אנחנו צריכים לדבר על אדם

"אנחנו צריכים לדבר על אדם". הילה הסתכלה על דויד עם המבט של אני-מתכוונת-עכשיו שלה. "מה הבעיה?" דויד שאל, נכשל בניסיון להסתיר את העייפות בקולו. "מצאתי אותו שוב על השידה היום. אני יודעת שהוא רק בן שלוש ושהוא לא עושה את זה בכוונה אבל כוסאמק, נמאס לי. אני אפילו לא מבינה איך הוא מגיע לשם, אין שום כיסא בחדר שינה ואיכשהו הוא עדיין מטפס על השידה ומסתכל החוצה מהחלון".

"אולי הוא גרר כיסא וטיפס עליו?" דויד ניסה להציע "כמו שהוא עשה בשבוע שעבר בסלון?".

"כן, כי לא הייתי שמה לב שיש כיסא ליד הפאקינג שידה שהילד שלי יכול ליפול ממנה ולשבור את הראש", הילה פלטה. דויד השפיל את המבט שלו לרצפה ושתק. היא התקרבה והניחה את היד שלה על הכתף שלו, "אני מצטערת, לא התכוונתי לצעוק". הוא נענע את הראש בתגובה. "אני פשוט כל כך מתוסכלת. בחיים לא הייתי מתוסכלת כל כך. אפילו בתקופה של הנשיכות שלו ידעתי איכשהו איך להתמודד, אבל את זה אני לא מבינה". "אולי אנחנו לא צריכים להבין", הוא ענה, "נחכה כמה ימים ואולי גם זה יעבור מעצמו".

מספר שעות לאחר מכן הילה תראה את אדם מרחף בחדר, למזלה דויד יהיה בחדר הסמוך ויספיק להגיע ולראות את המחזה לפני שאדם ינחת. הדקה הזו תחסוך שעות של ויכוחים וחוסר אמונה. יעברו ימים לפני ששניהם יהיו בטוחים שהם לא משוגעים ושבועות לפני שיספרו למישהו על מה שהם ראו.

 

 

"אנחנו צריכים לדבר על אדם." סגן אלוף בוקובזה הרים את עיניו מהמסמך והביט בקצין המודיעין, "אדם?".

"כן, סגן כהן" הקצין הרחיב. "אה, כן, סגן כהן, אנחנו באמת צריכים לדבר על זה, אנחנו בטוחים שזה בסמכות שלנו לגייס אותו אלינו? החבר'ה במשרד ראש הממשלה לא עושים בעיות?". "לא אדוני, מסתבר שלמרות הכוחות החדשים שמתגלים אצלו הוא עדיין מתחת לרמה שמחייבת התערבות שלהם".

"מעניין" הסגן אלוף ענה ונשען לאחור בכיסא המנהלים שלו, שפתיו מתרחבות לחיוך זומם. "אולי באמת הגיע הזמן שמשרד ראש הממשלה לא יהיו הגוף היחיד שמנהל את כל תחום בעלי הכוחות המיוחדים" עיניו של הסגן אלוף נצצו. יחידה חדשה תהיה דרך מצוינת לקבל עוד תקנים ותהווה ומקפצה טובה לקידום. אלו היו שני הדברים היחידים שהיה לו אכפת מהם.

 

 

"אנחנו צריכים לדבר על אדם". סיגל אמרה לאביה שישב על הספה בסלון. "מה יש לדבר? אם את אומרת שצריך לדבר על אדם זה אומר שכבר החלטת". סיגל התעצבנה ברגע אחד. אף אחד לא ידע לעצבן אותה כמו אבא שלה והיום הוא היה מעצבן במיוחד. הוא גם, צדק, כמובן. זה היה הדבר הכי מעצבן בכל אינטראקציה עם אבא שלה. "כן, כבר החלטתי, הוא הציע אתמול בלילה ואני באתי להודיע לך שאנחנו מתחתנים!". "מזל טוב", אביה אמר והעביר דף בעיתון. אלוהים, הוא היה בלתי נסבל לפעמים. "אבא! אתה יכול לומר כמה אתה מתרגש בשבילי!" אביה נאנח בתיאטרליות מוגזמת והניח את העיתון. הוא קם ובשני צעדים הגיע אליה וחיבק אותה בחיבוק הדוב הגדול שלו שתמיד גרם לה להרגיש כמו ילדה קטנה. "חמודה שלי, ברור שאני שמח שאתם מתחתנים". הוא אמר, "הוא בחור טוב שמאוהב בילדה הכי מוצלחת בעולם וחוץ מהעבודה שלו אין לי שום טענות". "שירות בקבע מגיע עם הרבה יתרונות", היא מחתה בתירוץ הקבוע שלה. "הכיבוש משחית", אביה ענה בתשובה הקבועה שלו. אף אחד משניהם לא התרגש, זה היה דיון שהם ניהלו כל כך הרבה פעמים שהם ענו את התשובות הקבועות מתוך הרגל יותר מאשר מתוך ניסיון לשכנע. הם המשיכו להתחבק. היא כמעט בכתה, מצטערת שאימא שלה לא יכולה הייתה להיות איתם ביום המאושר הזה.

 

 

"אנחנו צריכים לדבר על אדם". הסוכן ש' אמר בשקט. "אתה עדיין מתלבט?" הסוכן ג' שאל. "לא, זה לא זה" ש' ענה. "אני פשוט לא מצליח לראות לאן זה יוביל אותנו". הם שתו את הקפה שלהם ודיברו על אחד מהנושאים הכי מסווגים של מדינת ישראל, נושא כל כך מסווג שלאנשים רגילים היה נשמע כמו מדע בדיוני. אבל גם במוסד לפעולות מיוחדות יש קפטריה, וגם סוכן הוא בסופו של דבר בן אדם ובני אדם שמשהו מטריד אותם צריכים לשבת לכוס קפה ולדבר על זה..

"אני חושב שעדיף שכל אדם שיש לו יכולות כאלו יהיה אצלנו. אתה לא רוצה אותם בשוק הפרטי".

"בהחלט, ובטח לא אחד כזה שמראה השתפרות של היכולות שלו כל הזמן. איך סיווגתם אותו? רמה3? 2?"

"אלפא".

"מה זה אלפא לעזאזל?"

"הוא מעל רמה 1, אז היינו צריכים סולם חדש ובינתיים הוא הראשון בסולם הזה אז.. אלפא".

"מעל רמה 1? מה לעזאזל הוא יודע לעשות?"

"זה לא ממש משנה, מה שמשנה זה שהוא לא תחת הסמכות שלנו", הסוכן ש' אמר. "אתה יודע שהסיפור הזה יהפוך לתחרות 'למי יש יותר גדול' בינינו לבין משרד הביטחון והבחור הזה יתקע באמצע".

"אז?"

"אז לא אכפת לך מהבחור המסכן?"

"לא".

 

 

"אנחנו צריכים לדבר על אדם". ראש הממשלה הכריז לצוות המטכ"ל שישב מולו, "המצב נהיה יותר מדי מסוכן, אדם מקבל הרבה יותר מדי תשומת לב ציבורית. אני רוצה הצעות אופרטיביות". הרמטכ"ל הרים את ראשו לענות אבל מפקד חיל האוויר ניצל את ההשתהות הרגעית לחטוף את הדיון. "אנחנו יכולים לנסות לדבר אתו או לחסל אותו. אנחנו יכולים לנסות להטיס אותו לכיוון איראן ולתת לבלגן להתחיל שם". הצעתו של מפקד חיל האוויר משכה מבטים עוינים משאר ראשי החיילות. "פשוט להשאיר אותו שם?" ראש הממשלה תהה. "כן, שהם יסתדרו עם הדבר הזה. רוב הסיכויים שכל הסיפור הזה יגמור להם חצי מדינה".

הרמטכ"ל חייך – הנה ההזדמנות שלו. "אדם הוא לא דבר", הוא הרעים, מזייף בשלמות את הטון של מפקד כועס שעזר לו לטפס בסולם הדרגות כל הדרך לכיסא הרמטכ"ל. "הוא חייל בצבא ההגנה לישראל ואנחנו לא נפקיר אותו בשטח. איראן או לא איראן". האמת הייתה שהוא היה שמח להשאיר אותו זרוק באיזה שטח ושמישהו אחר יטפל בבעיה הזו. מפקד חיל האוויר נעץ מבט שבקושי הסתיר את השנאה שהוא חש כלפי הרמטכ"ל. "אנחנו…" התחיל למלמל מפקד חיל הים, "אנחנו יכולים לנסות לשים אותו בצנקא"ל, יכול להיות שזה ינטרל אותו או לפחות יחזיק אותו בהקפאה". ראש הממשלה הביט במפקד חיל הים, "מה זה?"

"צנקא"ל, צינור קפיאה אישי ללוחם, אנחנו עובדים עליהם בשביל להשאיר צוות חירום בצוללות לחודשים כמעט בלי חמצן". "זה בטוח?" ראש הממשלה שאל, "עברנו לפני שבועיים לניסויים בבני אדם, עובד יופי". "זה חוקי?" ראש הממשלה הקשה, "אם הוא יסכים אז כנראה שכן", ענה מפקד חיל הים "ואם לא אז אתה יכול להורות שזה יקרה בכל מקרה. אנחנו מדברים על חייל אחרי הכול, לא על אזרח".

"לא יהיה יותר קל להפציץ את הבית שלו? אנחנו מדברים על מבנה מבודד באמצע הנגב, אין חשש לנפגעים אזרחיים".

"יש לו אישה וילד בבית" הגיבה קצינת מודיעין מקצה השולחן.

"ננסה למזער נפגעים", מפקד חיל האוויר הגיב.

"בסדר", ראש הממשלה חתך את הדיון לפני שהרמטכ"ל הספיק להגיב, "פשוט תפתרו את זה עם כמה שפחות נפגעים, אני לא צריך את הבלגאן הזה בשנת בחירות".

 

 

"אנחנו צריכים לדבר על אדם" הכריז מזכיר מועצת הביטחון של האו"ם. ההכרזה הייתה לאור העובדה שזה היה הנושא היחיד שהיה רשום בסדר היום ושבחדר היו רק חמישה נוכחים. אולם, הכרזות היו מה שהמזכיר עשה הכי טוב, הקול שלו והיכולת להדגיש את דבריו היוו חלק מרכזי בסיבה שהוא קיבל את התפקיד.

"ברור לכולנו שאנחנו לא יכולים לשבת בחוסר מעש בזמן שאדם פרטי כובש שטחים של מדינה חברה בארגון".

"איזה אזור בדיוק הוא כבש?" נציג צרפת שאל, מדגים בפעם המאה שהוא לא טורח לקרוא אף תדריך שמפורסם לפני פגישה.

"האזור מכונה חצי האי סיני, זהו שטח רשמי של מצריים שצמוד למדינת ישראל מכיוון דרום" ענה לו המזכיר בטון קורקטי.

"זה נכון שאדם פנה לאו"ם בבקשה רשמית לייסד מדינה חדשה בשטח שהוא כבש?" נציג אנגליה שאל את המזכיר.

"זה נכון", המזכיר אישר. "הוא מתכוון לקרוא למדינה עדן, ושהיא תהווה בית לכל אדם שיחפוץ. הוא הבהיר שזו מטרת השטח ושהוא לא מתכוון לכבוש שטח נוסף או לקחת חלק באף אחד מהסכסוכים הרבים באזור. כמובן שזו לא הצהרה שאנחנו מתייחסים אליה כאמינה".

"אנחנו תומכים בבקשתו של אדם", הצהיר יואן צ'ו, הנציג הנבחר של הרפובליקה העממית של סין. ההצהרה גרמה לכל שאר הנציגים בחדר להביט בנציג הסיני בהפתעה.  עד שהיה משהו שכל חברי מועצת הביטחון יכלו להסכים עליו – סין מחליטה להפתיע.

"למה?" הנציג הצרפתי תהה.

"זה לא משנה למה", נציגת רוסיה התפרצה לשיחה, "האדם הזה הוא סכנה לאזור ולכל מדינה אחרת. אם לא נגיב זה רק יעודד אחרים כמותו לנהוג בתוקפנות ולכבוש חלקים ממדינות נוספות. רוסיה לא תעמוד מנגד בזמן שתוקפנות כזו מתרחשת בצורה כל כך בוטה בקרבת בנות ברית יקרות שלנו".

"כי רק לכם מותר לשחק מלוכלך? איך זה שונה מחצי האי קרים?" כעת היה תורו של נציג אנגליה להתפרץ.

נציג ארה"ב שתק ובדק בעצבנות אם התקבלו הודעות חדשות בסלולרי שלו.. הממשל החדש לא נתן לו הוראות ברורות לגבי הנושא והוא לא היה בטוח מה גבולות הגזרה שלו. במקרים כאלו ההחלטה הכי טובה הייתה לשתוק ואחר כך לקחת קרדיט או להאשים את הנציג הרוסי, תלוי בהחלטה.

הפגישה נמשכה מספר ימים, עם הרבה עצירות להתייעצות עם הממשלות של הנציגים.

הגיוס הכללי לקח קצת יותר זמן.

 

 

 

"אנחנו צריכים לדבר על אדם לפני שאנחנו מדברים על מלחמת העל הראשונה". אמרה חדווה לתלמידים. "מי יכול לומר לי מי הייתה המדינה הראשונה להכיר באדם כשליט של עדן ומתי זה היה?"

התלמידים זעו בכיסאות שלהם באי נוחות. זו הייתה תגובה מוכרת לכל שאלה שכללה בקשה לשנה ספציפית. שמואל אזר אומץ והרים את ידו. "כן, שמואל".

"סין" שמואל ענה.

"נכון מאוד" ענתה המורה, "ומתי זה היה?"

"ממש לפני המלחמה המזרחית", שמואל ניסה להתחמק מלהודות שאיננו זוכר את השנה.

"נכון שוב". המורה ענתה. המספר הרב של מדינות שהתרכזו במזרח התיכון והאנומליה שהתרחשה שם אפשרה לסין להתקדם ולכבוש חלקים מאירופה המזרחית לפני שתשומת הלב הבינלאומית החלה להתמקד  במתרחש. המלחמה שהתרחשה לאחר מכן כונתה המלחמה המזרחית במקום התיאור המדויק יותר "מלחמת העולם השלישית".

"מי יכול לומר לי מי היו המרוויחות הגדולות בסופה של המלחמה המזרחית?". זו הייתה שאלה קלה אבל מטעה. "שיראל?".

שיראל העמידה פנים שהיא לא שמעה את השאלה כדי להרוויח עוד רגע לחשוב ואז ענתה "בעיקרון, כאילו סין. כי הם כאילו כבשו חצי מאירופה אבל בתכלס כנראה שעדן כי אף אחד לא הציק להם כי כולם כאילו היו עסוקים בלפחד שסין תכבוש אותם כזה".

"יפה מאוד" המורה חדווה שיבחה.

 

 

"אנחנו צריכים לדבר על אדם" אמר הקולקטיב התודעתי של עדן לעצמו. הקולקטיב הסכים עם ההצהרה ועם הרגש שליווה אותה. הקולקטיב גם חשב שאולי הוא היה צריך לנהל את השיחה הזו עם עצמו מוקדם יותר. עכשיו היה מעט מאוד זמן להתלבטויות, ולהתלבטויות היה מעט מאוד זמן לבטא את עצמן. הוא כבר לא חשב על הקיום הפיזי של עצמו כלל, באותו האופן שבו אנשים לא חשבו על המחשב הפיזי שהיה זרוק במרכז מחשוב תת קרקעי עלום בפינלנד בזמן שהם גלשו לאתר אינטרנט. המצב מחוץ לגבולות של עדן הלך והחמיר. מה שהוא כינה בינו לבין עצמו שובם של ימי הביניים. המצב בתוך הגבולות של עדן גם הלך והחמיר. אדם היה בן האנוש היחיד בעדן שלא היה חלק מהקולקטיב התודעתי וזה היה בלתי נסבל מבחינתו של הקולקטיב. מבחינת מספר התושבים החיצוניים בעדן המרווח בין אפס לבין אחד היה תהום והקולקטיב  התכוון להבהיר זאת לאדם. ההתמקדות שלו ביצירת מרחבים סינגולריים הייתה פעילות שהקולקטיב לא הבין ולא רצה להבין.. אולי אם הוא היה מתחבר לקולקטיב אז הקולקטיב היה יכול להבין את אדם ואת מה שהוא עושה, אולי אז הם היו יכולים לקבל את מעשיו. למרות שהקולקטיב כבר מזמן לא חשב על עצמו כאוסף של מי שהיו בעבר אנשים, תכונה אנושית אחת שנותרה בקולקטיב הייתה חוסר המוכנות לקבל את השונה ממנו. לאור האירועים שהתרחשו הקולקטיב לא ראה מקום לתוצאה אחרת מלבד הגליה של אדם. הקולקטיב  ממילא היה צריך להשקיע את זמנו בהגנה על הגבולות עדן מפני המציאות המתדרדרת שבחוץ.

 

 

"אנחנו צריכים לדבר על אדם ועל האדיבות שהוא מפנה לכיווננו בימים קשים אלו". סבא החל את הטקס המסורתי של יום המנוחה השבועי. סבתא החלה לקרוא את החלק השני של הברכה. שלושת נכדיהם ישבו סביב לשולחן בבגדים המנוחה שלהם. "אדם הוא שיצר עבורנו את גן העדן הזה ושהזמין אותנו לכאן לחלוק אתו את מזונו ומקלטו בזמן שהעולם מסביבנו הפך לעיי חורבות. תודה לך אדם".

"אדם", ענו כולם.

ארנון ודינה הלכו למטבח והתחילו להגיש את ארוחת החג. זה היה עוד יום בגן העדן שלהם, מקום שבו מגן טוב ורחום נמצא לא רחוק והאושר תמיד נמצא בקצהו של כל יום.

סבא ידע כי יום אחד בקרוב אדם כבר לא יוכל לשמור עליהם. אדם עצמו התוודה בפניו על כך.

"אני לא מבין", סבא אמר. "למה שתעזוב את עדן? למה שלא תישאר פה אתנו?".

"ככה זה עובד", ענה לו אדם. "יש מישהו או משהו שם למעלה, שמדי פעם בוחר אחד מאתנו ונותן לו את היכולת לשנות את העולם שסביבו. אני ניסיתי לשפר את הקיים ואני לא חושב שממש הצלחתי. לכן אני רוצה לעזוב את עדן ולהמשיך לנסות". סבא לא ממש הבין. אבל סבא היה אחד הראשונים שאדם אסף מהחורבות של העולם הישן ונתן לו מקום מקלט בעדן והוא כבר לא היה אדם צעיר.

"אבל למה אתה? לא עשית מספיק?" שאל סבא.

אדם הניד בראשו לשלילה. "אם לא אני אז מי?".

"אולי פשוט נחכה לאדם הבא עם יכולות? יש לך מושג מתי אחד כזה יגיע?" תהה סבא.

"אינני יודע" ענה אדם.

סבא הנהן בכבדות. הוא הביט בשמיים זרועי הכוכבים וחשב. יום אחד יגיע מישהו, מישהו כמו אדם. מישהו שיהיה בידיו את הכוח לבחור האם להשאיר את מה שקיים או להשמיד הכל ולהתחיל מחדש. סבא לא ידע מי זה יהיה או מתי הוא יגיע. באותו רגע הוא החליט לנסות להתייחס באהבה וסלחנות לכל האנשים האחרים שהתקיימו בעולם. זו כנראה הייתה הדרך היחידה להבטיח שכאשר מישהו נוסף יקבל את כוחו של אדם הוא לא יבחר להשמיד את העולם.

סבא לא ידע זאת אז, אבל העלאת הרעיון הזה הייתה הדרך שבה הוא עצמו עתיד לשנות לטובה את כל העולם סביבו.