בוא נלך הביתה

זהו זה. היום הגדול הגיע. היום היה יום הנישואין שלה ושל גיא, הגבר שהיא אוהבת, והיום, סוף סוף, גם הוא אוהב אותה.

אלה עמדה בפינת המעלית שטסה בדרכה למשרדי מיינדבוק בקומה החמישים של מגדל אלקטרה. העור שלה עיקצץ מהתרגשות והלב שלה פעם בעוצמה כזאת שהיא הייתה בטוחה שכל הנוסעים במעלית יכולים לשמוע את הדפיקות.

 

בדרך כלל הנסיעות הללו עברו עליה בבהייה ממורמרת בסלולרי שלה, תוך שהיא גוללת את הפיד האינסופי ושונאת את כל מי שמופיע בו. אבל היום לא הייתה לה סיבה להיות ממורמרת.

 

————————————————–

 

במשך חמש שנים ארוכות, אלה הייתה מאוהבת בגיא.

בשנה הראשונה היא רק צפתה בו, הציצה מעל מסך המחשב שלה לכיוונו בכל פעם שלא הסתכל, והאדימה בכל פעם שחלף על פניה בדרך למטבח.

בשנה השנייה הם עבדו יחד על אותו פרויקט. הוא עיצב זיכרון של לקוח והיא כתבה אותו. היו להם מספר ישיבות משותפות, ובאחת מהן היא אפילו דיברה ישירות אליו. היא שאלה אם הוא מעדיף פרספקטיבה ממוקדת או רחבה לזיכרון, והוא ענה שזו שאלה טובה ושהוא יתייעץ עם מנהל המוצר של הפרויקט.

בשנה השלישית החברה עברה למשרד גדול יותר, היא וגיא ישבו בקומות שונות. היא כמעט ולא ראתה אותו במהלך אותה שנה, מלבד באירועי חברה ובהאפי האוור המסורתי של ימי חמישי.  זו הייתה השנה העצובה בחייה.

בשנה הרביעית, לאחר הקרנה מיוחדת של ספיידרמן שמיינדבוק ארגנה לעובדי החברה, היא וגיא דיברו וגילו חיבה משותפת לקומיקס (מארוול, כמובן). לאחר אותו ערב קסום יצא להם לאכול יחד צהריים שבע פעמים ולדבר על קומיקס ועל ספרי מד"ב. השנה הרביעית הייתה השנה הטובה ביותר בחייה של אלה.

בשנה החמישית היא הגיעה להחלטה.

 

————————————————–

 

דינג.

דלתות המעלית נפתחו בקומה החמישים. על הקיר מולה התנוסס שלט עצום הנושא את מוטו החברה, "מיינדבוק – משקיעים במציאות שלך במקומך".

עכשיו הגיעה העת לשמור על קור רוח ולהתנהג כרגיל. ללכת למקום שלה, להניח את התיק ליד השולחן, להדליק את המחשב וללכת למטבח להכין קפה.

הכל כרגיל. היא אפילו לא תלך לבדוק אם גיא כבר הגיע למשרד. הם יפגשו בהפסקת הצהריים, כמו תמיד.

הסלולרי שלה צפצף. הודעה חדשה מגיא: "היי, מתוקה, מקווה שהכל הלך בסדר אצל השיננית ושכבר הגעת למשרד. נתראה בצהריים❤️".

אלה הרגישה את  לחייה מאדימות ואת עיניה מתחילות לדמוע. היא רצה לשירותים לשטוף פנים ולהירגע.

הוא שלח לה הודעה. הוא קרא לה מתוקה. למרות שהיא ציפתה לזה, היא לא דמיינה את התחושה הזו, את האושר. אלו החיים שלה עכשיו.

 

 

————————————————–

 

אלה ידעה מראש שכתיבת הזיכרונות תהיה החלק הקל, ואילו ההתקנה תהיה החלק המאתגר.

היא הייתה תוכניתנית, לא האקרית. בסרטים זה תמיד נראה כל כך קל. כל תוכניתן היה גם האקר מומחה, וכל מה שנדרש בשביל לפרוץ לפנטגון היה קפוצ'ון שחור ומסך עם טקסט ירוק. המציאות, בדרך כלל, הייתה יותר מסובכת.

 

למזלה של אלה, אבטחת המידע של מיינדבוק, כמו של הרבה חברות גדולות אחרות, הייתה במצב נוראי.  בעוד שהתקנת זיכרון אישי על ידי משתמש באפליקציה דרשה סיסמא וזיהוי ביומטרי, עדכון זיכרון בשרתים של מיינדבוק לא דרש אישור משתמש כלל, אלא רק מפתח אישי. המפתחות של כל הלקוחות נשמרו בשרתי החברה והיו נגישים לכל התוכניתנים.

 

————————————————–

 

בצהריים היא הלכה לקפיטריה. היא שלפה מגש ירוק מערימת המגשים הגבוהה בכניסה ונעמדה בתור לאוכל. הייתה לה בחילה נוראית מרוב התרגשות, ולא ממש התחשק לה לאכול שום דבר. למרות זאת היא לקחה קערית מרק ולחמנייה קטנה, רק כדי שהמגש שלה לא יראה כל כך ריק.

מאחוריה בתור אשת מכירות דיברה בטלפון עם לקוחה. "חודשיים טראקים בנפאל? אין בעיה, זה זיכרון מאוד פופולרי. לצרף את בעלך והילדים? כמובן, יש לנו חבילה משפחתית, ארבעה זכרונות פלוס חמישים אחוז תוספת סנכרון, ילדים מתחת לגיל שנתיים מצורפים בחינם."

היא פנתה לעבר אזור השולחנות וחיפשה את גיא. מהר מאוד מצאה אותו, יושב בשולחן הקבוע שלהם, אוכל, מדבר וצוחק. מולו נחו מגש ושתי כוסות – אחת עם מים, בשבילו, ואחת עם קולה, בשבילה.

 

אלה התחילה ללכת באיטיות לכיוון השולחן, מנסה לא להרעיד את המגש ולשפוך את המרק. באמצע הדרך גיא קלט אותה בזווית עיניו וזינק לקחת ממנה את המגש הרועד בידיה. אלה חייכה במבוכה. "תמיד אמרתי שמזל שאני תוכניתנית, כי בתור מלצרית לא הייתי שורדת שבוע."

 

————————————————–

 

אלה רצתה לבנות חמש שנים של זיכרונות חדשים לחלוטין להשתלה אצל גיא. ההתחלה הייתה קצת איטית. עיצוב מעולם לא היה הצד החזק שלה, אבל היה לה את כל הזמן שבעולם כדי ללמוד.

היא התחילה מהדברים הקלים – את השיחה שלהם על ספיידרמן היא העבירה לאירוע החברה הראשון ששניהם היו בו, לפני ארבע וחצי שנים. מזל שסרטי ספיידרמן יוצאים כל שנתיים, אז היא לא הייתה צריכה לשכתב יותר מדי את השיחה. לאחר מכן היא הכניסה שורה של ארוחות צהריים ידידותיות, והצעה לדייט ראשון. היא התלבטה ארוכות מי צריך היה להיות הראשון להציע דייט – היא או גיא – ובסוף החליטה ששניהם הציעו באותו רגע. זו הייתה התחלה מאוד מתוקה למערכת היחסים שלהם.

כתיבת הדייטים הייתה מרגשת, אך דרשה עבודה רבה. דייטים בבתי קפה נמשכו לפחות 3-4 שעות, והיא נאלצה לכתוב בעצמה את כל השיחה, מלאת שנינויות, בדיחות ופרטים אישיים. מהר מאוד אלה החליטה שמכיון ששניהם אוהבים סרטים כל כך, יהיה קל יותר אם הם יצאו בעיקר לקולנוע.

 

אלה החליטה שהם ישכבו בפעם הראשונה אחרי חמישה דייטים, כדי שיספיקו קודם להכיר קצת, אבל גם לא ימרחו את זה יותר מדי. היא מאוד התלבטה עד כמה טובה הייתה הפעם הראשונה שלהם. מצד אחד יהיה נחמד לדעת שהם היו מושלמים זה לזה מההתחלה, מצד שני זה לא יהיה מאוד אמין והיא לא רצתה שגיא יחשוב שהיא העמידה פנים שהיא נהנית. בסוף היא החליטה ללכת על ביצוע בינוני, אבל עם הרבה חיבה והתכרבלות לאחר מכן. עוד זיכרון מתוק לאוסף.

 

————————————————–

 

אלה התיישבה ליד גיא ובהתה במגשים שלהם, צמודים על השולחן.

"לא רעבה?"

היא חייכה אליו. "שומרת מקום לערב."

"מה קורה הערב?" ענת, חברתה לצוות של אלה התיישבה מולם והניחה את המגש שלה ברעש על השולחן.

"אנחנו חוגגים שנתיים." ענה גיא.

"איזה כיף! לאן אתם הולכים?"

"לטאייזו, רצינו להתפנק באמת לכבוד המאורע." גיא ענה בגאווה והניח את זרועו סביב מותניה של אלה.

"יו, אף פעם לא הייתי שם, אבל שמעתי שהאוכל מדהים."

"טאייזו התחילו למכור זכרונות מהארוחות שלהם." אלה אמרה בלחש. "את יכולה פשוט להתקין כזה."

ענת נאנחה. "כן, אני יודעת… אבל ממש יבאס אותי לזכור שהלכתי לשם לבד, אני מתקינה רק זכרונות כיפיים."

"קצת אוברייטד, לטעמי." ניר מצוות תמיכה הצטרף לשיחה. "אכלתי שם פעמיים עם ההורים שלי, ולא היה כזה טוב."

"בסדר, ברור שלא היה לך כיף, היית עם ההורים שלך. אלה וגיא הולכים לחגוג יום נישואין."

"תכל'ס. לא יודע למה אני לא פשוט מוחק אוטומטית זכרונות של ארוחות ערב עם ההורים."

"כי הם יעלו על זה תוך שנייה." ענת צחקה. "הם לא מטומטמים, הם יודעים שכולם משתמשים במיינדבוק היום. ההורים שלי מתחקרים אותי פעם בשבוע לוודא שאני לא מוחקת ארוחות משפחתיות."

כולם צחקו והמשיכו לדבר על טאייזו ומסעדות אחרות, ומתחת לשולחן גיא אחז את ידה של אלה בחוזקה ולחש לה, "יום נישואין שמח, מתוקה."

 

————————————————–

 

האסימון נפל לה רק כשהיא התחילה לתכנן את החתונה שלהם.

בהתחלה אלה תכננה לכתוב חתונה רומנטית בקפריסין, רק לשניהם. אבל למרות שניסתה וניסתה, לא הצליחה לחשוב על תסריט אמין שבו המשפחות שלהם יאפשרו לזה לקרות. לכן נאלצה להתפשר על חתונה קלישאתית שכללה את כל המשפחות המורחבות, החברים של ההורים, המורה שלה מכיתה א' וכמובן כל חבריהם לעבודה.

 

ערב אחד, כשעבדה על זיכרון החתונה הענקית שלהם, היא הבינה שהיא שכחה פרט אחד חשוב – כל המוזמנים בחתונה אמורים לזכור שנכחו בה. לא די להשתיל את החתונה בזיכרון של גיא, היא תצטרך להשתיל אותה אצל המשפחות שלהם, החברים של ההורים, המורה שלה מכיתה א' וכל חבריהם לעבודה.

 

פתאום היא מצאה את עצמה עובדת על פרויקט בסדר גודל אחר לגמרי.

 

————————————————–

 

באותו ערב הם חזרו יחד מהעבודה לדירתם, כדי להתרענן ולהחליף בגדים לפני שהם יוצאים למסעדה.

גיא לבש ג'ינס, חולצה לבנה ובלייזר, כולם חדשים. זו הייתה התלבושת האהובה על אלה, הוא נראה בה סקסי ומתוק בו זמנית, וכך היא הלבישה אותו ברוב הדייטים שכתבה להם. אלה לבשה שמלה כחולה מתנפנפת שקנו יחד בטיול הראשון שלהם ללונדון. כשהיא לבשה אותה לדייטים היא נטתה לשתות הרבה יותר מדי סיידר ולנסות את כוחה במבטאים בריטים. במציאות, השמלה אכן נקנתה בלונדון, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שמצאה סיבה ללבוש אותה.

 

גיא התבונן בה בהערצה והיא ניסתה לחקות את המבטא הבריטי שהוא הכיר, אבל מרוב התרגשות יצא לה "g'day mate" אוסטרלי למהדרין.

גיא התגלגל מצחוק ומשך אותה אליו לנשיקה. "אח, את תמיד מפתיעה אותי."

היא נישקה אותו בחזרה, וניסתה להיזכר בכל הפעמים שבהן הפתיעה אותו. האם היא הכניסה מספיק הפתעות לזיכרונות שלו? היה עדיף שתכניס יותר? היא לא ידעה כמה הוא אהב הפתעות, ומה בעצם החשיב כהפתעה.

"יש לנו שעה לפני שצריך לצאת, את יודעת מה אנחנו יכולים להספיק לעשות בשעה?"

אלה נשמה נשימה עמוקה וניסתה להרגיע את עצמה. הידיים שלה הזיעו והנשימה שלה נעשתה מהירה. היא ניסתה לדבר אבל הגרון שלה התייבש לחלוטין. במקום זאת היא הכריחה את עצמה לחייך והתיישבה על המיטה לצד גיא.

 

————————————————–

 

זה היה רעיון מגוחך, אבל לא הייתה לה ברירה.

היא הייתה צריכה ליצור זיכרונות לכמעט חמש מאות אורחי החתונה שלהם, והיה לוקח לה נצח לעשות את הכל לבד. היא הייתה חייבת להשיג עזרה. למזלה, היא ידעה בדיוק לאן לפנות.

כשהיא הייתה סטודנטית, היא וכל חבריה תמיד חיפשו עבודות, אפילו ללא תשלום. כולם ידעו שלמעסיקים ניסיון חשוב בהרבה מציונים.

היא פירסמה מודעה בלוח העבודות של האוניברסיטה, ותוך שעתיים היו לה עשרה סטודנטים שהתחננו לעזור לה "תמורת קרדיט". אלה כל כך שמחה שימי התואר שלה היו מאחוריה, ואיחלה בלבה לסטודנטים שבעבודה הבאה שלהם לפחות יקבלו קרדיט אמתי.

אלה העבירה לסטודנטים את זיכרון החתונה המקורי שכתבה, וביקשה מכל אחד להכין 50 זכרונות משניים מזוויות שונות.

התוצאות היו סבירות. אמנם הסטודנטים קצת חיפפו – הם בעיקר שינו נקודות מבט והוסיפו פילטר "לילה ספוג אלכוהול", אבל אלה ידעה שאי אפשר לדרוש שלמות ממתנדבים.

 

בזמן שהסטודנטים עמלו על הזיכרונות החדשים, אלה התרכזה בהשגת מספרי הטלפון של המוזמנים של גיא, כדי שתוכל לשלוח לכולם את העדכונים שלהם.

זו הייתה משימה פשוטה, הסלולרי של גיא אפילו לא היה מוגן בסיסמא. היא הרגישה קצת רע על שגנבה אותו כדי להעתיק את כל אנשי הקשר של גיא, אבל היא הרי לא  קראה הודעות פרטיות או משהו כזה, רק העתיקה מספרי טלפון. ואחרי הכל, הם היו גם המוזמנים שלה.

 

————————————————–

 

במונית בדרך למסעדה גיא אחז את ידה של אלה ואמר בקול רציני, "למקרה שהאוכל במסעדה יהיה כל כך טוב שהמוח שלי לא יעמוד בזה ויתפוצץ, אני חייב לספר לך משהו."

"אתה בעצם חייזר שנשלח לכדור הארץ על מנת לכבוש אותו ולשעבד את בני האדם?"

"ובכן, כן, אבל חוץ מזה רציתי לספר לך שאני אוהב אותך, וחמש השנים האחרונות היו השנים הטובות בחיי."

אלה רצתה לחייך ולומר שאלו היו גם חמשת השנים הטובות בחייה, אבל היא לא הצליחה להביא את עצמה לשקר לו. לא עכשיו, כשהוא סוף סוף כאן, סוף סוף שלה.

במקום זאת היא פשוט נישקה אותו ואמרה לו שגם היא אוהבת אותו.

את שאר הנסיעה הם בילו בדיון מעמיק על חייזרים והסיבות השונות שאולי יהיו להם לכבוש את כדור הארץ ולשעבד את כל בני האדם.

 

————————————————–

 

אבל החתונה הייתה רק ההתחלה.

מהר מאוד אלה הבינה שהיא חייבת לייצר גם ארוחות משפחתיות, בילויים עם חברים, מסיבות חברה, חגים, ארוחות צהריים וכל אירוע אחר שגיא והיא בילו יחד. היא צריכה לשכתב את כל הזיכרונות של כל מי שהיה לידם יום יום.

 

ערב אחד, תוך כדי עבודה אלה תהתה אם היא אולי היא מגזימה. במקום לעשות כל כך הרבה עבודה היא יכולה לגרום לגיא לזכור שהוא הזמין אותה לדייט ולהמשיך משם. היא פסלה את הרעיון מיד. היא לא רצתה לחכות, היא לא רצתה לנסות בלי לדעת אם תצליח. היא רצתה להיות עם גיא.

 

היא התחילה לייצר את כל הזיכרונות החדשים והופתעה לגלות כמה היא נהנית לראות אותה ואת גיא יחד מנקודת מבטם של אחרים. היא הייתה רגילה כל כך לכתוב את הזיכרונות שלו, לראות את עצמה דרך עיניו, אבל זה היה הרבה יותר כיף. עכשיו, במקום לראות את עצמה היא זכתה להסתכל עליו, על גיא שלה, שהיא כל כך אהבה.

 

בהתחלה הכינה את כל הזכרונות של האחרים ידנית, כמו הזכרונות של גיא, אבל כשרשימת הזכרונות שנשארו לה לכתוב הלכה ותפחה, אלה הבינה שתהיה חייבת לעשות אוטומציה לתהליך.

————————————————–

 

האוכל בטאייזו אכן היה נהדר, בדיוק כמו שכולם הבטיחו, אבל הוא היה חסר משמעות מבחינתה. אלה הייתה מוכנה לשבת עם גיא גם בפח אשפה בסמטה מאחורי המשרד. הוא היה כל כך טוב, כל כך חכם, כל כך…

"אין סיכוי שאני שוב לובש פוכדור."

"מה? סליחה, ריחפתי לרגע."

"אמרתי שהשנה אני לא מוכן להתחפש לפוכדור, או לטארדיס או לענק הירוק. נמאס לי ללבוש תחפושות שמהוות סכנה לכל מי שנמצא איתנו ברחבת הריקודים, ובי נשבעתי, השנה אף אחד במסיבה המשרדית לא יאלץ לראות אותי בתחתונים כיוון שהתחפושת שלי לא עוברת בדלת של השירותים!"

אלה צחקה. היא הכירה את הזיכרונות האלו, הרי היא כתבה אותם, אבל כשגיא סיפר אותם הם היו הרבה יותר מוצלחים. היא קצת הצטערה שהיא לא זכתה להיות שם ולראות אותו.

"את יודעת שאני מת על תחפושת הדוקטור שלך, אבל אולי השנה שנינו נוכל להיות הדוקטור? את תהיי טננט, ואני אהיה… כל אחד חוץ ממאט סמית'. "

אלה ידעה בדיוק על איזה תחפושת הוא מדבר. היא הכינה אותה למסיבת פורים המשרדית לפני שנתיים, אבל ברגע האחרון נלחצה שאף אחד לא יבין את הרפרנס ושכולם יחשבו שהיא מוזרה, והחליטה לא ללכת למסיבה.

 

————————————————–

 

היא קיבלה השראה מהסטודנטים שעבדו על החתונה.

כל הזכרונות שהייתה צריכה ליצור נסובו סביב זכרונות שכבר הכינה לגיא. לא היה צורך להכין כל זיכרון מחדש, רק לקחת כמה קטעים מהזיכרון המקורי, לשנות את נקודות המבט ולהכפיל במספר האנשים באירוע.

 

התוכנה ליצירה אוטומטית של זכרונות מרובי משתתפים (היא קראה לה זיכרונרטור בחיבה) הייתה מורכבת, והיא שכתבה אותה מספר פעמים, בכל פעם שקמה באמצע הלילה עם רעיון לשיפור, או כשהבינה שיש עוד פרמטרים חסרים עליהם לא חשבה בהתחלה.

הזיכרונורטור לא יצר זכרונות מקוריים, אלא השתקפויות של זיכרון קיים. האורחים בחתונה של אלה וגיא לא יזכרו שיחות שניהלו במהלך הערב עם אנשים אחרים, או מה בדיוק אכלו ושתו, אבל למטרותיה זה הספיק לחלוטין.

 

בסופו של דבר היא השקיעה בזיכרונרטור הרבה יותר עבודה ממה שתכננה, אבל היא הייתה גאה מאוד במוצר הסופי.

היא הייתה די בטוחה שלזיכרונרטור פוטנציאל שיווקי, אבל זה לא היה חשוב עכשיו. סדר עדיפויות, היא הזכירה לעצמה. קודם גיא, אחר כך הקריירה שלה.

 

————————————————–

 

אחרי הארוחה, אלה וגיא החליטו שעדיין מוקדם מכדי לחזור הביתה והחליטו להמשיך לקפה ועוגה בבית קפה קרוב.

הם דיברו במשך שעות, שותים עוד כוס קפה, מזמינים עוד קינוח מושחת. לקראת השעה 2, כשכל הכיסאות במסעדה כבר הורמו והמלצרים נעצו בשניהם מבטים זועמים, גיא הביט בשעון שלו, פיהק פיהוק גדול וחייך אליה.

"יאללה, נזוז?"

"נזוז לאן?"

"הביתה, כמובן."

אלה חשבה על הבית הריק בו העבירה את חמש השנים האחרונות. על המיטה העצובה שלה – שלהם, עכשיו. הוא בילה בה כל כך הרבה לילות מחובקים ומאושרים, אבל היא העבירה בה כל כך הרבה לילות בודדים. היא לא רצתה לחזור עם גיא לבית המזויף שלהם. היא הייתה מעדיפה לעבור לגור על הספה בבית הקפה מאשר לחזור למקום הנורא ההוא.

גיא ראה את העצב שהציף את פניה של אלה ונבהל.

"היי, מה קרה?"

"אני פתאום ממש עצובה."

"למה?"

"כי יום הנישואין שלנו נגמר, הוא היה כל כך מושלם. אתה לא עצוב? עכשיו אנחנו צריכים לחכות שנה שלמה!"

"לא, אני לא עצוב. אני נרגש לקראת עוד שנה שאני זוכה לבלות איתך."

אלה צחקה קצת ומחתה את הדמעות מעיניה. לעזאזל איתו, כשהיא לא כתבה לו את התסריט הוא אמר דברים אפילו יותר מושלמים. גם היא רצתה את השנה הזו. ואת כל השנים שקדמו לה.

"אני כל כך אוהבת אותך."

"אני כל כך אוהב אותך."

"טוב, אני אקפוץ רגע לשירותים ונלך."

 

————————————————–

 

בעזרת הזיכרונרטור אלה הצליחה להתגבר על קובץ האקסל המפלצתי שלה תוך שבוע אחד בלבד.

היא רק הייתה צריכה להזין שם וטווח תאריכים, ותוך פחות מדקה קיבלה היסטוריית זיכרון שלמה בעבור אותו אדם.

במהלך אותו שבוע היא קנתה בגדי גברים וניסתה להכין את הדירה שלה לקראת בואו של גיא. היא ידעה שישנם עוד דברים שכדאי לשנות, אבל לא ידעה מה.

כל שנותר לה עכשיו היה להפיץ את הזיכרונות שיצרה לבעליהם החדשים.

 

היא תיזמנה את כל העדכונים להישלח ביום חמישי בבוקר, בדיוק כשכולם היו בדרכם לעבודה. גיא יזכור שהם יצאו יחד מדירתם ונפרדו בדרך כי היה לה תור לשיננית. באותו ערב הם יחזרו יחד הביתה וימשיכו לחיות את חייהם המשותפים.

 

————————————————–

 

אלה נכנסה לאחד התאים וסגרה אחריה את הדלת. היא שלפה מהכיס את הסלולרי שלה והתחברה לשרת של הזיכרונרטור. במהירות, הזינה את השם שלה במסך ההפעלה ובחרה את טווח התאריכים של הזיכרונות שרצתה לייצר, חמש שנים בדיוק. היא הריצה את התוכנה. בזמן שחיכתה היא הביטה בשעון החול הולך ואוזל על המסך, גרגר אחרי גרגר אחרי גרגר.

היא הצטערה שלא השקיעה באנימציה קצת יותר מוצלחת, אולי שעון חול מלא בחתולים או משהו. אבל זה כבר לא היה חשוב. הרי זו הייתה הפעם האחרונה שהיא תשתמש בזיכרונרטור.

כשהזיכרונרטור סיים שעון החול נעלם ובמקומו הופיע קישור. אלה היססה, אצבעה מרחפת מעל לקישור. הזיכרורטור לא יצר זיכרונות אמתיים, היא הזכירה לעצמה, רק השתקפויות של זכרונות. האם היא באמת רוצה למחוק חמש שנים מחייה ולהתקין במקומם השתקפויות? התשובה הייתה ברורה.

 

אלה פתחה את הקישור שהוביל לאפליקציה של מיינדבוק ועדכון הזיכרון שלה החל לרוץ.

 

————————————————–

 

אלה מצמצה והביטה במסך הסלולרי שלה, עליו הופיעו המילים "זיכרון עודכן בהצלחה." איזה זיכרון היא עדכנה? ולמה היא עשתה את זה בשירותים בבית קפה? בטח משהו שקשור לעבודה. אבל זה לא היה חשוב. גיא שלה בחוץ, מחכה לה.

 

אלה חזרה לשולחן. גיא קם אליה ומשך אותה קרוב אליו לנשיקה. היא נישקה אותו בחזרה, חייכה חיוך ישנוני ואמרה "בוא נלך הביתה."