העיר

מעל אלף שנים עברו מהיום שבו גלו אבות-אבותיו של נחמיה מארצם ועד שנולד הוא בזָאדוֹבוֹניֵע, העיירה שהשד אחז בה, אך הדבר לא מנע מהנער לראות את ירושלים כביתו האמיתי. ומדוע שהעיר הקדושה מכולן לא תקסם לו? הוא כמה לפסוע בנתיביה האלוהיים, להעביר את ימיו בין נתיניה הדגולים כדוד מלך ישראל, ולהיות חלק מן העיר שממנה השכינה מעולם לא סרה. בעוד גופו לא יצא מעולם את גבולות אירופא, לבו ומחשבתו נתונים היו אלפיים מילין מזרחה משם.

כבר מגיל רך היה ברור לכול שנחמיה לא קורץ מן החומר שממנו מיוצרים תלמידי חכמים. כשכל הילדים התאמצו ככל יכולתם להקשיב לשיעורי התורה ב"חדר", חרדים שמא המלמד יכה אותם אם לא יידעו לדקלם את פסוקי החומש, היה נחמיה שקוע עמוק בתוך דמיונותיו המגוונים. לעתים הביט בעד החלון הצר בציפורים שחצו את השמיים, מנסה לשער בנפשו כיצד נראים חייהן, ותוהה האם עדיף להיות עוף מעופף שכל מרחבי השמיים לרשותו, או דג שיכול לצלול אל מעמקי הים הבלתי נודעים. לעתים בחן את גופו, וניסה להבין כיצד מופעלים חלקיו השונים: היה ששִיער שמערכת מוטות וחבלים מזיזים את איבריו, ובזמנים אחרים התלבט אם יתכן שיצורים קטנטנים הם שעמלים על הפעלת מכלול העור, העצמות והבשר. פעמים אחרות הביט אל התלמידים שהיו ישובים סביבו, ומצא את הדבר שלו דומה כל אחד מהם: פניו של אחד הזכירו מאוד פני כבש, תלמיד רזה שישב בסמוך אליו נראה לו כעץ אורן דק, ואחר הזכיר יותר מכל בצורתו את אחד מתלי האבנים שנחמיה עבר על פניו מדי יום בדרכו אל ה"חדר".

הוריו של נחמיה היו אנשים מעשיים, שלא ראו את הטעם בתעיה בדמיונות, אך קיבלו באהבה את בנם החולמני. "היזהר כשאתה הולך, שלא תיתקל בטעות בענן", אמרה תמיד אמו של נחמיה לבנה בחיוך, מלטפת אותו על ראשו. אביו הביע תמיד את תקוותו שנחמיה יצליח למצוא עבודה כשיגדל מעט ולסייע בפרנסת המשפחה הדלה, אך מעולם לא הפריע לבנו כשזה סיפר את המעשיות שהמציא.
סבתו של נחמיה, אמה של אמו, הייתה החכמה באנשי הבית. על ירושלים שמע נחמיה לראשונה בסיפוריה המרתקים על עיר הקודש האדירה והרחוקה. הוא בלע בשקיקה כל מילה ומילה, ואחר הציף את סבתו בקושיות, עליהן היא ענתה בסבלנות רבה בעזרת הידע הנרחב שצברה במהלך חייה הארוכים. "מה טעם המים ששותים בירושלים?", היה שואל אותה. "האם גם שם יורד כל כך הרבה שלג בחודשים הקרים?". "האם האל בעצמו מתהלך שם ברחובות?". יחד הם ישבו, עצמו את עיניהם, ודמיינו כיצד הם מטיילים בשביליה של עיר הקודש, צופים בנופיה ומשוחחים עם אנשיה. "מה אתה רואה?", היא הייתה שואלת אותו והוא היה מספר לה, ואף תשובה לא הייתה בלתי נכונה. כך היו הם מדברים ומדברים עד שנרדם נחמיה בחיקה, חולם חלומות ארוכים ומפורטים על ירושלים.
סבתו של נחמיה הלכה לעולמה לפני בוא השד לעיירה, ולא ראתה כיצד ביתה השתנה עם הגעתו. אך גם כשכבש השד את תודעותיהם של בני המשפחה, לא הצליח הוא לעקור ממחשבתו של נחמיה את מושא הדמיון החזק ביותר בה: ירושלים, שהייתה נטועה במוחו כעץ אלון חסון.

ירושלים הייתה בראשו של נחמיה גם בבוקר שבו נתחיל את סיפורנו. הוא ומשפחתו ישבו בביתם הצנוע ואכלו את ארוחת הבוקר. היה זה חדר קטן ומאובק, שעל אף שתריסי חלונותיו היו פתוחים לרווחה, האור והחמצן כמו מיאנו להיכנס אליו. חלל הבית הכיל פריטים מועטים: ארון עץ ישן, משטח מוגבה שעליו הונחו חציר וכמה עורות וששימש את בני המשפחה לשינה, כמה מדפים כמעט ריקים, וקמין קטן שחימם מעט את הבית בימים הקרים ביותר אם ידם הייתה משגת לקנות חומרי בערה. במרכז החדר עמד השולחן שעליו נחה דייסתו של נחמיה: קרה, דלילה וחמוצה. הנער טבל בה את כפו, בוחן את התערובת האפרורית. בני משפחתו אכלו סביבו בדממה, עיניהם העייפות לא נפגשו אלה עם אלה, והצלילים היחידים שנשמעו בחדר היו אלה של כפות הפוגעות בקרקעיותיהן של קערות. העשן השדי השחור ריחף כתמיד ברחבי החדר, משכיח מיושביו את השמחה, האהבה והצחוק שמילאו אותו בעבר.
הרעב דחק בנחמיה להמשיך ולמלא את בטנו בדייסה המציקה, אך לשונו ערגה למאכלים משובחים יותר. הוא עצם את עיניו ונדד במחשבתו ירושלימה, אל ארמון המלך. שם, לבוש בבגדי ארגמן וישוב על הכס המפואר, הוגשה לו דייסה עשירה ומתוקה. חמימותה כמעט וכוותה את פיו, והוא נשף בעדינות על הכף עשוית הזהב הטהור. שיבולת השועל הרכה עינגה את גרונו, והוא הרגיש כיצד המטעם המלכותי המופלא ממלא את קיבתו לאורכה ולרוחבה.
כשנחמיה פקח את עיניו, הוא הבחין שהעשן שעטף את גופו הידלדל מעט.

בדרכו של נחמיה אל עבודתו אצל הצייר, חלף הנער על פני מראותיה המוכרים של זאדובוניע. ביתו של הגביר, המבנה הגדול והמרשים ביותר בעיירה, היתמר מעל שאר הבתים אדומי הגגות. מעל החדרים, האגפים והמגדלים שהרכיבו את המבנה האדמדם ניצב גגו הכחול, שממנו השקיפו עיני השד הצהובות אל כל כנפות העיירה. בית הכנסת, מבנה חום מסיבי בעל גג משולש אפרפר, היה אחוז היטב באחת מידיו הענקיות של השד. כשצעד לצד הנהר הרחב והשוצף, שמע נחמיה את הדי הצחוק הדמוניים עולים ממנו. זיכרון מאושר התגנב למוחו פתאום, ובו הוא ואמו מטיילים בצהרי יום יפה לאורך הנהר, אי אז בימים שבהם השמחה הורשתה להיכנס אל העיירה. אך המחשבה נחטפה מתודעתו במהרה והעשן מעל העיירה התעבה, מאפשר לקרני שמש בודדות בלבד לחדור ממעל.

*

איש אינו יודע מתי השתחל השד אל תוך מרקם עולמנו. דומה שמשעה שעמו צמח אל הקיום האנושי הפציע גם הוא עימו, ניזון כעמלק מכל פיסת הוויה שהצליח לכפות עצמו עליה. כשהגורל נטה לטובתו, הצליח השד לעטוף את חייו של אדם, לעתים אף שניים, בעוד בזמנים אחרים נאלץ להסתפק בטיפות אנושיוּת מזדמנות שנקרו בדרכו, ושבזכותן הצליח שלא להישמד אל האין.

כשהחל העם לגְלות מארץ תקומתו נדד גם השד מערבה עם אחד מפיזוריהם, אל מחוזות המדבר הדרומיים. לא אחת כבש השד אדם למשך כל ימיו בתקופה פורה זו בקיומו, אך מהותו שמעה היטב את ההדים שעלו מן האגפים הצפוניים של עמו. לבסוף, חצתה ישות השד את הים הגדול אל ארצות הקור, ושם שגשגה יותר מאי פעם. שם הוביל אותו נתיבו אל זאדובוניע, ומיד רמז לו אורה שלוּ תהפוך היא לביתו לא יידע עוד רעב לעולם, כעש קטן בערימת בדים אינסופית.
ראשית תפס את נשמותיהם הוותיקות של זקני העיירה. את המבוגרים הצעירים יותר ליקט אחד-אחד, כוחו עולה עם כל קורבן שנופל אל בין טלפיו. כיבוש הילדים היה הקשה ביותר, והוא נמשך ימים ארוכים, אך גם הוא הסתיים בהצלחה מסחררת (למעט פינת תודעה אבודה קטנה אחת, שהשד לא ייחס אליה כל חשיבות). כשלכידת העיירה הגיעה לכדי שלמות, היה השד רב העוצמה לשליטה היחיד, המוחלט, הבלתי מעורער.

*

בית מלאכתו של שעיה, הצייר, היה חדר קטן, חשוך ומחניק. האור היחיד בסדנא מלאת העשן השדי נבע מהנר החלוש שהונח על שולחן העבודה שמעליו רכן שעיה במהלך שעות היום, מנסה לעטר את כתבי הקודש שניצבו לפניו. עיניו היו תמיד אפורות וריקות וזרועו רפה, ובזה אחר זה יצאו מתחת ידו עיצובים סתמיים, אותיות חסרות כל ייחוד ואיורים ששיעממו את העין.
את ביקוריו הנרחבים ביותר בירושלים ערך נחמיה בשעות עבודתו אצל הצייר. כשמרט מאווז מת את נוצותיו להכנת קולמוסיו של שעיה, בראשו הוא ישב לצידו של שלמה המלך וצפה בחכם באדם עורך משפט צדק. כשהתיך פחם לדיו שחורה משחור ועשן המדורה צרב את עיניו וזיהם את ריאותיו, בעיני רוחו הוא ראה את עצמו עומד על הר הזיתים ושואף אוויר פסגות מופלא, ומולו נגלית העיר כולה, מבניה היפהפיים עטופים בקדושה אלוהית. כשחרף כל מאמציו לא הצליח לנקות מידיו את זוהמת העבודה המפרכת, בדמיונו הוא ניצב עם המוני עולי הרגל בלבה של עיר הקודש ונשא מעלה בהודיה את זרועותיו, שהטבילה במקווה טיהרה מהן כל טומאה. כששעיה התמרמר על מגרעותיו המקצועיות של שולייתו, שמע נחמיה במחשבתו את שירת הלוויים הקדושה ומרנינת הלב, בבית המקדש, בירושלים.

באותו בוקר, נחמיה הבחין שמשהו בלתי שגרתי מתרחש מיד כשנכנס אל בית מלאכתו של הצייר וראה ששעיה לובש את בגדי השבת שלו, על אף שהיה זה יום חול. הוא הורה לנחמיה לנקות ולסדר שוב ושוב את החדר העלוב, והעביר דקות ארוכות בהתהלכות חסרת מנוח מפינה אחת של המקום למשנתה. לבסוף הורה הצייר לנחמיה לעזוב את המקום בשעה מוקדמת, אף על פי שיום העבודה עוד לא תם.
לאחר שגורש, התהלך לו נחמיה מחוץ לבית מלאכתו של הצייר בחוסר מעש. נותרו עוד מספר שעות עד שיצטרך ללכת אל בית הכנסת וללמוד אצל רב העיירה עם שאר הנערים, ולביתו לא היה טעם לחזור. לפתע, נגלה אליו מחזה יוצא דופן: שני אדונים רמי קומה צעדו אל עבר בית מלאכתו של הצייר בצעד בטוח, לבושי בגדי משי מפוארים שאמרותיהם ושרווליהם היו מעוטרים ברקמה משובחת. תושבים אחרים מן העיירה נעצו עיניים בדמויות המפתיעות, שמכובדות כמותן לא פקדו את סדנתו של שעיה מאז ימי גדולתו. נחמיה לא הסיר מהן את מבטו, עד שנעלמו מבעד לדלת העץ הכבדה של הצייר.

*

באותו לילה, כשנחמיה ישן, הצליח מוחו לעצב מתוך נפשו חלום. שם, נחמיה היה שוב ילד קט. הוא ישב סביב שולחן השבת עם משפחתו, ושר יחד אתם בחדווה את השירים החגיגיים. אל השולחן הוגש מרק מהביל, מחמם לבבות, ובין לגימה ללגימה פטפטו בני הבית ביניהם, צחקו והתחברו. סבתו של נחמיה חיבקה אותו בזרועה, וחלקה איתו עובדות מרתקות שלמדה במהלך חייה. אביו שימח את לבבו ביין המועט ונשק על לחיה של אשתו, שהפכה מחויכת וסמוקה כשיכר שבגביע.
לפתע נשמע קול רעם גדול, ורשת פרפרים ענקית התקרבה במהירות אל עבר המשפחה המאושרת, שהחלה לנוס ממנה בבהלה. קרוביו של נחמיה נעלמו מעיניו כשרץ, והוא מצא את עצמו ביער הסמוך לזאדובוניע. שם התחבא נחמיה מאחורי סלע גדול, שומע את צעדיו הכבדים של רודפו מאחוריו. לפתע מצא נחמיה לצדו חרב חדה ומבריקה. הוא אחז בה, קם ממחבואו והחל לתקוף את אויבו, שהיה כעת אריה גדול, שחור רעמה. כשניסתה החרב לפגוע בגופו של הארי שפשף להבה גם את הסלע הגדול, קורע ממנו פיסות, עד שנחמיה הבחין כי צורתו של הסלע חדלה להיות צורת אבן. הוא התקרב ובחן את הפסל שנוצר מן הסלע, שבו נראו הוא ומשפחתו סביב שולחן השבת, הבעות אושר על פניהם עשויות האבן. כשראה הלביא את הפסל נפל הוא מרגליו והחל להתפתל על הקרקע, ונחמיה הבין באחת כיצד להביס את השד שהשתלט על זאדובוניע.
כשתם החלום וגופו של נחמיה התעורר, לא היה עוד ביכולתו של מוחו לדעת את הידע שרכש.

*

מאז ביקורם של האדונים הנכבדים כמעט ולא יצא שעיה מבית מלאכתו. במשך שעות ארוכות רכן מעל יריעות קלף, מותח על גביהן בקולמוסו קווים אקראיים, מתאמץ ליצוק תוכן לצורות הדיו הסתמיות, ממקד את כל כוחותיו בניסיון לשלוט ביצירתו, אך ללא הועיל. שוב גירד האמן קו מתוך כשלונו החזותי, שוב השליך יריעת קלף יקרה שלוכלכה בקשקוש. כשהשליח הגיע לראשונה, הבטיח לו שעיה שהמלאכה מתקדמת היטב ותושלם בקרוב. אך עם כל ביקור התקשה הצייר יותר ויותר להסתיר את הרמאות שבדבריו, השליח החל לכעוס ולאיים, ונחמיה הבחין כיצד העשן השחור בחדר הופך סמיך מאי פעם.

בביקורו הקשה ביותר של השליח זעמו הרעיד את בית המלאכה הקטן. כשעזב, בהה שעיה בקלף בחוסר תקווה. לבסוף קם הצייר משולחן העבודה ויצא את סדנתו בצעד עייף. נחמיה מיהר אחריו, ולפני שהספיק להתרחק שאל הנער את מעסיקו את אותה השאלה שזיכתה אותו פעמים רבות בהתעלמות, בנזיפות או בזלזול.
"מה ביקשו ממך האדונים הנכבדים לצייר עבורם?".
שעיה עצר, הרים את עיניו מן הקרקע, הביט אל שולייתו ושתק לרגע. "את ירושלים", אמר לו לבסוף, והלך.

נחמיה ידע שעליו ללכת אל הלימוד אצל רב העיירה, אך רגליו סירבו להביאו לשם. לבו בער בו. הוא הסתובב שוב ושוב סביב בית מלאכתו של הצייר, החל להתרחק ממנו ומיד שב לעברו, ולבסוף נעמד ובהה במשך דקות ארוכות בדלת הכניסה אותה יצא שעיה שעות קודם לכן.
נחמיה לא הצליח לעצור בעד ידו מלפתוח את הדלת, להדליק את הנר או לאחוז בקולמוס, ובמהרה היה גופו ישוב אל שולחנו של הצייר, ויריעת קלף נקייה הייתה מונחת מולו. נשמתו מתחה על גביה בנוצת האמן קווים וצורות וצבעים, עשויי דיו וקדושה ורגש. בית המקדש, המבנה הגדול והמרשים ביותר בעיר הקודש, היתמר מעל שאר הבתים הירושלמיים אדומי הגגות. מעל ההיכל, האולם והחצרות שהרכיבו את המבנה האדמדם ניצב גגו הצבוע בתכלת טליתות. במרפסת ארמון המלך, מבנה חום מסיבי מוגן היטב בעל גג משולש מפואר, עמד לו דוד, פניו מאירות וכתר על ראשו. כשצייר נחמיה את הנחלים הרחבים והשוצפים שחוצים את העיר, המיית פכפוך מים נשמעה בחדר. ידו נעה אנה ואנה, החליפה קולמוסים ומכחולים, צבעים וגוונים, עד שיצירתו הייתה שלמה. הוא הביט בעיר שמילאה את כל פינות הקלף ודמעה זלגה מעיניו.
הוא היה שם.
הוא היה בירושלים.

*

לרוב, אחיזת החנק של השד על נפש האדם נטלה ממנו את הרצון לראות בעיני רוחו תרחישים השונים ממציאותו העגומה, אך היו עתים שבהן הצליח הדמיון האנושי להרפות מעט את ההשפעה הדמונית, גם אם באופן זמני. גם אז, נדירים היו המקרים שבהם מומשו הדמיונות, ובכך ערערו מהיסוד את קיומו של השד. אך היו גם מקרים כאלה בתולדותיו של השד, שנים רבות לפני שהגיע לזאדובוניע. אחד כזה התרחש כאשר בני העם ריכזו על הכתב את הסיפורים העתיקים שהעבירו מאב לבנו, תקופה שבה לא ידע השד אם יוכל לשוב עוד להתקיים. אחר ארע כששיבה מציאותית הגשימה את תקוותם של הבוכים על נהרות בבל, והשד נכחד למשך דורות.

*

שעיה היה מופתע מכדי להתרגז כשהגיע אל בית מלאכתו בבוקר ומצא את נחמיה ישן על שולחן העבודה שלו. כשנחמיה התעורר, הוא ראה את הצייר עומד לצדו ונועץ מבט חודר בירושלים שעל הקלף, אור ירוק בוהק מאיר בתוך עיניו. שעיה נטל את קולמוסו, והוסיף לציור עוד קו ועוד צבע ועוד משמעות, ונחמיה הביט כיצד שאריות אחרונות של חומר אפלולי נידפות מן הצייר ועוזבות את החדר המואר, שהוא ידע היטב שהעשן השדי השחור לא יחדור אליו יותר לעולם.