפעמים אני משוכנע שאני המטופל הקשה ביותר שלו. פניתי להתרומם מהכיסא. הבחילה עוד ישבה עלי ונאלצתי לחייך כדי להסתיר את הרצון שלי להקיא על כל הקליניקה שלו. "בסדר גמור", השיב, "בוא נדבר על מה הרגשת תוך כדי", אמר תוך שהוא מסמן לי לשבת עוד קצת. נהדר, חשבתי, בוא נדבר על הרגשות שלנו.

סיימנו זמן קצר לאחר מכן. לא ממש הייתה שיחה, ניסיתי לתאר לו את הבהלה, הוא הקשיב בקשב רב, מהנהן, נותן לי את כל הסימנים של שפת גוף קשובה ומבינה. הערכתי את המאמץ. "רובי, אני מצטער אבל אני צריך לטפל בספינה", אמרתי לו. "שבוע הבא?" שאל, הנהנתי ויצאתי מהחדר. בואו נגיד שלא היית נלהב לקראת הפגישות הבאות שלנו.

הלכתי חזרה לדירה שלי ונתתי לרחמים העצמיים לשטוף אותי. הלכתי במסדרונות, שקוע בעצמי, מתעלם מההמולה שסביב. רבים הרגישו שאלו השבועות האחרונים על הספינה. בכל מסדרון ראית אנשים שארזו חפצים, קיימו אירועי פרידה או קיימו תפילות הודיה. ישתבח ויתגדל שמו דקדושתא בריך הוא. הוא שלקח אותנו בין הכוכבים והעניק לנו נמל מבטחים, הוציאנו ממצרים והובילנו במדבר שבין הכוכבים. או משהו כזה. היו מאמינים רבים על הספינה. אני אישית לא נמנה עליהם. מעולם לא הייתי. עבורי זה תמיד היה אברהם נגד החלל הגדול, גבר החמוש בארגז כלים, טאבלט ותושייה.

אני הנדסאי מכונות במחלקת תחזוקה 4, הווה אומר שאני אחראי על מערכות חיוניות באגפים 40-49. אלו המערכות שיושבות בדיוק באמצע הדרך לליבת המנועים שיושבת באגפים 90-100. אגב, אין 100, אבל אף אחד לא רצה לטוס עם 99 אגפים, אז בשביל המזל הטוב כתוב בכל מקום שיש 100. זה הפך למעין בדיחה בספינה. בכל מקרה, אני אחראי על שורה ארוכה של מערכות – חמצן, מים, חשמל, סניטציה, כל מה שגורם לספינה הזו לתפקד בצורה מיטבית. אני לא הכי בכיר ולא הכי זוטר. דרג ביניים מנוסה. לדעתי תפקיד מושלם שמאפשר חיים נטולי איומים קיומיים. נכון, יש אחריות בגלל העבודה, ונכון שתמיד יכולות להיות דליפות. אבל בכנות, לפני שיקרה לי משהו, צריך שאגפים 1-39 יתפרקו לפני שמשהו רע באמת יקרה לי. יש כל כך הרבה מערכות הגנה, חלק לא מבוטל מהן אני הצבתי, מערכות אל-כשל מגוונות בכדי להציל חיים. לקח לי זמן להגיע לתפקיד שלי. הוא גם מגיע עם שורה של הטבות נלוות – חדר בגודל סביר, קצת יותר זמן מקלחת, עוד קצת תלושי בילוי. החיים שלי היו במקום טוב. חשבתי על כל זה כשהלכתי במסדרונות, ומעל הכול צפה השאלה – למה לוותר על מה שיש לי פה ולעבור לבית חדש?

 

***

 

המציאות המדומה התגלתה כסיוט עלי אדמות. רובי היה יכול להכין אותי יותר טוב לזה. החוויה הייתה תרגום בזמן אמת שקורה על הכוכב. על פני השטח הייתה גשושית שלנו, חמושה בחיישנים, מצלמות, מיקרופונים ועוד. היא שידרה לחללית כל מה שהיא קלטה. כמו כולם, גם אני ראיתי חלק מהסרטונים שהיא שלחה. מרחבים, טבע זר שנמתח עד לאופק. לפעמים תהיתי מי האידיוט במחקר שהנחית גשושית על גבעה? למה לשדר את כל הנוף הזה? היו שם כל כך הרבה דברים שממש לא רציתי לראות. למשל הצמחייה, פרועה זרה, צבעונית, מלחיצה למראה. באחד הסרטונים קלטה הגשושית משהו שעף בשמיים, בעל חיים מקומי, אולי חרק ענק. החומר שממנו עשויים סיוטים. ואם כבר סיוטים – הדבר המבעית ביותר היה העננים. ממש לא הבנתי מה הקטע שלהם. היו מי שאמרו שהמקום מזכיר את כדור הארץ. בכנות, אם ככה כדור הארץ נראה מזל שנולדתי בחלל.

הייתי עם מסכה על הפנים ולא רציתי לפקוח את העיניים. ידעתי שאם אני אפקח אותם אני אראה את הכוכב. מבעד לעפעפיים הסגורות הרגשתי שהכול מואר. כמו להסתכל לעבר מנורה בעיניים עצומות. "תפקח את העיניים, רק לכמה שניות", רובי ביקש. על הגוף לבשתי חליפה משישה, כזו שמייצרת תחושה של מגע על הגוף. יכולתי להרגיש משב קל של אוויר. נבהלתי. "מה זה היה רובי?", שאלתי. "זה רוח", הוא ענה בקצרות. "אוקיי, אוקיי, אוקיי. יש שם רוח. יכולת להכין אותי". רובי התעלם מהתלונה. "תנסה אפילו לכמה שניות, תזכור שזה רחוק ממך ושאתה כאן בחללית".

"עזוב", אמרתי לו, "אני לא מסוגל. זה עושה לי רע". "אתה בטוח?", שאל, "אתה לא רוצה את זה בשביל עצמך? הרי עשית דרך כל כך משמעותית. רק כמה שניות". על איזו התקדמות משמעותית הוא מדבר? הפסיכולוג הזה הוזה. הורדתי את המשקפיים וכיביתי את את חליפת המגע. הבטתי בו. היה לו את המבט המבין שאני שונא כל כך. "בסדר גמור", אמר. "בוא נדבר. אולי תספר לי מה הרגשת כשביקשתי ממך לפקוח את העיניים?".

 

***

 

"כשאתה מתרגל לזה, זה מדהים, תחושה אחרת לגמרי ממה שאתה מכיר כאן", אמרה לי קרן. היה לנו דייט, שזה שם קוד לא מחייב לזה שאנחנו הולכים לשכב בסוף הערב. אנחנו יוצאים כמה זמן, לא באופן בלעדי, כי אני לא בנוי למחויבות בשלב זה של חיי. היא מבינה את זה, ובינתיים זה עובד. לא שאני יוצא עם אחרות, ולא שהיא יוצאת עם אחרים, אבל זה לא מחייב. לא רוצה לערער את מה שיש לנו עם מחויבות. ישבנו באגף 53, אזור הבילויים של החללית. המבוגרים קראו למקום "הבר", זאת למרות שלא הגישו בו אלכוהול אלא רק משקאות סוכר ו-THC שסונתז מעובש. אנחנו היינו קוראים לו "הבאז". חה חה.

"זה כל כך נעים", היא אמרה, "תחושה מטורפת בכל הגוף". הרמתי גבה שובבה, קרן חייכה, העיניים שלה נצצו. "אני עושה סימולציות בשביל להתרגל לקרקע, לתחושה של ללכת שם", אמרה. "כן גם אני", אמרתי. העיניים שלנו נפגשו. "אז אתה בטח גם אתה השתמשת כבר בממשק התחושה? נכון?! אני מתה על זה. זה נותן לך את ההרגשה איך זה שם למטה. הרוח ממש נעימה, וגם השמש מחממת את העור, עדין-עדין ונעים. זה די קטע. תחשוב ששם למטה תרגיש את זה כל יום וכל הזמן, זה מדהים… לפעמים אני מתגעגעת להרגשה הזו".

"וואלה", אמרתי לה, "אני קצת פחות מתלהב מזה". שתקתי, לא ממש הסברתי את עצמי. היא לא לחצה ולקחה לגימה נוספת מהמשקה שלה. "אתה לא בקטע של לרדת, הא?", היא הרימה גבה שובבה, צחקתי. "אני אוהב להיות פה, יש לי כאן כל מה שאני צריך. עבודה שאני אוהב, אני נהנה מהאוכל וממה שהולך… כאן… בינינו, מבינה?". היא הנהנה והניחה את היד שלה על שלי. "אני גם הרגשתי ככה לגבי המקום, אבל אתה יודע, אי אפשר להישאר איפה שאנחנו. תמיד עבדנו בשביל להגיע לכוכב, זה… זה מה שאנחנו, אתה מבין?". חייכתי, הנחתי יד על שלה. נתתי את המבט הכי אמפתי שיש לי. אני אוהב את החיבור שיש לנו. המשכנו לדבר. היא סיפרה על תרגילי הכושר לחיזוק השרירים ("אתה לא מבין מה זה עשה לגוף שלי", "נראה לי שאת תדגימי לי אחר כך", צחקוק), על התרופות לבניית העצם שקצת כאבו לה. על משככי כאבים שעושים חלומות נהדרים ושינה מדהימה. האמת, קינאתי. הרגשתי שזה היה רחוק ממני ושאני מפספס משהו גדול. בשלב מסוים היינו כבר ממש מסטולים מהשתייה. היא צחקה מלא, גם אני. הרגשתי שהיא לא מפסיקה לדבר על הכוכב ועל החיים שיהיו לנו שם. הלכנו אליה לחדר וכמה שעות אחר כך חזרתי לדירה שלי. אני לא בטוח אם זה היה ערב נורא או נפלא.

בבוקר קמתי גמור. הפה שלי היה יבש. הרגשתי סחוט מאנרגיות ורעב. אני שונא את הבוקר שאחרי הבאז. גררתי את עצמי למקלחת, קיללתי את מדיניות המקלחות הקצרות ובירכתי על זה שיש לי קצת יותר מים מאחרים. הזרם אושש אותי. בדקתי את המסך בחדר, היו לי חמש הודעות חדשות, רובן משימות, תזכורות ועבודות תחזוקה קטנות. אחת ההודעות הייתה זימון לשיחה עם הנהלת התחנה. שיט. רובי בטח דיווח להם על המצב שלי. על הפנים, אין דיסקרטיות? חיסיון מטפל-מטופל? אולי כן? לא הייתי בטוח איך זה עובד. המוח שלי טס ויכולתי לדמיין את השיחה. אתה לא מוכן, אתה צריך להתאפס על עצמך. דמיינתי בזמן שהתלבשתי איך תתנהל השיחה. שב כאן, אנחנו לא מרוצים. כל אחד צריך לתת מעצמו. למה אתה לא מנסה יותר, מה הסיפור. המבטים נוקבים מלאי רחמים וההאשמה. דמיינתי איך הם מסתכלים עלי, בוחנים אותי מלמעלה למטה. בטח יושיבו אותי על כיסא נמוך, שאני אדע שהם מחליטים, שלא משנה מה אני מרגיש או מה עובר עלי, אני צריך להתמודד. בטח יודיעו לי שיורידו אותי למטה בכוח ושזה מה יש. התחלתי להזיע, נהיה לי חם. החדר הרגיש סגור, כאבה לי הבטן. רצתי לשירותים. עשר דקות לאחר מכן הרגשתי טוב יותר. כשיצאתי הופיעה לי תזכורת על המסך, שכחתי שקבעתי היום שוב עם רובי.

הגעתי לרובי טעון. כעסתי עליו. "ההנהלה רוצים לדבר איתי", אמרתי כשהתיישבתי על הכיסא מולו. הוא שתק. "אני מניח שאתה קשור לזה", אמרתי. הוא נראה מופתע. "למה שאני אהיה קשור לזה?", שאל אותי. "כי אתה הפסיכולוג של החללית, ואני מניח שאם יש משהו כל כך בעייתי בתפקוד של החללית והמשימות שלפניה אתה מחויב לדווח. כמו שאני מחויב לדווח על כל דבר שמאיים על שלמות החללית". "אנחנו לא ממלאים את אותו תפקיד", הוא ענה, "התפקיד שלי הוא לדאוג לך, שאתה תהיה בסדר. אתה חושב שאתה מהווה סכנה לסביבה ולעצמך?". "לא. מה פתאום. אני כאן כי אני דואג! אני דואג למקום הזה. אתה חושב שהייתי עובר את הסבל הזה אם לא היה לי איכפת?!". קלטתי שהרמתי את הקול, הייתי נבוך. "סליחה", אמרתי, "לא התכוונתי לצעוק". רובי חייך, "אני רוצה שנדבר על כמה החללית חשובה לך".

 

***

 

ישבתי מול ההנהלה. הם הורכבו מדור ההורים או מהמוכשרים ביותר. כל אחד מהם היה אחראי על תחום אחר – הנדסה, רפואה, מזון, ביטחון וכן הלאה. הקירות כוסו לכל אורכם במסכים שהקרינו את החלל שסביב החללית בתמונת 360 מדויקת. רצה הגורל ועל המסך מאחוריהם הייתה הקרנה של הכוכב. הרגשתי מחנק קל מול הכדור הגדול. בדיוק מה שלא רציתי לראות כשאני בשיחה כזו.

"תודה שבאת", אמרה המנהלת הראשית. היא הייתה אישה מבוגרת, נושקת ל-70. שיער לבן ארוך הקיף את הפנים שלה. היו לה עיניים שחורות עם מבט חד וחריף. אם הייתי מסוגל להסתכל עליה ולא להתמלא בחלחלה מהכוכב הענק והכחול שהסתובב מאחוריה, הייתי נבהל מהמבט. הלך ונהיה לי חם, הזעתי, ניסיתי להתיק מבט מהכוכב לרצפה, אבל אי אפשר היה שלא להסתכל בו. "אין לך מה להרגיש נבוך או מבויש", היא אמרה, "כולנו חברים". אני מניח שהיא חשבה שזה מה ששידרתי. חייכתי במבוכה. "אשמח לדעת למה נקראתי", אמרתי בשקט. "כמובן", היא אמרה וסימנה תנועה מעל השולחן. המסכים נכבו, האור בחדר התעמעם. שמחתי שהם לא יכולים לראות את ההקלה המידית שפני שידרו כשהכוכב נעלם מהמסכים.

התמונה על המסכים התחלפה לתרשים סכמתי של הכוכב. היה לי קל יותר להביט בו מאשר בכוכב עצמו. איכשהו זה הרגיש לי לא מוחשי כשזה צויר כך. התמונה התקרבה לאזור מסוים של הכוכב, ועל פני השטח הוצבו תרשימים סכמתיים של מבנים. "זו תכנית המושבה", אמר הגבר שישב לידה, הוא היה האחראי על האבטחה. לידו ישב המהנדס הראשי, בהיררכיה הוא הממונה על התחום שלי, מעין בוס על. יש לי מנהל ישיר, ועם המהנדס הראשי מעולם לא שוחחתי פנים אל פנים. הוא היה מבוגר, נושק ל-80. אדם חריף בצורה יוצאת דופן שדבר לא נעלם מעיניו. מדי פעם קיבלתי פקודות ובקשות להבהרות שהגיעו ממנו, הוא ידע לצלוב ולאתר כל קיצור דרך. חיבבתי אותו על הרף שהוא הציב. הממונה על האבטחה המשיך. "התחלנו לתכנן את המושבה לקראת הנחתת היחידות השונות. האזור הזה יהיה המגורים, כאן נציב את הכור, את החוות ואת מחזור המים. מסביב תהיה גדר, לכל צרה שלא תהיה, ומגדלי שמירה. אנחנו מאמינים שהכוכב מיושב בצורות חיים נוספות, לא אינטליגנטיות אבל אולי עוינות". תחושת קבס התעוררה בי. עלתה בי התנגדות לתכנית, לא אהבתי אותה. חשבתי על השיחה שלי עם רובי. זו טעות אמרתי לו, כאן זה הבית, שם זה מושבה, מקום אחר שאין לו את הנשמה שיש למקום הזה.

"קראנו לך לכאן בהמלצה של הממונה עליך. קיבלת המלצות חמות מאוד. הנה כמה דברים שהוא אמר: בחור רציני ומקצועי, לא מפספס בעיות, מתחזק את האזור שלו בצורה מיטבית. נעים הליכות וחברותי", הקריאה המנהלת הראשית מדו"ח. האחראי על ההנדסה חייך אלי והנהן, הוא לקח את רשות הדיבור. "אני מצטרף לדברים. קיבלתי עליך דו"חות שוטפים ועקבתי בעצמי. אתה מעולה במה שאתה עושה אברהם. זו הסיבה שאני רוצה שתרד למטה בצוותים הראשונים, מיד לאחר כוחות האבטחה. אתה ממונה התשתיות החדש של המושבה שתקום – מים, אנרגיה, ביוב, חוות המזון – כל מה שדרוש כדי שנחיה למטה באותה נוחות שיש לנו כאן. אני מתאר לעצמי שאתה חושב שזה אולי לא למידותיך, שאתה צעיר מדי. אל תדאג, אני אלווה אותך. אנחנו סומכים עליך ואני חושבים שכולם כאן יצטרפו אלי בהסכמה, יש לנו אמונה שלמה בכישרון שלך". חייכתי במבוכה והלם. הם הדליקו את האורות והכוכב הכחול הענק הופיע שוב מאחור. הרגשתי סחרחורת. "תודה" אמרתי בחולשה. "אין מה להודות, אתה מתחיל בהכנות עוד שבוע. כדאי שתתרגל לירידה לכוכב".

 

***

 

בערב הייתי בחדר של קרן. שכבנו על המיטה והסתכלנו לתקרה. צורות פסיכדליות התחלפו על הקירות, הקרנה חביבה ששנינו אהבנו לבהות בה, במיוחד אחרי שלושה בקבוקים של באז. הייתי מסטול, צחקנו מלא, זה היה ערב נהדר של התמזמזות ושיחות מטופשות. סיפרתי לה לפני ששתינו על המינוי החדש, היא מחאה כפיים בהתלהבות. זייפתי התרגשות, חשבתי שזה יתרום לאווירה. אבל לא יכולתי להחזיק את זה, היא הייתה כל כך מאושרת בשבילי ואני הרגשתי שזה פשוט לא נכון בשבילנו. "אני אוהב להיות פה", אמרתי לה. "פה אצלי בחדר?" היא חייכה. כן, היא הייתה מסטולה כמוני. צחקתי. "גם. וגם על החללית שלנו. זה הבית את מבינה? אני אוהב את המסדרונות ואת המקום, וכל מה שאני, זה לטפל במקום הזה שיהיה בטוח ושלם". היא ליטפה לי את הראש, זה היה נעים. "זה מקום נהדר, אבל אני לא יודעת. הקירות האלו הם רק קירות, וגם הצינורות. אני חושבת שזה האנשים שעושים את ההבדל". נישקתי אותה, "את סתם סוחטת מחמאות כרגע". היא נתנה לי מכה עדינה. "אל תהיה טיפש. חוץ מזה, אתה לא מתרגש מזה שתהיה אחראי על החיים של כולנו? אתה מבין איזו אחריות מטורפת נתנו לך?". חייכתי, האמת שלא הבנתי את זה עד אותו רגע. היא נישקה לי קצת את הצוואר והתקרבה אלי. חיבקתי אותה. אני לא יודע כמה זמן שכבנו שם והבטנו בתקרה. היא נרדמה זמן קצר לאחר מכן, בהיתי בצורות על הקירות. חשבתי על המשפט האחרון שלה שוב ושוב עד שהשעון צלצל. לא ישנתי כלל. ביטלתי את משמרת הבוקר והצלחתי לגנוב שעתיים שינה. כשהתעוררתי שלחתי לרובי הודעה שאנחנו חייבים להיפגש.

"קיבלתי מינוי, קידום, משהו כזה", אמרתי לו. ישבתי על הספה, הרגשתי גמור, מותש. סיפרתי לו על השיחה על ההנהלה, על התפקיד החדש, על השיחה עם קרן. הוא הנהן בראשו, לא משדר שום רגש. תהיתי אם אני רוצה שהוא יתלהב קצת יותר. "וזהו. זו אחריות כבדה. לא ישנתי בלילה בכלל, אולי איזה שעתיים בבוקר". הוא שתק. שתקתי בחזרה. "אתה לא רוצה לומר לי מה אתה חושב על זה?" שאלתי אותו. "למה אתה לא שמח מזה?", הוא שאל, "קידום זה דבר משמח". הסתכלתי אל אוויר החדר. "כן רובי, אבל אתה יודע מה אני חושב. לרדת לכוכב זה לא להתקדם. הבית שלי כאן, זה הבית היחיד שהיה לי, אין לי משפחה וחוץ מהמקום הזה מה יש לי?". רובי ענה בשקט, "את קרן, את ההערכה של האנשים סביבך… למה בעצם אתה אוהב את החללית? בגלל האסתטיקה? בגלל הנוחות? כי זה מוכר?"

"זה לא הוגן רובי. אתה יודע שלרדת למטה זה… זה קודם כל לוותר על מה שקיים. המקום הזה לא קיים סתם. אנשים השקיעו כאן שנים. המשפחה שלי מתה כאן. מה נשאר מההקרבה שלהם אם נהרוס את המקום הזה? נכון, אני יודע שאין לי מה לעשות נגד המעבר למטה, ואני יודע שאני צריך לשתף פעולה כי זה הדבר הנכון ביותר. אבל אני מפחד רובי. אני מפחד שמה שיש שם יגרום להכול להרגיש שזה היה לחינם. שכל מה שהשגתי, כל החיים שבנינו כאן ביחד ילך לעזאזל. ובשביל מה? רוח? צמחים שאנחנו לא מכירים? שמש? זה מקום פרוע שאין לנו נגיעה למה שקורה בו. זה לא משהו שאנחנו בנינו. אין לנו שום שליטה על מה שהולך שם. רובי, זה להיזרק בחור, אי שם בגלקסיה, חור שרחוק מהמקום שבאנו ממנו, בלי חבל הצלה. אני חושב שזה משוגע לגמרי".

"אני רוצה להתעכב שניה על משהו אברהם. מה חשוב, המקום או הזיכרון? מה מפחיד בלהודות שהגיע הזמן לשחרר את מה שמוכר, את הקירות והמקום. על מה אתה מגן בעצם כשאתה אומר שהספינה כל כך חשובה שאתה מתנגד לירידה לכוכב, שאתה מבוהל כל כך?".

הרגשתי מרוקן. "אני מפחד לאבד שליטה רובי. אני מפחד למצוא את עצמי לבד במקום עוין, שאין לי שליטה על מה שהולך בו. כולם מתו לי רובי, ומה נשאר לי אם לא את החללית עצמה?".

"הכול משתנה אברהם, אתה יודע את זה, התמודדת עם זה פעם. אתה צריך למצוא את הכוחות בך להתמודד עם זה שוב. הסימולציות שאנחנו עושים הן פשוט עוד כלי התמודדות עם שינויים. אתה לא מפחד מהכוכב, אתה מפחד ממה שהוא מסמל עבורך. אם תבין את זה בצורה עמוקה, תוכל להתחבר לאנרגיות שעזרו לך לבנות כאן את החיים שלך מחדש. אני כאן בשבילך, אבל אני צריך שתמצא את הכוחות בך להמשיך בסימולציות".

 

***

"אני מוכן לסימולציה", אמרתי לו. עברו שלושה שבועות מהפגישה האחרונה שלנו. הימים שלי הפכו לטירוף של ישיבות עם המהנדס הראשי, עם הממונה על האבטחה, עם כל האנשים שהיו רלוונטיים להקמת המושבה למטה. תחלופה מהירה של תרשימים סכמתיים, שרטוטים טכניים, תדרוכים, פתרון בעיות, ארוחות עם קרן, אימוני כושר, בניית מאסת עצם, שרירים, בדיקות רופא, שיחות, תכנונים, שיחות אינסופיות על העתיד. בין לבין מצאתי זמן לסימולציות נוספות. עד כה עשיתי כבר שמונה. רובי היה מרוצה מההתקדמות. הצלחתי לפקוח עיניים, להביט מסביב, הוא נתן לי להרגיש רוח, חום, לשמוע את הקולות של הכוכב. מפעם לפעם הזרות של החוויה הפכה למאיימת פחות ופחות ומשך החשיפה היה ארוך יותר. "תן לי את זה", אמרתי לו, לבוש בחליפת החישה ומסיכת המציאות המדומה. "הגעת נחוש", הוא אמר. "אתה בטוח? אני רוצה להפתיע אותך". הנהנתי, "כן, כן. תן לי את זה".

זה היה זר. זר מכל מה שעשינו עד כה. העולם היה חשוך מאוד, חשבתי שמשהו מקולקל. הכול היה מואר באור עדין ורך. היה לי קר, הרוח נשבה בעדינות. השמש נעדרה ועימה החום שציפיתי לו. את רעש הציוצים שמילא את האוויר, מעופפים מקומיים, מילא ניסור עדין וקריאות רחוקות. חיות שלא שמעתי עד כה. "רובי", קראתי, "מה נסגר?". הסתכלתי סביב, זו הייתה אותה סביבה של גבעות, עשבים, מרחבים, אבל החושך מנע ממני לראות למרחק. "ככה מרגיש לילה אברהם, חשבתי שהגיע הזמן למשהו חדש". נשמתי, ניסיתי להתמקד. "אתה בסדר גמור. זה בדיוק אותו מקום והוא פשוט נראה אחרת. תנסה להיזכר במה שדיברנו – שינויים הם שינויים, הם מתקיימים ללא הפסקה סביבנו. הכוכב הזה משתנה בין היום ללילה, אבל אתה עדיין אברהם. תדמיין את החלל, את המקומות שאתה מכיר. תמצא בהם נקודת היאחזות. את המקום שלך".

הרוח התגברה משום מקום ומשהו קרא מעלי. הרמתי את הראש למעלה, למצוא את המקור. ראיתי לראשונה את הכוכבים כמו שהם נראים מהקרקע. אלפי נקודות בוהקות בשמיים, נתיב חצה אותם, ידעתי שזה שביל החלב. ירח ענק בהק, מלא ולבן. "רובי", אמרתי לו, "זה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי". דמעה זלגה לי מהעין והרגשתי שמשהו חדש נולד בי.