ראשוני האתאיסטים

המקרה שמסופר כאן קרה לפני שנים רבות. בערך בזמן שבני האדם  החלו לזנוח את פסלי האלים וללכת אחרי אל אחד, שהובטח להם שהוא הגדול והכביר מכל מה שיש ביקום והיחיד שקיים בעולם ושאין מלבדו.

בעת ההיא  בתוך שבט מדברי בקרבת הים הכחול גרה משפחה.  אם ואב ושני בנים. הם גרו בבית קטן ובו שני חדרים.
בחדר אחד גרו האב ובנו הבכור ובחדר השני האם עם בנה הקטן.
שני הבנים לא דמו אחד לשני כלל  ולמרות שרק קיר דק הפקיד הם. היו חייהם שונים כאילו חיו בגלקסיות נפרדות.

בשעות הבוקר המוקדמות בזמן שהשמש בקושי הספיקה להאיר היו יוצאים האב ובנו ביחד עם שאר גברי השבט לצוד. האדמה המדברית הייתה צחיחה ורק אחרי שעה ארוכה היו מגיעים הגברים לאזור ירוק ופורה של נקיקים ומעיינות . באזור זה חיו הנמרים והאיילים וכלבי הפרא . את האיילים  היו צדים ואילו מכלבי הפרא  ומהנמרים העדיפו להימנע. ציידים רבים כבר נטרפו בקרבות איתם.
האב ובנו היו המוכשרים שבציידים והאמיצים שבהם. גופם היה חזק וזריז ותנועותיהם מדויקות. בעיקר התבלט האח הבכור שגדל והפך לצייד הנוראי והאכזרי ביותר,  ולעיתים כשהצליח להרוג היו עיניו עוטות זיק פראי של אושר.
הוא היה גם היחיד שלא פחד מכלבי הפרא. ופעמים רבות בסיומו של ציד מוצלח היה משאיר חלקים של טרף לאחד מהכלבים שהתרגל לעקוב אחריו מרחוק ,וזאת  למורת רוחם של הציידים האחרים שיראו  ממנו ומאביו ולא העזו להגיד מילה.

הבן הצעיר היה מתעורר עם אמו כשהשמש כבר העירה במלוא עוצמתה . בחדר הקטן היה חם והריח הראשון שעלה באפו כשהתעורר היה ריח הזיעה המתוקה של אמו,  שלרוב הייתה עדיין ישנה. כשהיה ילד רך בשנים גם הרבה אחרי שהפסיק לינוק היה מתעורר וראשו מונח ברוך על שדה של אמו או על ביטנה .
אך כעת כבר היה  נער וכמו בלי שהתכוון החל לישון מעט רחוק יותר, ועדיין לרוב כשהתעורר היו הוא ואמו אוחזים ידיים או נוגעים קלות אחד בשני תוך כדי שינה.
אמו של הילד הייתה אישה כבדת גוף ועצלה ומגיל צעיר התרגל הבן להעיר את אותה ולזרז אותה והיה מזיז את כתפה ברוך עד שהייתה מתעוררת. לעיתים היה מחליט להעירה בדגדוגים ואז הייתה מתפתלת וצוחקת תופסת אותו תוך כדי שינה ונאבקת אתו. בזריזות היו אוכלים ארוחה קלה ויוצאים ללקט את מעט הצמחים שגדלו באזור. לרוב היו מגיעים כשכבר כל הנשים היו  באמצע הליקוט ורק בגלל מעמד האב בשבט אף אישה לא העיזה להגיד דבר, לפחות לא בפניה של האם.
אולם מאחורי גבה היו הנשים האחרות מרכלות עליה צוחקות על כובד גופה איטיותה ועצלנותה ומרכלות ברשעות מהולה בפחד על בעלה ובנה הבכור המוזר והפראי. ניראה היה שהאם מעולם לא שמה לב לכך והייתה תמיד לבבית לכולם.

כשקרני השמש האחרונות לטפו את האדמה הצהובה הייתה כל המשפחה חוזרת הביתה. והיו יושבים בשתיקה ואוכלים את ארוחת הערב שלהם. חלקים מבשר הציד ומעט מהלקט שנאסף. סדר ברור וקבוע היה בחלוקת המזון. תחילה היה האב בוחר לו את אשר רצה ואז הבן הבכור ולאחר מכן הבן הצעיר ולבסוף האם. לאחר הארוחה היו פורשים לחדרים עייפים מעמל יומם. האם הייתה נרדמת במהירות והבן הצעיר ישב לבדו. לא קשה היה לו עם זמני הבדידות האלו . נפש עדינה הייתה לו שגדלה והתעדנה ברוך חיבוקה של אמו .היה יושב לו על המחצלת מדמיין דמיונות ממציא לעצמו המצאות וסיפורים שונים. פעמים רבות דמיין איך זה יהיה להצטרף לאביו ולאחיו הבכור לציד.  היה אוהב לדמיין את מראם של הנמרים ושל כלבי הפרא והיה מדמה בליבו כיצד הוא צד זריז וחזק כאחיו וכך היה נירדם.
בחדר השני נהג האב לעשות עם בנו את מה שאמור היה לעשות עם אשתו . מאז שהיה נער נמשך הדבר ואם בהתחלה הפך המעשה את הילד לכנוע ומפוחד הרי שעכשיו התפתח בו צד אחר. רצון לפגוע ולהשחית עלה וגדל בו. יותר מכל שנא את אביו ולא הפסיק לתכנן איך יהרוג אותו ויפטר ממנו. גם את אמו שנא על כך שנטשה אותו.
חכם היה ואמיץ , שני דברים הוא ידע : אם יפגע באביו באופן גלוי דינו מוות. אך ידע גם שכבר חזק הוא מאביו וזריז ממנו. מוחו רקם תכניות ופסל אותן. אך לאחרונה תכנית מסוימת החלה לתפוס צורה.

באחד הערבים חזרו כולם הביתה מוקדם. ערב חג היה, אחד החגים החדשים של האל החדש .
לפני שהלכו אל החגיגה , התבונן האב בבנו הצעיר ואמר:  ממחר תצטרף אלינו לציד ובלילה  תבוא לישון איתי אחיך כבר גדול ואחרי החגיגה יקבל מקום משלו כמו שמקובל. שתיקה נפלה בחדר הקטן. עיניו של האח הצעיר אורו בגאווה ובציפייה. האם פתחה את פיה כמנסה להגיד משהו אך סגרה אותו ולא אמרה מילה. האח הבכור קמץ את אגרופיו ונעץ מבט באביו אך רק לשנייה ואז הסיט את מבטו. וכך יצאה לה המשפחה מביתה.
כשהגיעו החגיגה כבר הייתה בעיצומה. רבים רקדו ושרו באקסטזה דתית לאל החדש חלק התחננו וביקשו  בקול רם את אשר על ליבם.  המקום היה צפוף ומחניק .
בשלב מסוים נפרד הבן הצעיר מאמו הוא לא ידע בעצמו איך זה קרה, אך הוא נשאר לבדו. הרעש והצפיפות היו קשים לו ולכן חמק מהחגיגה והלך לטייל בקו המים ושם שקע שוב במחשבות ובדמיונות שכל כך אהב.

זמן רב עבר ופתאום שמע אנשים קוראים בשמו ודמויות מתקרבות אליו בחשכת הלילה.  הוא התקרב אליהם, היו אלה  אנשי השבט שלו. אחת הנשים רצה אליו וחיבקה אותו "ילד יקר ומסכן יצור קטן ואומלל מה נורא מזלך כמה מר גורלך" כך המשיכה לבכות ולמלמל ולחבק. הבן השתחרר מאחיזתה והנה אחיו הגדול בא אליו  ואומר לו. "אבא ואימא אינם עוד כלב פרא התגנב למחנה וטרף אותם כשהיו בדרך חזרה ".
הבן הצעיר החוויר שפתו התחתונה רעדה עיניו דמעו והסתכלו בעיניו היבשות של אחיו . אני רוצה לראות אותם אמר בקול רועד. אין לך מה לראות אמר לו אחיו הגדול . הגופות מרוטשות והרוסות . האח הצעיר נרעד, היה ניראה כאילו כל רגע הוא יתמוטט על האדמה. אך פתאום התחיל לרוץ מהר לכיוון ביתו ואחיו הולך אחריו שותק ולא עושה כלום על מנת לעצור בעדו.
כשהגיע וראה את המחזה הנורא לא יכול היה להוציא מילה מפיו אפילו לא לנשום . אט אט צנח ארצה כאילו גם הוא מת ונטרף.  בא האח הגדול ואסף אותו והרים אותו ופסע בשתיקה אל הבית הריק שממנו יצא המשפחה אל החגיגה יממה קודם.
כשהתקרבו לבית פתח האח הצעיר את עיניו לשנייה  וכמו מתוך חלום ראה שני עיניים גדולות פראיות מסתכלות עליו ואז עצם עיניו שוב לשעה ארוכה.

כשהתעורר היה לבדו בחדר הקטן ללא ריח זיעת אמו וגופה הרך. ליבו היה מלא צער ושעה ארוכה שכב ובהה בתקרה.
בזמן הזה בחוץ התרחשה מהומה גדולה שבט נודד הגיע לאזור והחל במלחמה. למען האמת ההתקפה הייתה מתוכננת זה מספר ימים ובני השבט השני רק חיכו להזדמנות. כשראו המרגלים את המסיבה הגדולה והמהומה שלאחר מכן הבינו שזאת ההזדמנות שלה חיכו.
לפנות בוקר כשהשמש עדיין לא עלתה פשטו על הכפר. אנשי השבט הלומי שיכר ומותשים ממאורעות הלילה לא הספיקו להתארגן ולהשיב מלחמה. השבט הפולש רצח ובזז ככל שיכל. והאל הגדול שרק אתמול התפללו אליו בכזאת להיטות שתק. לא תהיה זאת פעם ראשונה וגם לא אחרונה שישתוק לנוכח זוועות נוראות. אבל נסתרות דרכיו.

מי שלא שתק היה האח הבכור . הוא נלחם בכל כוחו וכשהבין שהקרב אבוד החליט לפחות להציל את עצמו ואת אחיו. הוא רץ אל הבית ופתח את הדלת ושם מצא את אחיו הקטן שוכב חסר מעש כמעט כאילו כבר איננו בין החיים. קום הוא צעק אליו חייבים להסתלק השבט שלנו הותקף אך האח הצעיר לא זז. בא האח הבכור והקים אותו ומשך אותו אחריו כאילו הייתה בובה שנשמת חיים אין בה והיא הולכת במין אוטומטיות מכנית לאן שייקחו אותה. מספר דקות אחרי שכבר יצאו אל המדבר נזרק לפיד בוער אל הבית הקטן ושרף אותו עד היסוד.

שעה ארוכה הלכו עד שהגיעו לאותו אזור של נקיקים ומעיינות שבו נהגו האב ובנו לצוד. האח הבכור הוביל את אחיו הקטן אל מערה ושם השאיר אותו ונעלם. ישב האח הצעיר ובפעם הראשונה בחייו היה ראשו ריק ממחשבות ומדמיונות , אפלה השתלטה על מוחו.
לפתע נרעד בבהלה, עיניים אדומות ענקיות בהו בו. כשמיקד את מבטו ראה מולו כלב פרא ענק עם פרווה אדומה חומה ועיניים בוערות.  הוא נדחק אל הקיר בפחד.  מעולם לא ראה לפני כן כלב פרא חוץ מאשר בדמיונו.  וכלב זה היה גדול ונורא יותר מכל אשר דמיין . הכלב התקרב אליו , האח הצעיר עצם את עיניו באימה ודימה כי תכף הוא הולך להיטרף כהוריו , ולמרות ששעה קלה לפני כן ייחל למותו כעת התעורר בו יצר החיים.
הוא קמץ את אגרופיו והתכונן בייאוש לקרב האבוד. הכלב קרב אליו ועצר במרחק נגיעה ממנו ,ואז צנח על הרצפה בכבדות ליד האח הצעיר. הנער היה המום, לאט  הרפה  הנער את אגרופיו וישב בוהה ביצור המדהים ששכב לידו . אחרי שעה ארוכה שלח יד מהוססת והחליק אותה בזהירות על פרוות הכלב. כשראה שאין לכלב הפרא כל כוונה להתנגד ליטף אותו שוב ושוב שעה ארוכה. לבסוף מותש מהמאורעות הנוראיים של הימים האחרונים נירדם וראשו צנח בכבדות ונחת  ליד גופו הכבד של היצור שרק לפני שעה קלה חשב שהולך לטרפו. כשהתעורר הנער שכח לרגע את כל אשר אירע ודימה כי הוא שוב שוכב ליד אמו . הוא שלח יד ללטף את עורה הרך וכשנתקל ברצפה הקרה של המערה שב אליו בבת אחת כל אשר אירע.  הוא התנער והתיישב, כאשר התרגל לאפלה  התבונן סביב, אחיו הבכור ישב מול מדורה קטנה. ריח מוכר של בשר צלוי הגיע אליו והזכיר לו פתאום שלא אכל כמעט יומיים. הוא קם והתקרב אל המדורה ואל ריח הבשר ופתאום נרעד שוב כשראה עיניים אדומות מביטות בו , אבל אז נזכר ונירגע.
הוא התיישב ואכל את ארוחתו הראשונה מזה יומיים ביחד עם אחיו הבכור ועם הכלב הפראי ששכב לידו והניח את ראשו על ברכיו.

כשהתעורר בבוקר אחיו שוב נעלם וכך גם הכלב. בזהירות יצא מהמערה והחל לשוטט עיניו לא יכלו לשבוע מהמראות שסביבו. הכול היה כל כך ירוק ושונה מהמדבר הצחיח שבו גדל. הוא זיהה רק חלק קטן מהצמחים שראה וסקרנותו הלכה וגדלה . הוא התכופף אל הקרקע וניסה לאפיין את הצמחים השונים שראה כפי שלמד מנשות השבט. בזכות השנים הרבות לצד אמו הצליח לזהות ולהבדיל בין הרעילים לאלו הטובים למאכל או לרפואה. שעה ארוכה שוטט ואסף צמחים שונים. לפתע שמע רעש של מים חזקים כמו ים גועש . הרעש משך אותו והזכיר לו את הים שכל כך אוהב בחייו הקודמים. הוא הלך בעקבות הרעש  והגיע למפל גדול וגועש.  הוא עמד נפעם מעולם לא ראה מפל לפני כן. שעה ארוכה בהה במפל ולא שם לב שהשמש כבר מתחילה לשקוע. לפתע חש מגע בידו הוא הסתובב וראה את הכלב עומד לידו ואתו אחיו הבכור ובידיו חלקי בשר חי. בוא אחי אמר הבכור. בוא נלך הביתה.
במערה הקטנה שוב נדלקה האש והפעם אל הבשר הצטרפו תבלינים וצמחי מאכל שונים . האוכל הונח על ריצפת המערה הקרה. בשתיקה ובלי לחשוב יותר מידי על סדר האכילה אכלו שלושת השותפים. ואז ישבו מול המדורה עד שנרדמו.

הזמן עבר , הקיץ הלוהט התחלף בסתיו קריר ונעים.
בכל בוקר היו יוצאים שלושת השותפים לעמל יומם. הבן הבכור לציד והצעיר לליקוט, כלב הפרא היה מצטרף פעם לזה ופעם לזה ולפעמים נעלם לזמן מה. הבן הצעיר למד יותר ויותר על הצמחים באזור. עם הזמן יצא מקיפאונו ובמקום לשקוע בצער על כל מה שקרה נהנה מהשפע שלו זכו במקומם החדש. הוא התחיל להסתכל על אחיו בעיניים מעריצות. יותר ויותר והבין שרק בזכותו הוא עדיין חי , אסיר תודה היה לו על כך וגם על המקום הזה שהביא אותו אליו. מידי פעם עלה במוחו ביטוי " הארץ המובטחת" ככה הרגיש במקום החדש שופע המים והצמחייה . אולם לא לנצח יכלו להישאר במקום הזה כי בתקופת החורף הנחלים שוצפים והמים הנהדרים הופכים למלכודות מוות בצורה של שיטפונות עזים.

האח הבכור ידע זאת ולכן באחד הערבים הודיע שעליהם לעזוב בקרוב. כששאל הנער הצעיר מדוע עליהם לעזוב מקום נפלא זה סיפר לו האח הבכור על השיטפונות. שעה ארוכה דיבר וסיפר לאחיו על כל אשר ראה. על החיות המתות שלא הספיקו לחמוק. על שטף המים האדיר שמגיע בפתאומיות. על ציידים שנלכדו בזרם המים האדיר ונעלמו לעד. האח הצעיר הקשיב מרותק. איש שתקן היה אחיו ולרוב כמעט ולא אמר מעבר למה שנחוץ. הנער שהיה רגיל לשתיקות לא ניסה אף פעם לדובב את אחיו לדבר יותר. אף לא דמיין שזה בכלל אפשרי.  מאז אותו לילה נפתח ביניהם צוהר והלילות הבאים התמלאו בשיחות . שני האחים שגדלו בבית שהשתיקה הייתה מרובה בו על הדיבור גילו שהשיחה מקלה ומורידה מהנפש מעמסה שאפילו לא היו מודעים לקיומה.

הגיע הזמן לעזוב. כלב הפרא ליווה אותם בדרך. ימים ולילות הלכו במדבר והתקיימו מהצידה שלקחו . כשהגיעו לפאתי העיר עזב אותם הכלב . הרבה נוודים וקבצנים התגודדו בפאתי העיר אך השומרים חסמו את הכניסה ונתנו רק לחלק מהאנשים להיכנס  . נדחקו האחים בין ההמון ,גובהו וכוחו של האח הבכור עזרו להם להגיע לכניסה אך כשראו השומרים את מבטו הפראי נרתעו.  האח הצעיר התקרב אל השומרים והגיש להם פרי מוזר למראה. תחילה השומרים היססו מעט אבל אחר כך טעמו. ואז אחרי שאכלו עוד ועוד מהפרי וגם דרשו להשאיר כל מה שעוד נשאר נתנו לאחים להיכנס. העיר הייתה מקום שונה מכל מה שהאחים ראו עד כה. שונה מאוד מהשבט הקטן שבו גדלו. הבתים היו בנויים מאבנים עצומות והיו גדולים וצפופים.  סמטאות העיר היו צרות והמון אנשים התהלכו בהם.
רוכלים עמדו בצידי הדרך ומכרו סוגי מזון שונים תכשיטים ותבלינים.
האח הצעיר מצא פינה פנויה ושם הניח את הצמחים שהביא עמו. תחילה איש לא ניגש אליו אולם אחרי כשעה ניגש אליו איש זקן וקנה תבלין . אחר כך ניגשה אליו אם צעירה עם תינוק מייבב בזרועותיה. גופו של התינוק היה מכוסה בפריחה  אדומה שהציקה לו . האח הצעיר הסתכל היטב ואז בחר את אחד הצמחים שהביא ונתן לאם. האח הצעיר היה מאושר אמנם הרווח היה דל אך הייתה זאת הפעם הראשונה בחייו שהרגיש שהשיג משהו בזכות עצמו .

הוא הסתכל סביב ולא ראה את אחיו הבכור. בהלה אחזה בו אבל אז נזכר שלא קרה עדיין שאחיו אכזב אותו. ואכן אחרי שעה קלה חזר האח וקרא לו לבוא אחריו. הם צעדו בקור והגיעו למבנה שנראה נטוש ושם התמקמו. האח הגדול הביא שמיכות עבות ואוכל שניראה שבושל לא מזמן. כששאל אותו האח הצעיר מאיפה זה, ענה לו שלקח את זה מאחד הבתים. גנבת??? שאל הצעיר. אחיו הגדול הסתכל עליו ואמר לו. " אני מעדיף להיות גנב  מאשר לתת לך למות מקור בלילה". שתק האח הצעיר כי ידע שיש אמת בדברי אחיו. ואם זאת כבר ידע לזהות כבר את האפלה שמסתתרת בעיני אחיו ופחד ממנה אך העדיף שלא לשאול עוד.

שנה שלמה שהו האחים בעיר. שמו של האח הצעיר הלך לפניו . יותר ויותר אנשים הגיעו אליו כדי לקנות צמחים לרפואה . יכולתו לאבחן את צורכי האדם שמולו הידע שלו והיצירתיות הפכו אותו למטפל מושלם.
האח הבכור עם זאת המשיך להיות צל שחולף בלילה בשכונות העיר. צייד היה וצייד נשאר ואם לא ניתן לצוד חיות אז יעבור לצוד בני אדם. יש שיגידו ששנות אור מפרידות בין שני הדברים ויש כאלו שיטענו שהמרחק בניהם הרבה יותר קצר מכפי שניראה לעין.
בעיר החלו שמועות על שודד אכזר שאורב בפינות חשוכות  תוקף ובוזז היו סיפורים אפילו יותר איומים על השודד ועל מעשיו.

יום אחד הגיעה אל האח הצעיר בקשה. המלך בכבודו ובעצמו מבקש לראותו . נרגש הלך הנער לארמון. זה היה המבנה המפואר ביותר שראה בימי חייו. כשנכנס לארמון והתקרב אל כיסא המלך הרגיש איך ליבו פועם בחוזקה וגרונו יבש . הוא נעמד מול מושב המלכות נושא עיניו אל היושב בראש.
בכיסא המלכות ישב גבר בא בימים עיניו היו שחורות וחודרות והוא הסתכל ישירות לתוך עיני הנער כמבקש לקרוא את נשמתו. ואז דיבר, וסיפר על ביתו הצעירה שחלתה וכבר מספר ימים יושבת במיטה ולא קמה וביקש מהמרפא הצעיר לראותה.

 

כשנכנס הצעיר לחדר היכה באפו ריח מוכר שכמו שכב שנים במגירה נסתרת במוחו . ריח מתוק של זיעת אישה. הנערה הייתה חיוורת שכבה  במיטתה והתנשמה בכבדות. חזה הגדול עלה וירד עם כל נשימה ולמרות השמיכה הכבדה ניראה היה כי גופה כבד וגדול ורך. הנער הסתכל שניה כמהופנט אך מיד התנער וניגש למלאכה. ימים ולילות טיפל בנערה במסירות  ולא זז ממנה עד שהבריאה . וכשהבריאה כבר הייתה נפשם כרוכה זו בזו. המלך שהיה איש חכם וראה בנער הצעיר עדינות נפש ותבונה רבה לא התנגד.
אז ניזכר הנער באחיו. כה גאה היה בעצמו שעכשיו אחרי כל התקופה הארוכה שבה אחיו דאג לו סוף סוף יוכל הוא לדאוג לאחיו ולהיטיב עמו. בשמחה ביקש מהמלך רשות ללכת ולחפש את אחיו. וכך יצא אל העיר כבר לא נווד ואביון כפי שהגיע אלא מרפא צעיר ומוכשר שאהבתה של בת המלך מאירה עליו. כל היום חיפש האח הצעיר את אחיו ולא מצא אותו.
מודאג ואכול רגשות אשם חזר לארמון.
תמיד הרגיש כאילו הוא זה שצריך את אחיו אך ככל שחשב על כך יותר הבין שמאז שהגיעו לעיר המצב השתנה וכעס על עצמו שלא הבין זאת קודם.

 

 

 

לבסוף עלה רעיון במוחו למחרת בבוקר הלך אל המבנה הנטוש בו שהו. הוא ראה את אחד הנוודים שהתגורר  במבנה ושאל אותו על אחיו. הנווד גיחך ואמר "רוב הסיכויים שתמצא את גופתו זרוקה מחוץ לחומות העיר וזה בתנאי שחיות הטרף לא כילו אותה". האח הצעיר הרגיש איך בפעם השנייה בחייו נפשו רוצה למות כלום לא עניין אותו באותו הרגע לא אהובתו לא הארמון ולא הרפואה נפשו יצאה לאחיו. הנער כמעט והתמוטט אך יד איתנה אחזה בו היה זה אחיה הבכור של בת המלך , הנער הצעיר מצא חן בעיניו והוא החליט לסייע לו בחיפושיו .

יצא הנער אל החומות ובן המלך וחייליו מלווים אותו, כחץ עברו בחוצות העיר.
כשהגיעו אל שער העיר שאלו את השומרים אם ראו אדם בעל תיאור מתאים.  אחד השומרים אדום שיער וזקן ניגש מהוסס אל בן המלך ואמר שאכן לפני כיומיים נתפס סוף סוף אדם הדומה לתיאור והוא השודד האכזר שהטיל אימה על העיר " גופתו זרוקה לא רחוק מכאן" אמר ". זרקנו אותו אחרי שבני העיר כילו בו את זעמם". הוא הוסיף ואמר שלא משנה מה עשו לו היה מגיע לו לחיה הזאת עונש הרבה יותר חמור. הנער נרעד אך לא היה זמן. הוא רץ מהר ככל יכולתו אל המקום שאליו הצביע השומר ושם זרוק ומרוטש שכב אחיו. לא הייתה נקודה בגופו שלא הייתה פצועה או חבולה אך כשהתקרב האח הצעיר  גילה שאחיו עדיין חי. מיד אספו אותו הניחוהו בעדינות בעגלה ודהרו בחזרה לעיר. בדרך לארמון התגודדו סקרנים רבים וכשראו מי שוכב על העגלה קראו קריאות כעס ובוז. אך העגלה המשיכה בדרכה מוגנת על ידי השומרים עד אשר נכנסה לארמון.

ימים רבים טיפל הנער באחיו ולא שם ליבו לשום דבר אחר. בהדרגה התאושש האח הבכור פקח עיניו והחל לאכול ולדבר.
באחד הלילות אחרי שסיים לטפל באחיו ישב לידו ושוב לא יכול היה לעצור בעצמו.
"מה עשית אחי" הוא שאל "מה עשית לאנשי העיר שרצו כל כך במותך?"
האח הבכור שתק בהתחלה ואז הסתכל בעיני האח הצעיר ואמר " הדברים שעשיתי לא שייכים לעולמך ולכן עדיף שלא אומר לך דבר"
נאנח הנער ואמר " אל תחסוך ממני כבר בגרתי ראיתי מוות ומחלות וכאב ואנשים פצועים וכאלה שנטרפה עליהם דעתם ספר לי הכול אחי ואל תחסוך מימני"

ואז סיפר לו האח הגדול איך גנב ורצח ואנס ואף תיאר חלק מהמקרים. בקול שקט ורגוע דיבר כאילו הוא מדבר על ענייני היום יום. עיניו של האח הצעיר נמלאו דמעות, הסיפורים היו נוראיים אך הוא הישיר מבט והקשיב עד הסוף ולבסוף שאל "מדוע עשית זאת אחי מדוע עשית את כל המעשים הנוראיים האלה?"  "כי בעולם הזה" ענה האח הבכור אין חוקים ואין אלוהים כל הדברים הנוראיים האלה שעשיתי רבים עושים אותם ברשות החוק וברשות האל ובחשכת הלילה בבתים .  כל בני האדם אם רק תהיה להם ההזדמנות לפגוע באחר בלי לשלם מחיר יעשו זאת.
האח הצעיר שתק זמן רב לפני שענה בזמן הזה חשב על דברים רבים שכמו נחבאו במוחו זה שנים. על המוות של הוריו על הכלב הפראי על אביו השחקן והקשוח על אחיו כשהיה צעיר עם עיניים כבויות מתהלך כצל בבית. ללא צורך בעוד במילים הבין הכול. לא יכול היה לשנוא את אחיו את חברו הטוב ומצילו ,את הנפש המעונה בתוך הגוף השבור שישבה לידו .חרש קרב אליו חיבק אותו ושתק.

המלך קרא אליו את הנער כשקיבל אותו הפעם לא ישב בכיסא המלכות אלא בכיסא פשוט מתחת לעץ הזית שכל כך אהב. כשהנער התקרב הוא סימן לו לשבת לידו. " האם אתה יודע מה עשה אחיך?" שאל המלך ,הנער הנהן בראשו. הסתכל עליו המלך זמן ממושך ולבסוף אמר. " דינו של אחיך מוות המעשים שעשה הינם נוראיים אך  מכיר אני את נפש האדם היטב את הטוב שבה ואת הרע שבה ויודע שלרוב הם שוכנים יחד . אינני יודע מה עברתם אך רואה אני כי נפשך קשורה אליו וכי בלעדיו אין לך חיים. שני הצעות לי אליך ועליך לבחור אחת מהן.  תתחתן עם ביתי ותחיה אתנו בארמון ואחיך יושלח לכלא שם ימות כנראה תוך זמן קצר ממחלה מרעב או מידי אסיר אחר. או עזוב יחד עם אחיך צאו מעירי ואל תשובו לכאן לעולם. ללא היסוס בחר הנער באפשרות השנייה.

לאחר שהאח הבכור התחזק יצאו שניהם מהעיר.
רגליו של האח הבכור כבר בקושי נשאו אותו פצוע ונכה נשאר מאותה התקפה של אנשי העיר.
יחד הלכו עד שהגיעו לאזור של מערות אשר לשפת הים ושם התמקמו.
השמועה שמרפא צעיר ומוכשר נמצא באזור התפשטה. רבים היו מגיעים לבקש רפואה ועצה טובה. האנשים שהגיעו השאירו מזון ושמיכות וכל מיני דברים הדרושים לאדם בחייו היום יומיים.
כך חיו שנים רבות זה לצד זה . האח הגדול הבריא לאיטו וחזר ללכת מעט. המציא לעצמו חכה ודג דגים.

לאחר שנים רבות באחד הימים התעורר האח הצעיר וראה באחיו הבכור מחלה שכבר הכיר וידע שלא נותר עוד זמן רב. חרש הכין תערובת של צמחים ושתה ממנה קצת  הימים החלו להתארך כוחו של האח הבכור הלך ונגמר. האח הצעיר המשיך לשתות את תערובת הצמחים.
לאחר ששתה היה גופו נחלש וראשו נמלא בחלומות והזיות מוזרות. שעות ההזיה התארכו יותר ויותר. דברים רבים ומוזרים ראה בחלומות אלא עבר ועתיד התערבבו . ראה את כלבי הפרא משוטטים וטורפים ראה את אחיו כאחד מהם ואז ראה את פני אמו צוחקות ולראשונה חש בחלומו זעם על הצחוק הזה. גם דברים אחרים ראה משונים יותר ויותר. ספינות ששטות באוויר ומגיעות אפילו לכוכבים . מכשירי מתכת מוזרים ובתוכם אנשים חיים ומדברים וזזים.
הרבה מוות ורוע ראה  שנעשה על ידי בני אדם  בשם האל . ובכל פעם שם האל היה שונה אך המוות לא השתנה.
וגם ראה אנשים, שלדי אדם מובלים אל תאים וריח נורא של בשר שרוף עולה מהם . נרעד הנער וגופו נמלא זיעה קרה.
רק את האל לא ראה.

כאשר התעורר התבונן באחיו השוכב בכניסה למערה השמש האירה עליו ברכות ופניו נראו חלקים כפני נער. הבין אז המרפא שהסוף קרוב ובכוחותיו האחרונים עמד מתנדנד והלך עד שהתמוטט ונשכב לידו. וכך שכבו קרובים אחד לשני עד שנרדמו ולא קמו עוד.