ללא כל צל של ספק

"אבל מאל, מה גורם לך לחשוב שהוא יהיה דווקא בבית הזה?"
היא מחייכת חיוך קטן. "אבל ריי, מה גורם לך לחשוב שדווקא הפעם תקבל תשובה לשאלה הזאת?"
האנחה הקבועה עוזבת את שפתי.
כך השיחה הזאת מתנהלת בכל פעם. אותו חיתוך דיבור. אותן מילים. אותה אנחה לסיום.
הרחוב נראה כמו העתק של מיליוני רחובות אחרים. הבית הוא עוד קופסת בטון שמסתתרת מאחורי גדר וכמה עצים חצי יבשים.
העיירה הקטנה שבה נפגשנו נראית בדיוק אותו דבר גם שנים רבות מאז שעזבנו אותה מאחור. ובדיוק כמו כל עיירה קטנה אחרת.
כבר שנים שאנחנו מחפשים אחרי רמז-אפילו הקלוש ביותר. שנים.
ויום בהיר אחד, אחרי שחזרנו לנקודת ההתחלה, היא מצביעה על בית סתמי ברחוב רנדומלי ואומרת, בצורה שאין פשוטה ממנה: "זה כאן".
אחרי שנים של חיפושים.
אנחנו חוזרים לאחור, ומתברר שזה היה שם כל הזמן הזה. והיא אפילו לא טרחה להגיד.
"למה את לא סומכת עליי?" אני שואל כמעט בלחישה, ומסתכל עליה רק בזווית העין.
"תפסיק לשאול שאלות שאתה יודע את התשובה עליהן. אנחנו לא נכנסים לזה שוב", היא משחיזה את המילים לפני שהיא אומרת אותן, ואני מרגיש אותן פוגעת ביעד אחת אחרי השנייה.
לשחרר, ריי. לשחרר.
אני משחרר אנחה נוספת ומפנה גב לשיחה בפעם האחת עשרה. אבל מי סופר.
אני מקיף את הבית ובועט באבנים הנקרות בדרכי עד שהרצון לחזור ולצעוק עליה נעלם. זה לא ישנה כלום.
"טוב, האבנים לא אשמות", הקול של מלאני חודר את המחשבות שלי ואני עוצם את העיניים לרגע.
הפעם האנחה מגיעה ממנה. "אתה מוכן לחזור?"
אני מהנהן ואנחנו מתחילים להתקדם לכיוון המחנה. השתיקה צורמת לי באוזניים יותר מאשר אם היינו צועקים אחד על השני. אני חוזר לבעוט באבנים ומסרב להתמקד במראות סביבי.
אני לא רואה את בית הספר שבו למדתי. אני לא מבחין במגרש הכדורגל שבו שברתי את הרגל בגיל 7. אני לא רואה את הרעפים האפורים של הבית שגדלתי בו מבצבצים מבין ענפי עצים. אני בועט באבנים עד שמאל עוצרת מולי וחוסמת את הדרך.
מעבר לכתפה אני רואה את המערה שהתמקמנו בה, מרחק הליכה מהכניסה לעיירה.
אני מנסה לעקוף אותה מהצד ולהמשיך להתקדם, אבל היא תופסת אותי עם אחיזת המוות הידועה שלה שעוצרת את זרימת הדם לכף ידי.
אני נעצר במקום, כאילו חטפתי מכת חשמל והיא מרפה היד שלי.
"אני לא רוצה שזה יהיה ככה, בסדר?"
"ככה, איך?" אני שואל ומרגיש את פניי מתעוות מהמרירות שבמילים.
היא מחייכת חצי חיוך, אבל העיניים שלה משקפות את ההפך.
"מה אתה רוצה שאני אגיד?" היא שואלת כל כך בשקט שאני חש בדחף להתקרב אליה כדי לשמוע טוב יותר. אני מתעלם ממנו.
"חשבתי שאנחנו לא נכנסים לזה שוב", אני אומר ביובש.
"גם אני חשבתי. אבל אין לי ברירה, כי אתה מתנהג כמו ילד בן חמש שכועס כי לא נתנו לו סוכריה", היא אומרת.
אני מצמצם את העיניים ומסתכל עליה במשך חמש שניות בערך עד שהיא מסיטה את מבטה לנעליים שלי.
"אני הולך עכשיו", אני אומר בזמן שאני מפנה אליה את הגב ומתקדם לכיוון המערה.
הזריחה תתחיל בעוד מספר דקות, והאחרים יתעוררו לא הרבה אחריה. אור השמש מבחינתנו הוא זכות. לא דבר שאפשר לבזבז בשינה.
רגע לפני שאני נכנס למערה אני מציץ מעבר לכתפי, מצפה לראות את מאל מאחורי במרחק בטוח שימנע את הצורך לדבר.
אבל היא לא שם. אני מרחיק מעט את המבט ו… הנה היא. עומדת באותו מקום, ידיים שלובות, עיניים נעוצות במקום שבו עמדתי רגעים קודם לכן.
אני לא מצליח לנתק את המבט מהר מספיק, והיא מרימה את הראש ותופסת אותו לשנייה. אני מרגיש את העיניים שלה שולחות קרני לייזר שצורבות את הגב שלי, אבל אני נכנס למערה ועומד צמוד לאחד הקירות, כך שאני בטוח שהיא לא יכולה לראות אותי.
אני מחכה דקה, ואז שתיים. ואז שבע, ועשר. והיא לא נכנסת.
מה היא עושה?
על פי השעה, הזריחה אמורה להתחיל כל רגע.
היא לא תישאר בחוץ. היא לא תעשה דבר כזה, אני משכנע את עצמי. זאת מלאני, היא לא תסתכן.
אבל מחוג השניות כאילו מתקתק לי בתוך האוזן. היא ממשיכה לא להיכנס.
יד מתנגשת עם הכתף שלי בעוצמה. "ריי, אח שלי, בוקר!"
אם אין לך איזה סימן כחול כמזכרת מדרו, כנראה שהוא לא מחבב אותך. לי יש אוסף די מרשים.
"תגיד, ראית את סאליבן במקרה? אני צריך לתדרך אותה ל-" הוא עוצר באמצע המשפט, כנראה בעקבות ההבעה על פניי.
"מה יש? איפה היא?" העיניים שלו נפערות מעט. הן כל כך כהות שקשה להבחין באישונים שלו.
אני נושם נשימה עמוקה ומטה את הראש לכיוון פתח המערה.
"מה זאת אומרת-" הוא מחקה את התנועה שלי. "אתה רוצה להגיד לי שהיא בחוץ?" הגבות שלו מתכווצות כמעט לקו אחד.
הוא דוחף אותי הצידה כדי לראות בעצמו. הוא מקלל בשקט.
"סאליבן תיכנסי לכאן תיכף ומיד!" הוא צועק לה. אני נועץ את מבטי על אבן שעומדת בדיוק במרחק בעיטה ממני.
המרפק של דרו ננעץ לי בצלעות. אני נאנק בשקט. הוא חייב להפסיק לעשות את זה, או שיווצר לי שם חור בעתיד הלא רחוק.
"מה אמרת לה, ריי?" הטון שלו עולה באוקטבה כשהוא אומר את השם שלי.
"לא אמרתי כלום", אני אומר, מדגיש את הרווחים בין המילים.
"בטח שלא. לכן סאליבן, שבמקרה ושכחת-אין לה צל! עומדת בחוץ כשהזריחה מתחילה בעוד שתי דקות! כי לא אמרת כלום!".
"אני לא-" אני מתחיל להגיד ומשתתק. הייתי בטוח לגמרי שהיא תיכנס עד עכשיו.
הוא מסתכל עליי ומניד בראשו. ואז יוצא מהמערה.
אני סופר בלב עד חמישים. הם לא חוזרים. אני בולע חזק ויוצא מהמערה. ההליכה שלי הופכת לריצה אחרי בערך שני צעדים.
"מלאני סאליבן. אם את לא תזוזי ברגע זה, אני נשבע בצל של אמא שלי שאני אכניס אותך בכוח-" דרו צועק כשאני מגיע אליהם.
העיניים של מאל מיד תופסות את שלי. אני מתקרב ומושיט לה יד בשתיקה.
היא מסתכלת על היד שלי בערך חצי דקה עד שהקול של דרו מקפיץ את שנינו.
"אם אתם שניכם לא תזוזו ברגע זה, אני נשבע-" הוא אומר ומאל תופסת לי את היד ואנחנו מתחילים ללכת. על הגב אני מרגיש את היד של דרו דוחפת אותי. "יותר מהר!"
אני מעיף מבט מהיר לשמים ורואה פסים קלושים ביותר של אור. לעזאזל. אנחנו מתחילים לרוץ.
רק כשאנחנו במרחק מספק מפתח המערה, אנחנו מרשים לעצמנו לעצור, מתנשפים מהמאמץ. עד שאני מבחין ביד שלי, שעדיין אוחזת במאל.
אני עוזב אותה במהירות כזאת שאפשר לחשוב שנכוויתי, אבל היא בתגובה תופסת אותה באחיזה מהודקת יותר ומניחה את היד השנייה על הכתף שלי.
הראש שלי נע באינסטינקט להסתכל לכיוון הכתף שלי. ואז עליה. ואז שוב על הכתף.
אני צריך… לא להיות לידה עכשיו.
אתה כועס, ריי. אני מזכיר לעצמי. כועס. אתה לא רוצה לדבר איתה. לפחות עד שהיא תתנצל על השנים שבהן היא שיקרה לך. ועל זה שהיא לא סומכת עליך, ולא מספרת לך את האמת.
"ריי", היא אומרת, ואני קוטע אותה.
"אני כועס עלייך, ואני לא רוצה לדבר", אני שומע את עצמי אומר.
היא מרימה גבה. "כרגע דיברת".
אני פותח את הפה, תשובה עוקצנית עומדת לי על קצה הלשון, ורק אז מה שהיא אמרה שוקע.
למלאני יש כישרון להפוך הכל עד שהיא יוצאת צודקת. אבל הפעם היא לא, ואני לא מתכוון לתת לה לעבור הלאה כאילו כלום לא קרה.
אני מסתכל לה בעיניים במבט שאני מקווה שמשקף את ההרגשה שלי.
"נכנס לך משהו לעין? כי זה נראה ש-" היא אומרת אחרי כמה שניות של שתיקה ואני לא יכול עוד להחזיק אנחת תסכול שבוערת לי בגרון.
"מה את רוצה מלאני? כי בחיי, נמאס לי", אני אומר ורואה את המבט של מאל מתמקד מעבר לכתף שלי. אני מפנה את הראש ורואה שכמעט כל החברים האחרים שלנו ערים ומסתכלים עלינו בשתיקה.
אפילו דילן, שבדרך כלל צריך לנער לפחות חמש פעמים לפני שהיא מתעוררת, עומדת ליד שק השינה שלה עם עיניים פעורות לרווחה.
"אז, אהה…" אומר אייס, מכחכח בגרון. "כבר בוקר?" הוא מותח חיוך על פניו שבשילוב עם המבט המבוהל בעיניים שלו נראה די מפחיד.
הוא הצטרף אלינו רק בחודש האחרון אחרי שנתקלנו בגנבי הצללים שגזלו ממנו את הצל. שבועות עברו לפני שמצאנו אותו נודד לבדו בדרכים, אחרי שברח מהבית. הוא לא חשב פעמיים כשהצענו לו להצטרף אלינו ולעזור לאחרים באותו מצב.
הוא רק בן 14.
"כן, כבר זריחה," אומר דרו שבדיוק נכנס. "אנחנו יוצאים החוצה".
כולם משמיעים מלמולי תמיכה, חולפים על פנינו ומתאמצים להשאיר את המבט בכיוון הקיר.
"כולנו מתכוונים לצאת, גם אלה מאיתנו שעדיין בפיג'מה. אני צודק, דילן?" הוא מטה מעט את הפנים ושולח אליה מבט שלא משתמע לשתי פנים.
היא נאנחת והולכת בעקבות האחרים.
דרו מעביר את מבטו בינינו כאילו הוא עוקב אחרי כדור פינג-פונג דמיוני, ואז נאנח. "ריב נעים שיהיה לכם. אנחנו נהיה בחוץ".
אנחנו שותקים.
"לחזור על המשפט האחרון שאמרתי ונמשיך משם?" לוקח לי כמעט חמש דקות שלמות לחבר מילים למשפט, וברגע שהוא נשמע מספיק הגיוני אני פולט אותו במקצב מוזר, עם עצירות מיותרות בין הברות.
"הספיקה לי הפעם הראשונה", היא אומרת ונמנעת מלהחזיר לי מבט.
אני עוצר את האינסטינקט להתנצל.
"תראי, מלאני", הלסת שלה מתקשחת ואני יודע שהשימוש בשם שלה על פני הכינוי לא חמק מהבחנתה.
"לא רציתי לעשות את זה, אבל מבחינתי אם את לא מתכוונת לספר לי את האמת, אני-"
"כן?" היא שואלת, יודעת בדרך כלשהי מה אני רוצה להגיד. "ולאן תלך בדיוק?"
"הביתה", אני אומר בשקט.
הכתפיים שלה נופלות והיא נראית כל כך קטנה פתאום, שאני לא יכול שלא להיזכר בפגישה הראשונה שלנו.
ברגע שבו התעוררתי בחשיכה מוחלטת, לקול בכי.
כשזה קרה, הייתי בן 11, בדרך חזרה ממסיבת יום הולדת של אחד הילדים בכיתה.
רגע אחד הלכתי עם פרוסת עוגה ביד וחיוך מרוח על הפנים, ורגע לאחר מכן… חושך.
חושך ובכי.
הבכי השתייך לילדה קטנה בצורת כדור שהסתתרה מתחת לשיח, ונפסק בתמורה לפרוסת עוגה דביקה ומעוכה.
החושך היה בעל הברית היחיד שלנו בעולם, מהרגע שקרני השמש החיוורות האירו את הלילה. הצל שלנו איננו.
היה ברור שלחזור הביתה ללא צל זאת לא אפשרות.
אמנם לא סביר להניח שילד בן 11 מסוגל לרצוח, אבל הדבר הראשון שחייבים לעשות על פי החוק הוא להסגיר אדם בלי צל למשטרה. רק אחרי שיוודאו שהוא לא ביצע רצח, המשטרה תתפנה לחקור את סיבת היעלמות הצל.
בשלב הזה, רוב הכנופיות כבר מזמן ימצאו לקוחות למכור להם את הצל והסיכוי למצוא אותו שוב יהיה כמעט אפסי.
רציתי למנוע מהוריי את הבושה, ומעצמי את החקירות וההסתכנות במאסר.
רציתי גם להגן על הילדה הקטנה הזאת, שעוד לא מלאו לה 10, ובשלב הזה עדיין לא הסכימה לדבר.
ויותר מהכל, רציתי, בתמימות של ילד בן 11, להאמין שהטובים מנצחים בסוף.
האמנתי שיחד, שני ילדים יצליחו להחזיר לעצמם את הצללים שנגנבו מהם כנגד כל הסיכויים. שנתעמת עם כנופית הגנבים וננצח.
דמיינתי את האיחוד עם המשפחה שלי כל יום בזמן שהסתתרנו במקומות מוצלים וחשוכים ככל האפשר, כדי שהפרדוקס לא יבלע את הקיום שלנו. בכל יום נרדמתי והתעוררתי לצלילי בכי. בלילות בעיקר חיפשנו אוכל ומסתור ליום המחרת.
החזקנו מעמד מה שהרגיש כמו שנים, אבל היה ימים, עד שהכנופיה מצאה אותנו.
רק שלמזלנו זאת לא הייתה הכנופיה שחיפשנו.
ומאז, ככה נראים החיים שלנו. נודדים ממקום למקום בחיפוש אחרי קורבנות וכנופיות צללים.
עד לפני שבוע לא חשבתי לרגע שארצה לעשות משהו אחר. ואז חזרנו למקום היחיד שקראתי לו אי פעם בית.
ומאל לא מספרת לי את האמת.
"אתה הבטחת", היא אומרת פתאום וקוטעת את המחשבות שלי.
"אם ההבטחה הזאת הייתה שווה משהו בעינייך, היית מספרת לי על הצל שלך לפני שנים!" אני שם לב שאני צועק רק אחרי שאני מסיים את המשפט והוא מהדהד בין קירות המערה. אני לא מתנצל על זה, למרות שחלק בי רוצה.
היא מרכינה את הראש ומסתכלת עליי לרגע מבין הריסים שרסיסי דמעות תלויים עליהם.
לעזאזל.
"יש משהו שאתה לא יודע", היא אומרת ודמעה אחת מחליקה מזווית העין שלה.
"לא יכול להיות", אני אומר בעיניים פעורות לרווחה ויד שנלחצת על החזה. היא מזכה אותי בחצי חיוך קטן, אבל אז עוד דמעה יורדת והוא מתנדף.
אתה כועס עליה, ריי.
היא שיקרה לך במשך שנים.
לא חזרת למשפחה שלך אחרי שמצאת את הצל שלך בשבילה.
אני חוזר על המשפטים בראש כמה פעמים, אבל כשהדמעה השלישית מגיעה לאמצע הלחי שלה אני מוצא את עצמי מצמיד אותה אליי בחיבוק.
"את לא משחקת פייר, מאל", אני לוחש. "בכי? ברצינות?"
אני מרגיש את החיוך שלה שנוצר לאט על הכתף שלי, ואת הרטיבות של הדמעות שעדיין לא הפסיקו לזלוג.
"את הורסת לנו את הריב, אם לא שמת לב", אני אומר, למרות שאני בטוח ששנינו יודעים שזה היה אני.
"אפשר לריב גם ככה", היא אומרת לי לתוך הכתף.
"מה? לא, אי אפשר!"
"מי החליט?"
במקום לענות אני פולט מן שילוב של נשיפה ארוכה ואנחה, והיא משלבת את הידיים שלה מאחורי הגב שלי ומהדקת את החיבוק.
"אלה החוקים. כולם יודעים את זה", הפעם התשובה שלי היא מלמול שקט ולרגע אני שוכח על מה אנחנו מדברים בכלל.
"אף פעם לא שיקרתי לך, ריי", היא אומרת ואני חוזר לפוקוס.
"לא," היא אומרת שנייה לפני שאני מספיק להגיב. "אמנם היו דברים שלא סיפרתי לך, אבל מעולם לא שיקרתי לך, ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו."
"הסיבה שלא סיפרתי לך קודם, היא-" היא קוטעת את עצמה בחדות ואחרי חצי דקה של שתיקה אני מחליק את הידיים שלי לאורך הזרועות שלה עד שהן נעצרות לפני כפות הידיים. אני לוקח רבע צעד ממנה בשביל לבחון את ההבעה שעל פניה.
אז אולי באמת הייתה לה סיבה טובה לא לספר לי?
אני מנסה להריץ תרחישים בראש. אולי מאיימים עליה? אולי מישהו מחזיק בצל שלה וסוחט אותה?
"היא?" אני שואל בגבות מכווצות.
"לא רציתי לאבד אותך", היא לוחשת.
זה לא מספיק.
"למה לך לחשוב שתאבדי אותי?" אני שואל ושולח יד מתחת לסנטר שלה כדי שהיא לא תוכל להתחמק מהמבט שלי.
"פשוט כי ככה".
"זאת לא תשובה. למה שתחשבי דבר כזה? אנחנו צוות כבר כמעט עשר שנים. למה את לא בוטחת בי אחרי כל מה שעברנו?"
"בדיוק בגלל שאני בוטחת בך לא רציתי שתדע."
מתחיל להימאס לי מהדברים המעורפלים שהיא אומרת. "מאל. מה אני לא יודע?"
אני יכול להרגיש את הנשיפה הארוכה שלה על הצוואר שלי.
"אתה לא יודע… איך איבדתי את הצל שלי", היא אומרת.
"בטח שאני יודע איך-" העיניים שלי מצטמצמות. "למה את מתכוונת ב'איבדתי'? את לא איבדת אותו, משהו גנב לך אותו".
"אתה בטוח בקשר לזה?"
אני פותח את הפה כדי לענות ואז סוגר אותו לאט כשאני מבין שהיא אף פעם לא הזכירה את גניבת הצל שלה.
אני מכיר את כל הסיפורים של כל אחד מחברי הכנופיה בעשר שנים האחרונות.
או שלא.
"אני לא מבין", הקול שלי נשבר קצת במילה האחרונה.
"הבית ההוא. יצא לך לראות אולי מה השם שכתוב על תיבת הדואר?" היא שואלת.
אני לא צריך לשאול באיזה בית מדובר.
"לתת לך רמז?"
אני לא עומד בזה. "מאל, בבקשה". הקול שלי רועד ואני די בטוח שהיא מבינה שאני לא רוצה את הרמז.
היא מסתכלת לי בעיניים ואני לא מצליח לנשום כמו שצריך. המוח שלי כבר מחבר את הקצוות ואני משתיק אותו בכוח.
זה לא נכון.
"כתוב שם סאליבן. 'סינדי ואנדרו סאליבן', ליתר דיוק", היא אומרת.
השמות מבזיקים במוחי, ואני יודע ששמעתי את הצירוף בעבר, אבל אני לא בטוח באיזה הקשר.
מאל סורקת את ההבעה על פניי שלא השתנתה. "חשבתי שתזכור את זה, אבל אני מניחה…" היא עוצמת עיניים לרגע, ומתחילה להקריא מפיסת נייר דמיונית.
"אנדרו סאליבן, בן 32, הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים, בעקבות תאונה מהקשות שנראו באזורנו בשנים האחרונות…"
היא נעצרת ואני נזכר.
ההורים שלי מסמרו את כל החלונות בבית אחרי שזה קרה, למרות שעל כולם היו סורגים.
הם חסמו אפילו את החלונות בקומת הקרקע.
"מה את אומרת לי בעצם, מאל?" השאלה צורבת את דרכה החוצה.
היא נושמת נשימה עמוקה. "מה שאני אומרת לך, זה שמעולם לא גנבו לי את הצל", המבט שלה שורף לי את העיניים אבל אני לא מצליח להתנתק ממנו.
"ושידעתי כל הזמן בדיוק איפה הוא נמצא", אני רוצה שהיא תפסיק לדבר. אני לא רוצה לדעת.
אני מצליח רק להניד בראשי בתנועה מקרוסקופית. הידיים שלי רועדות, ואני לא יודע להבחין אם זה בגלל שהיא רועדת, או שאני.
"כי אני בעצם-" היד שלי נעה מעצמה וחוסמת לה את הפה.
אני בקושי מצליח לעקוב אחרי המחשבות שלי. הן רצות סביבנו במהירות מסחררת.
עד שפתאום הן מפסיקות.
הידיים שלי נופלות לצידי גופי והיא אומרת את מה שכבר ידעתי.
"רוצחת".
העיניים שלי נעצמות.
"אתה לא צריך להגיד כלום", הקול שלה שברירי ומתנפץ לי באוזניים. "תמיד ידעתי מה המשמעות של זה. ברגע שיגיע הערב אני אעזוב ולא תצטרך לשמוע ממני יותר אף פעם, אני מבטיחה".
שקט.
"ואני רוצה להגיד שאני מצטערת", הפעם זאת לחישה שטבולה בדמעות. "אבל אני לא".
טוב לדעת.
אני מפנה לה את הגב ומתקדם לכיוון היציאה מהמערה.
"ובמקום זה אני אגיד תודה. על שהיית המשפחה שלי יותר משהמשפחה שלי יכלה אי פעם להיות", היא מגבירה את הקול כדי שהוא יגיע אליי. הוא מחוספס וסדוק ומקפיא אותי במקום, צעדים ספורים מהיציאה.
"ושאני מקווה שעכשיו, שאתה לא מחוייב לשום דבר, אתה תוכל לחזור הביתה, לשלך".
אני בולע כמה פעמים כדי לנסות להעלים את הגוש שעומד בגרוני ללא הצלחה, כשדמות כהה מופיעה בפתח. "היי, ריי, אז סיימתם שם? כי שכחתי את ה-"
אני לא מצליח לזהות במי מדובר כי הוא נעצר במרחק גדול מדי. "אההממ, לא חשוב בעצם", הוא אומר ומתרחק בריצה.
אני לא מצליח לגרום לעצמי לזוז משם, או לחשוב, אז בשלב מסוים אני מפסיק לנסות.
אני פשוט עומד.
עד שאני שומע צעדים מאחורי.
אף אחד חוץ ממאלני לא נמצא בפנים.
אני גורר את רגליי כמה צעדים קדימה לתוך פס השמש שמאיר את פתח המערה.
היא לא תוכל להתקרב, ואני לא אצטרך ללכת. אני לא מסוגל לנהל שיחה עם אף אחד כרגע.
הצעדים נעצרים ושיעול מעושה נשמע מאחוריי.
"חשבתי שכבר הלכת".
"אז טעית", המילים שיוצאות מהפה שלי חדות כמו אחרי השחזה.
אחרי כמה שניות הצעדים נמשכים.
אני מביט לרגע מעבר לכתף.
"מה את עושה בדיוק?"
"כמו מה זה נראה?" היא שואלת, עומדת מטרים ספורים ממני.
"כמו משהו שאת לא אמורה לעשות".
"מה שתגיד, ריי. אתה חוסם לי את המעבר."
"אני לא חוסם כלום. את ממילא לא יכולה לצאת מפה עד השקיעה", אני אומר ומגלגל עיניים, בעיקר כי אני יודע שהיא לא יכולה לראות את זה.
"אני יכולה לצאת אם אני רוצה, ריי".
אני נושם נשימה עמוקה ומסתובב לכיוונה. "וזה מה שאת רוצה?"
אנחנו שותקים.
"זה מה שצריך לקרות", היא אומרת, ואם לא הייתי מכיר אותה טוב כל כך לא הייתי מבחין בחלקיק אי וודאות שספוג במילים.
"ממתי אנחנו עושים משהו כמו שצריך?" כשאני לא מקבל חיוך על האמירה, אני מבין שחיכיתי לאחד.
אני יודע שהגוף שלי עומד להתפוצץ. אני יודע שאני כועס עליה כל כך. ומאוכזב. ולא יודע איך להתמודד עם כל הדברים שהיא סיפרה לי.
ובתוך כל זה…
עדיין אכפת לי.
ואני לא חושב שאני אי פעם אהיה מסוגל להפסיק.
"זה מה שמגיע לאנשים כמוני", היא אומרת ומתקרבת צעד אחד לכיווני.
לכיוון האור.
"מאל", על הפנים שלה כתוב שהיא רצינית. "אל תעשי את זה. את לא מתכוונת לזה".
"לא זכור לי ששאלתי אותך מה לעשות. עכשיו תזוז מהפתח".
"אני יודע שלא שאלת. אבל תעצרי שנייה. זה לא מגיע לך", אני מנסה להישמע רגוע, אבל המילים דוחפות אחת את השנייה בדרך החוצה ומתמזגות לאחת ארוכה ונואשת.
החיוך שלה כל כך עצוב שהלב שלי נצבט.
"אין לי צל, ריי. זה לא קרה בטעות. רוצחים אמורים להיעלם מהעולם. זה בדיוק הדבר שנלחמת בו מאז שאנחנו מכירים אחד את השני. למנוע מהם להתחמק מעונש".
"זה לא נכון", אני אומר, ולא מאפשר לה לקטוע אותי. "לא, מאל, זה לא נכון. הדבר שנלחמתי למענו הוא לעזור לחפים מפשע שקיבלו עונש שלא מגיע להם".
"זה אותו דבר", היא אומרת בגבות מורמות.
"זה לא. אנחנו לא במסע נקמה. אנחנו לא טובים יותר מכל אדם אחר. אין לנו זכות להחליט למי מגיע להתקיים בעולם".
"אבל זאת לא החלטה שלנו. העובדות הן שברגע ש-" היא שואפת אוויר במקום להגיד את המילים, "העולם מנסה למחוק את הקיום שלך. ככה זה. העולם לא רוצה את הקיום שלי כבר המון זמן. ונמאס לי להלחם בזה".
"אבל יש משהו אחד שאת טועה לגביו", אני אומר.
"רק אחד? וואו. אני אקח את זה כמחמאה", גם הטון העוקצני ביותר לא היה יכול למנוע משביב של חיוך לעלות על פניי. חזרנו לריב כמו עצמנו.
"אם העולם היה רוצה למחוק את הקיום שלך, את לא היית פה עכשיו. אם באמת לא היית צריכה להיות פה, זה היה יכול לקרות מיליוני פעמים בעשר שנים האחרונות, ובכל זאת זה לא קרה!"
היא רק מסתכלת עליי בלי להגיד כלום.
"אני לא יודע מה קרה שם באותו יום, אבל אני חייב להגיד שקשה לי להאמין שילדה בת תשע, ובמיוחד את, יכולה לדחוף בן אדם מבוגר מהחלון, ועוד בלי סיבה", היא משפילה את העיניים לאדמה לרגע, ואני בטוח שיש הרבה יותר לסיפור ממה שאני יודע.
"וגם אם באמת עשית את זה, אני לא חושב שמי שאת היום היא רוצחת. ואני לא חושב שאת צריכה לשפוט את עצמך על משהו שקרה לפני עשור. את לא יכולה לתקן את זה. את רק יכולה לנסות ולהשתפר בעתיד. את באמת לא מאמינה שיכול להיות טוב יותר? שאין סיכוי?"
"אני לא יודעת", אני כמעט ולא שומע את המילים.
היא מתיישבת פתאום, עם ידיים שחובקות את הברכיים לחזה. אני מחקה את התנועה.
לשבת זה טוב. לשבת זה אומר שאולי היא לא תרוץ החוצה ותיעלם. אני רוצה לצעוק עליה, שזה לא פייר, ושהיא טועה. אבל מתברר שאני לא יודע עליה כמעט כלום.
"האמת שאני כן יודעת. אני מצטערת", היא אומרת ונועצת מבט בברכיים שלה. "תמיד רצית לחזור הביתה, אבל אני… הדבר הכי קרוב לבית שהיה לי זה.."
"זה?" אני שואל בעיניים פעורות לרווחה, לא בטוח אם אני מבין נכון את מה שהיא אומרת.
היא מגלגלת עיניים, "אף פעם זה מסוגל לתת למישהו אחר לדבר ברצף", היא ממלמלת.
"אפשר לחסוך את האפקט הדרמטי בבקשה, ולסיים את המשפט שהתחלת?" אני שואל בקוצר רוח.
"זה אתה, בסדר? ואם אתה עוזב, אז אני לא מאמינה שיהיה טוב. ואני מצטערת, כי זה לא פייר מצידי להגיד לך את זה, כי אני רוצה שיהיה לך טוב. שתחזור למשפחה שלך. ואני לא רוצה שתחשוב שבגלל שאמרתי את כל זה, אתה חייב להישאר", היא עוצרת ושולחת מבט לתקרה.
אני רוצה להגיד משהו, אבל פתאום אני לא מצליח להיזכר איך.
פשוט תגיד משהו, ריי. אתה עושה את זה מגיל שנתיים.
"רוצה", לוקח לי דקה בערך לחבר את שתי ההברות למילה.
אני רואה שמאל עומדת להגיד משהו, אבל אני צריך שהיא תבין. "אמרת שאני ארגיש שאני חייב להישאר, אבל זה לא נכון", אני אומר. "אני רוצה להישאר".
ההבעה על הפנים שלה מתבהרת, אפילו שהיא עדיין יושבת בחלק החשוך של המערה.
"כן, תמיד רציתי לפגוש שוב את המשפחה שלי. ואני עוד אפגוש אותם, אבל הם כבר מזמן לא באמת הבית", רק כשאני אומר את המילים אני יודע שזה נכון. אני כבר לא ילד יותר. כל כך הרבה דברים קרו מאז שעזבתי. אני אפילו לא יודע אם הם יוכלו לזהות אותי.
"אבל קודם אמרת שאתה מתכוון לחזור הביתה", מאל אומרת, ואני נזכר בתחילת השיחה שלנו. "חשבתי שאתה מתכוון לתמיד".
"התכוונתי לזה, אבל רק כי חשבתי שאת לא סומכת עליי, ומשקרת לי. לא ידעתי מה עוד אני יכול לעשות".
"אני יודעת. זה לא הגיע לך".
"פשוט.. זה כמעט כמו שאמרת. שהבית שלך זה אני", להגיד את זה גורם לגל של חמימות להתפשט לי בגוף.
"היי, המשפט הזה כבר תפוס. אני אמרתי אותו קודם! תהיה מקורי ותחשוב על אחד משלך", היא אומרת, והפעם היא באמת מחייכת.
"האמת היא שהבית שלי זה לא בדיוק את", אני אומר וצוחק כשהיא מרימה גבה.
"לא בדיוק אני, הא? אז מה זה כן בדיוק?"היא שואלת בחיוך, ואני נעמד פתאום וחוצה את פס האור עד שהחושך עוטף אותי, ואני סנטימטרים ספורים ממנה.
אני מושך אותה לעמידה, ואומר: "זה אנחנו".