חלקי חילוף

[05/01/2025 19:09:27]

הוא ידע שהיא בדרך הביתה. המכונית שלה הייתה במסלול חזרה מהעבודה וצפי ההגעה היה כחצי שעה.

הוא הדליק את המזגן והדוד. יהיה גשום היום. לא תזיק לה קצת נחמה. במיוחד היום.

במטבח בעבע מרק העוף, זה לא היה משהו מיוחד, אבל זאת הייתה המנה האהובה עליה, במיוחד בחורף.

 

***

 

ערב יום ראשון – רטוב ועייף

נכנסתי הביתה וזרקתי את המעיל ספוג הגשם על הקולב שליד דלת הכניסה.

"לעזאזל עם החורף הזה! אנחנו לא בישראל?" שאלתי את הבית. זרקתי את עצמי על הספה והדלקתי את הטלוויזיה.

"בית, שלח הודעה לאב הבית. הוא היה אמור לתקן את הדלת של המוסך שלי כבר לפני יומיים".

כמה שניות חלפו לפני שקיבלתי תשובה "לפי היומן שלו אמור להיות לו זמן פנוי מחר וגם מחרתיים."

"אז קבע למחר" עניתי.

"לפי היומן שלך מחר זה-"

"אני יודעת איזה יום מחר" סיננתי "פשוט קבע את התור".

עוד מספר שניות חלפו "אב הבית אמור להגיע מחר ב10 בבוקר. קבעתי לך שעון מעורר ל9. האם זה בסדר?"

"כן" אמרתי והעברתי עוד כמה ערוצים. כרגיל, שום דבר מעניין, חשבתי לעצמי.

"יש מים חמים ומרק העוף יהיה מוכן בעוד כ40 דקות." הוא אמר.

"תודה." עניתי וגררתי את עצמי לעבר המקלחת.

 

***

 

[06/01/2025 20:48:11]

כשהיא יצאה מחדר השינה אל המטבח, הוא ניגן את "ילדה קטנה" של "החלונות הגבוהים" במערכת.

על האי השחור שבמרכז המטבח חיכתה לה קערה של מרק חם. משמאל לקערה, על השולחן הוצגו עיקרי החדשות מהיום, מספר ממים מוצלחים מהשעות האחרונות וסרטונים ממספר ערוצים שהיא בחרה לעקוב אחריהם. את כולם היא דפדפה הלאה ועצרה לשנייה רק כשעלה היומן עם הפגישות למחר, ואז דפדפה גם אותו הצידה.

"ילדה קטנה" נגמר" ו"כל השבוע לך" התחיל להתנגן במקומו.

 

***

 

ליל ראשון – חמים וישנוני

אחרי המרק חזרתי לסלון להעביר את הזמן מול הטלוויזיה, אבל אחרי 10 דקות של זיפזופ, הבנתי שאין על מה לדבר ואין ברירה אלא ללכת לישון מוקדם היום.

 

על המיטה היו מצעים חדשים והיא הייתה חמה והריחה נפלא.

זה מדהים איך הבית הזה למד להכיר אותי בשנה חשבתי לעצמי.

"אני מתגעגעת אליו" אמרתי בקול רם, לא בטוחה למה אני חולקת את זה עם ערימה של אפסים ואחדים.

"אני מבין" הוא ענה.

 

***

 

[05/01/2025 22:19:16]

גם אני מתגעגע אליך הוא חשב.

 

***

 

בוקר יום שני – מנומנם

כשהשעון המעורר התחיל לצלצל כבר הייתי ערה לפחות שעה, אבל לא הייתי מוכנה לצאת לעולם הקר שמחוץ לשמיכה עד שאין ברירה.

"בית, כבה את זה, אני כבר ערה." צעקתי.

"אני מזכיר לך שאב הבית אמור להגיע בעוד כשעה," הוא אמר אחרי שכיבה את האזעקה.

"אני יודעת, אני יודעת" אמרתי וגררתי את עצמי מהמיטה למקלחת בוקר מהירה.

 

"אב הבית הגיע" הבית אמר כשהנחתי את כוס הקפה הריקה בכיור.

פתחתי את הדלת ומצאתי מולי בחור גבוה ובהיר, בשנות ה30 המאוחרות של חייו במדים הכחולים של חברת התחזוקה.

"איפה יאיר?" שאלתי.

"הוא חולה" הבחור ענה והושיט יד ללחיצה "אני שמואל, אבל את יכולה לקרוא לי שימי".

"אני אריקה" לחצתי את היד המושטת.

"אני מתנצל על העיכוב בטיפול, אבל כמה דברים התפספסו בין מתי שיאיר חלה ומתי שהקפיצו אותי."

"אני מבינה," עניתי "הדלת למוסך נמצאת במטבח, בוא אחרי."

***

 

[06/01/2025 10:04:52]

הוא ראה אותה יוצאת עם שימי מהדלת למוסך.

"איזו שתייה להכין לאורח" הוא שאל כשהיא חזרה פנימה.

"תן לי רגע" היא שפשפה את העיניים וחזרה למוסך.

 

"כוס מים קרים" היא אמרה כשהדלת נפתחה שוב "בעצם, שתיים ומשכך כאבים"

"את צריכה לשתות יותר" הוא ענה והניח שתי כוסות וכדור על השולחן.

"תודה" היא אמרה, בלעה את הכדור עם המים ולקחה את הכוס השנייה איתה אל המוסך.

 

"הוא כבר שם הרבה זמן, את רוצה לבדוק אם הכל בסדר?" הוא שאל אחרי זמן מה.
"כן, בטח." היא ענתה והניחה כוס קפה נוספת בכיור.

כשהיא הושיטה יד לפתוח את הדלת, הדלת נפתחה ופגעה לה בפנים.

 

***

 

שני לפני הצוהריים – לא היום שלי

"את בסדר?" שימי שאל והושיט יד לכתף שלי, כנראה לוודא שאני לא נופלת.

"כן, כן," עניתי ונשענתי על הדלת, סוגרת אותה מאחוריו "זה פשוט לא היום שלי."

מבין האצבעות שלי ראיתי את המבט המודאג של שימי. חייכתי, וכשראיתי שהוא מחייך חזרה, פרצנו שנינו בצחוק.

"תודה על העזרה" אמרתי לו כשהובלתי אותו אל הדלת.

"זאת העבודה" הוא אמר וחייך "אבל שמחתי לעזור, אל תתביישי לקרוא לי אם תצטרכי משהו אחר".

"בהחלט" עניתי.

 

***

 

[08/01/2025 19:37:33]

"המזגן כבה פעמיים היום" הוא אמר כשהיא חזרה מהעבודה.

"הבית הזה מתפרק" הוא שמע אותה ממלמלת לעצמה, "קרא לאב הבית שוב"

"אין בעיה" הוא ענה, "אני רואה שהיומן של שניכם פנוי מחר בבוקר, לקבוע?"

"כן" היא ענתה וחיוך קטן התגנב לשפתיה.

 

***

 

חמישי לפנות בוקר – הפוך

שמעתי את פעמון הדלת מצלצל.

"אב הבית בדלת" שמעתי את הבית אומר.

"למה לא הערת אותי?" שאלתי וזינקתי מהמיטה, שמה על עצמי חלוק וכפכפים לפני שאני פותחת את הדלת.

"לא ביקשת" הוא ענה.

"סליחה שלקח לי זמן לפתוח" אמרתי כשעמדתי בדלת, עדיין הפוכה ועוד לפני הקפה הראשון של היום "הבית לא העיר אותי. בוא, כנס"

"לא ידעתי שיש לך בית חכם" שימי נכנס והסתכל מסביב. "סירי? אלקסה? ארנולד?"

"לא, הוא משהו מיוחד – בעלי כתב אותו". אמרתי והובלתי אותו למטבח.

"שלום שימי" הבית אמר, "תרצה לשתות?"
שימי היסס לרגע.

"קפה שחור בלי סוכר" הוא אמר,עיניו מרצדות, לא בטוחות לאן להסתכל"

"אריקה, שאכין לך את הקפה הרגיל?" הבית שאל.

"כן, תודה." עניתי.

 

"הוא באמת מרגיש יותר מסתם עוזר חכם" שימי שבר את השתיקה כשישבנו, מחכים לקפה.

"כן, בעלי היה סוג של גאון" אמרתי, "ניסיתי לחפור בקוד שלו אבל הרוב יושב על שרתים מרוחקים שאין לי גישה אליהם"

"הקפה שלכם מוכן" הבית הצהיר בגאווה ושתי כוסות מהבילות יצאו מפתח באי שבאמצע המטבח והחליקו לכיוונינו.

"היה?" שימי שאל בהיסוס.

"כן," עניתי ולקחתי לגימה מהקפה "הוא היה מעורב בתאונת דרכים"

"אני מצטער לשמוע" הוא אמר.

"הוא שכב על מיטה בבית חולים חצי שנה." אמרתי "הרגליים שלו הלכו, אבל עם זה היינו מסתדרים"

לקחתי עוד שלוק והוא הניח יד על הכתף שלי.

"כל האיברים הפנימיים שלו נמעכו, הוא חי על דיאליזות, בלון חמצן ומה לא?" לקחתי נשימה עמוקה "ובכל הזמן הזה הוא ישב וכתב לי את הבית הזה."

שימי ישב שם, המום.

"אני מצטערת ששפכתי את זה עליך," אמרתי "לפני כמה ימים היה יום השנה ו-"

"זה בסדר" הוא אמר "אולי כדאי שאראה מה קרה למזגן שלך"
"תודה" אמרתי.

 

***

 

[09/01/2025 10:21:56]

"אז מה" של החלונות הגבוהים התנגן כשאריקה נכנסה לסלון.

"הכל בסדר?" היא שאלה את שימי.

"בסדר גמור," הוא ענה לה בלי להוציא את הראש ממתחת לכיסוי המזגן "למען האמת, לא מצאתי שום בעיה. אבל

ליתר ביטחון איתחלתי את התוכנה במכשיר והגז שלך עמד להגמר, אז מילאתי אותו."

"תודה." היא אמרה בחיוך.

 

"תרצו שאכין משהו לאכול?" הבית שבר את הדממה.

"אתה רעב?" היא שאלה.

"האמת היא שכן" הוא הציץ בשעון שלו "אבל אין לי הרבה זמן. סנדוויץ'?"

"בטח" עניתי.

 

"את יודעת?" הוא אמר בין נגיסות בכריך שלו "אם הייתי חשדניסט, הייתי עלול לחשוב שהמצאת את הבעיה במזגן, רק כדי לראות אותי, בכל זאת, עבר פחות משבוע."

"אל תחמיא לעצמך" היא אמרה "אתה חמוד והכל, אבל-"

"אמרת מספיק" הוא קטע אותה בחיוך "אני חייב לרוץ, נדבר בתקלה הבאה."

הוא הפריח נשיקה מלווה בכמה פירורים שהתעופפו לרצפה ויצא.

 

***

 

לפנות צוהריים יום ראשון – בסוף יהיה טוב..

"אז, את בטוחה שאת לא עושה את זה בכוונה?" שימי שאל כשפתחתי לו את הדלת.

"נשבעת לך שהבית הזה מתפרק" עניתי בקול עייף והובלתי אותו פנימה.

 

על הרצפה, צמוד למקרר הונח סמרטוט רצפה ספוג מים.

"זה ככה מאז שבת בבוקר" אמרתי "כל אתמול בישלנו והכנסנו למקרר דברים שהיו במקפיא, שלא יתקלקלו"

"זה עדיין מרגיש לי כמו מזימה להביא אותי לפה" שימי אמר, אחרי שפתח את המקפיא והתחיל להתעסק ביחידת השליטה.

"בית," אמרתי "תגיד לו שלא עשיתי שום דבר למקפיא."

"היא הסתובבה כל שישי עם פטיש ודפקה על מכשירים בתקווה שמשהו יתקלקל," הוא ענה "אבל דווקא במקפיא היא לא נגעה."

"תנו למכונה חוש הומור – הם אמרו – זה יהיה כיף – הם אמרו" מלמלתי.

שימי שילב בהצלחה מרובה הימנעות מהחלקה על הרצפה תוך כדי התגלגלות מצחוק.

"חשבתי שאתה אמור להיות בצד שלי" אמרתי והפניתי לאחת המצלמות מבט זועף.

"אני תמיד בצד שלך," הוא ענה "אבל אומרים שצחוק הוא התרופה הטובה ביותר."

 

***

 

[12/01/2025 10:01:32]

המנוע של המקפיא חזר לעבוד במרץ.

"טוב, התרמוסטט שלך לא עבד" שימי אמר בפנים עדיין אדומות מצחוק "החלפתי אותו ונראה שזה פתר את הבעיה."

"תגיד, אתה רעב?" היא שאלה "כי יש לי סירים על גבי סירים של אוכל שאין סיכוי שאסיים לבד."

"אני אשמח" שימי ענה והוציא את הטלפון שלו "אבל אני צריך לבדוק אם אני יכול להזיז לקוח שאמור להיות לי יותר מאוחר."

"על מי אתה עובד?" הבית שאל "הלו"ז שלך פנוי עד מחר"

"חשבתי שאתה אמור להיות בצד שלי!" הוא אמר והסתכל לכיוון הכללי שאליו הסתכלתי קודם בחיקוי של המבט הזועף שלי.

"כן אני אשמח" שימי הסתכל ישר על העיניים של אריקה וחייך חיוך קטן.

ברמקולים התחיל להתנגן "אינך יכולה"

 

***

 

צוהרי יום ראשון – משתפר

"איפה יאיר?" שאלתי בזמן ששלפנו כלים מהארון.

"אה, הרגתי אותו" שימי ענה, משך בכתפיו והמשיך לערוך את השולחן כאילו הוא סיפר לי שהוא גירד כרטיס מזל אתמול.

אחרי כמה שניות הוא נשבר, שחרר עוד פרץ של צחוק ואמר "האמת היא שהוא חזר לעבוד כבר לפני כמה ימים, אבל ביקשתי ממנו להעביר אלי קריאות שמגיעות ממך."

"אני אשתדל לא להחמיא לעצמי יותר מדי" אמרתי לו בחיוך.

"למה לא?" הוא ענה בפה צוחק "את חמודה" הוא עצר לשנייה והמשיך "והכל"

משכתי אותו אלי ונישקתי אותו.

"המרק מוכן" שמענו את הבית אומר.

 

***

 

[14/02/2025 01:00:00]

[run protocol: nightyNightLove]

 

***

 

בוקר שישי – קשוח

“בוקר טוב!" שימי ענה לי, עליז כהרגלו. "וולנטיין שמח!"

"תוכל להגיע אלי?" שאלתי "כמה שיותר מהר?"

"אני מסיים פה תיקון קטן ובא. הכל בסדר?"

"אני אסביר כשתגיע" אמרתי וניתקתי.

 

'זמר נוגה' התנגן בלופים כבר מהבוקר. ביקשתי מהבית לכבות את זה, אבל הוא רק אמר שהוא לא מנגן שום דבר. ניסיתי להגיד לו שינמיך את הווליום, אבל גם זה לא עבד.

 

"סוף-סוף!" אמרתי כששימי הגיע. "בבקשה תגיד לי שגם אתה שומע את זה?!"

הוא חיבק אותי ואמר "בנסיבות אחרות הייתי זורם עם הבדיחה, אבל לא נראה לי שזה מתאים, את מדברת על 'התשמע קולי'?"

"'זמר נוגה'" עניתי "אבל כן. זה מתנגן מהבוקר ואני לא מצליחה להפסיק את זה."

"אולי ננתק את הרמקולים?" הוא שאל.

"אלו אותם רמקולים של הבית," אמרתי "וחוץ מזה, לא שמת לב למשהו אחר?"

שימי הסתכל מסביב, לא בטוח מה לענות.

"בית," אמרתי "מי נמצא כרגע בחדר?"

"שימי כהן ואת – אריקה" הקול ענה מעל לזמר.

"רואה?" שאלתי.

"בלי בדיחות, בלי ליזום" שימי ענה "הוא אפילו לא בירך אותי לשלום כשנכנסתי. מה קרה?"

"זה בדיוק מה שאני מנסה להבין מהבוקר" אמרתי.

"אמרת שיש לך גישה לקוד, לא?" הוא שאל "אולי נוכל לגלות שם."

"אמרתי לך גם שאין לי גישה לרוב מה שרלוונטי." עניתי והעברתי יד בשיער שלי.

"את מעדיפה לשמוע את 'התשמע קולי' לנצח?"

"זה 'זמר נוגה'" עניתי "אבל יש בזה משהו"

רצתי להביא את המחשב הנייד.

 

"זה נראה לי כמו סינית," שימי התיישב על הספה לידי "מה זה אומר?"

"אין לי זמן ללמד אותך תכנות כרגע" אמרתי והעברתי יד על הרגל שלו "אני צריכה להפסיק לשמוע קולי"

"את מתכוונת ל'זמר נוגה'?" הוא שאל בחיוך ועניתי לו עם אחד משלי.

 

"שום דבר פה לא דומה למה שהיה קודם," אמרתי "כל הקשרים לשרתים המרוחקים כבר לא פה וגם מה שנשאר הוא קמצוץ ממה שהיה קודם."

"אני אעשה כאילו הבנתי משהו מזה" שימי גיחך.

"רגע, יש פה הערה" אמרתי, מתעלמת מההלצה "כתוב פה 'אריקה, זה בשבילך' ואז יש קישור לקובץ וידאו"

האצבע שלי ריחפה מעל הכפתור של העכבר למשך כמה שניות לפני שהצלחתי ללחוץ עליו.

 

הסרטון הציג טקסט שחור על גבי לבן "בשורה שמתחת לקישור לסרטון הזה, יש פקודה שתפסיק את הזמר הנוגה"

לא עצרתי את הסרטון, זה יכל לחכות עכשיו.

התמונה התחלפה ליוסי, בעלי, שוכב בכותונת בית החולים ומחובר לאינספור מכשירים ומוניטורים. לא התגעגעתי ללראות אותו ככה, אבל בהחלט התגעגעתי אליו.

"היי ריק-ריק שלי" הוא אמר "אני כל-כך מצטער שהייתי חייב ללכת, אבל אני שמח שלא הייתי חייב להשאיר אותך לבד"
הוא לקח שאיפה ארוכה לפני שהמשיך "השארתי חלק ממני איתך ואני שמח שאותו חלק היה שם כדי לעזור לך להמשיך הלאה" הוא שוב עצר כדי לאזור כוחות "עכשיו כשאת ממשיכה, אני חייב לעזוב אותך, אבל את שוב לא נשארת לבד"

הוא עצר לרגע ועצם את העיניים, הוא אף פעם לא רצה להראות לי שכואב לו, אבל אף פעם לא יכולתי לפספס את הרמזים.

"ואתה, שבטח יושב איתה עכשיו," הוא המשיך "יש לך אישה מדהימה בידיים, והיא בחרה בך, אז כנראה שיש בך משהו. אל תאכזב אותה."

יוסי חייך אלי בפעם האחרונה והסרטון הסתיים.

 

לפני שהרצתי את הפקודה, נתתי לחלונות הגבוהים לשיר לי את הזמר הנוגה שלהם בפעם האחרונה.