איש מפתח

גיזה, מצרים, 33 לספירה

דממה עמוקה שרתה על מדבריות מצרים ואחרוני הכוכבים החלו לדהות, כאשר אור זהוב ראשון בקע מהמזרח.

השביעי נכנס לחדר הבקרה שלו, כמה מאות מטרים מתחת לפירמידה הגדולה, נרגז ועצבני מהרגיל.

בסתת, שהיתה שרועה מלוא קומתה על הספה הרכה, הביטה בו בשלווה חתולית משועשעת.

 

"אני עם המקום הזה גמרתי", סער השביעי, "עכשיו הם שוב צלבו את הבחור הצעיר שייעדתי לשפר את הגרסה שלהם, ונמאס לי כבר. כמה צ'אנסים נתתי להם, כמה אזהרות שלחתי להם – לא עוזר. כל פעם הם רוצחים לי את האנשים הכי טובים שלי, וממשיכים עם גרסת המוח הדפוקה שלהם. אז נמאס לי, אני עוזב את המקום הזה בשביל הוורסיה המשופרת הבאה, תישארי פה לנהל את העניינים ותעשי מה שאת יכולה. הפרק שלי כאן – נגמר".

 

"איך היית מציע לי לעשות זאת?", התעניינה בסתת בנימוס, למרות שבמוחה החתולי כבר החלה להירקם תוכנית הפעולה שלה.

"יש לך את שלושת הפיצולים שלי", השיב השביעי בחוסר סבלנות, "תשתמשי בהם".

בסתת ציפתה לתשובה הזאת.

"הפיצולים שלך בעייתים", אמרה בענייניות, "האנושיים פה לא אוהבים נחשים מאז הפיאסקו עם התפוח; הם עוד לא מסוגלים לראות איזו טובה גדולה עשתה להם חווה בכך שהביאה לגירושם מגן העדן של שוטים שניסית להשאיר אותם בו. אריות ונשרים לא בדיוק בנויים לחיות עם בני האדם שיצרת. ובכלל, הפיצולים האלה פראיים מדי, הם הולכים עם הראש בקיר ולא בנויים לעמוד בתהליך ארוך ומעודן של שינוי ותיקון, מה גם שלהערכתי הם ייכחדו בסוף. אבל אני יכולה לעשות לאריות רה-אינקרנציה לחתולים".

השביעי אפילו לא טרח לענות.

הוא הניף את ידו בחוסר סבלנות כאומר "תעשי מה שבא לך", ויצא לחדר השני, לארוז את מטלטליו.

 

בסתת הבינה לליבו.

כמדען הראשי השביעי של הפרוייקט הקוסמי Heaven03 הוא השקיע זמן ומחשבה רבים ביצירת העולם הזה, השלישי מהשמש, במטרה ליצור עולם אוטופי בר קיימא.

הוא ברא את השמים והארץ, יצר אור וחושך, הפריד מים מיבשה, יצר מגוון גדול של צמחיה, הכניס קצת עניין בשמים עם השמש והירח, ולאחר מחשבה נוספת, ומכיוון שהיתה לו חולשה לנצנצים, הוסיף גם את הכוכבים.

בהמשך העשיר את הביוספרה במגוון עצום של בעלי חיים, ורק כשהכל היה מוכן, יצר את אדם וחווה, והעניק להם גן עדן מלא כל טוב, שבו לא יצטרכו להתאמץ כלל: עולם בלי דאגות, בלי מחסור, שמוקדש כל כולו לתרבות הפנאי הנפלאה שידע שביכולתם ליצור – מוזיקה, מארגי מילים, אמנות…

הוא התיישב בהתרגשות גדולה לצפות בניסוי שלו, אבל משהו השתבש, כנראה הוא שוב לא דייק בעיצוב מערכת ההפעלה הפנימית שלהם, והיצר הרע שב והשתלט על אישיותם, למעשה מהר משציפה: הפריט הנסיוני "אדם וחווה דור 2" כבר הרג את אחיו בגלל ויכוח מטופש על צמחונות.

הוא חיכה עוד קצת, אבל זרע הפורענות שנבט צמח פרא, ובני האנוש הלכו ונעשו אלימים יותר, וכאילו זה לא הספיק – הם ניצלו את משאבי עולמם ללא כל תכנון עתידי וזיהמו את סביבתם ללא מחשבה על בריאותם ועל בריאות צאצאיהם.

יותר מזה – הם ניסו למרוד בו!

ברואיו-שלו היו עצמאיים מדי, בדקו את גבולותיו, המציאו טכנולוגיות, פיתחו וחידשו, כאילו כל מה שעשה למענם לא היה מספיק טוב עבורם; מוחם המשוכלל השתעמם מהר מדי, והם התחילו לריב ולהמציא כלי נשק – מי לעזאזל חשב שאגוז קוקוס יכול להיות כל כך מסוכן?!

 

בשלב מסוים התקשה כבר השביעי להכיל את עוצמת תסכולו, עבר ביודעין על חוקי האתיקה של המחלקה הקוסמית לניסויים כוכביים, והרשה לעצמו להתערב במהלך הניסוי, אם כי לפחות עמדה לו זהירותו לא לעשות זאת בגלוי: הוא שלח אליהם נביאים, משיחים ומטיפים, שיזהירו אותם מדרכיהם הרעות ויפצירו בהם לשוב לדרך הישר.

אבל יצורי האנוש הבורים והפראיים שצמחו לו התעלמו מהם במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע – פשוט רצחו אותם.

 

היו כמה מקרים שחמת זעמו הסוערת גברה על הגיונו הקר והוא השמיד את ברואיו.

פעם אחת הסעיר עליהם מבול אימתני (הוא התלבט בין זה לבין נטייתו הטבעית להר געש או מטאוריט, אבל יותר קל היה לו לתקן את נזקי המים מאשר את אלה של האש), ואחר כך, בכל זאת, המטיר אש וגופרית על סדום ועמורה.

בהמשך הוא שוב לא התאפק ושילח מחלות ביבוליהם, התעלל קצת באיוב (למרות שעל זה התחרט בהמשך, הוא הבין שיצא מפרופורציות) וגיוון מדי פעם עם מגיפות, סערות-זעף ורעידות אדמה.

אבל הם לא למדו, הטפשים – משהו בפסיכולוגיה שלהם היה דפוק לגמרי, וכל פעם הם חזרו למצב הפראי של חוסר גבולות, שחיתות וניוון מוסרי.

והוא הרגיש שהגיע הזמן להכריז עליהם כעל גרסת בטא לא מוצלחת, לנטוש את הכוכב המתסכל הזה ולעבור לגרסה הבאה.

אבל איזשהו שריד של אחריות הניע אותו להשאיר אחריו את בסתת, ולבקש ממנה לשים עין – אולי בשלב מסוים יקום איזה בן אנוש עם קצת שכל ישר, ויסחוף אחריו את כל השאר להתנהג יפה איש לאחיו, כך שיוכלו לשחזר לעצמם את גן העדן.

ולפני שעזב, השאיר לה רצף ספרות, 6818302, ואמר לה שזה יהיה הקוד שבאמצעותו תמצא את מרכז השליטה, שיכנס לפעולה רק כשיגיעו אליו האדם והחפץ הנכונים, בהשגחת אחד החתולים שלה – ואולי כך היא תוכל בכל זאת לתקן פה משהו.

הוא עזב כל כך מהר, שלא הותיר כל פירוט מעבר לכך, וגם לא הערכת זמן מתי יקרה האיחוד הפלאי הזה.

 

אבל בסתת היתה סבלנית ורגועה.

היה לה ברור שלמרות רמת אי הוודאות הגבוהה, היא תלמד את מה שתצטרך לדעת, גם אם יקח לה קצת זמן.

היא בחרה בענח', ההירוגליף שסימל את מפתח החיים, כסמל לחפץ המבוקש, ועיצבה אותו כשראשו העגול שחור וגופו כסוף.

בהיותה טריטוריאלית, היא כינתה את מרכז השליטה המסתורי בשם "הבית", והחליטה להניח לו לעת עתה; הוא יצוץ ויראה את עצמו במועד הנכון, כמו גם האדם שיוביל את המהפכה, שלא ידעה כלל מתי יוולד.

היא ערכה בחתוליה את ההתאמות הנחוצות והפכה אותם ליצורים ביתיים אהובים, שיגרה אותם לרחבי העולם עם ההנחיות המתאימות, למקרה שאחד מהם ייתקל במיועד, והתארגנה בשלווה להמתנה ארוכה.

 

יפו, יוני 2019

טוב, אנ'לא יודע, אני לא מחייך הרבה כי תכל'ס אין לי סיבה לזה, אבל אני אופטימי בימים האחרונים כמו שבחיים לא הייתי, והמייל הזה מהבוקר, שמצד אחד אני כל כך הרבה זמן מצפה לו, ומצד שני לא באמת חשבתי שאי פעם יגיע…

אז השרירים בלחיים, 'תם יודעים, קצת מאומצים עכשיו.

בסדר אחים, תרגיעו, הנה אני מתחיל מהתחלה.

 

שמי קובי, אני איש פשוט ויש לי להקת מטאל, די מצליחה האמת.

נולדתי ביפו, והייתי ילד-מפתח – הורים טרודים בעבודתם, מפתח של הבית כרוך בשרוך על הצוואר, ארוחות צהרים אצל הסבתות האהובות שלי, לא תמיד לימודים, כדורגל עם החבר'ה.

כל חיי הייתי מוקף בליל של תרבויות וצלילים – מאום כולתום ופיירוז, דרך סלסולי המואזין וזמירות הכמרים, פיוטים בבית הכנסת השכונתי, מוזיקה מזרחית, שירי מחאה מדרום אמריקה, רוק במגוון משקלים וצרחות האוהדים הבולגרים של מכבי "קביליו" יפו, קבוצתי האהובה מאז ולתמיד!!!

וכן, גם לחלקים הפחות טובים של החיים נחשפתי – פושעים, נרקומנים, עוני, אלימות, מאבקים בין-דתיים ושכנות גרועה.

 

הקמתי את הלהקה כשהייתי בן 16 עם חבר טוב, אורי, שהיה הבסיסט.

קראנו לה ברוב חשיבות "רזרקשן", והתחלנו לתת בראש.

זמן קצר לאחר מכן הצטרפו אלינו סמי המתופף והגיטריסטים מתי ויוסי, וביחד עם עוד חבר ילדות, אלון, כתבנו, הלחנו ועיבדנו, ו-וואללה התחילו לצאת שירים מהחדר, ואפילו צורה היתה להם.

בשלב מסוים רצינו להחליף את השם, כי גילינו שלא היה מקורי וחיפשנו גם משהו בוגר ומקומי יותר, ואז אורי בא עם ההברקה בהשראת פוליקר וגלעד "ארץ יתומה", ונהיינו אורפנד לנד.

 

עשינו אז הרבה עבודה שחורה, שלחנו בדואר פלאיירים של הופעות, הופענו בכל מיני מועדונים וחורים, רבנו (טוב, בעצם אני רבתי…) עם דיג'יי אחד שהתמנייק עלינו, ובסופו של דבר, ב-1994 יצא האלבום הראשון שלנו, סהרה, שהיו בו שירי אהבה ושנאה, והוא התקבל בהתלהבות והצליח יפה.

אחריו יצא "אל נורא עלילה", שבו השתפרנו במלודיה, בליריקה, בסאונד ובהפקה, והמשכנו להופיע.

אבל מכיון שאף אחד מאיתנו לא באמת הצליח להתפרנס מהלהקה, עשינו גם פרוייקטים אחרים ואיכשהו התפזרנו קצת וכל אחד עבר איזו תקופה של התבשלות פנימית בכיוון שלו, וגם כמה חוויות מוזרות כמו סיאנסים, למשל.

אני הייתי קצת בטראנס, קצת ריקודים, קצת כימיקלים, חזרתי בתשובה לאיזה רבע שעה (אני עדיין מאמין שיש כוח-על בעולם, אבל לא בטוח שהוא אלוהים, יהודי או גבר), לא משהו מיוחד, אבל 'תם יודעים – בעיות שכיחות, אף אחד לא מושלם, הייתי צעיר ונזקקתי לכסף, וכאלה.

הלהקה בינתים נפלה לאיזו תרדמת, לא המשכנו להופיע וליצור, למרות שכבר היינו חתומים בלייבל מקצועני, והשנים עברו.

 

ובאיזה יום ב-2001 אני יושב ובודק מיילים בחדר הרעוע שלי בפלורנטין, ופתאום אני קולט מייל ממעריץ: פלשתיני שגר בירדן, עם קעקוע של אורפנד לנד על היד, בפנים מוסתרים.

אני אגיד את זה שוב: פלשתיני מירדן עם קעקוע של להקה יהודית-ישראלית על היד.

אני זוכר במעומעם איזה חתול שבע רצון שישב שם ובאיזה שלב קם ויצא מהפריים, אבל הבחור הזה נצרב לי במוח.

ורק אז הבנתי שאולי יש לנו משהו ביד, איזה כוח, איזו תקווה, ושאנחנו חייבים לעשות עם זה משהו.

 

אז התכנסנו מחדש עם אי-אילו שינויים בחברי הלהקה, חזרנו לעבוד ברצינות והוצאנו את "מבול", "דרכו האינסופית של לוחם האור" ו-"הכל הוא אחד", וב-2018 עוד אלבום, תיכף אני מגיע לזה.

חלק מחברי הלהקה התחלפו עם השנים, מההרכב המקורי נשארנו רק אורי ואני, אבל אני חושב שאורפנד לנד גדולה מסכום חלקיה והרוח שלה תמיד תישאר אורפנדלנדית, לא משנה מי ינגן בה.

 

עכשיו, כל השנים עבדנו קשה מאד כדי להרוויח את המקום שלנו.

הופענו בחורים נידחים בארץ ובעולם, במועדונים הזויים, במקום זניח בליינאפ של פסטיבלים.

עמדנו לפעמים מול איזה 20-30 איש שבאו לראות אותנו.

קרענו ת'תחת בנסיעות אינסופיות.

ירקנו דם בשעות ארוכות באולפני הקלטה, קרועים מעייפות, חוזרים ושוב ושוב על קטעים שלא התבצעו כמו שצריך, עד שבאמת היינו מרוצים.

אבל האמנו במה שאנחנו עושים, ויודעים מה, היינו טובים בזה.

והיקום – כנראה, אני לא באמת יודע את הסיבה לכל זה – שלח לנו אנשים טובים שעזרו לנו בדרך.

 

סטיבן וילסון הפיק אותנו ב"לוחם האור", ויהודה פוליקר – האיש, האגדה וההשראה – כתב לנו שיר ועלה להופיע איתנו.

הופענו בפסטיבלי העוד והפיוט, שיתפנו פעולה עם המון יוצרים ישראלים מהשורה הראשונה, ועשינו טורים של הופעות בכל העולם עם להקה פלשתינית מעכו, ועם להקות טוניסאיות ואלג'יראיות וישראליות, וחיממנו את מטאליקה והעלינו לבמה רקדנית בטן לבנונית.

וב-2012 אפילו הקימו עצומה שדורשת להעניק לנו פרס נובל לשלום.

אנחנו שונאים מלחמות ושונאים עוד יותר את הפוליטיקאים החארות שעושים אותן.

אני חושב שאין דבר יותר מיותר ממלחמה, כי בסופו של דבר היא נגמרת, ואתה מגיע למקום שיכולת להגיע אליו מלכתחילה גם בלי שייהרגו לך בני אדם ויגרם נזק ויתבזבז כל כך הרבה כסף שהיה יכול ללכת לחינוך ולבריאות ולרווחה, שלא לדבר על כמות הכסף שמושקעת בטכנולוגיה אלימה במקום בבני אדם.

ותיכף אחרי זה הפוליטיקאים שלך שולחים אותך לעוד מלחמה מול מישהו שלימדו אותך שהוא האויב שלך, וככה לנצח, ובעצם תכל'ס רק המתים רואים את סוף המלחמה.

אז אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים בתור מוזיקאים, ומנסים לתת קצת תקווה לאנשים.

ואנחנו הרבה שנים בביזנס וזה הלך די לאט אבל בטוח.

וואללה אחים, חפרתי J.

 

בכל אופן, בתחילת 2015 נכנסתי לדירה שכורה ביפו, ברחוב מיכלאנג'לו.

האמת שכמעט פספסתי את זה – לא הכרתי את המספר 055-6818302, כמעט שלא עניתי, אבל משהו חזק ממני הפעיל אותי באותו רגע.

זה היה בעל הדירה, ששמע שאני מחפש והתקשר אלי שאבוא לראות.

ואני זוכר את היום ההוא, יום חורף שמשי של אמצע השבוע: הבעלבית במעיל גשם כחול, שלט עבודות בכביש, חנות מכולת ממול, רוכבי אופנים, והסורגים האלה בכל מקום, כאילו אנחנו חיים בכלא אחד גדול, ועוד מרצוננו.

כמה חתולים מדושנים רבצו על המדרכה, מתענגים על השמש החורפית המפתיעה, וביניהם גור אחד, אפור מפוספס, עם אוזניים גדולות, די מצחיקות האמת.

בשניה שהוא ראה אותי הוא נדרך, ואז זינק עלי בדרכו החתלתולית והתחיל לשחק עם שולי המכנסיים שלי.

כמעט שמעתי את ה"הנני! הנני! תשומי-תשומי-תשומיייי!!!" שהוא דרש.

ליטפתי אותו, והיה לי ברור שהוא שלי, ובעיקר – שאני שלו.

 

עליתי עם בעל הבית במדרגות, קולט את האווירה – האופנים הקשורים למעקה, דלתות-עץ צבועות בלבן, שעון חשמל, מזוזה ישנה, ריח של קפה שחור מבושל שנדף מאחת הדירות.

פתאום הטלפון שלו צלצל, והוא נתן לי את המפתח ויצא רגע חזרה לרחוב, מסמן לי להיכנס בלעדיו.

בקושי הצלחתי לפתוח את הנעילה, עד כדי כך המנעול היה חלוד וישן, אבל בשניה שנכנסתי, עם המפתח ביד והחתלתול לצדי, היה איזה הבזק, שאני לא בטוח אם הוא באמת קרה או שאולי סתם היתה לי סחרחורת לרגע, וידעתי בבירור שזה המקום הנכון בשבילי, שאני פשוט נמצא בבית.

אולי כי זה היה בית מס' 39 – ג' פעמים 13, ואני מטאליסט, סימבוליקה של מספרים, לו'יודע.

 

חתמתי על החוזה בלי להסס בכלל וקיבלתי את המפתח, מוזר כזה עם ראש עגול שחור וגוף כסוף, ומשהו בחפץ הזה היה לי משמעותי מאד.

השחלתי בו שרוך אדום, והפכתי לגבר-מפתח.

והמפתח הזה תמיד איתי בכיס, בעיקר כשאני בדרכים, בכל הטורים וההופעות שלנו, ומסמל בשבילי את הבית, שהוא חלקת האלוהים הקטנה שלי, המקור שלי לביטחון ולשייכות ולנוחם, שאני צריך לפעמים.

 

והחתול…

החתול הזה הפך אותי לשותפו לחיים.

קראתי לו סיסו, כי אני חולה על הגששים, ואני מטפל בו ומפנק אותו, ובין לבין, 'תם יודעים, חי ועושה מוזיקה.

יש לנו זמן איכות של שנינו בלבד, שאני שוכב על הספה, שומע מוזיקה או קורא, והוא קופץ עלי, מתישב לי על החזה או על הרגלים, מתכרבל בי, ואז אני לא קם אלא אם ממש אין לי ברירה.

זה כמעט כאילו אני והוא כבר יישות אחת, יודעים בדיוק מתי לתת אחד לשני ספייס ומתי אנחנו צריכים את הביחד.

 

האמת שיש לפעמים דברים מוזרים בקשר אליו, אני לא בטוח שהוא חתול רגיל.

לדוגמה, לא מזמן קפץ אלי חבר טוב, אביב, מוזיקאי מוכשר שאני עושה איתו פרויקטים משותפים מדי פעם, הסתכל על סיסו זמן ממושך ואמר שהוא די בטוח שהחתול הזה הסתובב איזו תקופה בסביבתו.

בהרבה ראיונות אינטרנט שאני עושה הוא מופיע באיזה שלב, מקשיב קצת, מראה נוכחות למצלמה ואז מתחפף, כאילו, לו'יודע, מוודא שאגיד את הדבר הנכון, או משגיח שלא אעשה פאשלות, אולי משדר לאיזה חייזרים, אנא עארף.

הוא בוחן היטב את כל האורחים והחברים שלי, וכשהוא מסתייג ממישהו, אני בעצמי מתחיל להיזהר מהאדם הזה.

ולפעמים הוא נעלם ליום יומים, ואחר כך חוזר במצברוח טוב ועם הרבה אנרגיות שובבות – בהתחלה דאגתי, אבל אחר כך שחררתי.

אני מבין את הצורך שלו בחופש ובשליטה מלאה על חייו, גם אני כזה.

ופה ושם אני מרגיש שיש משהו מעבר לעינים הירוקות האלה שלו, אבל אז אני תופס את עצמי ואומר לי, הלו, תרגיע, כולה חתול, ונותן לו איזה ליטוף בשביל להחזיר את עצמי לפרופורציות.

 

בכל אופן, סיסו ואני התמקמנו בבית החדש שלנו, והחברים בלהקה כבר התחילו להפעיל לחץ לא עדין בכלל מה עם האלבום הבא, ואני הייתי בבלוק יצירתי, ולקח לי שנתיים אולי למצוא את ההשראה לאלבום השישי שלנו, Unsung Prophets and Dead Messiahs, שהיה מכל הבחינות קפיצת מדרגה מטורפת.

הוא יצא בינואר 2018, קטף מייד פרסים ופרגונים מקיר לקיר בכל מגזין אפשרי, והקליפ לסינגל הראשון ששחררנו (ושאתם חייבים לראות, חפשו Like Orpheus ביוטיוב) עבר כבר את המיליון צפיות.

זאת היתה הפעם הראשונה שהפסקנו להאשים את אלוהים בחרא שאנחנו חיים בו והתחלנו לכעוס על בני האדם שגורמים לזה ועל בני האדם שלא מתנגדים להם, ו-וואללה, אנשים אהבו את הקונספט, אפילו שהוא שם להם מראה לא מחמיאה מול הפרצוף.

מאז שהאלבום הזה יצא חווינו הצלחה בקנה מידה חדש, בעיקר מבחינת מספר ההופעות שלנו, שזה מתיש בשבילי ברמות מטורפות, אבל ממלא סיפוק באותה מידה ממש – וגם נבחרנו לחמם את אוזי אוסבורן בהופעה שלו בישראל.

ובעצם מה שאני רוצה לספר עליו – עד עכשיו זו היתה רק ההקדמה 🙂 – זה הטור האירופי שהיה לנו באביב 2019, שאז התחלתי לחשוב שאולי יש פה כוחות הרבה יותר גדולים ממני.

 

כי בסך הכל התכוננו אליו כמו אל טור רגיל – 22 הופעות בפחות מחודש באירופה, זה משהו שאנחנו עושים כבר על אוטומט, בלי לחשוב כמעט.

אבל הפעם היה בו משהו אחר, ובדיעבד אני יכול להגיד שזה הרגיש כאילו איזה כוח אפל וחזק השתחרר לעולם והתחיל לעבוד.

 

כבר בבית האווירה היתה שונה.

סיסו יודע מתי אני נוסע, הוא מרגיש את האנרגיות של האטרף והאריזות, אבל בד"כ הוא רגוע.

הפעם הוא היה דרוך ועצבני, כאילו מרוכז במשהו אחר, עד כדי כך שבשלב מסוים הוא אפילו תקף אותי, כי ניסיתי ללטף אותו בהיסח דעת וכנראה זה לא בדיוק תאם את מה שהוא רצה באותו רגע.

לא ייחסתי לזה חשיבות רבה, הראש שלי היה כבר בטור.

 

ואז בשדה התעופה, הטחינה של מתן, המתופף שלנו, נשפכה בתוך המזוודה.

איך שגמרנו לעזור לו לנקות, קפצה לפיד החדשות של כולנו הודעה על מיכלית נפט, שהותקפה ע"י שודדי ים חמושים, וחלק גדול ממטען הנפט שלה נשפך לים באזור הודו ויצר זיהום סביבתי רציני.

טוב, הודו זה רחוק, ישבתי שם פעם במעצר כי זעקתי לאללה במסגד (סיפור ארוך, בהזדמנות), כאב לי הלב עליהם אבל לא היה הרבה שיכולתי לעשות.

 

והתחלנו את הטור בקלן, אחר כך ניימיכן, בריסל, פריז והייתי בעננים: ערב אחרי ערב של הופעות מטורפות, אנרגיות פסיכיות שבחיים לא הרגשתי מקהל אירופי, סולד אאוטים אחד אחרי השני, והמון מוסלמים בקהל, פליטים או מהגרים, שבאים לצרוח יחד איתי "נורא אל נורא".

בלתי נתפס, וכל כך כל כך משמח.

 

ובערך באמצע הטור שמתי לב שאני לא מוצא את המפתח.

חיפשתי בכיסים, בשירותים של האוטובוס, אצל החברים – אין מפתח.

זה לא היה כזה נורא, אחת החברות שלי מחזיקה מפתח ספייר וידעתי שאוכל לאסוף אותו ממנה כשאחזור, אבל הריקנות הזאת בכיס שלי גרמה לי אי שקט; מעולם לא איבדתי את המפתח קודם לכן.

(ונכון, יש לי הרבה חברות, ובכל זאת אני לא כזה Ladies’ man. די בישן האמת, תודה ששאלתם).

 

כך שלא מאד התפלאתי כשקמתי למחרת בבוקר עם חום גבוה וגרון כואב, וקיבלנו עדכון על קבוצה של מתנגדי חיסונים שתקפה רופא אימונולוג שנלחם בהם כדי להפריך את השקרים שלהם ואת האימה שהם מפיצים.

בלעתי חצי בית מרקחת ואיכשהו הצלחתי לעבור את ההופעה הבאה, אבל כשאחד מחברי הלהקה, שעשתה לנו את המופע הפותח, קיבל קלקול קיבה והפליץ מכאן ועד השמים (ואני רגיש-אימים לנפיחות בטורים), זה היה רק חצי מצחיק עד שהגיעו הבשורות על פיגוע במכון טיהור שפכים בספרד, שגרם להצפת הסביבה בג'יפה מצחינה מהגיהנום.

 

ובסדר, אני מבין שזה אולי נשמע מצחיק, אז אוקיי,, you want it darker? קבלו:

 

יומיים אחרי זה, בדרך מליסבון לסביליה, כשהיה לנו פנצ'ר באוטובוס, ונאלצנו לחכות שעתיים בשולים הצרים של כביש נידח לאוטובוס חלופי וכמעט איחרנו לסאונד צ'ק, שמענו בסוף על מתקפת טרור על מפעל מכוניות בטורקיה.

ואז בסרגוסה מנעו מאיתנו לעלות לבמה לתת הדרן ולסיים את ההופעה כמו שצריך, והקהל שלנו נשאר בלי פינאלה ראוי להופעה, כי ערב הדיסקו לגרושות כבר היה צריך להתחיל והיינו צריכים להתפנות משם כמה שיותר מהר.

ואני כבר ממש הייתי עצבני, כמעט הורדתי למפיק בקבוק על הראש, ולא הקלו עלי החדשות על כפר סורי, שתושביו גורשו באלימות ע"י דאע"ש, אפילו בגדים לא נתנו להם לקחת.

ובהופעה לפני האחרונה, ב-אסן, קרה לנו מה שקורה לנו בהמון הופעות, אפילו באלה שבאביב, ואין לי הסבר לזה – היה גשם חזק, ממש מבול, והפסקת חשמל ששיתקה חצי עיר.

ואני הרגשתי כאילו מישהו מנסה להגיד לנו, שמשהו ביקום השתבש מאד, אבל זה נאמר בצורה מרומזת, אדישה-מרוחקת כזאת, כמעט חתולית.

 

ואז – הללויה!!

מצאתי את המפתח, הוא כנראה נפל לי בלילה בגומחת השינה שלי בטור בס, שקראתי לה "גומחת האורות", כי הוילון שם היה קצר מדי ולא עשה לי מספיק חושך, ובאותו ערב היתה לנו הופעה מדהימה באמסטרדם, סולד אאוט עם קהל משולהב כמו שהרבה זמן לא ראיתי, וקבוצת חברים ישראלים שבאה לראות אותנו ולפרגן, והם הביאו לנו חומוס, עם טעם של הבית, שכשניגבתי אותו ושמתי בפה עמדו לי דמעות בעינים.

ואחרי ההופעה אני שוכב בגומחה שלי, ממשש את הכיס לוודא שהמפתח שם ופותח את הטלפון להתעדכן בחדשות, ועוד מספיק, לפני שאני צולל לשינה, להתפלא לרגע על שלא היו אבידות בנפש בכל הפיגועים האלה.

 

ואני חייב להודות שהטור הזה היה לי קשה במיוחד.

גם ככה קשה לי בטורים.

הריחוק הזה מהבית, התנאים הירודים של הטור בס, השעות האינסופיות בכבישים, האוכל המאולתר והקפה העלוב שאני נאלץ לשתות, בוץ גרגירים בכוס פלסטיק, במקום השחור המבושל האלוהי שלי, שחסר לי ברמות פיזיות ממש – גורמים לי לאתגרים לא פשוטים בתקופות האלה.

נכון שהאהבה שאנחנו מקבלים מהקהל ותחושת הסיפוק מההנאה שלהם מפצות על זה במידה מסויימת, ונכון שגעגוע הוא אחת התחושות האהובות עלי, אבל בטורים זה כבר קשה מנשוא ואני נעשה  home-sick פשוטו כמשמעו.

 

והטור הזה במיוחד היה בשבילי מעמסה רגשית אדירה, רק כשישבתי במונית מנתב"ג בשתים לפנות בוקר קלטתי באיזה סטרס הייתי בימים האלה, כך שכשהכנסתי את המפתח למנעול ונכנסתי הביתה, פשוט קרסתי על הספה ליד סיסו וכמה דקות לא יכולתי לזוז אפילו, מרוב הכובד הזה שהיה בתוכי.

ובבית דממה.

החברות שלי שעושות בייביסיטר לסיסו יודעות שאני לא אוהב שיש מישהו בבית כשאני חוזר, וישבתי על הספה, סיסו מטפס עלי ומתכרבל בי, והסתכלתי מסביב, שואב לתוכי את מראות הבית שלי – המרצפות הצבעוניות, שעמדו שם מאה שנים לפני ויעמדו עוד מאה אחרי, מדפי הספרים שלי, עם לנארד כהן ומנחם תלמי וסנט אקזופרי וקרואק ואהוד בנאי וקואלו וספרי הקודש היהודיים, המקרר הרטרו שלי עם השיר של ג'ובראן בערבית, עמדת האלכוהול, הכורסה מבית-סבתא שריפדתי בג'ינס ישן, הפטיפון שלי והווינילים – כל החפצים האלה שהם אני, המהות שלי, הליבה שלי, מרכז הכובד (החיובי…) שלי, שיחזיר אותי לכאן, לבית הזה שלי ביפו, תמיד ומכל מקום בעולם.

אז אני בבית והמזוודה באמצע הסלון וסיסו עלי והמפתח על השולחן – ופתאום היה כאילו "קליק" כזה – הדברים חזרו שוב למסלול הנכון שלהם, והרגשתי חזק ואופטימי כמו שכבר מזמן לא הרגשתי.

ואמרתי לעצמי, יאללה, זמן סגירה, התקלחתי והלכתי לישון.

 

שבועיים אחרי זה – שתי הופעות סולד אאוט ברידינג ת"א לכבוד 15 שנה לאלבום שלנו "מבול" – כשקבענו את הראשונה היה סולד אאוט ארבעה חודשים מראש, אז קבענו את השניה וגם היא היתה סולד אאוט וזה בחיים, בחיים!! לא קרה שהיו לי יותר מאלפיים איש שקנו כרטיס מראש ובאו לראות אותנו.

והתחזיות דיברו על שבוע בהיר ולמרות זאת בשני הערבים, קצת לפני ההופעה, היה טפטוף קל ועדין, מרענן כזה, שנפסק די מהר והותיר אותי עם איזה סימן שאלה.

 

ושבוע לאחר מכן קרה משהו שחיכיתי לו הרבה זמן: חזרנו לשלוש הופעות בטורקיה – איזמיר, אנקרה ואיסטנבול.

עכשיו שתבינו, טורקיה היא הבית השני שלי.

אני חולה על המדינה הזאת, מרגיש שם הכי בנוח בעולם, יש לנו חברים טורקים שהם אחים, והקהל שם אוהב אותנו ברמה של טלנובלה… טורקית, נו.

והרבה זמן לא הופענו שם בגלל המתיחות שמייצרים המנהיגים העלובים שלנו ושלהם, היה מסוכן לנו להגיע לשם, לא יכלו לאבטח כמו שצריך, והנה עכשיו פתאום…

 

ההופעות באיזמיר ובאנקרה היו מוצלחות, אבל רגילות.

אבל בהופעה באיסטנבול, לפני השיר שלנו Brother, עצרתי רגע ושאלתי אנשים בקהל מאיפה הם הגיעו.

אנחנו, להקה מישראל, עומדים על במה לפני מעריצים שרופים שלנו, שהגיעו במיוחד בשבילנו, מעיראק, טוניס, סוריה, מרוקו, מצרים, לבנון וטורקיה כמובן.

והם שרים איתנו מילים בעברית, נותנים בראש, מתמסרים לנו, אוהבים אותנו, ואני, איש פשוט מיפו, יכול לעשות איתם מה שאני רוצה.

 

מתן המתופף צילם את השבעים שניות האלה, הסרטון הפך לויראלי תוך ימים, אנשים סיפרו שראו אותו עם צמרמורות ודמעות בעינים, ואני חושב שזה היה הרגע שידענו בוודאות, שאנחנו התקווה.

שהמוזיקה יכולה לגשר על פערים, לקלף את השריון של השונה, שאנחנו שמים על עצמנו רק כי ככה שטפו לנו את המוח, ושאם רק נרצה לשפר את הכדור הזה בעצמנו, אנחנו יכולים. זה תלוי רק בנו, ושיזדיין הדביל שברא אותו ונטש אותנו.

 

אה, והמייל…

הבוקר אני פותח את המייל שלי ומוצא מייל מטארק מדקור, מפיק מוזיקלי מצרי, שבודק איתי בזהירות אם נסכים להופיע במצרים.

בגיזה.

ליד הפירמידות.

רק מהתמונה הזאת, שלנו על הבמה עם הפירמידות ברקע והתאורה הלילית מול מעריצים מארצות ערב, אני בקושי מצליח לנשום מרוב התרגשות.

אני לא יודע, באמת, אני מפחד לקוות, אבל נראה לי שמשהו טוב מתחיל לקרות.

וססאמכ החיוכים האלה שנדחפים לי החוצה מהפרצוף בלי שאני מתכוון בכלל.

 

 

אפילוג

בסתת רבצה בנינוחות על הכורסה באור השמש, עיניה עצומות,  גופה החתולי ארוך וגמיש.

היא היתה כה מרוצה מעצמה על שסוף סוף הצליחה להפנות את האנושות לשביל שיוביל אותה לעתיד טוב יותר, שלא הצליחה להפסיק לגרגר.

 

זה לקח זמן, מאז אותו יום בתחילת 2015-לספירתם, שבו הבזיקה פתאום נורית ה-on  הירוקה בחדר הבקרה.

היא שמה עין עוד קודם על האיש המיוחד הזה, כמו גם על כמה אחרים מבטיחים, אבל רק כששלחה אותו אל ביתו לפי המיקוד שהשאיר לה השביעי, הבינה שיתכן שהוא האחד שחיפשה.

היא צפתה בו, למדה את עולמו העשיר, ראתה מה הוא יכול לעשות והבינה את חשיבות הבית, וסמלו המפתח, עבורו, אם כי היה ברור שהוא לא ידע את המשמעות האמיתית של החיבור הזה.

באותו טור מפורסם השתכנעה סופית שהפרדת שלושת הגורמים – קובי, הבית והמפתח – הסירה את מנגנון העיכוב של הרוע האנושי, וכמה בקלות יצרו בני האנוש פורענויות במצב הזה.

ובסופו של דבר למדה איך לתפעל את המנגנון שתיאם את פעולת המקום, החפץ והאיש.

ועד כה נראה היה שהעניינים מתקדמים בכיוון הנכון.

 

צלילו המוכר של המפתח נשמע מהכניסה ומערך התקווה של כדור הארץ נכנס למצב פעיל.

"סיסו, איפה אתה?" שמעה את קולו הערב של קובי, בעליה-משרתה האהוב.

היא התרוממה, פרוותה האפורה-מפוספסת חמימה מהשמש, קימרה את גבה, מתחה את רגליה הקדמיות, ופסעה מעדנות לקבל את פניו.