הרוחות שחיפשו בית

הוא עמד שם וצפה בשקט. הוא לא ידע מה הוא אמור לעשות…. מה הוא בכלל יכול לעשות. הדממה ששררה הייתה בלתי נסבלת אך הוא לא יכל להקל עליה. הם כולם ישבו מסביב לשולחן המשפחתי בבגדים רשמיים ופנים מתוחות והוא בצד, בוהה בהם בחוסר אונים. מנסה לעכל את מה שקרה ואיך הוא יכול להקל על משפחתו. אך הוא לא הצליח להעלות לראשו שום רעיון. הוא הרגיש חסר אונים ממש כמו ילד קטן. שרה נכנסה עם קומקום וכוסות. ריח מוכר של תה מילא את המקום. ריח של תה שעשוי מהעלים שבגינת העלים הנמצאת שם עוד מימיי אביו. הוא הופתע שהוא עדיין מסוגל להריח אך שמח על כך שיכל.  אף אחד לא נגע בתה. שרה התיישבה והייתה הראשונה לדבר "אז מה עושים?" היא שאלה.
"אם היינו יודעים כבר מזמן לא היינו פה" ענה דוד בחדות. שרה התכווצה. "אין לעניין הזה פתרון בו כולם יהיו מרוצים ב100%" שלמה הכריז והוסיף "אך יש פתרון פייר…. פתרון בו אף אחד לא מרוצה". הוא לא אהב את הכיוון אליו השיחה התקדמה אך לא יכל לעשות כלום. גם אם היה פוצה את פיו הם לא היו מסוגלים לשמוע אותו. לא היה טעם לנסות. שלמה המשיך "הפתרון היחיד שהינו פיירי לכולם הוא למכור את הבית". הוא קיווה שהוא צוחק. זה הבית שלו. זה הבית שלהם. זה הבית בו הוא גדל והבית בו הוא גידל אותם. איך הוא יכל להציע למכור את הבית? למכור את העבר? הוא הסתכל לכיוונו של דוד. מן הסתם שדוד לא ייתן לזה לקרות. אך לא היה מענה. החרדה החלה לצמוח במוחו. הוא מיהר להביט בשרה. כל שחש הוא ייאוש. חוסר היכולת שלו לתפוס את הצעה זו וחוסר היכולת לעשות משהו בנידון גרמו לו לתחושת מוות כמו בבית החולים כששכב במיטה עם כל העירויים והמכשירים לבדו, רחוק מהבית. הוא רצה להקיא ולצרוח עליהם אך לא יכל. גם אם יכל מה הטעם? דבר לא היה משתנה. הוא למד זאת היטב במהלך השבוע  האחרון. לאחר דקה של דממה הכריז שלמה "אז זה הוחלט" וקם מהשולחן. הוא פתח את הדלת ואמר "נשוחח על שאר הפרטים במועד מאוחר יותר. אני אהיה די עסוק בזמן הקרוב." הוא יצא וסגר את הדלת אחריו. דוד היה הבא לדבר לאחר דקה של דממה "נדבר" אמר בקצרה ועזב גם הוא. רק שרה נשארה. לפתע פרצה בבכי מר. היצר גבר עליו והוא מיהר אליה לחבק אותה ולנחם אותה. הוא שם את הידיים שלו עליה והתחיל ללחוש לה הכול יהיה בסדר אך לא הייתה תגובה. הלב שלו התכווץ. הוא אחז בה חזק יותר ואמר יותר בחוזקה, בכל יכולתו,  הכול יהיה בסדר כאילו הוא מנסה לומר זאת גם לעצמו. שרה נרגעה לאחר מעט זמן והחלה לפנות את השולחן ולשטוף את הכלים. היא סידרה את הבית והוא ישב בצד וצפה בה בדממה. לאחר כשעה קלה התיישבה על הספה ונרדמה. הייאוש שחשה ושמרה בליבה והאובדן של אביה גבו ממנה את כל כוחותיה.

 

הוא התיישב לידה וראה כי דמעות קלות עולות בעיניה. הוא עשה מה שהוא עשה מאז שהיא קטנה. הוא הלך לחדר שלה בחיפוש אחר לוכד החלומות שקנה לה כשהייתה עוד רק תינוקת, גיל שנתיים או שלוש, ומצא אותו מיד. אכן זהו ביתו וידע להתמצאות בו בקלות. הוא תפס גם את השמיכה מחדרו והביא את שני החפצים לסלון. הוא כיסה אותה היטב והניח את לוכד החלומות בחיקה. הוא התיישב וליטף את הראש שלה ולחש "שששש…  הכול בסדר, אני פה אתך". כמעט כאילו כתגובה היא לחשה מתוך שינה "אבא" וכיווצה את ידה סביב לוכד החלומות . לרגע אחד חש אושר לראשונה מאז מת. המחשבה כי היה מסוגל להקל על הבת שלו, ואילו רק במעט, הייתה חשובה לו מכל .באותו רגע הוא הרשה למחשבה שהוא יוכל לשנות את המצב ולעזור למשפחתו לחמוק לראשו והדבר רק הוביל לייאוש שחש במהלך השבוע. כי לנסות הוא ניסה די והותר במהלך השבוע האחרון.

הוא מסוגל להזיז חפצים ממקום למקום אך כל עוד ייגע בהם יהיו כמוהו, כרוח רפאים, והם לא יהיו מסוגלים לחוש בהם. כאשר יפסיק את המגע בהם והם יוכלו לחוש ולראות המוח יצור זיכרונות מזויפים כדי להסביר את מה שלא מובן לו. העובדה נשארה כי לא יוכל לשנות כלום. לא משנה כמה ינסה.

 

היא התעוררה יום למחרת. מכוסה בשמיכה ועם לוכד החלומות לצידה. תחילה הבינה שנרדמה וחשבה לעצמה "מה השעה?! מה השעה?!" אך נרגעה במהירות כשנזכרה כי אינה צריכה להיות בעבודה היום. הוא עמד בצד וצחק. "היא באמת לא השתנתה בכלל!" הוא חשב ונזכר בימים בהם הייתה מתעוררת מאוחר לבית הספר בפאניקה רק כדי להיזכר כי זה יום שבת ואין לימודים.
לאחר ששפשפה את עיניה ראתה כי התכסתה בשמיכה… שמיכה שהרגישה מוכרת. היא החזיקה את לוכד החלומות. היא לא הצליחה להרפות ממנו כל הלילה. היא תהתה לרגע איך הגיעו שני החפצים לשם ואז חשבה כי בוודאי הביאה אותם לשם בעצמה באמצע הלילה, חצי ישנה, ולכן אינה זוכרת זאת במדויק. היא חייכה ומלמלה בקול חלוש לעצמה "מתי הפעם האחרונה שישנתי כך? זה לא מתאים לי לקחת את לוכד החלומות ולהירדם אתו. כנראה נתקפתי בהתקף נוסטלגיה." אך משום מה הרגישה תחושה חמימה ונעימה בה, מעין נועם שלא הרגישה מאז שהייתה ילדה קטנה ואביה הרדים אותה. לאחר כמה דקות בהם השתהתה על הספה חושבת ומעלה זיכרונות קיפלה את השמיכה, לקחה את לוכד החלומות והחלה ללכת לעבר חדרה… אך פתאום נעצרה. היא זכרה היכן לוכד החלומות היה, ללא בעיה יכלה למקם אותו בעיניים עצומות, אך התקשתה לזכור מהיכן לקחה את השמיכה. לאחר השתהות קצרה חזרה ועשתה דרכה לחדרה. היא הניחה את השמיכה על המיטה, המיטה המוכרת שלה, ותלתה את לוכד החלומות לצידה. היא החלה פותחת ארונות ומגירות בחיפוש אחר המקום של השמיכה. לאחר דקה קלה החליטה כי בוודאי לקחה את השמיכה מחדר אחר. הוא החליט לעזור לה מעט וחטף את השמיכה. הוא נכנס לחדר שלו והכניס את השמיכה לארון. זו הייתה שמיכה שהוא ואשתו הרבו להשתמש בה והשמיכה שהייתה האהובה על שרה. היא הייתה חוטפת מהם את השמיכה לעתים תכופות ומתכסה בה בעצמה והוא תמיד היה מכסה אותה בשמיכה הזאת כשהייתה קטנה וחלמה חלומות רעים.
לאחר כמה דקות שרה נכנסה לחדר מחדש ונזכרה כי החזירה את השמיכה למקומה  ותהתה מדוע נכנסה לחדר שוב. היא גם לא יכלה לזכור היכן שמה אותה… לאחר התמהמהות קלה יצאה מהחדר והלכה לכיוון הסלון.

שאר הבוקר עבר כרגיל. היא הכינה לעצמה ארוחה קלה ושתתה מעט קפה, קפה חלש, היא לא אהבה אותו חזק. היא אף פעם לא אהבה דברים מרירים. היא התיישבה ואכלה את הארוחה. היא לא מיהרה לשום מקום. אף אחד לא מחכה לה… ואין לה התחייבויות להיום…. התחושה מהבוקר לא נעלמה לגמרי עדיין… מעין תחושת חמימות נעימה. תחושה של נוחות. הוא כמובן אכל לצידה. הוא החליט לגנוב קצת מהחביתה של בתו בזמן שלא הסתכלה ואכל את זה עם לחם ומעט חמאה. למרות שלא יכלה לראות או לשמוע אותו כשישב מולה ואכל בשולחן כמו פעם הוא לא הרגיש בודד. הוא רק הצטער כי הבנים אינם יושבים איתם גם כן. את שארית היום הוא העביר לצידה. כאשר לקחה מעט מעשבי הגינה או סתם ראתה טלוויזיה. הוא שמח להעביר זמן אתה. כאשר הגיע הערב חש בודד כשחשב שהיא תעזוב, תחזור הביתה. הרי כבר מאוחר. בוודאי מחכים לה. אך להפתעתו היא נשארה עוד שעה ועוד שעה ועוד שעה ולאחר מכן תפסה את הטלפון וחייגה למישהו. "בוודאי מודיעה כי היא עוד מעט חוזרת" הוא חשב. אך להפתעתו היא דיברה עם הבוסית שלה מהעבודה. ואמרה שהיא לא תגיע בשבוע הקרוב. והתנצלה על ההיעדרות למרות שכבר יש לה מחסור בימי חופש. לאחר מכן הכינה ארוחת ערב קלה ותה מהעשבים שקטפה מוקדם לכן. הריח המוכר מילא אותו והוא הצטרף אליה. הוא היה מאושר ודמעות עלו בעיניו. הוא הרגיש, בפעם הראשונה מאז מת, כי הוא לא לבד. כאשר ניגב את הדמעות ראה כי גם היא דומעת. "הא? מה קורה פה?" היא שאלה בקול, בעיקר את עצמה "למה אני בוכה? ". היא  ניגבה את הדמעות במהרה. היא לא הבינה מדוע בכתה. היום לא היה יוצא מן הרגיל אלו לא היו דמעות של עצב אבל היא לא יכלה לשלוט בזה. היום הרגיל הזה, שלא היה יוצא דופן בשום צורה, גרם לה לאושר רב. לנוסטלגיה. לתחושה של שייכות. שהיא לא לבד. הטעם של התה חימם אותה מבפנים. היא הלכה לחדר הישן שלה ונרדמה. זו הייתה השינה הנעימה ביותר שחוותה זה זמן רב

. את שלושת הימים הבאים העבירה באופן דומה. ביום הרביעי היא חשה צורך לחקור קצת את הבית והעבירה את שארית הבוקר בלמידה של הבית. היא מצאה דברים רבים כמו אלבומים, משחקים וספרים שהעבירו בה תחושת נוסטלגיה. לקראת הצהריים דוד הגיע לבית. הוא לא ציפה שהיא תהיה שם והם לא ציפו שהוא יגיע. "מה את עושה פה?" הוא שאל את שרה.
"אההה סתם כלום" היא ענתה חלושות והוסיפה לשאול "מה אתה עושה פה?"
"אה בדיוק הייתה לי פגישה באזור" הוא ענה והוסיף "חשבתי לקפוץ לפה לנוח קצת".
"עסוק כמו תמיד"
"כן טוב זה בא עם ההצלחה".
הייתה דממה לא נוחה. "בדיוק עמדתי להכין צהריים" היא אמרה "רוצה להצטרף אליי?"
"אני אשמח" הוא ענה.
בזמן שהיא הכינה צהריים במטבח דוד התיישב בסלון. כשהוא בא לבדוק מה הבן שלו עושה ראה כי הוא מתעסק במסמכים כלשהם או מדבר בטלפון עם מישהו על העבודה "הוא לא בא לפה כדי לנוח?" הוא שאל את עצמו. המבט על פניו של דוד היה נראה לחוץ. הוא היה גאה בבן שלו על כך שהוא כזה מצליח אך רצה לתת לו להשתחרר מעט. מה קרה לאותו ילד שלא הסכים לשבת לעשות שיעורים ורק שיחק בגינה?
"האוכל מוכן" שרה קראה מהמטבח.
"זה יותר מדי בשביל שני אנשים" אמר דוד כשראה את כמות האוכל.
"זה לא הרבה יותר ממה שהכנתי בכמה ימים האחרונים…" היא ענתה.
הם התיישבו לאכול והוא לקח את החלק שלו כמו תמיד. שרה לא ידעה אבל היא החלה להכין אוכל גם בשבילו.
לאחר כמה דקות דוד אמר "אבא אהב את המנה הזאת…."
את שארית האוכל הם אכלו בדממה. לאחר שסיימו שרה הלכה להכין תה ולהביא עוגיות. הטלפון של דוד צלצל.
"כן אני יכול לדבר עכשיו אין בעיה. כן. אה אם ככה…." ריח מוכר של תה הציף את המקום. דוד השתהה לרגע. אך המשיך בשיחה. גם לאחר ששרה חזרה הוא המשיך לדבר. לאחר דקה קלה שרה אזרה אומץ ואמרה לו, כמעט בלחישה "זה לא מנומס…." ולמרות שלא הצליחה להמשיך את המשפט עוד זה היה מספיק. "אני אדבר איתך יותר מאוחר" הוא אמר וניתק את השיחה. "סליחה" הוא אמר.
"אה לא… זה בסדר" היא ענתה.
הוא הסתכל על העוגיות והתה ואמר עם חיוך על הפנים "קודם כל כך הרבה אוכל ועכשיו הכמות הזאת של העוגיות…. את תשמיני" הוא צחק.
"ככה לא מדברים לאישה!"" היא ענתה לו. הם חייכו שניהם. דוד לגם מהתה. לשנייה הוא הרגיש משוחרר. הם עברו לסלון. שרה הלכה לשטוף כלים והוא חיכה לה על הספה. החמימות עטפה אותו. הוא הרגיש ישנוני. הלחץ מהעבודה.  הלחץ שהוא הרגיש כי הוא חייב להצליח, שהוא חייב להיות סיפור הצלחה, ירד לרגע והוא נרדם. כאשר חזרה שרה וראתה אותו ככה חייכה. היא חשבה להעיר אותו לשנייה אך כשראתה איך ישן ברכות ובנוחות המחשבה נעלמה מראשה. המבט על הפנים שלו היה ההגדרה להקלה, זו המחשבה שעברה לה בראש. היא כיסתה אותו. הוא ישן כמו תינוק.
"זה טוב מאוד שאתה מתמיד בעבודה אבל אתה יכול גם לנוח מדי פעם. אם אתה צריך עזרה או אתה מרגיש שהלחץ מוחץ אותך אתה תמיד יכול לבוא לפה…. לבוא אליי" הוא אמר לדוד. הוא ידע כי הוא לא שומע אותו אך זה היה דבר טבעי מבחינתו. הוא פשוט רצה לנחם את בנו מעט ולעזור לו.
כשדוד התעורר הוא הרגיש נינוח וחמים מבפנים אך לאחר רגע קפץ על הרגליים בפאניקה ושאל "מה השעה?! מה השעה?!" הוא חיפש את הטלפון שלו אך לא מצא. שרה יצאה מהמטבח. "בוקר טוב. הכנתי קצת-" הוא קטע אותה ושאל אותה בקול רם "מה השעה?!"
היא נבהלה לרגע אך מיד ענתה "שמונה וחצי"
"איפה הטלפון שלי?!"
"אה בגלל שנרדמת כל כך מהר החלטתי לחבר את הטלפון והלפטופ שלך להטענה" היא ענתה בקול חלש.
"איפה הם?!"
"בחדר שלך" היא ענתה במידיות.
הוא רץ אך החדר וכעבור דקה יצא עם הטלפון כשהוא מדבר בו אל המנהל שלו "אני באמת מצטער! אני אצא מיד! אל תדאג אני אגיע במהירות"
הוא נכנס לאמבטיה וסידר את השיער. היא עמדה בכניסה ושאלה אותו "מה עם ארוחת בוקר?"
"אין לי זמן לזה!"
"אבל כבר הכנתי לך גם…. "היא אמרה בשקט, ממש בלחישה.
הוא פתאום נעצר. הוא נרגע." סליחה" הוא אמר. "תודה שדאגת לי והטענת את הטלפון והלפטופ שלי".
"בשביל זה יש משפחה לא?" היא ענתה לו בחיוך.
התחושה החמימה שקיננה בו התחזקה. הוא הרגיש שדמעות עולות לעיניו והחניק אותן במהרה.
"במחשבה שנייה אני אוכל אתך"
היא שמחה והדבר היה ניכר על פניה.

הוא עמד בצד וראה את הדבר. אושר ושמחה גדולים עלו לליבו. גם כשהיה בחיים כבר זמן רב שהם לא ביקרו אותו יחד. כבר זמן רב שלא היו בבית ככה. באותו רגע הדבר היחיד שהיה עושה אותו שמח יותר הוא אם שלמה היה שם גם כן.

הם התיישבו ואכלו. דוד אכל בחיפזון וכמעט ולא לעס את האוכל.
"תיזהר לא להיחנק" שרה אמרה בחשש.
"אל תדאגי אני אהיה בסדר" דוד ענה בפה מלא, דבר הגורם לו להיחנק קלות.
הוא מיד הביא מים לדוד. דוד שתה במהרה, נרגע, הודה לשרה ומיד המשיך לאכול בקצב מהיר מדי.
לאחר חמש דקות סיים לאכול והתקדם לכיוון הדלת. שרה שמחה שאכל ביחד אתה את ארוחת הבוקר אבל קיוותה שיהיה להם יותר זמן. כבר זמן רב שלא בילו זמן יחדיו…
דוד נעצר מול הדלת. "את הולכת להישאר פה גם היום?" דוד שאל את שרה.
"כן" היא ענתה במידיות.
"אני כנראה אקפוץ לפה שוב אחרי העבודה… אני גם אשן פה אם לא אכפת לך"
"לא בכלל לא!" היא ענתה.
"טוב אז נתראה אחר כך" הוא אמר, סגר אחריו את הדלת והמשיך במהירות לעבודה.

בדרך לעבודה הרגיש טוב מהרגיל. הוא הרגיש יותר ערני מבדרך כלל למרות שלא שתה קפה כמו בכל יום. כאשר הגיע לעבודה והחל לעבוד היה יעיל יותר. הוא סיים לעבור על מסמכים במהירות ועשה הכול ביעילות. אך בפעם הראשונה מאז עבד שם גם רצה שהיום יגמר. בדרך כלל הוא יכול לעבוד עשרות שעות ברצף ולא להרגיש את הצורך להיות במקום אחר אך משום מה היום רצה לסיים עם העבודה ולאכול ארוחה עם אחותו, לנוח קצת, לשחק וסתם לבלות בבית. זה לא שהוא לא נהנה יותר בעבודה. תמיד היה אלמנט מהנה במה שעשה. אבל אף פעם לא היה לו מקום שרצה לחזור אליו. מקום בו הוא מרגיש, גם אם זה היה רק לכמה רגעים, שהוא לא חייב להיות סיפור הצלחה, לא חייב להיות מישהו שעובד ברצינות כל הזמן ותמיד מצליח.

כשחזר הביתה השעה הייתה כבר מאוחרת.
"תמיד אתה חוזר כזה מאוחר? האוכל כבר התקרר" שרה שאלה.
"אה… כן" הוא אמר.
"טוב אני אלך לחמם אותו. תחכה רק רגע."
הוא התיישב לשולחן עם דוד וכעבור כמה דקות שרה חזרה עם האוכל.
הם אכלו, תחילה בדממה, ואז שרה שאלה "מתי אתה יוצא בדרך כלל לעבודה?"
"5:30”  דוד ענה לאחר היסוס קל.
"מה?! למה כל כך מוקדם?!"
"לא יודע. לא היה לי משהו אחר לעשות. לא משהו שרציתי לעשות בכל מקרה. "
" טוב אז תעיר אותי לפני שאתה יוצא" היא ביקשה.
"מה? למה?"
"כדי שנוכל לאכול ארוחת בוקר ביחד" היא ענתה בנחישות.
"אין צורך-" הוא התחיל לומר אך היא קטעה אותו "יש צורך ועוד איך! אני רוצה שנאכל ביחד. אתה לא תשכנע אותי אחרת!" היא אמרה והוסיפה בקול חלש יותר "כבר מזמן שלא הרגשתי בבית כמו עכשיו…. ושלא אכלתי לבד.."
"אבל באמת שאין צורך" אמר.
"די! אתה כל כך לא רוצה לאכול איתי ביחד? אתה גם ככה לא תישאר פה הרבה לא?" היא קטעה אותו שוב.
"למעשה תכננתי להישאר פה בזמן הקרוב…. הציבו אותי במקום קרוב לכאן. ואין צורך שתתעוררי כזה מוקדם כי דיברתי עם המנהל שלי היום. הורדתי מעט את הכמות שעות שאני עובד ככה שאני אתחיל בשמונה וחצי". הוא פחד מהתגובה של אחותו, שתחשוב פחות עליו, הרי הוא אמור להיות המוצלח. אך כשראה את החיוך שלה נשכחו הדאגות מליבו. וכאשר ראה איך החיוך שלה הופך במהרה למבט נבוך עקב כל שאמרה גיחך לעצמו.

הוא ישב בצד ושמח. הוא רצה להאמין כי היה לו חלק בזה והוא לא ידע עד כמה.

 

הימים הבאים היו שלווים. הם אכלו כולם ארוחת בוקר ואז דוד יצא לעבודה. למרות שעבד פחות זמן הספיק לא פחות ואף באיכות גבוהה יותר. שרה גם היא חזרה לעבוד. כשהיה לבד העביר את הזמן בקריאה, פתרון תשבצים או סודוקו או סתם מול הטלוויזיה. שרה חזרה תמיד בצהריים והכינה את ארוחת הערב. הוא החליט לעזור לה מדי פעם. בערב הם אכלו כולם יחדיו ואז היו מתפזרים. למרות שהיו לבד פעמים רבות בבית הם אף פעם לא הרגישו בודדים.
באחד הערבים שרה העלתה את הנושא של הבית. "תקשיב בנושא של למכור את הבית… את האמת אני לא רוצה למכור אותו יותר".
"אני אתך" אמר דוד "עכשיו כשאני עובד פה קרוב אשמח לעבור לגור כאן".
"חשבתי אותו הדבר" אמרה שרה.
"אה…. אבל אנחנו שנינו מבוגרים כבר… יהיה מוזר אם נגור כאן יחד… "
"אולי. אבל אני מעדיפה זאת בהרבה מלגור לבד. במקרה שזה יהיה יותר מדי מוזר או לא נוח אחד מאתנו יוכל לעבור לדירה פה באזור".
"הממממ אני מסכים. לומר את האמת לגור פה שוב, גם אם זה רק לזמן קצר, גרם לי לאושר. לתחושת שייכות. אני מרגיש שאני סוף סוף בבית. שאני לא חייב להיות רק סיפור הצלחה. כל הזמן לעבוד קשה. את האמת הרגשתי כמו רוח, כולם ראו אותי רק כאדם המצליח אבל פה…. פה אני יכול להשתחרר. להיות 100% אני." הוא נהיה נבוך מעט ואמר "את מבינה למה אני מתכוון נכון?"
"לגמרי! להיות שוב בבית… אני לא יודעת איך להסביר את זה אבל זה נתן לי ביטחון, ואושר. כאילו אני לא בודדה גם כשאני לבד. עד אז הרגשתי גם כמו רוח…… לא נתתי לעצמי להיות עצמי, הייתי מנותקת מאחרים ולא היה לי לאן באמת לחזור אבל עכשיו יש לי מקום, מקום שלי, שאני מרגישה שייכת אליו. גם אם אני לא אגור פה רק הידיעה שיש לי מקום כזה, מקום לחזור אליו, זה מספיק בשביל לתת לי….. תקווה? אני לא יודעת אם זה איך שהייתי קוראת לזה אבל אתה מבין נכון?"
" 100% מבין! הוצאת לי את המילים מהפה ממש."

דמעות עלו לעיניו והוא קם לחבק אותם. הפחד שהבית יימכר נעלם כמעט לגמרי מלבו. הוא הרגיש כאילו משא ענק הוסר מעליו.

לאחר שהסכימו שלא יסכימו למכור את הבית דיברו עם שלמה. הם קבעו להיפגש בעוד כשלושה ימים. את הימים האלו הם העבירו כרגיל למעט הערבים, בהם הם ישבו אחד עם השני לדבר על מה יאמרו לשלמה ומה יכול להיות שהוא יאמר. הם הגיעו למסקנה כי לא תהיה התנגדות מצדו. לא יהיה אכפת לו כל עוד יקבל את הכסף והשאלה היחידה היא כמה ירצה על כך.

הוא שם לב שהוא מרגיש יותר ישנוני בימים האחרונים. הוא הלך לישון לפניהם והתעורר אחריהם. הוא מצא את העניין מוזר ומצחיק. רוח רפאים מרגישה ישנונית…. מי בכלל שמע על דבר כזה?
וככה עברו שלושת הימים במהירות. הוא הרגיש עייף במיוחד היום אבל הכריח את עצמו להישאר ער לא משנה מה. שלמה הגיע בשעת צהריים מאוחרת. הם התיישבו בסלון ושרה אמרה שהיא תלך להביא תה ועוגיות.
"אין צורך" הוא דחה את ההצעה "בואו ניגש לעניין. אני מעדיף לסיים עם זה בהקדם האפשרי ולחזור הביתה."
הם כולם הרגישו את חוסר הסבלנות בטון שלו. אבל היה שם עוד משהו… מען תחושה של קור כלפי הסביבה.
הייתה לו תחושה רעה.
"כן אתה רואה שלמה…. העניין הוא… אני נגד למכור את הבית" אמר דוד.
"אני מסכימה עם דוד"
"את לא חייבת לעשות מה שהוא אומר שרה…. תהיי כנ- "
"דוד לא קשור! זו החלטה שלי מהרצון החופשי שלי!" היא התפרצה.
שלמה היה בשוק לשנייה, הוא לא ראה את שרה מתפרצת ככה מאז שהיו קטנים. אך הוא מיד התנער מכך.
"ולמה, אם מותר לי לשאול, אתם פתאום נגד הרעיון?"
שרה הייתה הראשונה להגיב "כי זה הבית שלי. אני מרגישה פה בבית יותר מבכל מקום אחר. אני צריכה עוד סיבה?"
"ואתה?"
"אני מרגיש אותו דבר. אני מרגיש שיש לי מקום לחזור אליו, דבר שלא הרגשתי כבר שנים למען האמת. מקום שאני יכול להיות בו עצמי. "
" זה מגוחך! זו סתם נוסטלגיה מטופשת. אתם תראו עוד שבוע אתם כבר תחזרו בכם!"
"מה אכפת לך? אם זה ככה זו תהיה בעיה שלנו, לא שלך" שרה ענתה.
שלמה התרגז. היה אפשר לראות זאת מההבעה על פניו. "בקיצור כמה אתה רוצה?" דוד שאל.
שלמה חרק שיניים ומלמל לעצמו "ככה זה הא… ככה זה תמיד היה… וזה תמיד יהיה ככה…"
"שלמה?" דוד שאל "אתה בסדר"
"ככה זה תמיד! אתם שניכם תמיד הייתם אלו ששמים לב אליהם! ואלי? לאף אחד לא היה אכפת ממני! תמיד כשיכלו דאגו לכם! קנו לכל מה שרציתם ומה שרק אפשר! זה תמיד היה הבית שלכם ואף פעם לא שלי!"
"על מה אתה מדבר?! " דוד ענה.
" מי ממן את הלימודים שלך? מי?!" הוא ירה לעבר דוד.
"את מי תמיד ניחמו כשקרה להם דבר רע?! למי קנו כל מה שרצתה ותמיד דיברו על איך לעזור לה?!"הוא ירה לעבר שרה.
"אני הייתי כמו רוח בבית הזה! אף אחד מכם לא שם לב אליי! אבל כשיצאנו מפה סוף סוף שמו לב אליי! ואז זה הכה בי! שבבית הזה אני אף אחד! אני כלום! ואתם הכל!"
הוא לא יכל לעמוד בזה. הוא אף פעם לא שם לב שהבן שלו מרגיש ככה.
"אבל זה גם הבית שלך" שרה ענתה "זה לא משנה בבית אם אתה הכול או כלום. אני כלום. באמת שכלום. אני לא מצליחה ואני בקושי עשיתי משהו עם החיים שלי. אבל זה לא משנה. לא בבית."
" להפך" חשבה לעצמה "הבית גורם לי לרצות לעשות משהו עם עצמי".
"אותו דבר איתי. כולם תמיד רואים אותי כמעין סיפור הצלחה ותו לא. וזה תמיד גרם לי לעבוד את עצמי למוות… אבל פה, אני יכול להירגע, לעשות כלום, להיות עצמי, להיות כלום".
שלמה לא ידע מה להגיד. התשובות שלהם הפתיעו אותו ונגעו בו בצורה שלא ציפה לה. הוא הרגיש בפתאומיות תחושה חמימה עוטפת אותו, חובקת אותו, שגרמה לו להרגיש כמו ילד שוב. דמעות זלגו במורד לחיו.
הוא לא יכל לעצור את עצמו מלחבק את שלמה.  מלחבק את הבן שלו שלא ידע שסבל מבפנים ככה כל הזמן הזה. שרה הצטרפה לאביה והם חיבקו אותו יחד. דוד הניח יד על הכתף של שלמה וחייך אליו.
"בסדר, הבנתי" הוא אמר "נשמור את הבית… אולי זה לא יהיה נורא להיות כלום מדי פעם."
שרה ודוד חיכו אחד לשני.
"זה עדיין הולך לעלות לכם כסף" שלמה הוסיף במהרה.
"מה דעתך על תה עכשיו?" שאלה שרה, עדיין עם חיוך על פניה.
"אני אשמח" ענה שלמה והסיט את המבט במבוכה.
הם ישבו ביחד כולם.

הוא לגם לגימה ארוכה מהתה.  הוא הרגיש ישנוני והעיניים שלו החלו להיעצם.

כוס תה נפלה לרצפה בפתאומיות. הם היו מבולבלים. הם כולם עדיין החזיקו את הכוסות שלהם.
הבית התמלא ברוח חמימה והיה נדמה כאילו הבית חובק אותם… ותמיד יחבוק ויקבל אותם.