הביתה

חזרתי מטיול עם הכלב. זה היה עוד יום שלישי בתחילת הסתיו, שעת ערב מוקדמת. פס אחרון של יום ניכר אך בקושי בשמיים האפלים ונמוג לאיטו בשעה שפנסי הרחוב התחילו להדלק אחד אחרי השני, מלווים באור כתום חיוור את הילדים שחוזרים מהחוגים ואת ראשוני השבים מהעבודה, מתחמקים ממטחי המים האקראיים שהתיזו המכוניות. והיינו אני ואפרים, הולכים לנו בנחת בכיוון השני, אני בסוודר אדום ואפרים בפרווה שחורה רטובה ומדובללת, מסיימים את הסיבוב הקבוע בשכונה בשעה קצת מאוחרת מהרגיל. אם אני מתאמץ וחושב על זה עוד קצת נדמה לי שאפרים היה קצת עצבני באותו היום, כשהתחלנו לחזור. אני יכול לצייר אותו בעיני רוחי מדדה על רגליו הקצרות, להוט ועצבני, מזגזג בין הסדקים והבורות שנפערו במדרכה במהירות גבוהה מהרגיל. אבל יכול להיות שאני יודע את זה רק בדיעבד. לדעתי זה היה פשוט עוד יום באמצע השבוע, אני ואפרים מנצלים שעות אחרונות של זמן איכות לפני שנצטרך לחזור הביתה ולשקוע שוב בשגרה המפרכת של ההכנות ליום שלמחרת.

כשנכנסתי לרחוב שלי מראה הבניינים ההולכים והופכים לקרובים ומוכרים יותר החיש את צעדיי, אבל דווקא אז החליט אפרים לעצור. הוא רחרח באוויר בחשדנות, ואני יכול להשבע שראיתי אותו מעקם את אפו בחוסר אמון. פתאום הוא הסתובב, מושך אותי אחריו בכח איתנים וגרר אותי לאחת מכניסות הבניינים הסמוכים, שם הוא נעמד באחת, זקוף וחשדן, והתחיל לנבוח בקול רם על מדרגות הכניסה. אפרים תמיד מצא לו דבר מה לנבוח עליו לקראת סוף הטיול שלנו – חתול תועה, ילדים משחקים, אפילו האבנים הדוממות שיצרו את החומות הנמוכות שהפרידו בין הבתים היוו בשבילו גורם ראוי לציון שכדאי להקדיש לו נביחה או שתיים. יכול להיות שבאותו היום הסתנן לנביחות שלו צליל אחר, גבוה ומוטרד יותר מהרגיל. יכול להיות, אבל באותו היום לא היה בכך כדי להסיח את דעתי או להדליק אצלי נורה אדומה.

"בוא, אפרים" אמרתי לו, וכשהוא לא זז משכתי את הרצועה בקוצר רוח. הבית שלי כבר היה ממש קרוב, ואני כבר הייתי להוט לסיים את הטיול. מזג האוויר כבר התחיל להתקרר באמת, ואני כל כך רציתי ספל תה חם ביד ושמיכת פוך על הברכיים. בסופו של דבר אפרים בהה עוד רגע אחד בבלבול בחומה הנמוכה שמול הבית ואז נחר בחוסר עניין והמשיך ללכת. מדי פעם משהו בו התעורר, האוזניים שלו הזדקפו והוא ניסה למשוך אותי חזרה, אבל בסופו של דבר הוא התהלך בשוויון נפש כלשהו לפניי, מרחרח את האדמה בסקרנות להוטה. אני שקעתי שוב במחשבות בזמן שהמשכנו את דרכנו במורד הרחוב והלכנו לנו ככה, מריחים את הערב היורד לאטו, עד שלהפתעתי נעמדנו מול בית הספר הציבורי, הבניין האחרון בשכונה, שחסם את דרכנו.

הרחוב שלי הוא לא רחוב מאוד ארוך, אבל הוא גם לא קצר. הוא גם לא בדיוק ישר, כך שכשעומדים בתחילתו עדיין אי אפשר לראות את הסוף ולוקח פחות או יותר עשר דקות ללכת אותו מקצה לקצה, בין הצומת הראשית של העיר עד לבית הספר התיכון שאליו הלכו רוב הנערים והנערות בשכונה. בית הספר חותם את הרחוב פחות או יותר ומשאיר שתי אפשרויות – להסתובב חזרה בחניה או להמשיך ללכת דרך מסדרון צר שעובר דרך הגינה הציבורית הצמודה לבית הספר ולהגיע לרחוב המקביל אליו. כשהגענו לשם באותה השעה בדיוק יצאו ממנו קבוצה של תלמידות מגמת מחול במכנסיים רפויים ובגופיות, כשסוודרים דקים מוטלים על כתפיהן החשופות. הן עמדו בחבורה צפופה, מצחקקות ומתגודדות לפני השער, בוהות באיש אחד ובכלב אחד שעצרו מבולבלים באמצע המדרכה והסתכלו בחוסר הבנה מהול בשעשוע במבנה הגבוה שהזדקר מולנו.

הסתובבנו על מקומנו וחלפנו שוב על פני הבניינים הנמוכים. פה ושם עצמה דירה את עינייה בתריסים מוגפים אבל ברוב הדירות האור עדיין דלק, חושף דרך הוילונות החצי מוסטים חלקי תמונות של ארוחות ערב או של רגיעה משפחתית על הספה בסלון. עברנו על פני כניסות מטופחות יותר או פחות, מעידות על אופיים של הדיירים ושל ועד הבית. צמחייה או אבנים, ערוגות מסודרות או כאלה שצמחו פרא, מכסחת דשא או מריצה מלאה עלים, רמזים עדינים לדיונים סוערים שהתקיימו בכל חודש. הלכנו לנו כך עד שעברנו ליד דוכן מיצים מאולתר, שלא זכרתי שראיתי קודם. הבטתי בבעליו בת השתים עשרה בזמן שהתחילה לאסוף את כוסות הנייר ולספור את הכסף שהצטבר בכוס שקופה המכריזה על רצונה העז לקבל אופניים חדשים. הצומת שנכנסנו ממנה כרבע שעה קודם לכן לרחוב שלי היתה ממש מאחוריה.

שמתי את הפלאפון בכיס ליתר ביטחון והוצאתי את האוזניות מהאוזניים. אפרים, שעד עתה טפף בעליצות ובמרץ על המדרכה וכבר התחיל להתעייף ברצינות, היה נראה מבולבל אפילו יותר ממני. הלכנו באיטיות רבה יותר, כשהפעם אני סוקר כאילו בעצלנות את הבניינים שלאורך השדרה, בוחן ביתר תשומת לב את התריסים החצי מוגפים ואת האנשים שעמדו בחלונות, ונעצר בפתאומיות כשאני מבין שבית הספר נמצא שוב מספר צעדים לפניי. עתה נערה גבוהה אחת עמדה שם לבד, אוזניות באוזניה ושברי מוזיקת רוק ניתזים מהן בקצב, נועצת בי מבט שפירשתי כמאשים. עכשיו כבר הייתי מבולבל באמת. התחלנו שוב לחלוף על פני השדרה, אני ואפרים, הפעם באיטיות. ושוב. ועשינו זאת שוב. הנערה הגבוהה בפתח בית הספר כבר נראתה חשדנית. ברגע אחד אף אחד מהבתים ברחוב לא היה נראה לי מוכר. אני יודע שהפנסים דלקו, אבל פתאום הרחוב היה נראה לי חשוך וזר, כאילו אפוף ערפל.

עכשיו כבר ספרתי את הבתים. הצבעתי על כל אחד ואחד מהם, משתדל לא למשוך יותר מדי מבטים בוחנים עד שעצרנו סוף סוף מול הבניין שלי. נשמתי בהקלה. אני לא יודע איך לא ראיתי את זה קודם – הכביסה התלויה היתה אותה כביסה, הצבע המתקלף אותו הצבע. אני זוכר שבקומה שלי מישהו החליף תריסים והיא היתה חשוכה. אני מאמין שכבר אז התעורר בי משהו לשבריר שניה, מין מתח כזה שלופת את הלב בשעה שנכנסתי בדלת של הבניין וניגבתי את הרגליים על הסמרטוט הנצחי שבדלת. מוללתי בעצבנות לא מוסברת את העלים של הדקל הננסי המזויף שעמד בכניסה בזמן שאני ואפרים חיכינו למעלית. היה נדמה שלוקח לה נצח להגיע.

נכנסתי אליה ולחצתי על הכפתור של הקומה שלי, קומה ארבע. הוא לא עבד. ניסיתי שוב. בכח. אז כבר התחלתי להיות קצת עצבני. לחצתי עליו שוב ושוב, כאילו מגע ידי יצליח להפעיל אותו בקסם, מה שלהפתעתי עבד – נשמתי שוב לרווחה בזמן שהדלתות של המעלית נסגרו בחריקה מצמררת, כמו איום שאיש עדיין לא הצליח להבין את פשרו.

המעלית בבניין שלי איטית. זה ידוע. היא ישנה וחורקת, היא עדיין נסגרת בסורגים במקום בדלת אמיתית והיא נתקעת כל שני וחמישי. כבר יותר מפעם אחת משכו אותי מלמעלה או שזחלתי מלמטה כדי לצאת, ככה שאני לא יודע למה דווקא בפעם הזאת, כשהיא נתקעה בקומה שלוש, התחלחלתי בפתאומיות רבה כל כך. עליתי קומה אחת במדרגות, שקוע במחשבות, הולך ומתעודד ככל שאני מתקרב לדלת. עמדתי כבר להוציא את המפתח ולשכוח ממה שקרה אבל שלט כחול שעליו אותיות מסולסלות עצר אותי.

"כאן גרים בכיף מיטל ועודד" הוא התריס לפניי. הזוג הטרי השתכן בדיוק בדירה מעליי, מה שאומר שכנראה עליתי לקומה חמש. ירדתי במדרגות רק כדי לגלות שהגעתי שוב לקומה השלישית. עכשיו כבר הייתי עצבני באמת, אז החלטתי לרדת במעלית לקומת הקרקע ולנסות לעלות ברגל. אני ואפרים ספרנו בזהירות – אחת, שתיים, שלוש, ארבע קומות. ושוב אני עומד מול הדלת של מיטל ומנסה לחשוב מה לעשות.

באותו הרגע הרגשתי סופית שאני משתגע. ירדתי חצי קומה במדרגות והסתכלתי למטה. הדירה של משפחת דקל, עם ציורי הילדים תלויים על הדלת, הופיעה בזווית עיניי. אבל כשהרמתי את מבטי לקומה שמעליי שוב ראיתי את השלט הכחול להכעיס. עמדתי על המדרגות, מבולבל וכועס, כשקול נשי פלש למחשבותי. מיטל עמדה שם במעיל ארוך, שקיות ניילון מהמכולת השכונתית מבצבצות מתחת לזרועותיה. "אסור לעשן בחדר המדרגות, אתה יודע" היא הפטירה, למרות שהיה די ברור שאין עשן מסביבי ושאני לא מחזיק סיגריה. הנדתי בראשי בחיוך, מראה לה שאני חף מפשע במקרה הזה.

"אה" היא חייכה חיוך מתוח ועברה אותי במהירות. לפתע היא נעצרה בראש המדרגות. "רגע, לא עברת…" היא הסתכלה עליי בעיון. הרמתי גבה. היא כיווצה את עיניה לרגע, מנסה להיזכר במה הדבר, אבל ויתרה ועלתה חזרה לדירה שלה.

התיישבתי על המדרגות וחשבתי. משהו פשוט לא נראה כמו שצריך. בהתחלה לא מצאתי את הבניין, אחר כך לא את הקומה. ניסיתי להיזכר אם היה משהו שונה בלובי או במעלית שהיה יכול לגרום לי לאבד את ההתמצאות. בן אדם שקול והגיוני היה אולי הולך לשאול את השכנים אם קרה משהו מוזר בבניין או בדירות לאחרונה אבל אחרי המבט שמיטל נעצה בי כמה דקות קודם לכן כבר לא העזתי לדפוק על אף דלת, אז עשיתי את הדבר השני שבן אדם שקול והגיוני היה עושה. הלכתי לתחנת משטרה.

***

"אתה מה?" שאל קולו הצרוד של השוטר. "אתה מה, אדוני? דבר ברור". הוא נשמע כאילו אלף שעות שינה חסרות מרפדות את גרונו ומעבות את קולו בזמן שנעץ בי מבט אדום מעל למסך המחשב, שהאור החיוור שבקע ממנו שיווה לפניו הילה חיוורת ומרוטה. גייסתי את כל הסבלנות שעמדה לרשותי ופתחתי שוב בהשתלשלות העניינים של אותו הערב. אחרי שני משפטים מבטו של השוטר כבר היה זגוגי לחלוטין, והיה ברור שהוא לא מקשיב למילה אחת ממה שאני מנסה להגיד.

"מה?" שאלתי בקוצר רוח. צליל טרוד וחסר סבלנות הסתנן לקולי למרות שידעתי שעם סיפור משונה כזה, אם אני רוצה שיעזרו לי אני חייב להישאר רגוע ושקול כמה שרק אפשר. אפרים נבח נביחה אחת חדה.

השוטר התנער. דימיתי לראות קורי עכביש ואבק נושרים מעל כתפיו וראשו, מפנים מקום למחשבה מזדחלת במקום שלא היתה בשעות המתות שהעביר מול המסך. "אני מקשיב", הוא אמר, והזדקף בחשיבות מדומה בכסאו. התחלתי שוב להסביר מה קרה, מדבר במהירות ומנופף בידיי בקוצר רוח שהסווה חוסר אונים. עיניו של השוטר התחילו להזדגג שוב והוא עצר אותי, מנופף בעייפות בידו. "בקיצור" הוא אמר. "בקיצור. במשפט אחד".

"עליתי הביתה" פתחתי שוב.

"עלית הביתה" הוא חזר.

"והוא לא היה שם."

השוטר נאנח אנחה ארוכה וכבדה. "אוקיי". הוא אמר. "אוקיי. בוא נחזור שנייה על העובדות בצורה מסודרת. אתה אומר שהיום בערב, בערך בשש וחצי-שבע, עלית כמו כל יום לבית שלך."

"כן" אמרתי.

"הוא פשוט לא היתה שם."

"לא". אישרתי. "כלומר, כן", תיקנתי את עצמי. "אבל לא" חזרתי בי, בזמן שהשוטר התחיל להיראות מבולבל יותר ויותר. "כן, כלומר, הוא לא היה שם." הקול שלי נשמע מוזר אפילו באוזניים שלי, וכבר איבדתי תקווה שהוא יאמין לי אפילו קצת.

הוא הרים אליי את עיניו. הן היו טרוטות ואדומות. "שמונה בערב זו שעה קצת מוקדמת לטיפה המרה, בחור צעיר" הוא אמר. "ואין לי זמן לסטלנים."

"אני לא זה ולא זה" אמרתי, משתדל להיראות יציב ככל האפשר. נעצתי מבט רציני בשוטר אבל זה כנראה לא הרשים אותו כי הוא עיקם את פרצופו בסלידה והתעקש שאעשה בדיקת שתן ואשאיר טביעת אצבע מלוכלכת בספר על השולחן. גם כשבדיקת השתן יצאה נקייה הוא עדיין לא השתכנע לחלוטין שהכל בסדר איתי, אבל כשהתעקשתי והתחננתי עוד ועוד הוא הסכים לפחות להקפיץ אותי הביתה, כשאחרי עוד כמה הבטחות והתעקשות קצרה אך נחושה הוא הסכים לקחת גם את אפרים.

***

נכנסנו לניידת. "אתה יודע לכוון מפה?" הוא אמר. נענעתי בראשי לשלילה. "טוב, אני אשים לנו וויז" הוא אמר את זה מוזר, מדגיש את ה-ו' בתחילת המילה כמו בהגייה העברית. "האספסת 3" אמרתי, משהו בי מתמלא נוחם כשאמרתי את הכתובת המוכרת בקול רם. נסענו בשתיקה, רק ההכוונות המזדמנות של היישומון מפרות את השתיקה. הוא נעצר מול הבניין, שנראה לי אפילו פחות מוכר מקודם, ועצר בעדי כשחררתי את החגורה ועמדתי להצטרף אליו החוצה. "אתה תישאר כאן." הוא אמר, ויצא בפסיעות רחבות אל הבניין. הוא בחן את תיבות הדואר ואת הכניסה לדקה או שתיים ולאחר מכן צלצל באינטרקום. הסתכלתי עליו מתשאל את אחד הדיירים, פניו התעננו בחוסר הבנה כשקיבל כנראה תשובות שלא היה מרוצה מהן. הוא הנהן וחזר למכונית בצעדים קצת פחות נמרצים מקודם, נכנס למושב הנהג והתחיל לנהוג חזרה לתחנה בשתיקה.

"נו?" שאלתי.

"אתה לא גר שם" הוא הפטיר במיאוס. "הם אמרו שעברת לפני חודשים. האישה אפילו לא זכרה אותך בהתחלה"

"מה?!" שאלתי בתדהמה. "עם מי דיברת?!" כמעט צעקתי, אבל המבט שלו ריסן אותי.

"אני יודע?" הוא ירק את המילים מפיו. "מיטל, ליטל, משהו כזה". הוא הסתכל עליי בתיעוב. "אנשים לא אוהבים שפולשים להם לבית, אתה יודע".

היו לי אלף תשובות אפשריות לאמירה כזאת, אבל התעלמתי מכולן. הייתי צריך להיזהר, או שאני אבלה את הלילה בתא מעצר. "אז מה עכשיו?" שאלתי בייאוש.

השוטר הסתכל עליי לרגע ברחמים. "עכשיו ניסע חזרה לתחנה ונחפש אותך במאגר, נעתיק לך את הכתובת על פתק למקרה חירום ונצלם אותך, על כל צרה שלא תבוא. ואז נחזיר אותך הביתה." בקושי הצלחתי להקשיב למה שהוא אמר מרוב עייפות, אבל כשהוא אמר "הביתה" כאילו התעוררתי פתאום, והציפייה שבה אליי לרגע.

***

כשהגענו לתחנה השוטר חיפש רגע במחשב. "בר?" הוא שאל שוב ושוב. "בר קגן?". הוא ניסה שוב. "אולי כגן, בכף? או קוגן? יש לך שם שני?" הוא שאל, ונשף בתסכול כשאמרתי שלא. "זה לא צריך להיות מסובך, אלוהים." לבסוף הוא דפק על המקלדת בתסכול. "אני לא מוצא." הוא אמר. "כנראה יש איזו תקלה במערכת. לא משנה איך אני מחפש כל מה שמופיע זה זה" הוא סובב את המסך אליי ואני ראיתי טופס שהתחיל במילים

"בר כגן

גיל: 26

מין: זכר

כתובת: אי שם"

כמה שהשוטר לא לחץ על מקש הרענון המסך לא השתנה.הוא הסתובב אליי במבט מתוסכל ונזעם, כמעט כאילו אני זה שקלקלתי לו את המערכת. "תודה, אדוני השוטר" אמרתי במהירות, לפני שיפנה אליי את זעמו ברצינות. "באמת תודה. אני אסתדר. אני חושב שאני אשן אצל חברים הלילה." הוא היה עסוק במחשב ומלמל לעצמו כל מני משפטים סתומים בזמן שאני התרתי את אפרים מרגל השולחן ויצאתי החוצה, מתקשר בדרך לאדם היחיד שחשבתי שידע להכניס היגיון למצב.

***

"אז אתה אומר שחזרת והוא פשוט לא היה שם" ליה אמרה. היא נשמעה ספקנית, אבל היה משהו מנחם בקול שלה, חם ומרגיע. ישבנו על המרפסת שלה, הקטנה עד כדי גיחוך, ושתינו תה של אחרי הצהריים. אפרים, שהיה כבר מותש לגמרי מכל ההתרוצצויות שלנו באותו יום שלישי מוזר, ישן על הפוף של מלחמת הכוכבים שקניתי לה ליום ההולדת לפני שנתיים ורייר על הקסדה של דארת ויידר בזמן שרדף אחרי חתול דמיוני. רוח קלילה של בין ערביים רפרפה על פנינו בעדינות, פורעת את השיער השחור הדק והעדין שלה ומנפחת את  החולצה הלבנה הגדולה שלה, שהיתה מוכתמת בנזי צבע גדולים.  היא עברה לדירה החדשה שלה ממש לא מזמן כך שהמרפסת המיניאטורית שלה היתה מקום המפלט היחיד מריחות הצבע והטרפנטין. למרבה הצער כל עוד הדירה היתה בשיפוצים המרפסת שימשה גם כמחסן, כך שאני וליה נאלצנו לשבת על אופני כושר ישנים ועל מכונת כביסה, בהתאמה, כשאחד מהארגזים הענקיים שלה משמש לנו כשולחן קפה מאולתר.

"אני לא יודע" אמרתי. לקחתי עוד לגימה מהתה, נזהר לא לקבל כוויה בלשון. "פשוט עליתי למעלה והדירה שלי לא היתה שם".

"ישנת מספיק בימים האחרונים?" ליה שאלה, והסתכלה עליי בדאגה.

"כן" עניתי, מבולבל מעט.

"אכלת מספיק? שתית מספיק?" המבט שלה הפך חקרני.

"כן?" אמרתי. "אני די בטוח שכן".

"יכול להיות שקיבלת מכה? שנפלת מהמיטה בלילה או שנפל לך משהו על הראש?"

עכשיו כבר הייתי לגמרי מבולבל. "כלומר, בלי ששמתי לב?"

"כי אבדן זיכרון וחוסר התמצאות הם סימנים של זעזוע מוח"

עכשיו כבר הייתי מיואש שוב "אין לי זעזוע מוח, ליה" קראתי. אני יודע שזה לא היה סביר, אבל ציפיתי שלפחות היא תאמין לי בלי שאני אצטרך להסביר את עצמי שוב ושוב.

"איך אתה יכול לדעת דבר כזה על עצמך?"

"כי אין לי זעזוע מוח, ליה!" כבר התחלתי להתעצבן. "את חושבת שהייתי יכול לצאת מתחנת המשטרה וללכת שעה ברגל ולעלות במדרגות סיוט האלה שיש לכם פה אם היה לי זעזוע מוח?!"

"המ" היא אמרה. "אני מניחה שלא." היא הרהרה עוד קצת ולפתע משהו התקדר בפניה באחת. היא הרימה אליי את עיניה, והן ירו זיקים.

"אתה על סמים?" היא שאלה בחדות. מההלם לא עניתי לה אפילו, רק בהיתי בה בריקנות כשהיא המשיכה לתקוף. "אתה פשוט על סמים, אני בשוק. אלוהים בר, תגיד לי שאתה לא על סמים"

היא הסתכלה עליי במבט בוחן כל כך מקרוב שיכולתי לראות את הנימים בעיניים שלה. "אני לא על סמים" אמרתי  "עשו לי גם בדיקת שתן במשטרה, אם זה מעניין אותך. אני לא מסומם."

"אתה באמת לא" היא חזרה ואמרה, מתרחקת באיטיות מהפרצוף שלי. "אם כי אני לא יודעת אם זה מלחיץ אותי או מרגיע אותי יותר ברגע זה".

ישבנו שם לרגע בשתיקה, אובדי עצות. בסוף היא כיווצה את שפתיה במחשבה וניצוץ מוזר הופיע פתאום בעיניה. "עכשיו כבר מאוחר" היא אמרה "אז אתה יכול לישון פה. מחר אנחנו נלך ביחד למצוא את הבית שלך, איפה שלא יהיה שאיבדת אותו." היא חייכה, במבטה עדיין מהולות דאגה וחשדנות אבל לפחות היא חייכה. סימן מעודד אחד ביום שהיה מלא סימנים אחרים שלא הבנתי.

***

כשהתעוררתי השמש כבר חדרה מבעד לתריסים העקומים והחצי מוגפים שבחדר הכביסה הקטן. התרוממתי בזהירות, מנסה לא לגרום למפולת בערימת הכביסה שנשענתי עליה, וחטפתי מיד מכה ממדף המגהץ שהיה מעליי. החנקתי קללה והתפתלתי החוצה בין ערימות הבגדים, מנסה לא לדרוך על השקע החשמלי של המכונה שעדיין לא היה מחובר לקיר. צחצחתי שיניים עם האצבע מול המראה החלודה באמבטיה בזמן שהיא סיימה להכין ארוחת בוקר  במטבח. נעמדתי בפתח, מסתכל עליה מפזזת מסביב לשולחן הקפה הקטן עד כדי גיחוך שלה, כל כך קטן שהסנדוויצ'ים שהיא הכינה נראו עצומים מעליו. ליה אף פעם לא יצאה מהבית בלי משהו לאכול, משהו לקרוא ומשהו לקנח איתו את האף. זה היה אלף בית בשבילה, והאמת שאחרי יממה שלמה כמעט שבה נעדרתי מהבית שלי לא יכולתי שלא להעריך אותה על כך. כשעמדתי בפתח הדלת היא עצרה והצביעה עליי, או יותר נכון, על משהו מאחורי.

"יש מאחוריך" היא אמרה בנימה של ציווי "יש מאחוריך מין חתול לבן כזה עם אוזניים אדומות כאלה, אתה רואה אותו?"

הסתובבתי, כמעט נופל על ארגז אקראי שעמד בדרכי. בובת החיה הקטנה חייכה אליי, עיניה הצהובות מבריקות באור לא טבעי בגלל הפלורוסנט שדלק ישר מעליו. זרקתי אותו אליה והיא הפכה אותו וחיטטה בו לרגע, מוציאה מפתחות שחורים של מכונית. "בוא," היא אמרה בחיוך. "נחזיר אותך הביתה."

***

ליה הכניסה את המפתח והתניעה בקול תרועה. היא כיוונה את המראות בפעם האחרונה וחגרה את עצמה. היא הסתכלה אחורה שוב והתחילה לצאת מהחנייה ברוורס. נסענו בשתיקה כמה מטרים, המנוע הישן של ליה מטרטר בחדווה בזמן שנסענו ברחוב הראשי. ליה פנתה ימינה, ואז שמאלה. ואז שוב שמאלה, וחזרה לאן שהגענו ממנו. היא ניסתה לפנות ימינה, לכיוון ההפוך, והגיעה לכיכר. היא עשתה סיבוב אחד מסביב לכיכר, ועוד אחד. ועוד אחד. ואז היא פתאום פנתה בחדות לסמטה קטנה ונסתרת שלא ראיתי קודם ועצרה בצד הדרך.

"אני" היא הכריזה "לא יודעת לאן לנסוע".

שתקנו כמה רגעים. אני חושב שזה היה הרגע הראשון שבו הבנתי שלא השתגעתי לגמרי. זאת היתה ליה שמצאה לי את הדירה הזאת, כדי שאני אעבור קרוב אליה. היא עזרה לי להעביר אליה חפצים במשך שבועיים. היא תרמה לי את הכורסה הכחולה שלה ושידת לילה אחת, ישנה, שצבעה במיוחד בשבילי. היא ישנה אצלי חודש וחצי אחרי שחבר שלה זרק אותה, והביאה את הבא אחריו להתארח בדירה שלי בדייט השני שלהם, בזמן שהייתי בחו"ל. אם ליה לא מצליחה להיזכר איפה נמצאת הדירה שלי, כנראה שמשהו באמת לא בסדר.

"משום מה," היא אומרת. "משום מה נדמה לי שעברת דירה ממש לא מזמן". היא הסתכלה עליי בעיון, ופתאום גם אני כבר לא בטוח איפה אני גר. תחושת תלישות מוזרה ומטרידה אפפה אותי. לא הצלחתי להיזכר איפה גרתי ולא הצלחתי להבין איפה אני גר עכשיו. כאילו למילה גר הפסיקה להיות משמעות בשבילי, הייתי מכל מקום ומשום מקום, מנותק מכל פינה בעולם. ישבנו בשתיקה באוטו של ליה, בוהים בחשכת הסמטה. חתול רחוב  התהלך באלגנטיות על פחי האשפה הסדורים, קופץ מאחד לאחד מהם, עד שהתנחל והתמתח בקרן זווית, מותח את גפיו לעבר האור ומתכרבל בתוך עצמו לכדור פרוותי מדובלל ומזוהם. השתיקה התארכה ונמתחה עד שלבסוף אפרים נבח נביחה אחת, חדה וקצרה, כשואל: אז מה נעשה עכשיו?

התנערנו כמו מתוך חלום רע וליה התניעה שוב את האוטו והתחילה לנסוע לדירה שלה. כשהגענו היא הוציאה את המפתחות  ולקחה את הכסא אחורה והסתכלה לי בעיניים. "אני מניחה שזה אומר שאתה גר אצלי עכשיו, אם אין לך שום מקום אחר להיות בו". היא אמרה. "טוב, אז ברוך הבא הביתה, אני משערת".

***

השהייה אצל ליה הפכה אצלי כמעט להרגל בחודשים הבאים. עזרתי לה לפרק את הארגזים ולסדר את הדירה, כשאנחנו מעבירים ערבים שלמים בוויכוחים היכן לתלות תמונות או באיזו זווית להציב את הרהיטים. צפיתי בקובייה הלבנה הופכת לאט לאט לחלל אישי, לדירה של ליה כמו שהיא היתה רוצה שהיא תהיה. היתה לי יד בהחלטה והשתמשתי בה בלי בושה, כשאני ואפרים מתרגלים למעבר הלא צפוי בעל כורחנו אבל בשמחה. מדי פעם עוד חלפו בי מחשבות על מה קרה לבית שלי ועל האם אי פעם יהיה לי לאן לחזור, אבל עד מהרה דעתי הוסחה מכל העניינים הללו ופשוט קיבלתי את העובדה שכרגע אני נמצא אצל ליה, איפשהו במשבצת הלא ברורה שבין דייר לאורח. כרגע זה היה מספיק טוב.

***

זה התחיל אחרי חודש ומשהו. בזמן ששטפתי כלים אחרי ארוחת ערב משותפת מוצלחת ליה הלכה לרגע. שטפתי צלחת אחרי צלחת, מקפיד לייבש אותן לפני שאני מחזיר למקום, כשצלחת אחת החליקה לי מהיד ונשברה בתוך הכיור, חותכת לי את האצבע בשבר חרסינה משונן. קיללתי חרישית בזמן שחיפשתי מגבת כדי לעצור את הדם ולאחר מכן אספתי את השברים בעזרת כפפת אפיה עבה ושטפתי את שאריות הדם והרסיסים הקטנים מדי בכיור, וחזרתי לשטוף כלים. אחרי שתי דקות שברתי עוד צלחת. ואז כוס. החלטתי שזה לא היום שלי ועמדתי להחזיר את הכלים למקום, כשבזמן שערמתי אותם בארון הצלחתי להציל רק ברגע האחרון קערת מרק שנפלה פתאום מהמדף העליון למרות שיכולתי להשבע ששמתי אותה בחלק האחורי של אותו המדף לפני דקה בדיוק. ליה חזרה ושטפה את שאר הכלים, והמשכנו לראות סדרה טובה בטלווזיה עד שהלכנו לישון.

בשבוע שלאחר מכן הגמלוניות שלי לא ידעה גבול. הייתי מפיל את הכלים בכיור, שופך מרקים ומיצי תבשילים על הרצפה, קורע את השקית של הזבל ומחליק באמבטיה בכל פעם מחדש, כמעט גורר את וילון הניילון החדש והנקי של ליה אל האבדון יחד איתי. אבל שיא השיאים היה כשבאחד הימים, כשליה עדיין לא חזרה מהעבודה ואני חזרתי מאחד מראיונות העבודה הבלתי נגמרים שלי, הדלת של דירתה נטרקה מולי באלימות וננעלתי בחוץ, בלי מפתח. לרוע המזל ליה עשתה משמרת לילה באותו היום, כך שנתקעתי בחוץ עד אחת בלילה כמעט, קורא את הספרים הישנים שבארגז שליד הדלת ומחסל בתיאבון לחם שום אחד ששליח פיצה נדיב ומזדמן הסכים להשאיר לי בטובו. רק לקראת אחת בלילה שמעתי סוף סוף צעדים מטפסים בעייפות במדרגות. בקושי הצלחתי להרים את העיניים כשליה הופיעה מולי, עוד רגע נופלת מהרגליים. "ברי?" היא שאלה. "מה אתה עדיין עושה בחוץ? לא נתתי לך מפתח?" היא שאלה, וכשנדתי בראשי לשלילה היא הנהנה באהדה ושלפה מפתח מתיק הצד שלה. "אני אשכפל לך" היא אמרה תוך פיהוק. "אני אעשה את זה מחר." היא פיהקה שוב, כמעט בולעת את האוויר שמולה. "היום?" שאלה בישנוניות. כבר היה הרבה אחרי חצות. "עדיין אומרים היום? אולי כבר אומרים מחר. אולי זה מחר. נראה." היא אמרה, כושלת למיטתה במצב של חצי עילפון.

ליה באמת שכפלה לי מפתח, אבל הצרות לא נגמרו. שוב ושוב נתקעתי מחוץ לדירתה והיא היתה צריכה לבוא שוב לחלץ אותי. "אתה פשוט צריך לנסות חזק יותר" היא העירה, כשהתקשרתי אליה חסר אונים לבשר שלא משנה כמה אני מתאמץ המפתח פשוט לא מוכן להסתובב בחור המנעול. "זה מנעול ישן, אתה צריך להפעיל כח כשאתה מסובב. ואם זה עדיין לא מצליח אתה יכול לשפשף רגע את המפתח על הקיר, אולי נתקע משהו עליו או בין השיניים שלו שמפריע לו להכנס". אז בפעם הבאה שניסיתי להיכנס שפשפתי את המפתח על הקיר, טוב טוב, משני הצדדים, והפעלתי כח כשסובבתי אותו, ואז הוא נשבר בתוך המנעול והיינו צריכים לחכות עד שיבוא מנעולן להוציא אותו ולפתוח את הדלת בעצמו. "כנראה יש לך הרבה כח אם אתה מצליח ככה לשבור מפתח בחור המנעול, איש צעיר" הוא אמר. "זה המנעול העקשן הזה" התבדחתי. אבל משהו אחר בתוכי, עמוק יותר, חשב שבעצם אולי זה לא המנעול – יכול להיות שזה באמת אני. אם כי לא בצורה שהמנעולן התכוון אליה.

התאונות החוזרות שלי הפכו ליותר ויותר מסוכנות ופחות ופחות אקראיות. סכין שאיים לנחות לי על הרגל, מייבש הכביסה שלפתע פתאום התנתק מהשקע וכמעט נפל לי על הראש כשצחצחתי שיניים. פעם אחר פעם דרכתי על כבלים חשופים או על מסמרים שניתזו מהקירות כאילו הם ירקו אותם מתוכם. "זה כאילו הבית שלך ממש שונא אותי" התבדחתי. "זה כאילו הדירה מנסה לגרום לי לגרש אותך מפה" היא העירה לי בחצי חיוך כששוב התחמקתי מחפצים עפים  או נופלים או כשדלתות הבית נטרקו בפרצופי, כמעט לוקחות איתן אצבעות. הבנתי סופית שזו לא בדיחה כשהתעוררתי לילה אחד לריח שרוף. המטען שלי עלה בא באמצע הלילה והתחיל לאכל את הרהיטים שנקרו בדרכו וכמעט הגיע למיטה שלי כשקמתי בבהלה ויצאתי מהחדר במהירות. רק כשליה יצאה מחדרה במהירות מפני הרעש והריחות נסוגו הלהבות בלחשוש אל המקום שממנו באו, מותירות מהמטען שלי גוש של פלסטיק שרוף וחוטי חשמל סבוכים.

***

באותו היום הודעתי לליה שאני עוזב. לא יכולתי לסבול יותר את ההתנהגות גסת הרוח של הבית שלה. לקחתי איתי שק שינה ומעיל חם ויצאתי אל הרחוב, לא בטוח מה מטרתי. החלטתי להתנחל לא רחוק ממנה, על הספסל ליד המכולת השכונתית. מתחת לכובע הצמר הכתום שלי גידלתי שיער ארוך וסבוך וזקן סבוך עוד יותר, שקרעי עלים ושבבי עץ חדים נטו להתפס בו. הומלס אמיתי. הייתי מסתובב ברחובות כל יום, תועה ומסתובב, מסתכל בין הבתים ומנסה לבלוע את הקנאה. אנשים חוזרים כל יום לחלקת האלוהים הקטנה שלהם בעוד שאני צריך להסתפק מקסימום בחלקת דשא קטנה ומלאה בדלי סיגריות. כל אחד חוזר לפינה שלו ורק אני נודד מפינה לפינה בחוסר תקווה. אני ואפרים רזינו והתחזקנו בהדרגה בשעה שהתקיימנו על שאריות וניסינו למצות את הטיול האינסופי הזה שנכפה עלינו פתאום. מדי פעם הייתי חוזר לליה לארוחה חמה או כדי להתקלח אבל נזהרתי מאוד שהביקורים האלה לא יתארכו – יכולתי להרגיש את הקירות בוחנים אותי, מקבלים אותי כאורח אבל מוכנים לתקוף במידה שאחליט לנסות להשתקע שוב במקום לא לי. הסתובבתי. תעיתי. חיכיתי. ולא ידעתי למה אני מחכה.

***

באותם הימים בייחוד משכה את תשומת לבי שכונה אחת, חדשה. הבניינים בה היו נראים לי לבנים יותר, גבוהים יותר, כאילו זוהרים קלות לאור השמש. הסתובבתי שם הלוך ושוב כל כך הרבה פעמים עד שהאיזור התחיל להיראות לי מוכר יותר ויותר. התחלתי לזהות את החלון של הגברת בשמלה החומה, שהיא טיפחה בו אדנית קטנה עם צמחי תבלין. את האופניים האדומות של הילד מקומה חמש, שהיו תלויות על הקיר האחורי בחדר שלו. את הסלון של ההורים העייפים שרק חיכו להזדמנות לצאת להפסקת קפה או סיגריה. לאט לאט התחלתי להכיר דרך החלונות את האנשים –  יותר מפעם אחת ראיתי אותם בוהים בי בזהירות דרך החלון ולאחר זמן מה, כשכבר זיהו אותי, החלו להאיר אליי פנים בזיהוי בכל פעם שעברו לידי בבוקר. אמנם המשפחות עם הילדים הקטנים עדיין דאגו להרחיק אותם ממני או להסב את פניהם, אבל הוריהם חייכו אליי באהדה. "זה רק כדי שהם לא ייבהלו או יגיעו להרגלים רעים"  אמר לי אב אחד באחר צהריים שמשי מפתיע באחד הימים. הילדים שלו שיחקו בגינה הקטנה שבחצר ואפרים השתובב יחד איתם, קופץ מצד לצד בשעה ששיחקו בצלחת מעופפת סנטימטרים ספורים מעל לראשו. "אבל שתדע לך שאני גם פעם הייתי ככה, ברחוב, אחרי שהעיפו אותי מהבית בגיל 16" הוא הוסיף. צווחות האושר של הילדים שלו מרחפות באוויר סביבנו והוא חייך, בעצבות מהולה באהבה. "נשבע לך שלא הייתי יותר מופרע משני הקופים הקטנים האלה וככה, בבת אחת, אמא שלי איבדה את זה". הוא היה גבר נמוך במעיל חום גדול שכמעט נבלע בתוכו, בעל עיניים ירוקות שנצצו ברגש כשסיפר לי על אשתו, על הילדים, על הכלבה שאימצו לפני חודש."אתה נראה לי איש טוב," הוא אמר לי כשנפרדנו לאותו היום. "עכשיו כשאנחנו מכירים". הוא לא היה היחיד. לאט לאט האנשים בשכונה התחילו לשים לב אליי יותר ויותר ולקבל אותי אליהם. אחד הביא לי סיר עם אוכל, אחת הביאה לי שמיכה ישנה באחד הלילות. אחר הזמין אותי להתגלח אצלו באחד הימים והתנדב לקלח את אפרים. התמלאתי הקלה כשראיתי שוב את הפרצוף שלי. הודיתי לו כמעט בבכי והוא היה נבוך – "זה בסדר אחי," הוא אמר, וטפח לי על הכתף. "בסוף גם אנחנו סוג של שכנים."

כשיצאתי מביתו של האיש לכד משהו את מבטי. משהו מוכר בזווית העין שעצר אותי. הסתובבתי על מקומי בהשתאות ומצאתי את עצמי בוהה באחד הבניינים.

קטן וגוץ, שש קומות בסך הכל , כמעט בלתי נראה בתוך סבך הבניינים החדשים שנבנו סביבו. הקיסוס כיסה חלקים ממנו. היו כמה קומות שהאור בהן דלק, באחת מהן זיהיתי את האיש עם הזיפים והמעיל החום מכין לעצמו ארוחת ערב. בדירה שמעליו החלונות היו חסומים עם קורות עץ, והיא היתה חשוכה. אי שם במעלה ראשי החל להסתחרר לו אסימון, מתנדנד בחוסר יציבות, עד שנחת במעמקי בטני בקול צלצול חד.

אפרים פעל לפניי – הוא גרר אותי במהירות וכמעט באלימות לתוך הבניין עד שכמעט מעדתי על עץ דקל ננסי עטוף בניילונים שעמד בכניסה וכנראה יועד להיות ליד המעלית. עליתי במדרגות כמו מוכה ירח, עד שהגעתי לקומה הרביעית, איפה שלהערכתי היתה הדירה החשוכה. בהיתי באחת מדלתות הכניסה. היא היתה פשוטה וחומה, עינית שחורה נעוצה בה, בוהה בי בריקנות. הסתובבתי רק כששמעתי צליל צעדים יורדים במדרגות. ילד בן שש עמד מולי, בוהה בי לרגע ואז, בחיוך גדול וביישני של זיהוי הוא פולט "שלום! שלום!  מה שלומך! שלום! אני אגיד לאבא שאתה בבית. שלום!". הוא המשיך לרדת במדרגות בצהלה, שתיים שתיים, ידיו פרושות לצידו כמו אווירון.

ידעתי שמה שאני עושה מוזר. לא סביר. יכול להיות שאפילו לא חוקי, אם מתחשבים בזה שלא באמת הייתי בדירה הזו אי פעם. אבל הוצאתי מהכיס את המפתח לביתי הישן ותקעתי אותו בחור המנעול. זה עבר בקלות רבה מדי, כל כך רבה שהיא הבהילה אותי ומיד שלפתי אותו החוצה. ניסיתי שוב והוא לא נכנס כמה פעמים עד שכמעט איבדתי תקווה. עמדתי לרדת שוב במדרגות אבל אפרים דחק בי בעדינות באפו. הסתכלתי עליו והוא הסתכל עליי, ואז בביטחון פתאומי וחד ניסתי שוב את המפתח במנעול ופתחתי את הדלת בבת אחת.

החדר היה לבן וריק.

משהו בי התכווץ.  הלכתי בצעדים גדולים ונואשים מסביב לחדר, מחפש וכמעט מקווה להתקל במשהו מוכר, ברהיט או חפץ אישי זרוק או לפחות במשהו מוצק, משהו שישבור את הריקנות האיומה הזו ששררה בחדר. הסתובבתי כך מסוחרר דקות אחדות עד שצנחתי בבלבול לתוך הכסא שליד דלת הכניסה, זה שעמד שם פעם כדי להוות מקום שבו אני אוכל לנקות את הנעליים והפך למתלה למעילים לעת מצוא.

רגע.

כיסא?

הסתכלתי למטה בהיסוס. הרצפה חייכה אליי מתחת לאגן. לא היה נראה שמשהו החזיק אותי באוויר מעבר לתחושת הבטחון הסתומה שהכיסא שלי נמצא שם, ממש שם, איפה שתמיד שמתי אותו. יכולתי אפילו להרגיש את המעילים התלויים, את חוד המטריה השבורה שסירבתי להחליף דוקר לי בגב. קפצתי בבהלה לעמידה וניסתי להעביר את היד במקום שבו עמד הכיסא, אבל לא היה שם כלום.

לאט לאט, בטוח שהנה אני יוצא שוב מדעתי, ניסיתי להתיישב. הייתי בטוח שכל רגע אני עומד ליפול, אבל הוא היה שם, יציב כמו סלע. הכיסא  הלא מוצלח, שברוב הזמן שלו בבית שלי שימש לכל מטרה אחרת שהיא לא ישיבה.

התחלתי להעביר את ידיי על הקירות, מבולבל. פה מגבת מטבח, שם מסמר, שם פתח לחדר אחר. נכנסתי בזהירות וכמעט נפלתי על המיטה הזוגית, שהייתי כל כך גאה בה למרות שכבר שנים לא הייתי צריך כל כך הרבה מקום. שמתי לב שאם אני נותן לעצמי לשכוח לרגע את הריקנות שמסביבי אני רואה כאילו בזווית העין צבעים וצורות מטושטשים, אבל בכל פעם שניסתי למקד את המבט הם נשטפו החוצה משדה הראייה שלי והכל חזר להיות שרוי בלובן משתק. אפרים התרוצץ בבלבול בכל החדר, מרחרח בעצבנות, ולפתע נעצר ורחרח את הרצפה במקום אחד, מתחיל לנבוח בהתרגשות. התקרבתי אליו ובהתחלה לא ראיתי שום דבר, אבל הגוף שלי קיבל החלטה הרבה לפניי כך שהתכופפתי לחפש משהו לפני שהבנתי מה, אבל כשאצבעותי נגעו בחפץ לח ומסמורטט, מוכר מדי, לא יכולתי להפסיק לחייך.

התרוממתי בניצחון, אוחז בידיי עצם מצפצפת מגומי. היא היתה ורודה ומגוחכת, גדולה מדי כמו תמיד. וידעתי שאם אני אחפש ממש מתחתיה…

אחזתי בידי צרור עיתונים ישנים ששמרתי. מגזינים, חוברות מדע פופולרי, ידיעות חדשותיות שאבד עליהן הכלח. שנאתי לזרוק עיתונים. אף פעם אי אפשר לדעת מתי תצטרך אותם.

הסתכלתי על החדר הלבן והריק. טוב, לא לגמרי ריק. עצם מפלסטיק. שלושה עיתונים. כיסא ומיטה בלתי נראים.

נשמע כמו התחלה לא רעה.