גאות ושפל

בגאות הראשונה שלהם יחד, מיד כשהגיעה ההתראה, תומר ובלה מיהרו להעביר את כל הבית אל התיבה. הם רק עברו לבית הקרקע הזה. הבית הראשון שלהם יחד שהיה ממש שלהם, וחלק ממנו היה לא מרוהט עדיין. יתרון רציני לקראת גאות. אחרי שההעברה הסתיימה ובבית נשארו רק שני מזרונים וכמה כלים במטבח, הם העבירו את הזמן בהכנות. מסדרים את הבגדים בארונות הצרים והגבוהים של התיבה, מנסים לגנוב כמה שיותר זמן על האדמה, אבל מתרגשים גם לקראת ההתכרבלות השבלולית במרחב הסגור. חופש של חודש וחצי חינם מהעבודה רק שניהם יחד בתיבה אחת. מה יותר טוב מזה.

הפרידה מהאדמה הייתה חגיגה של גלידה על הדשא. תומר אמר שהוא הולך להתגעגע לאדמה, אז בלה הסכימה שישנו בלילה האחרון בחוץ, אפילו שירד עליהם טל ואפילו שהיה קר וכל השמיכות העבות כבר היו בתיבה. הם נשכבו יחד, מכווצים מקור בגינה החדשה שלהם, הביטו בעלים של עץ הדקל שנעו מעליהם וצחקו כל הלילה על שטויות כמו מה יעשו עם כל הדגים שימצאו תקועים על העץ. כשאטמו את הבית בהסגר עד שנעטף כולו באלפלסטיק השחור, בלה נצמדה לתומר ואמרה שרק עכשיו היא מתחילה להבין למה רומי מהלימודים אמרה לה שהיא אמיצה לעבור לגור באדמות השפל. קשה לראות ככה את הבית שלהם הופך לצללית. לקול צליל היניקות המוזרות של ציוד הוואקום החדש שלהם, תומר ליטף אותה והבטיח לה שכשיחזרו יפנק אותה בגינה יפיפייה עם מלא שיחים של נר הלילה הוורוד, כמו שרק אדמות השפל המלוחות יכולות לגדל. הם החזיקו ידיים כל הדרך לחניון התיבות, והתאכזבו כשהגאות הייתה קצרה מדי לטעמם. תשעה חודשים בערך אחר כך, שידרה נולדה.

אבל שבוע לפני הגאות הזאת, הם לא התחילו אפילו להעביר בגדים. ההתראה תפסה אותם שבוע וחצי אחרי הלידה של עלם, ושום דבר לא היה מתאים. בלה הייתה מבולבלת, ותומר רק ניסה להדביק את פערי הכביסות. ההתראה המשיכה לקפוץ מתוך מסכי החדרים, אבל בלה רק נאנחה והמשיכה לנדנד את עלם בעגלה שוב ושוב. התיבה הייתה כבר קטנה מדי לכולם, זה היה ברור. אבל רק על הדגם הזה היה סבסוד, ותומר לא הצליח למצוא עכשיו תיבה מדגם גדול יותר במחיר נורמלי. עלם יִשן איתם, ושידרה וצפי ישנו יחד במיטת קומותיים בחדר הקטן. הן ייהנו מזה בהתחלה אבל לא כשזה יתארך. זה ברור. הלוואי שהיה מצליח לחסוך יותר כסף לגאות הזאת. אבל עם כל ההוצאות של הברית והטיטולים, הם היו במינוס כזה שלא יכלו אפילו לקחת הלוואה.

תומר העביר את רוב הדברים לבד, בערבים, אחרי שהבנות נרדמו. בגדים, שמיכות. אל תוך התיבה. מוצרי חשמל יקרים, וילונות, למקלט הוואקום. הוא יוכל לקבל עליהם זיכוי אם הם יעלו טחב אבל הלוואי שלא. לא היה לו כוח לכאב הראש הבירוקרטי הזה מול משרד הביטחון. בטח לא עכשיו. הוא דאג למלא את המזווה של התיבה בהרבה גלידה, והטעין את כל תאורת החירום, ליתר בטחון. בלה המשיכה לנדנד את עלם והוא המשיך עד הערב האחרון להוריד ספרים ומצעים למקלט הוואקום הכפול מתחת לחדר הכביסה, ובסוף גם דחף לשם ערמת בגדים לא מכובסת. כשהתחילה האזעקה הראשונה לעלות ולרדת מרחוק, הוא בעיקר התאכזב מעצמו על האדמה שלא הספיק להכין כמו שרצה לקראת המים המלוחים ואז ראה את המגרפה שלו שוכבת שם, מאחורי שיחי חבצלות החוף. הוא כיסה אותה במהירות בעלים, לפני שפקח יתן לו דו"ח על ציוד צף. הם כבר אטמו את הבית. הוא יקנה מגרפה חדשה.

"אבא, למה אי אפשר להחנות את התיבה ליד הבית. אני רוצה לראות אותו טובע."
צפי קפצצה סביבו בהתלהבות כשהתחילו ללכת לקראת התיבה שלהם בחניון.
"את לא רוצה שבשפל כשהמים ירדו, התיבה תחנה לנו על הגג, נכון?" חייך אליה בעייפות.
היא משכה בכתפיה והביטה לאחור, והוא אחריה. הבית היה עטוף היטב בציפוי אלפלסטיק שחור, כמו גופה. היא חייכה. אולי דמיינה את התיבה חונה על גג הקומה השניה, מעל מרפסת השירות. היא בטח חושבת שזה דווקא רעיון נחמד, חשב לעצמו.
"אם נחנה ליד הבית, לא נוכל להיפגש עם השכנים. הם יהיו נורא רחוקים בסירה." נזפה בה שידרה שתכננה כבר עם הבת של וויצמן איך יבלו יחד כל הגאות בביקורים משותפים. תומר העלה את הבנות פנימה אל תוך התיבה האפורה, החליף הנהונים עם גוני השכן, ואז מצא את עצמו מביט אל העמק. באופק התחילו עצי הדקל הרחוקים להתכסות במים מבריקים. הגאות עלתה מן הים בשקט. מזדחלת כמו מפלצת חרישית. הוא בטש בקרקע מתחת לרגליו ונאנח. הוא יתגעגע לאדמה היציבה מתחת לרגליו. אבל מפלצת הגאות הרי תזחל בסוף בחזרה אל הים. מה הוא עושה מזה עניין. בלה הכניסה פנימה את העגלה של עלם. הוא אמר לה אתמול שאולי כדאי שיוותרו עליה כי אין מקום אבל היא התעקשה שהוא לא נרדם בלי העגלה וזה מה שהיה חסר להם, שיצרח כל הלילות בתוך הקירות האלפלסטיים הדקים. אזעקה שניה, קרובה יותר, נשמעה. עולה ויורדת עולה ויורדת. הוא בחן את החבל המחובר לתיבה. 15 מטרים של חבל אלפלסטי עבה ואפור. הכל היה כל כך אפור בתיבה הזאת. למה לא מייצרים אותן בצבע אחר. משמח יותר. רק את הגג של התיבה צובעים קצת בצבע צהוב זורח שיהיה קל יותר להליקופטרים למצוא אותם בחשיכה. אבל מה עם אנשים שרגילים למרחבים הירוקים, וצריכים להיכנס פנימה למבנה הכעור והמדכא ולבלות בו כל כך הרבה ימים. אולי מי שתכננו את התיבות היו אנשי עיר שלא הבינו מה הבעיה. מעליהם חגו ההליקופטרים של הצבא, ברעש חזק. מסיירים, ליתר בטחון. הוא הבחין גם בהליקופטרים של ערוץ 18, משדרים את הגאות בשידור חי. ההליקופטרים יחלקו להם משלוחים של ממתקים ופתקים מילדים מהאדמות הקבועות. דקות התהילה המזדמנות שלהם. אחר כך אף אחד לא יזכור אותם עד לגאות הבאה. התיבה עמדה מאחוריו מכוערת וקטנה מדי. הוא היה כל כך עסוק בשבוע האחרון בלארגן אותה לקראת המעבר, שלא הבין עד כמה הוא מתעב אותה ומחכה שהגאות תעבור כבר. שידרה משכה את ידו. "אמא אמרה להגיד לך לבוא כבר."

"אני בא. בטח," אמר, והרים את שידרה באוויר אל עבר המדרגות המתקפלות. היא צחקקה בעונג כשהציע לה שילחצו יחד על הכפתורים שבלוח הראשי. הוא בדק שוב שכולם בפנים וביחד עם שידרה לחץ על כפתור תוכנית הנעילה. נא לבדוק שכל בני הבית נמצאים בתיבה, הבהבה ההודעה. שדרה לחצה על אישור. גנרטור מופעל. מצב גאות מופעל. לוגו גדול של משרד הביטחון ולידו לוגו היונה של אגף הנמ"ג – ניטור מצבי גאות. הסלוגן המושר שלהם 'אתכם בעליות ובירידות' היה כבר תקוע לכולם בראש. קול יניקת הוואקום המעצבן נשמע סביבם. האורות ליד הדלת התחלפו ממצב המתנה למצב גאות. הגנרטור השמיע קול טרטור קל מתחתם. צינורות האוויר בקירות רטטו והתחילו להזרים אוויר חדש מתוך פתח האוורור העליון. זהו. עכשיו המים יכולים לבוא. קול אזעקה אחרונה נשמע, קרוב מתמיד. אחרי חצי שעה בערך אפשר היה להרגיש את התנועה המוזרה של התיבה מעלה. כמו בתוך מעלית מתנדנדת, הם נישאו בכל רגע עוד כמה סנטימטרים, עם המים העולים. בלה נכנסה לחדר עם עלם ונרדמה שם. צפי הקיאה קצת, שידרה בכתה קצת, אבל כשהתיבה התייצבה הוא הסכים להן לעלות למעלה בזהירות על הסולם ולהביט במים שסביבן דרך הצוהר העליון.
"אולי נצא החוצה, אבא, בבקשה." שידרה ניסתה את מזלה. "המים יותר ברורים מבחוץ. לא רואים מפה כלום."
"לא מתאים לבקש אישור של הנמ"ג עכשיו. זה זמן לחוץ. כל הקווים תפוסים עם אנשים שנפתח להם הוואקום או שכחו משהו חשוב בחוץ." ענה. והוא גם לא התלהב מהמחשבה על ההמתנה האינסופית על הקו עם הג'ינגל המעצבן.
צפי חיבקה אותו חזק. ראו שהיא מפחדת מהמחשבה לפתוח את הצוהר ולצאת החוצה. הוא ליטף אותה וחייך אליה. "זה הרבה מים, נכון?"
היא הנהנה.
"אל תדאגי. הוואקום של האלפלסטיק שומר עלינו. זה חומר מיוחד. הוא דוחה מים, ומאוד חזק. שמעת את הרעש, כשנעלנו את הדלת, נכון? הוואקום שומר עלינו." וכשראה שהיא עדיין מביטה בחלון בחשש הוסיף, "בגאות הקודמת, ציפציפ, היית ממש קטנטנה. אבל שידרה זוכרת. כשיהיה יום יפה, אנחנו נפתח את הצוהר, נצא החוצה ונעשה פיקניק על הגג."
"זה יהיה כיף חיים." אמרה שידרה בביטחון של אחים בכורים, וליטפה את ידה של צפי.

שבועיים, זה הזמן שלקח עד שהתחילו הילדות לריב. "היא נגעה בי!" צווחה צפי.
"הרגליים שלה מגעילות!" צווחה שידרה.
הוא ניסה להציע פרסים, לאיים בביטול זמן ויזיה, לצעוק, לאיים שיתקשר לנמ"ג. שום דבר לא עזר.
"תגיד להן שיבואו לכאן." אמרה בלה בעייפות מהחדר, המקום הקבוע שלה בשבועיים האחרונים. והוא שמע אותה מבטיחה להן לעבור לישון איתה אם יתנהגו יפה.
"ואיפה אנחנו נישן?" שאל אותה אחרי שהלכו לשחק טאקי והשתרר סוף סוף שקט.
"אתה יכול לישון במיטה שלהן."
"את יודעת שזה לא מסתדר."
בלה לא ענתה.

במקום זה הוא תאם עם פרק, או "וויצמן-אבא" כמו שהיה שמור לו באנשי קשר, ששידרה שלהם תלך לישון אצל אופרי של וויצמן. התיבה של וויצמן הייתה דגם אמריקאי מורחב. היה להם סלון נורמלי עם מקום לכל הספות, ואנטנת וויפיי מעולה עם תקן אמריקאי, והיתה להם קומה שניה מורחבת עם ארבעה חדרי שינה גדולים לילדים, ומזווה ענק עם מקפיא שאפשר להכניס תוכו מכונית. ובעיקר הייתה להם מיטה נפתחת בשביל שידרה. הוא קיווה שעד שתחזור מהביקור, צפי תתגעגע אליה ותסכים לישון איתה ביחד בחדר. הנמ"ג אישר מעבר, שידרה לבשה עליה את האפוד המתנפח התיקני, ופרק בא לקחת אותה בסירת האלפלסטיק המתנפחת המרהיבה שלהם. היא עברה מהצוהר העליון לסולם החיצוני ומשם לסירה בקלילות מרהיבה. "אינבעיה, איש." אמר פרק מרחוק, על רקע רעש המסוק המשגיח מלמעלה. "יש לנו מקום. למה לא."

תומר נפנף לשידרה לשלום, למרות שלא הסתובבה לאחור. עוד יומיים יבוא לקחת אותה, וזה יהיה סביר. יותר מזה, כבר לא נעים שתישאר. הוא הציץ מהצוהר אל הסירה המתרחקת. המים היו שקטים היום יחסית. גלים קטנים וקצרים שהרוח הרעידה. עם זוהר השמש עליהם היו נראים כמו מרבד של דשא כסוף. הוא היה גנן שפל, ולכן הרבה זמן שלא טיפל בדשא שלא היה דשא אלפלסטי. בארצות הקבועות היו דשאים אמיתיים. אבל לא הרבה. לא נשאר שם כמעט מקום למשהו חסר ערך נדל"ני כמו גינה. רק בארצות השפל הקרקע הייתה מספיק מרווחת לטפח גינות אבל האדמות היו מלוחות מדי. כאן אפשר היה לגדל רק צמחים אוהבי מלח, ודשא הוא לא אחד מהם. גם לא אורנים או אלונים. רק דקלים ונר-הלילה וחבצלות-ים ועוד כמה צמחים חובבי מליחות. אבל אנשים בכל זאת התעקשו על דברים כאלה כמו דשא, ולא משנה אם יהיו אמיתיים או אלפלסטיים. הם באו לכאן בשביל בית עם גינה, והם רצו גינה כמו שגינה אמורה להיות. בהתחלה הוא לא הסכים להכניס לעסק שלו צמחים אלפלסטיים והתעקש רק על צמחים אמיתיים. הוא גנן, לא אלפלסטיקאי. אבל בסוף נשבר, והתחיל להתקין גם את כל העצים המזוייפים האלה. ובכל זאת, מדי פעם היה מצליח לשכנע לקוח לשתול איזה נר-לילה ורוד. בשביל ימים כאלה הוא קם בבוקר. תהיה לו הרבה עבודה אחרי הגאות. הרבה גינות אלפלסטיות שיינתקו ויסחפו אל הים. ככה היה גם בגאות הקודמת. הפעם הוא ישים כסף בצד לתיבה חדשה. אין מצב שהם נתקעים עם התיבה הדפוקה התיקנית הזאת לגאות הבאה.

כשלא היה לה עם מי לריב, צפי עברה לשחק במשהו לימודי באיי-קידס שקיבלה מהמועצה לפני הגאות. הוא לא אהב את המתנה המיושנת הזאת, אבל לפחות עכשיו היה שקט. דרך הקירות הדקים אפשר היה לשמוע את הגמיעות של עלם בהנקה. הוא מילא כוס מים ולקח בזהירות אל חדר השינה שלהם, מדלג מעל העגלה המקופלת של עלם שנחה שם חסרת שימוש. מסתבר שהנדנודים של התיבה הרדימו אותו מעולה.

בלה שתתה את המים בגמיעה, ונאנחה. "אני לא יכולה להמשיך ככה." אמרה.
"זה נגמר עוד מעט. התחזית אומרת שתוך חודש אנחנו בחוץ."
"ואז שוב תבוא התראה."
"בל, שנתיים. בערך."
בלה נאנחה, והניחה את עלם במיטה הקטנה שלו. היא בהתה אל הקיר. תומר לא ידע מה לומר. בזמן האחרון לא ידע מה היא רוצה. איפה המחשבות שלה נמצאות. היא הייתה עייפה מהלידה וההנקות, אבל אם בבית הלכה הלוך וחזור שוב ושוב עם העגלה בניסיון להרדים את עלם, בתיבה כמעט לא קמה מהמיטה.
"שידרה אצל וויצמן. צפי שקועה באיי-קידס שלה. רוצה שאני אביא לנו גלידה, רק שנינו?"
"לא…" בלה הסתובבה אל הקיר. "הנידנונים האלה. אני מרגישה קצת בחילה. אולי פעם אחרת."

לקראת ערב הנידנודים התחזקו.
"כואב לי הבטן," יללה צפי.
תומר הניח לידה כלי הקאה וליטף לה את הראש. "עוד מעט זה יעבור, ציפציפ," אמר. אבל הנדנודים רק הלכו והחמירו. בערוץ הנמ"ג הסבירו שמדובר במערבולות רוח חזקות ושהיציאה מהתיבות אסורה עד להודעה חדשה. הוא התקשר לוויצמן והתנצל ששידרה תישאר אצלם עד שהסערה תעבור. פרק המשיך להיות קול. "יש לנו מלא מקום, והבנות נהנות ביחד," אמר, ותומר קינא בדגם חוסם התנודות שלהם, שבזכותו שידרה לא הבינה בכלל על מה הוא מדבר כששאל אותה בטלפון מה קורה עם הראש שלה. לכן השתדל להפחית בתחושת האשם על ההקלה שההיעדרות של שדרה העניקה למרחב הצפוף שלהם. לארוחת הערב הוא הכין שייק עם חומר נגד בחילות לכולם. אבל בלה כמעט לא שתתה ממנו.
"את צריכה לאכול בשביל ההנקה."
"אני אשתה מים."

בארבע לפנות בוקר, משהו העיר אותו. הוא שפשף את העיניים וניסה להבין למה התעורר. בלה שכבה בעיניים פקוחות לידו.
"מה קרה?" שאל חצי ישן.
היא שתקה.
"עלם בסדר?"
"אני לא יכולה שנחזור הביתה אחרי הגאות." אמרה.
"מה? אז לאן?"
"אני רוצה שנעבור לאמא שלי."
"את רוצה שנעבור לאמא שלך?" מלמל, מנסה להבין מה שמע. "זה טירוף." עכשיו היה בטוח שמשהו ממש לא בסדר איתה.
"לא אכפת לי. אני לא יכולה יותר עם הגאות הזאת."
"כשנצא כבר לא תהיה גאות."
אני פשוט לא יכולה יותר." אמרה, והסתובבה אל הקיר.
"הי, לא. בלה." הוא שפשף את עיניו בחוזקה, מנסה להתעורר. "את לא עושה לי את זה ככה. את לא מפילה עלי את הדבר הזה ולא מסבירה. בלה. תסתובבי לכאן ותסבירי לי."
"להסביר לך מה?" אמרה, בלי להסתובב.
"תסבירי לי מה עובר עלייך. קודם את שוכבת במיטה כל היום ולא עושה כלום. אחר כך את… את מציעה שנעבור לגור עם אמא שלך? לא רצית אותה בלידה, אני מזכיר לך."
בלה לא הגיבה.
"אני צריך להבין," אמר תומר בקול הכי עדין שהצליח לגייס.
רק אחרי כמה רגעים הבין שהרעד בגבה מעיד על בכי. הוא הניח את ידו על כתפה וסובב אותה אליו. "הי, בואי הנה," אמר, וחיבק אותה בחיבוק מוזר, שבו שניהם עדיין חצי שכובים על המיטה. הנדנודים המוזרים של התיבה התערבבו ברעידות הבכי. היא בכתה בשקט במשך זמן רב.
"לפעמים כשאני נוסעת לעבודה," אמרה פתאום, "אני רואה את העמק מלא במים שעולים. ככה פתאום. לכמה שניות, ואז זה עובר. וכל פעם אני מתמלאת ב… בבהלה הזאת. שכולנו הולכים להישטף. ואני לא מצליחה לנשום. וגם כשאני עושה לצפי אמבטיה, הריח הזה… אולי זה הצעצועים האלפלסטיים שלה, יחד עם המים. לא יודעת. והרעש של המים בסוף, כשהמים נבלעים. אני לא יכולה יותר, תומר… אני לא יכולה יותר… אני לא כמוך… אני לא חזקה מספיק לכל הטירוף הזה… אני פשוט לא יכולה יותר…."
"בלה… למה לא אמרת משהו?"
בלה לא ענתה.
"אז, מה, כל הזמן הזה שאת שוכבת ככה במיטה ולא זזה. זה מפחד?"
"לא… לא… מה פתאום. עכשיו זה לא ככה. עכשיו אני באמת ממש עייפה. מאז ההתראה לא ישנתי בכלל. כל הזמן פחדתי שהם טעו בימים, והמים עולים עלינו בחושך. כל רגע קמתי לבדוק. אבל עכשיו אני פשוט מפורקת… לא יכולה לקום…"
הוא שתק. מנסה לעכל מה שאמרה.
"תומר…"
"מה?"
"תגיד משהו…"
"אני לא באמת יודע מה להגיד… אני לא מבין למה לא סיפרת לי קודם… היינו מחפשים משהו. טיפול, אימון. אני יודע. כדורים נגד פחד מגאות."
"טייטראומה," פלטה.
"מה?"
"ככה קוראים לזה בעולם. כמעט שליש מהאנשים שגרים באדמות שפל בעולם חווים טייטראומה ברמה מסויימת. ככה המטפלת שלי אמרה…"
הוא ניסה לעכל את כל מה שאמרה בבת-אחת. "את הולכת לטיפול?"
"כן… טיפול בג'י די טי."
"אה." אמר, ולא היה לו באמת מושג מה זה אומר. "וזה עוזר?"
בלה נאנחה. "לא ממש." היא הביטה בו, ומיד השפילה את מבטה. "זה עוזר לשמונים ושמונה אחוז מהאנשים… המטפלת שלי אמרה שאחרי הגאות הזאת אפשר לנסות ננובוטים. אבל…"
"אבל מה?"
"זה טיפול נסיוני. היא אמרה שאולי אני קודם כל צריכה לעזוב לקבועות. להפסיק לגור במקום שבו באמת יש גאות."
"איך היא יודעת? אולי גם שם תדמייני את הכל מוצף."
"אני לא. זה אף פעם לא קורה כשאני בירושלים…"
הוא רצה לשאול איך היא שמה לב, ואז נזכר בכל הבדיקות החשובות בירושלים שנסעה אליהן בהריון. המון בדיקות שמעולם לא היו בהריון של צפי או שדרה. הרי בשביל מה המציאו את המונוּבָּר, אם לא בשביל לעשות מוניטור והדמיה בבית, ולא לנסוע רחוק לבית חולים בקבועות כל הזמן. אז זה מה שקרה כל הזמן הזה. איך הוא לא שם לב שמשהו לא בסדר, כשאמרה שלא צריך שיבוא איתה. הוא חשב שאולי בילד שלישי זה כבר הפסיק לרגש אותה. והיא בכלל ברחה לירושלים כל הזמן.

"המטפלת אמרה שאני זכאית לקצבה. שהיא תכתוב לי חוות דעת וביטוח לאומי ייתן לנו כסף כדי שנוכל לעבור לגור בקבועו…"
"ביטוח לאומי אף פעם לא מביא כסף סתם."
"זה לא סתם. זה… היא עשתה לי אבחון. אני נחשבת מקרה קשה."
"ממתי זה ככה?" שאל, מנסה להבין ממתי הוא כבר לא יודע מה קורה עם אשתו. "ממתי הטראומה הזאת?"
"בערך מתחילת ההיריון…" ענתה.
הוא חשב על כל הפעמים שאמרה שיש לה התכווצויות, או בחילות, או כאבים מוזרים, ונסעה לבדיקות. כל פעם כזאת יכלה לספר לו, ולא סיפרה.
"איך לא סיפרת לי כל הזמן הזה?"
"אני…" והיא שוב התכווצה בבכי.
הוא ליטף את ראשה. "לא משנה…טוב שסיפרת לי סוף סוף."

הוא ליטף אותה עד שנרדמה, ואז שכב על הגב עד שלא היה יכול יותר, קם וטיפס בסולם אל הגג. הוא התיישב על השלב העליון בסולם, ודרך החלון האלפלסטי במסגרת הוואקום, ראה את השמש עולה מתוך המים הנעים ברוח החזקה. הנדנודים לא הפריעו לו. כמעט ומעולם לא הרגיש בחילה בתיבה. הוא היה כמו הצמחים שגידל, איש של אדמות שפל. מתאים בדיוק למקום שבו חי. תמיד הרגיש בר-מזל שיש לו אשה שמסתדרת כמוהו. שאוהבת את המרחבים המרוחקים על פני ההמוניות הצפופה והחונקת של האדמות הקבועות. שמקבלת באהבה את המים העולים כל כמה שנים, כי זה אומר להסגר בתיבה קטנה רק לכמה חודשים ולא לכל החיים, כמו אנשי הקבועות שתקועים בתוך הבתים הקטנים והאפורים שלהם. מה הם אמורים לעשות עכשיו.

היא רוצה לעבור לקבועות. מה הוא יעשה שם?  הוא שייך לכאן. שייך באמת. זכר את עצמו טועם את האדמה החולית הזאת כילד ומרותק מהמליחות הספוגה בה. מליחות של ים. והוא אהב את הים, למרות הנטייה שלו לכסות את הבתים שלהם כל כמה שנים. סלח לו על העליות והירידות שלו. והוא אהב את הצמחים שגדלו דווקא כאן. בלה לא הייתה כמוהו. היא באה ממודיעין, והתאהבה קודם בו ובשטח הפתוח והמרחב רק אחר כך. אהבה את הרעיון של בית גדול שאפשר לגדל בו הרבה ילדים, לא כמו קוביית הבית הקטנה שגדלה בה. אבל אולי בשבילה זאת הייתה פשוט הרפתקה, שעכשיו כבר לא מסעירה יותר. עכשיו היא רוצה לירושלים. ומה איתו. היא חושבת עליו בכלל? מה היא רוצה ממנו? היא לא סיפרה לו כל כך הרבה זמן. והוא… הוא אפילו לא חשד. איזה מן בעל הוא.

הוא לא ראה אותה ככה קודם. מבולבלת. מבוהלת. עצובה. מאוד עצובה. סגורה בתוך עצמה ורחוקה ממנו כל כך. רק הלילה הבין כמה היו רחוקים כל התקופה הזאת. כל כך הרבה זמן לא סיפרה לו. כאילו הכינה את עצמה לקראת מה שיבוא כשתספר. היא אמרה את זה ברור וחד. היא עוזבת. היא עוזבת?

הוא ירד מהצוהר כששמע את צפי מתעוררת. "אבא, אני לא מוצאת את האיי-קידס," אמרה ופיהקה. הוא החביא לה אותו בלילה הקודם, כשראה אותה ישנה עם המכשיר, מחובקת.
"הוא אצלי. קודם שיניים, בגדים וארוחת בוקר."
"די, אבא!"
"צפי… מה שאבא אמר." זאת הייתה בלה שיצאה מהחדר וקטעה את הבכי המתקרב. "אם תאכלי יפה, יהיה ממתק בסוף."
"טואאאוב."
"בוקר טוב." אמרה בלה אחרי שצפי גררה רגליים לחדר האמבטיה.
"את נראית טוב יותר," ענה.
"כן… אני חושבת שאני מרגישה חזקה יותר. מה איתך? קמת מוקדם."
"לא ממש ישנתי…" הוא לא היה בטוח מה הוא רוצה להגיד.
"אז לך לישון," אמרה. "אני אסתדר עם צפי ועלם."

לקח לו זמן להירדם אבל בסוף הצליח לישון שינה טרופה ומבולבלת. המחשבה שלו הצטללה בבת אחת כששמע את בלה לוחשת אל מישהו בשיחת טלפון, "לא, הוא ישן עכשיו….לא יודעת… אבל את יודעת איך הוא. הוא עקשן… כן… אהה… טוב, דידוש, אני צריכה לסיים. כן. תודה. זה לא מבול. סתומה. זאת גאות. בסדר. גם טוב. ביי."
אז היא דברה עם עדנא, החברה שלה מהתואר. הוא נאנח.

לקראת ערב, אחרי שישבו קצת מול הויזיה וראו חדשות, הוא התנדב לקלח את צפי, והתחמק מלהביט לבלה בעיניים. צפי רצתה שהוא ישחק איתה בסבון, אבל לא היו מספיק מים מסוננים חצי-מותפלים בדוד. המכונה הקטנה כבר היבהבה שהיא בקו האדום התחתון שלה.
"מחר," הוא הבטיח לה, ושטף אותה. "מחר אני אזכור להפעיל את ה"כינרת" על מי-מקלחת כבר בצהריים, ויהיו לך מספיק מים לשחק, טוב?" והוא שטף לה את הראש, משתדל מאוד שלא יכנסו לה מים חצי-מלוחים לעיניים, ומתאפק לא להעיר לה שאם הייתה הולכת פחות מפעמיים בשעה לשירותים, המים לא היו נגמרים כל כך מהר. אבל היא רק עכשיו נגמלה. עדיף שתלך כל דקה אם זה מה שצריך. את ה"כינרת" הקטנה שהייתה במטבח, והייתה אחראית על התפלה מלאה, הם הפעילו כל לילה, על טיימר. אבל זה ידפוק את הגנרטור אם יפעילו את הדוד הזה סתם. הוא היה גדול יותר, ודרש המון אנרגיה. צפי שרה משהו, אבל לא היה לו כוח לשאול אותה מה. הוא רק חשב מה קורה כשמים הופכים להיות משהו מפחיד. איך בדיוק מסתדרים ככה.

בסוף ארוחת ערב של קציצות ירק וסלט מנגו, צפי נרדמה ובלה אמרה שהם צריכים לדבר.
"על מה?"
"על מה שעובר לך בראש."
"מה עובר לי בראש?"
"שאתה אוהב את האדמה הזאת. ואתה לא יכול לחשוב לעבור מכאן. "
הוא שתק.
"אני חושבת שזאת אחת הסיבות שהיה לי קשה כל כך לספר לך…" אמרה. "אני ידעתי מה זה אומר…"
"שאת רוצה להתגרש." פלט.
"מי אמר משהו על גירושין?" ענתה במהירות.
"לא צריך להגיד."
בלה שתקה. נשמע רק קול היניקה של עלם.
"אם זה מה שאתה רוצה, אני אבין." אמרה לבסוף.
"אני? לא. את זאת שרוצה לעזוב."
היא לא אמרה כלום.
"מה, אין לך משהו לומר?" אימה נמסכה בקולו.
"אתה אוהב אותי?" שאלה בשקט.
"את חושבת שלא?"
"לא אמרת את זה כבר הרבה זמן…"
"בלה…"
הוא ראה שדמעות עולות בעיניה, וקרב את כסאו. "בל… זה ברור…"
"שום דבר כבר לא ברור לי, תומר…" אמרה, והוא ראה שהיא נאבקת לא לבכות. "שום דבר. ועוד אחרי מה שסיפרתי לך אתמול… אני לא רציתי לספר לך כי לא רציתי להעמיד אותך במצב כזה. לא רציתי שתעזוב אותי…"
המחשבה שחלק מהסבל שלה היה בגלל שלא רצתה להרחיק אותו ממנה גרמה לו לעונג משונה.
"הי, הי," הוא התקרב אליה עד שהברכיים שלהם השתרגו זה בזה. "אני אוהב אותך. מבינה את זה? תגידי שאת מבינה."
היא הנהנה.
"יופי." אמר וחייך אליה חיוך מוזר.
היא חייכה חיוך מוזר בחזרה.
"אז את לא רוצה להתגרש?" הוכרח על ידי עצמו לשאול.
"לא. לא. אני כל כך פחדתי שאתה."
"אני? מה אני אידיוט?"
היא צחקקה בעל כורחה. "אז מה עושים?" שאלה.
שניהם הביטו זה בזה, והוא משך בכתפיו. היא הניחה את ראשו של עלם על כתפה, והוא הניח את ידו בתוך ידה הפנויה. היא לבשה חולצה ורודה מקומטת. צורת הגוף הלא מושלמת שלה נעה. רפויה ועודפת. שיערה הקופץ והיבש הקיף את ראשה, כמו שיח בר. היא אדמת שפל, הבין. בדיוק לטעמו המוזר. ככה, כשעלם על כתפה, הייתה יפה בעיניו כמו כל הדברים שאדמה מלוחה יכולה לגדל. שלא כמו כשרק הכירו במסיבת-החושים ההיא ברחוב שמאי כשראה אותה במעיל עור וג'ינס צמודים, ושיער אסוף בסיכות. הוא לא חשב שהיא יפה במיוחד, אבל הוא שם לב אליה כי הייתה היחידה שהביטה באנשים סביבה במקום במסכים הגדולים. היא שמה לב אליו מאותה הסיבה.
"גלידה לקינוח?" שאל.
והיא חייכה.

אבל מה יהיה כשיצאו מהתיבה, חשב בזמן שירד למחסן הקטן בקומה התחתונה, ועם רעש הגנרטור המעצבן, חיטט במקרר הגלידות שהיה לו השכל למלא לפני הגאות, העמיס לכוסות כדורים של גלידה, ואז הוסיף רוטב שוקולד מעל ליתר בטחון. מה עושים עם הפחד החדש הזה. בינתיים, הם יאכלו גלידה ויצפו ביחד באיזה סרט, וילכו להביא את שידרה כשהגלים ירגעו, ויאכלו חביתת דקלים ויפרידו בין שדרה וצפי, ויחליפו חיתולים, ויפסידו לבנות בקלפים, ויאספו חבילות ציוד שיביאו המסוקים ויעשו פיקניק על הגג ביום של מים רגועים. הוא לא יודע מה יהיה. אבל מאז הגאות הראשונה שלהם ביחד, שהייתה גם ירח הדבש שלהם, זאת הייתה הפעם הראשונה ששוב היה רוצה שהגאות תמשך לנצח.