הסיפור של הבית

אטור עומדת על קצה הגג, כפות רגליה היחפות חופנות את הזווית שבה הקיר האופקי נושק לאנכי, ופניה לשמש השוקעת מאחורי הרי הגבול. הגלימות הצהובות שלה מתרוממות עם משב רוח, חושפות את קרסוליה וחלקן התחתון של שוקיה.
"אטור," אני קוראת לה. היא מסתובבת אלי.
אטור לא יפה. התווים שלה נוקשים ולא מתואמים, והעיניים שלה – צהובות כמו עיניים של ציפור טרף – שקועות עמוק בגולגולתה.

כשהיינו קטנות, הייתי אומרת שאנחנו דומות, עם העור השחום כמו קליפת עץ והשיער השחור המקורזל בצפיפות. אטור מעולם לא הסכימה, וכשגדלנו הוכיחה שצדקה – כי אני כן יפה, הפנים שלי עגולות ותווי שטוחים מעט בצורה חיננית.
"אננוסי," היא מכירה בנוכחותי.
"ארוחת הערב מוכנה."
היא מצמידה את סנטרה לחזה לאות ששמעה, אבל לא נעה.
"בואי," אני מבקשת.
"בואי את אליי," היא מחזירה לי באותו מטבע.

ידה מושטת אליי, כף היד פתוחה בהזמנה. אני רוצה להניח את ידי בידה, אבל במקום זאת ציפורני ידי השמאלית ננעצות במפתן הדלת. חמש שריטות בצורת סהרונים מצטרפות לעשרות שריטות דומות. אני לא יוצאת, אף פעם.
"לא." אני מנערת את ראשי.

היא נאנחת ושפתיה נפרדות מעט זו מזו, הלחות של פיה מבריקה. אני יודעת שהיא רוצה לומר משהו, ואני יודעת שהיא תשתוק.

"בואי, האוכל יתקרר."
היא מצמידה את שפתיה והמילים נבלעות חזרה, כפי שעשו אתמול ולפני יומיים ולפני שלושה.
היא הולכת אחרי כשאני סבה בחזרה אל תוך הבית. אני שומעת את נשימתה ואת כפות רגליה היחפות לוחשות כנגד העץ כשאנחנו יורדות בגרם המדרגות המסולסל אל המסדרונות הארוכים. משני הצדדים של המסדרון כל הדלתות נעולות. אני נעלתי אותן אחרי שכולם הלכו, אין טעם להשאיר חדרים פתוחים אם אף אחד לא גר בהם.
"את מתגעגעת לפעמים?" אני שואלת פתאום בעוד אנו יורדות במורד עוד גרם מדרגות אל קומת הקרקע. אטור משמיעה קול חרישי בשפתיים סגורות, אז אני מבהירה: "את מתגעגעת אליהם," אני מחווה בידי השמאלית על השקט שסביבנו, "כולם."
"לא."
"אף פעם?"
היא נאנחת ועוצמת את עיניה לשבריר שניה. "אף פעם."
אני לא יכולה לומר את זה. אני מתגעגעת למשפחה שלי ולאופה ולבת הקטנה שלה שהייתה בוכה עד שכל הפנים שלה היו אדומות ומוכתמות דמעות ונזלת. הם ברחו כולם כשהשליח עם החדשות על המרד הגיע. רק אטור ואני נשארנו.
"את יכולה ללכת אחריהם," היא מציעה. הקול שלה מגיע מרחוק, אולי זה מה שגורם לי לעצור ולהסתובב אליה. אני מסתובבת ומגלה שהיא נעמדה כמה מטרים מאחורי, פניה לחלון. הצוואר שלה מתוח והגידים רוקדים כשהיא בולעת. "אני לא אכעס."
"את כועסת עליהם." אני פוכרת את ידי לפני גופי, האצבעות של יד שמאל מתלפפות ומתרפות סביב האצבעות המתות של יד ימין.
"אני לא." אבל זה שקר, כי אני שומעת אותה הולכת במסדרונות בלילות ואני שומעת אותה נחנקת מהצרחות שחסמה מאחורי שיניה במקום לצעוק אחריהם. "אני מי שאני, בלעדיהם."
"יכולת להיות את איתם."
"אני לא את."
אני בולעת רוק. האף שלי צורב ואני ממצמצת מהר-מהר בשביל לעצור את הדמעות. "אני יודעת שאת לא אני."
"לא," היא מצמידה את אצבעותיה הארוכות לרקותיה בכוח עד שהמפרקים מלבינים, "אני פשוט לא את או היא או כל מילה אחרת כזו."
"הו," אני לוחשת כי אני חייבת להראות לה ששמעתי, אבל לא יודעת מה לומר. "הו."
השפתיים הדקות של אטור מתרוממות לחיוך. "הו."
"אז…" אני מתחילה. "אני…" ואני לא בטוחה מה לומר.
"את יכולה להמשיך כרגיל."
אני מהנהנת כמו טיפשה, הפה שלי רפוי והלשון שלי מרגישה כבדה מאחורי שיניי.

"נלך לאכול." אני מפסיקה את השיחה ומסתובבת חזרה אל שליש גרם המדרגות שנותר עד לקומת הקרקע. אני ממשיכה בו בפסיעות איטיות. "האוכל יתקרר אם הוא לא כבר קר."
"את הכנת אותו, הוא יהיה טעים גם קר."
חום נושק מסלול במעלה צווארי אל לחיי, ואני מצחקקת ומעבירה משקל מרגל לרגל. הפנים שלי אדומים. "אני לא יודעת, לצלי קר יש מרקם גושי מוזר."
לצלי יש מרקם גושי מוזר כשאני מוזגת אותו מהסיר לשתי הקערות.
אנחנו מתיישבות זו מול זו בקצה של שולחן האלון הגדול, צפופות בין גבולות בריכת האור של העששית. חדר האוכל רחב ידיים והתקרה שלו מתקמרת גבוה בצללים, חשכה שממשיכה בלי גבול. אני מרימה את כתפיי לאוזני ומתמקדת רק בפניה של אטור מולי.
"מוכנה?" היא מושיטה לי את ידיה.

אני אוחזת בהן בידי, כף לכף, אצבעות סביב מפרק כף יד. העיניים הצהובות של אטור רודפות אותי כשאני עוצמת את עיני, אני מרגישה במבטה נעוץ בעפעפי הסגורים. חצי נשימה. שתינו מרכינות את ראשנו.
"השומרת," אני מתחילה בברכה הרגילה. אני שומעת אותה מחניקה צליל בעומק גרונה וידיה מתהדקות על ידי עד שכואב לי. אני ממשיכה בכל זאת: "נוכחותך פה היא החומה, היא הגדר, היא הכלוב, היא מה ששומר עלינו מוגנים!"
אטור שוברת יבבה בנשיכת שפתיים. עיני עדיין עצומות, אבל אני יכולה לראות כאילו מבעד לעפעפי את שיניה הלבנות ננעצות בבשר שפתה התחתונה עד שאגלי דם מטפטפים במורד סנטרה.
"זאת חובתך! זאת זכותך!"
הקול שלי מהדהד וחוזר אלי. אטור מתנשפת ואצבעותיה משחררות את ידיי. אני פותחת עיניים, דם זולג בנחלים דקיקים במורד סנטרה ומכתים את שיניה, העור הזהוב-כהה של פנים זרועי מוטבע בסימני אצבעותיה. אני מרימה יד שמאל לחפון את צד לסתה והיא מסובבת את פניה לנשק את כף ידי.
"בואי נאכל," היא לוחשת. הכתפיים שלה שמוטות בעייפות.
אני שונאת את זה. אני שונאת שאני עושה לה את זה. החזה שלי שורף והפה שלי מלא בשברים של מילים.  לשמור על הסוד שמתחת לרגלינו, על הכוח שרוחש מאחורי דלת הפלדה, זו העבודה של אטור – אבל אני שונאת את זה שאני מכריחה אותה לזכור.
אני משתיקה הכל תחת פה מלא של צלי קר.
אני מתכוננת לשאול את השאלה הרגילה על הפס הצהוב שמתרחב בשמיים מעל הרי הגבול. אני כבר יודעת שאטור תענה כן ואז נשתוק. השפתיים שלי נפתחות לשחרר את המילים, אך קול חבטה קוטע את דבריי. אני מצופפת את גבותיי וממצמצת. זה שום דבר, נכון? אני מנסה לדבר שוב. החבטה ממשיכה.
לא, לא חבטה – נקישה.
הפנים של שתינו מוסבים לדלת הכניסה. אני רואה בקושי את השחור האחר של הסדק בין הדלת למשקופים.
"יש שם מישהו?"
"אולי."
יד ימין שלי מתעוותת בכאב. אני מצמידה אותה קרוב לחזי, האצבעות הפגועות מאוגרפות חזק עד שהמפרקים לבנים וכאב פועם בהם בקצב ליבי. הכאב מצטבר במעלה זרועותי ונאגר בכתפי. השרירים יתפסו בלילה.
"אננוסי…" אטור לוחצת את יד שמאל שלי, שעדיין כרוכה ברישול סביב המזלג. "זה לא יקרה שוב."
"אל תפתחי את הדלת," אני מתחננת.

העיניים שלה רכות כשהיא מסרבת. "יכול להיות שהוא זקוק לעזרה."
היא הולכת. אני מתרוממת על רגליים רועדות כמו רגלי גוזל שרק בקע, והולכת אחריה. שלושה צעדים אחריה כשגבי קרוב לקיר. אני עוצמת את העיניים חזק כשהיא פותחת את הדלת. אני לא רואה, רק שומעת חריקת הצירים ואז נשימה נוספת.
הקול מהיר מדי, לא אחיד ויש צפצוף לח כמו חרחור בכל נשיפה.
"אתה פצוע," אני אומרת ופוקחת עיניים.

הבחור בפתח הדלת מחזיר לי מבט. הוא רזה עד אימה, המפרקים שלו בולטים כמו שרטוט אנטומי מתוך החפתים הקצרים מדי של בגדיו. הפנים שלו חיוורים. לא רק גוון העור שמצביע על זה שהוא לא מהאזור, חיוורון אחר. שעוותי. והעיניים שלו, העיניים שלו הן החלק הכי נורא. הן קרועות לרווחה, האישון זעיר למרות החושך והלבן מוכתם בנימים אדומים.
דם מוקצף נאגר בזוויות פיו ונוטף בחצי קשת במורד סנטרו. צווארון חולצתו מוכתם בחום כהה של דם יבש, וכתם נוסף מסמן את מקום הפציעה – נמוך על צלעותיו, בצד ימין.
"נייק…" הוא קורס על ברכיו לרגלינו.
אטור צונחת מיד לצידו, זרועותיה מתרוממות סביב כתפיו לתמוך בו.
"אננוסי, תביאי מים חמים ומטלית נקייה. אנחנו חייבות לנקות את הפצעים האלו."

אני מסתובבת לקיים את הפקודות שלה, אבל היא עוצרת אותי לפני. "תעזרי לי להעביר אותו לסלון, הרצפה קרה."
אני מהנהנת וכורעת לצידה. היא כורכת את אחת מזרועותיו סביב צווארי. הוא קודח, הזרוע שלו חמה-חמה כנגד עורפי.
"נייק…" הוא לוחש וראשו מתגלגל על צווארו עד שנעצר לנוח על כתפיי. עיניו המטורפות בוהות בי.

"זה לא השם שלי."
הוא מחרחר. דם ניתז על שפתיו, אבל ערפל הקדחת שמבריק על עיניו דוהה מעט. "לא," הוא מדבר כל כך לאט. "את לא נייק. נייק מתה. נייק שלי… נייק…" הברק של הקדחת מתגנב לאיטו לעיניו.
"מי פצע אותך?" אטור שואלת בחדות לפני שהוא שוקע לתוך הזיות החום.

הוא שותק והעיניים שלו נעצמות, ואני חושבת שאיבד את הצלילות הרגעית – אבל פתאום העפעפיים שלו נפתחים והוא מתאמץ לדבר:

"ההרים," הוא משתעל והגוף שלו מפרכס בינינו, "לשם. הם מחכים. הצהוב!"
הוא משתנק והחזה שלו מתקמר בכוח. השרירים שלו נמתחים בעווית ופיו נפער, דם ורוק ניגרים משפתיו. העיניים מתגלגלות לאחור, ואני רואה רק את הסדק של הלבן המוכתם אדום דרך דבוקות ריסיו. האחיזה שלי מתהדקת אוטומטית סביב הגוף המעוות. הנשימה של שלושתנו צורמת באוויר.
"אנחנו צריכות להעביר אותו לסלון!" אטור גונחת במאמץ להרים אותו.

היא נעמדת כשזרועה סביב מותניו וזרועו זרוקה סביב כתפיה. היא גבוהה כמוהו ובנויה חזק יותר מהנווד המורעב והקודח, אבל אני יכולה לראות את שריריה מתנפחים במאמץ ואת הסומק הכהה שעולה במעלה צווארה.
הוא ממשיך ללהג דברים חסרי פשר בעוד אנחנו נאבקות להשכיב אותו על הספה הרחבה בסלון. חלקי משפטים בלי התחלה ובלי סוף.
"איך קוראים לך?" אני שומעת את אטור שואלת כשאני ממהרת למטבח להביא מגבות נקיות וקערת מים פושרים. יד אחת שלה מונחת על מצחו והשניה מצמידה את כתפיו לכריות הספה.
הוא לא עונה, רק ממשיך ללהג על נייק וההרים והצהוב.
אני מוצאת את המגבות הנקיות במזווה, מקופלות בערימה. אני שופתת את הקומקום ומוציאה קערה, ורק אז עוצרת לחשוב. אני בוהה מחוץ לחלון על החשיכה שמסתירה את היערות, הידיים שלי כרוכות סביב דופן הכיור, היד השלמה והיד הפגומה זו לצד זו. שתיהן רועדות. הציפורניים שלי נוקשות נגד הפורמייקה.
מה אנחנו עומדות לעשות? אני תוהה.
"אננוסי!" אטור קוראת לי.

אני שולחת מבט אחרון בעצים האפלים, אפשר לראות רק את הצמרות המכסיפות לאור הירח. כל השאר נבלע בין הצללים.
"אני באה!" אני קוראת חזרה.

אני עורמת את המגבות על ידי הימנית ומאזנת את הקומקום והקערה באחיזת ידי השמאלית.

אטור מרימה אלי מבט כשאני מהססת ומאטה חצי צעד לפני הדלת. הפנים הארוכים שלה חלקים מרגש, מלבד הבזק של חיוך בזווית שפתיה. היא דחפה כריות מאחורי גבו של הנווד החולה בשביל לעזור לו לנשום, אבל הוא עדיין מתקשה. השפתיים שלו מפוסקות והחזה שלו מתנפח בקושי. אני חושבת שאפילו באור המיימי שמאיר את הסלון, אפשר להבחין בכיחלון סביב פיו וציפורני ידו השמוטה על הרצפה.
"הבאתי את המגבות והמים. את רוצה לשטוף את הפצע?"

אטור מנידה בראשה ומרכינה אותו. "זה חסר טעם. הוא גוסס."
אני מחבקת את המגבות לחזי, הקומקום והקערה משתלשלים מאצבעותי באיזון שביר.
"אנחנו חייבות לעשות משהו." קור מזדחל במעלה ירכיי ונקווה בתחתית גבי. אני נרעדת. אני זוכרת את התחושה הזו, שאתה יודע שאתה עומד למות. היד הימנית שלי כואבת כמו שכאבה לפני עשר שנים, כשכמעט קפאתי למוות.
"אין מה." האצבעות של אטור מסרקות את הפוני המדובלל של הנווד מעיניו.
"את הצלת אותי."
היא מושכת בכתפיה באנחה. "את היית קפואה בשלג אחרי שנאבדת ביער, הוא קודח מדלקת מפצע. זה לא דומה."
"אבל הצלת אותי," אני חוזרת על עצמי. אני מסרבת לקבל את זה.
"אננוסי…" אטור מתרוממת מכריעתה לצד הספה ופורשת את זרועותיה. "בואי אלי."

אני ממהרת לחיבוקה וקוברת את פני בחזה. שדיה מחוצים נגד פי ואפי ואני שואפת את הריח שלה – נוזל הכביסה שלנו, האוויר הפתוח ומשהו שהוא רק אטור ומזכיר לי ריח של שמיכת נוצות.
"אנחנו לא יכולות להשאיר אותו ככה."
"אנחנו יכולות רק לדאוג שיהיה לו נוח."
אני מהנהנת נגד חולצתה והיא משחררת את אחיזתה סביבי. "כן," אני ממשיכה להנהן, "כן."
"תביאי שמיכות." היא דוחפת אותי בעדינות בכף יד פתוחה נגד שכמי.
"כן." אני מהנהנת.

אני מניחה את המגבות על הרצפה בערימה מסודרת ועליהן את הקומקום והקערה, ורצה במעלה המדרגות להביא שמיכות. אני חוזרת עם שלוש שמיכות פוך עבות שמריחות מעט מאבק. אנחנו מארגנות את השמיכות סביב כתפיו בזהירות. העיניים שלו מתגלגלות מאחורי עפעפיו ונפקחות פתאום. יש עליהן דוק מבריק, והאישונים מורחבים.
"אתה מבין אותי?" אני חופנת את צד פניו.

העיניים שלו מתמקדות בי לרגע ואז נודדות מאחורי, אל אטור. "את-"

היא קוטעת אותו בניד ראש. "אני לא את."
"לא…" הוא פולט נשיפת אוויר קצרה ופיו מתעקם. הוא מניד בראשו. "את לא את, נכון. השפה הזו לא טובה בשביל לתאר אותך."
במשפט אחד הוא מסכם את הסיבה שאני טועה שוב ושוב.
"תשתמש באת," אני אומרת.

אטור מניחה כף יד חמה וגדולה על בסיס צווארי.
"את חייבת ללכת." הוא מדבר כל כך לאט, המילים מסורבלות אפילו עם ההגייה המרוכזת. המצח שלו מקומט. "את חייבת ללכת לעזור להם. הצהוב מנצח."
הצהוב. האופק מעל לרכס הרי הגבול שנצבע כל יום בעוד פסיק של צהוב. זו המלחמה הנצחית, והצד שלנו מפסיד.
"אסור לה," אני מתערבת. "היא השומרת. היא משגיחה על הסוד."
"אין סוד." הוא דועך במהירות. המבט שלו מאבד את המיקוד המועט והשפתיים שלו רועדות וכחולות כאילו הוא קופא מקור. "היא חייבת ללכת להילחם, היא חייבת לעבור את ההרים… הצהוב… נייק. נייק שלי." הוא חוזר ללהג את השם הזה.

אני לא יודעת מי זו האהובה האובדת הזו שלו, אבל אני מתחילה לשנוא את צליל שמה.

"על מה הוא מדבר?" אני מפנה את ראשי כל כך מהר אל אטור, שאני מסתחררת לרגע והפנים שלה מטשטשים. "את לא מאמינה לו, נכון? אנחנו עוזרות מפה. את חייבת להישאר בבית בשביל לשמור על הסוד!"
"אננוסי, תירגעי." אגודלה של אטור מצייר עיגולים על צווארי. החזה שלי צורב ואני מבינה שאני מתנשפת.
"את לא הולכת, נכון?"
"אננוסי…"
"את לא!" אני לוכדת את היד החופשייה שלה בידי השמאלית ומצמידה אותה אל שפתי. "את לא יכולה ללכת."
"אני לא אלך לשום מקום בלעדיך." היא מניחה לי להצמיד נשיקות על כף ידה וכריות אצבעותיה לדקה בודדת לפני שהיא מושכת את היד מאחיזתי. "עכשיו, לכי להביא לו כוס מים."
אני קמה בברכיים רועדות והולכת. עד שאני חוזרת עם כוס המים, הנווד מת.
אטור יושבת על הרצפה שלובת רגליים, ידיה בחיקה. הנווד שוכב בלי לנוע על הספה מתחת לערמת השמיכות. הפה שלו קמור בחיוך והעיניים הפתוחות שלו מעוטרות במניפת קמטי חיוך.
"הוא?" אני לוחשת.
"מת."
"מי הוא היה?" אני שואלת.

אטור נאנחת ועוצמת לרגע את עיניה. "אני לא יודעת."
"הוא משוגע, נכון?"
אטור מגחכת בלי צליל, כאילו היא עייפה מדי בשביל לנסות לחשוב על רגש מורכב יותר משמחה ולא מוכנה להיכנע לעצב. "אולי."
"הוא חייב להיות. הוא אמר לך לעזוב."
"אננוסי," היא מתחילה ומשתתקת. "ומה אם הוא צודק?"
"את לא יכולה להאמין בזה!"
"אולי." היא מושכת בכתפיה ונעמדת. "צריך לקבור אותו." שינוי הנושא החד מותיר אותי תלויה ברגע של שתיקה. "אננוסי?"
"הא," אני משתעלת בשביל לנקות את הגרון ומסיטה את עיני לרצפה. "הוא מת."
"כן."
"צריך לקבור אותו." אני מסתכנת בהצצה מהירה על הספה.

הוא לא נראה ישן כמו שאמרו לי שאנשים מתים נראים, הוא נראה מת. העור שלו שעוותי והפה והאף שלו מוקפים הילה כחולה. יש דם יבש על סנטרו.

הקיבה שלי מתהפכת, ואני מרגישה קיא עולה בגרוני ודמעות צורבות בעיני. "הוא מת."
אטור שותקת. לא נראה לי שיש לה מה לומר.
ואז היא אומרת בכל זאת: "תעזרי לי להרים אותו. נקבור אותו מתחת לעץ האדר הגדול בעיקול הראשון של הדרך."

אני לא זזה.

"אננוסי!" הקול שלה מקפיץ אותי לנוע. אני אוחזת בשמיכות וזורקת אותן לרצפה מאחורי הספה. אני לא יודעת מה לעשות אחרי זה, אני פשוט מצייתת להוראות של אטור כשהיא אומרת לי לאחוז ברגליו ולהרים. אני רואה אותה מזווית עיני מרימה אותו מתחת לבית השחי. הוא כבד ודומם והגפיים שלו מחליקים מאחיזתי שוב ושוב.
הדרך מהסלון לדלת הכניסה מעולם לא לקחה לי כל כך הרבה זמן, אבל כשאטור הולכת אחורה ואני מהדסת בקושי תחת המשקל המת, זה באותה המידה יכול להיות מסע לחציית ההרים.
"תורידי אותו רגע." אטור נעצרת ליד הדלת ומניחה את הנווד על הרצפה.
"יהיה לו קר." אני רצה חזרה לסלון להביא שמיכה.

אטור פותחת את הדלת. היא נותנת לי לעטוף אותו בשמיכה הדקה ולעצום את עיניו, ולא אומרת שזה טיפשי. אני אפילו לא מבינה שאני בוכה עד שאני מרימה יד לשפשף את העייפות מעיניי והיא חוזרת לחה.
"אננוסי." אני מרימה את פני אל אטור. "תישארי פה. אני אסתדר לבד."
"לא…" אני מסתכלת החוצה. הרוח נושבת מבעד לדלת הפתוחה ומצמררת את עורי. כל כך חשוך שם והעצים מתפתלים בצללים. אני מתכווצת קרוב לקיר ונסוגה פנימה לתוך הבית.

"אני מצטערת." אני מרגישה את הצריבה בגרוני על שאני נשארת מאחור.
"זה בסדר. רוצי להביא לי את האת מהמחסן אבל, אני אצטרך אותו בשביל לחפור את הקבר."
אני מצייתת.

אטור נבלעת בחשיכה עם את החפירה מאוזן על כתפה והגופה העטופה בשמיכה נגררת אחריה. אני ממשיכה לבהות בשביל החרוש שנשאר בנתיב הגרירה דקות ארוכות לאחר שאני מפסיקה לשמוע את הצליל המחריד.
אחר כך אני חוזרת לתוך הבית ומתחילה ברוטינת הערב שלי: אני מסדרת את חדר האוכל וזורקת את חצאי קערות הצלי שאף אחת מאיתנו כבר לא תאכל, אני מקפלת את השמיכות ומחזירה לארון, אני מטאטאת קצת את המטבח, ואז כשהכל נקי מספיק אני עולה למעלה לגג.
אני סוגרת את הדלת שמובילה לגג ונועלת אותה, ואני ממשיכה ככה – מוודאת דלת דלת שכולן נעולות. קומה שניה ואז קומה ראשונה. אני משאירה את דלת החדר שלי – הכי קרוב למטבח – ודלת החדר של אטור – מול חדרי – פתוחות. לבסוף אני יורדת למרתף.
גרם המדרגות שמוביל אליו מוסתר מתחת למדרגות העולות לקומה השניה. זה גרם עץ חורק וישן שמתחפר עמוק לבטן האדמה. אני יורדת אותו בזהירות כשכפות רגליי צמודות כמה שיותר לקיר. תמיד חשוך כאן, ואין פה תאורה חשמלית. הפנס שבידי מצייר ברכות אור רועדות שמבקעות בקושי את החושך, ובעיקר מרקידות יותר צללים. בתחתית הגרם נפתח החלל לחדר סגלגל. אני לוקחת פה נשימה עמוקה ראשונה.
החדר ריק, והרצפה – כמו הקירות – מסותתת ישר לתוך אבן הבסיס של העולם. אני מחליקה את אצבעות יד ימין על הקיר החלק כשאני מקיפה את החדר אל הדבר היחיד שמפריע את השקט של הסלע – דלת. דלת ברזל בסגנון ישן עם מנעול כבד ומסורבל שנועל אותה לקיר הסלע. אני מניחה את מצחי על המתכת הקרה.
"אל תדאג," אני לוחשת. "אטור לא תעזוב אותנו. אנחנו לא נשאר בלי השומרת שלנו."

אין קול מהצד השני. אני נשארת למטה עד שאני מרגישה רגועה מספיק בשביל ללכת לישון.
הסוד שמסתתר מאחורי הדלת הזו מעולם לא ענה לי, אבל מספיק לי לדעת שהוא שומע בשביל למצוא את האיזון שהערב ערער. אטור לא יכולה לעזוב את הסוד. היא לא יכולה לעזוב את הבית. היא לא יכולה להשאיר אותי מאחור. אני מרימה את ידי השמאלית למפתח הכבד שתלוי על שרשרת סביב צווארי.
פיהוק מפוקק את לסתי. אני מסתירה חיוך בכתפי ומתחילה את הדרך למעלה ולמיטה. העפעפיים שלי כבדים מהרגע שגופי שוקע במזרן. אני מפהקת ומתכרבלת עמוק בשמיכות הנוצות. יש להן ריח אבקתי טיפה.
חבטה מהדהדת בקירות ומקפיצה אותי משנתי. הלב שלי פועם באוזניי כשאני מתיישבת במיטה. נשמעת עוד חבטה, קרובה יותר אולי – אני לא בטוחה בגלל ההדים.

לא יכול להיות שעברו יותר משעות בודדות מהרגע שנרדמתי, הלילה עוד שחור מחוץ לחלון. עוד חבטה נשמעת, שוב קרוב יותר. הפעם אני מזהה – זה הרעש של דלת שפוגעת בקיר, פוגעת בו בעוצמה כזו שהיא ישר קופצת חזרה.
אני עוטה את אחת השמיכות סביב כתפי כמו גלימה, וקמה יחפה לבדוק.
"אטור?" אני קוראת למסדרון החשוך, "חזרת?"

אני מצמידה את יד ימין מאוגרפת לחזי ומביטה סביב. משהו שונה, החושך המוכר של המסדרון פעור במלבנים כהים יותר. הדלתות! כל אחת ואחת מהדלתות קרועה לרווחה, חלקן נפתחו חזק מספיק בשביל שיתלשו מציריהן ויתנודדו בזווית. גם הדלת שמתחת למדרגות שעולות לקומה השניה, פתוחה.
זאת הדלת ששמעתי נקרעת מציריה. היא תלויה מתנודדת על הציר התחתון, העליון שבור.
אני רצה לשם. ואני רצה במורד המדרגות, מתעלמת מהחריקות והאנקות הנשמעות כשהעץ הזקן מתפצח תחת משקלי. שכחתי את הפנס שלי על הארונית לצד המיטה והאור הדליל מהמסדרון לא מסוגל לפלח את החושך כל כך עמוק בסלע, כך שאני מגששת באפלה.
לאחר שני שלישים מגרם המדרגות אני מתחילה לשמוע יפחות וצרחות. אין מילים, רק קול מיוסר שעולה ויורד עם הצורך באוויר.

אור מהבהב מקדם את פני כשאני מניחה את רגליי על רצפת האבן של החדר-של-דלת-הסוד. הפנס הרזרבי שאני שומרת במגירה הראשונה מתחת לשיש במטבח. האור נקווה על אחד הקירות ומשאיר את המחזה שליד הדלת באפלה חלקית.
זאת אטור. היא יושבת בערימת איברים קרוסים על סף הדלת-של-הסוד. הכתף שלה דחוקה בזווית לא טבעית כנגד הפנים הלא-נכנעים, וידיה שורטות את המתכת בצווחות מצמררות. הציפורניים שלה מרוסקות וכריות האצבעות מדממות. אני רואה את טביעות היד האדומות מבריקות בלחות. לאוויר יש ריח של דם.
"אטור!" אני כורעת לצידה וכורכת את ידי סביב כתפיה.

היא מסובבת אליי את פניה. הם מוכתמים דמעות – חלקן כבר יבשו לנתיבי מלח, אך רובן עוד זולגות. ריסיה הארוכים דבוקים זה לזה באגודות, ושיניה אדומות. היא נשכה את שפתיה, ויש לי חשד שגם את הלשון ופנים הלחיים.
"תפתחי את הדלת," היא מתחננת.

הקול שלה צרוד כל כך. אני מצמידה את פני אל צווארה. העור לוהט ומחליק מזיעה.
"את יודעת שאני לא יכולה."
"הוא מת בשביל לומר לנו שאנחנו צריכות ללכת."
"הוא הזה," אני לוחשת לתוך אוזנה, "את יודעת שהוא דיבר שטויות. הוא קרא לאהובה מתה ודיבר על דברים לא אפשריים. את לא יכולה לעזוב."
"ומה אם הוא לא?" הראש שלה נופל לנוח על כתפי.

אני מצמידה אותה אליי והיא חמה בזרועותי והראש שלה בחיבור צווארי כבד וזה אמיתי.
"את לא יכולה לעזוב."
"תבואי איתי."
"זה לא זה. את לא יכולה לעזוב, את השומרת."
"ומה אם אני לא? ומה אם אין כלום לשמור עליו?"

אני מנערת את ראשי לשלילה לפני שהיא אפילו מספיקה לגמור את המשפט. "בוודאי שיש!"
"אז תוכיחי! תפתחי את הדלת." האצבעות שלה ננעצות בבשר אמותיי ואני מתנשפת.
"אסור."
"אננוסי…"
"אני לא יכולה."
היא עוצמת עיניים, אני מרגישה את הריסים הרטובים שלה נעים על עורי.
"אני באמת לא יכולה, זה אסור."
הדמעות והדם נספגים בחזית חולצתי.
"אנחנו צריכות לבדוק את הידיים שלך, הפצעים האלו לא מוצאים חן בעיני."
"עזבי את זה."
"אטור…" הקול שלי מתחנן אפילו באוזני. היא לא מרימה אליי ראש. "אני אפתח את הדלת."
אני משעינה את אטור על הקיר לצד הדלת ונעמדת לפתוח את המנעול. המפתח חורק, אבל מסתובב. המנעול נפתח בנקישה. אני נותנת לו ליפול על רצפת האבן. הנשימות שלי ושל אטור הן הדבר היחיד שאפשר לשמוע. שתינו נושמות מהר מדי עם עצירות.
"תפתחי אותה."
יד שמאל שלי נסגרת על הידית בצייתנות ואני מושכת את הדלת אליי. הצירים נאנקים, צליל גירוד צורם של מתכת על מתכת. משב רוח ממהר לקדם את פני. אני טועמת את האוויר על אחורי לשוני, טחוב וקר. פעם החזקתי אבן בתוך הפה במשך שעה, לאוויר הזה יש טעם דומה. האור הערטילאי של הפנס מאיר לתוך החדר שמאחורי הדלת, אותם קירות אבן חצובה כמו החדר שאנחנו עומדות בו ו-
"כלום," אטור אומרת. "כלום. אין שם כלום." הקול שלה שקט ושטוח.

בלכתה, סערת הרגשות נוטשת אותה שבורה. היא מזכירה לי את היער שאני רואה מהחלון בסוף החורף, הענפים של העצים עוד כפופים מנטל השלג שניתך. נשאר זיכרון של משקל.
כלום. יש כלום מעבר לדלת. אני מהנהנת לעצמי. החזה שלי קל והריאות שלי מתנפחות למלוא הקיבולת שלהן. אני לא מרגישה כלום.
"בואי." אני עוזרת לאטור לקום.

אנחנו עולות במדרגות כשזרועות כל אחת מאיתנו כרוכות סביב מותניה של השניה. אני משאירה את הדלת פתוחה. מה זה משנה? אין שם כלום.
במטבח אני מושיבה את אטור על אחד הכיסאות הגבוהים, ומדליקה את האור החשמלי הבהיר. אני מחטאת את הפצעים שעל ידיה, וחובשת אותן בתחבושות לבנות. אנחנו לא מדברות כשאני עובדת, אין מה לומר. במיטה, אחר כך, אנחנו נשכבות זו בחיבוקה של זו בשתיקה. היא נרדמת צמודה אל חזי, הידיים הפצועות שלה מקופלות בינינו, הנשימה שלה יציבה.
אני נשארת ערה עד שהשמש מתחילה לעלות והלילה דוהה לאפור. אז אני נרדמת.
בבוקר אנחנו אוספות ציוד הכרחי למסע, ויוצאות מהדלת. היד השמאלית שלי אוחזת ברצועת התיק, הימנית אחוזה בידה החבושה של אטור והעיניים שלי עצומות כשאני דורכת לראשונה מזה עשר שנים על אדמת היער.
אני משאירה את הדלת של הבית פתוחה.