לחזור הביתה

ג'רמי השתוחח קדימה מעט, עדיין שותק. אצבעות המכונאי העדינות שלו הצליפו באיטיות על כוס מתכת סדוקה. אני גם שתקתי, בוחנת כל ציפורן מחוספסת שלו.

"את יודעת שזה בלתי אפשרי"

"אבל בטוח שיש איזו דרך, ג'רמי. לא תהיינה לי עוד הרבה הזדמנויות"

"את יודעת שאין החרגות. כן, גם לא עבור ההנדסאי המבריק ביותר. כן, אפילו שהבאתי לפריצת הדרך משיגור ננו למיקרו. אפילו שיש לי רישיון קבוע למים חמים. אין החרגות נקודה.

ברור שהייתי שמח אם היה אפשר, אבל פשוט לא. כבר פעם שלישית מאז ליל מחצית החורף שאנחנו מדברים על זה. זה מאד לא אופייני לך. את אף פעם לא אומרת משהו פעמיים"

הוא צדק שזה חריג. למעשה אני לא אומרת משהו יותר מפעם אחת – אם בכלל צריך לדבר. בשבע השנים לפני שהצבא הצליח להגיע לדנוור והשלטון העירוני התייצב, למדתי לשתוק. מי ששרד ביער היו רק השקטים ביותר או החזקים ביותר.

"אתה צריך להבין. אני כבר נואשת. גם אם אחיה עוד מאתיים שנה לא יהיה לי כסף לכרטיס נסיעה"
"גם לי. וזה לא כסף. אתה צריך להיות לפחות בריגדיר כדי לקבל אישור"
התעלמתי ממנו. "שלשום פניתי לאגף הריקשות -"
"את צוחקת? את זה אפילו האדמירל לא יקבל"
"כדי שיקבלו אותי כמושכת ריקשה"

"את – מה?"
"והם סירבו" הודיתי.
"ברור שיסרבו!"

"קילפתי דרכים בינעירוניות מאספלט כדי להכשיר אותן לזריעה, והייתי הכי טובה בצוות כשכל האחרים היו גברים! מה זה כבר בשבילי למשוך ריקשה?"

"את מדברת שטויות, את יודעת? זה לא עניין של כוח אלא של להתמודד עם תת תזונה. איך העזת בכלל לחשוב על זה! זה היה הורג אותך! חצי מהמושכים לא מצליחים לשרוד אפילו עד דרך 50!"

לא שהעובדה הזו הרתיעה אי פעם את אגף הריקשות, אבל הם היו הגונים מספיק כדי לא לקבל אותי, במצבי. אני מניחה שגם כל השנים בהם הייתי האולמת הכי חרוצה בדנוור הועילו. לא בגלל החריצות שלי, אלא כי חברי המושבה היו עושים להם את המוות.

 

התבוננתי על הקירות שהיו צבועים באפור מתכתי רך, כמו שג'רמי אוהב. התכוננתי היטב לרגע הזה. שבועיים וחצי הרצתי בראש כל תפנית אפשרית בשיחה. בחנתי כל פרט. אולי יותר מדי שקעתי ושכנעתי את עצמי. יותר מדי העזתי לחלום. כל ההכנות אפילו לא התחילו לעזור.

"אתה לא מבין? אני מתגעגעת. מתגעגעת נורא. לא נפגשנו מאז פיגועי האולימאבסורפטוס. השיירה יוצאת מכאן עוד יומיים ואני לא יודעת מתי תצא אחרת לכיוונך, אם בכלל. אני רוצה לפגוש אותך פעם אחרונה."

הוא התבונן בי, מעט מבולבל. קשתית העין השמאלית שלו, הכחולה, התערפלה. כמו תמיד כשהוא תוהה.
"אבל – אנחנו נפגשים לפחות פעם בשבוע – "

"לזה אתה קורא פגישה?" השיחה הזו מתפרקת לי בין הידיים. הוא בטח חושב אותי למיושנת. "אני רוצה לחבק אותך פעם אחרונה, להחזיק את היד שלך. אני רוצה שניפגש באמת, ג'רמי! לא הדבר הזה שאתם קוראים פגישה"

"נהיה לי כואב רק מלומר לך את זה, אבל זה פשוט בלתי אפשרי! אין דרך לארגן לך נסיעה. כל גרם בשיירות נמדד ומחושב מראש. את יודעת שכמה ניסויים ממש חשובים שלי מתעכבים בגלל חוסר במתכות אצילות, פשוט כי לא היה מקום במשלוח?" האצבעות שלו תופפו מהר יותר ויותר על הכוס. "אני מבין כמה זה חשוב. אוכל לנסות לפנות זמן לעוד פגישה בשבוע, יש חדר שידור שאולי אוכל לפנות. אני כן יכול להשתמש בהשפעה שלי כדי להקצות בצד שלך עוד שיחה בשבוע, אבל -"

"אני רוצה לפגוש אותך, ג'רמי", הצלפתי והוא השתתק.

"אין לי מה לעשות אמא. פשוט אין. אני כל כך מצטער".

כתפיו רפו. השיחה הסתיימה, זה היה ברור גם לי.

עכשיו היה אמור להגיע טקס הפרידה שלנו. החלק הכי יקר לי בשיחה השבועית. לא היה לי כוח לזה, פשוט הצלפתי על הכפתור שעל השולחן ודמותו של ג'רמי התפוגגה בעווית הפתעה. הקירות האפורים בהקו סביבי מרגיזים. החלקתי אצבע לכפתור אחר וצבעתי אותם בחום.

 

לא יכולתי להרשות לעצמי יותר מדקה של בהיה זעופה בקיר המתכהה. הרמקול כבר צרצר. "אני מניח שסיימת, גברת לת'ר?" האחראי היה נשמע קצת מופתע, הוא רגיל ששיחה שלי עם ג'רמי ארוכה יותר.

נהדר. גם לא יצאתי עם שום דבר מהשיחה וגם בזבזתי את השיחה השבועית. לפחות את חלון הזמן שנוצר לי אנצל למנוחה. כלומר אם אצליח.

 

שוכבת על המיטה בדירה, בהיתי בזעף בקירות הירוקים ובשתי תמונות נוף של יער. כל פרט ופרט בהן היה מושקע, כל זווית פגיעה של האור מחלונות הדירה על מסגרות העץ המיושנות חושבה בדייקנות. כמובן, הן לא היו שם באמת, כמו שלקירות לא באמת היה צבע, לא כזה שמורחים עם מברשת והוא מתייבש עד שנותר המגע המחוספס. זו היתה אשליה של אור, תחליף שפיתחו הטכנאים לכל מה שלא יכולנו להשיג.

 

אני אוהבת את השילוב של ירוק ונוף של עצים. זו התפאורה הקבועה של הדירה שלי. ככה זה: למרות שעברו כמעט עשרים שנה אני עדיין אוהבת את היער. אבל הקירות לא התאימו למצב הרוח שלי כרגע. שיחקתי קצת עם הצבע עד שהיה ארגמן של שקיעה מעל הים, כמו במצלמות של מיאמי בהן הקפדתי לצפות לפחות פעם בשבוע, בוהה במפרשיות מחליקות על הגלים. אבל גם זה לא עזר: השקיעה רק הזכירה לי יותר את ג'רמי. אחרי עשר דקות נואשות של בהיה בקיר הבנתי שלא אצליח להרגע. הייתי צריכה פתרון הרבה יותר דרסטי. הייתי צריכה את אמיליו.

 

אצל אמיליו האור תמיד כתום ומתכתי. אצלו אפשר לשרוף את עצמי ולשכוח. בקיצור, לאמיליו היתה את המזקקה היחידה בצד הזה של דנוור. או על כל פנים היחידה שהכרתי שלא הסתובבו בה טיפוסים מפוקפקים מדי. הדרך לשם היתה בונוס נוסף: נוף. ממערב, שדות קצורים, עם מלבני התבן הגדולים מפוזרים על גביהם. רחוק יותר, כמעט באופק, דמויות מתקדמות בקצב צב על גבי משטחים שחורים. החורשים של שלב א', מסירים אספלט ובטון וחושפים את האדמה. בזכות החרישה הזו יש יותר ויותר קרקע חקלאית בדנוור, עד כדי כך שהגענו למצב הדמיוני בו אמיליו מרשה לעצמו לשתול תפוחי אדמה. השד יודע מאיפה הוא השיג אותם, אבל הנה הם: מבושלים, תוססים, ממוצים במזקקה מכוערת שנמצאת אצלו בקומה השלישית. הם יורדים ובוערים בי בפנים כשאני מתנה את צרותיי לבעל המקום.

"הוא אולי המכונאי הכי חשוב במיאמי. נכון שהם הצליחו בזמן האחרון להתחיל להעביר דרך רשת התקשורת גם חלקיקים קטנים של מתכת? בזכות ג'רמי. ועדיין אני לא יכולה לנסוע לפגוש אותו! אני יכולה לדבר איתו, לראות אותו. הטכנולוגיה החדשה ממש משדרת את הדמות שלו לכאן. מעולם לא הצלחנו לעשות דברים כאלו כשעוד היה אינטרנט!"
אמיליו מהנהן. גם הוא מבוגר מספיק כדי לזכור.
"אז הצלחנו לשדר בני אדם שלמים. אבל לנסוע – זה לא".
"לנסוע…" אמיליו נאנח ומוזג לעצמו כוסית. "מה את רוצה מהם? היום יש רק את המשאיות של הקיטור וגם בשבילן אף פעם אין מספיק פחם. מה זה לעומת פעם. לפני הפיגועים של הנפט היה לי טויוטה דגם 2035. סיפרתי לך פעם איך ניצלתי את המיכל דלק האחרון שלה?"
"בטח שסיפרת למרילין!" עלתה קריאה מהצד השני של הדלפק "סיפרת לה את הסיפור הארור אלף פעם!"
התקשיתי לראות מי זה, בגלל האור הכתום מהקירות והרטיבות בעיניים והיובש בגרון. בטח מישהו צעיר עם נימוסים של הדור החדש, שלא מנבל את הפה ליד ליידי.

אמיליו מתעלם. "זוכרת את הטויוטה? איזה רכב מדהים זה היה. כשהתחיל להיות ברור שמשהו קרה עם הנפט – המחירים של הדלק התחילו לעוף לשמיים – אבל אמרתי לעצמי שכל העולם יתפוצץ לעזאזל, אני ילך לבקר פעם אחרונה בחווה של אבא ואמא. היה לי במיכל מספיק דלק כדי לנסוע ולחזור חצי דרך. נסעתי, אמרתי להם שלום, ישבנו לארוחת ערב. עזרתי לאבא להסתדר בחווה בלי חשמל – היו לו כמה לוחות סולאריים וגם גנרטור עם סולר. נסעתי חזרה עד שנגמר המיכל, השארתי את הטויוטה באמצע מנהרה בהר"

הנהנתי. עכשיו הוא יקפוץ על שבע השנים הבאות. נימוס בסיסי של שורדים.

"לקח לי תשע שנים לחזור. הרכב עוד היה שם, עדיין יכול לזוז – דחפתי אותו כדי לבדוק, את מבינה. אבל משם ודרומה לא היה כלום. הבית היה שלם אבל חלול. אבא ואמא מתו. טרוריסטים ארורים".

עיניו של אמיליו התערפלו.הוא קם בתנופה, כמעט מפיל את הכיסא שלו. "עוד מישהו רוצה סיבוב?"

 

רציתי מאד עוד סיבוב, אבל גם ככה הרסתי לעצמי את המשמרת ולא רציתי להסתבך יותר. אז במקום להרים את היד בהיתי בשולחן. רק לחישה יותר מדי קרובה לאוזן שלי הבהירה לי שמישהו יושב ממש לידי.

"אני מבין שאת רוצה לנסוע מערבה?"

 

הגבר שהתיישב לידי היה זר בבירור. הבגדים שלו היו שונים מהסגנון הרגיל בדנוור. הם היו מוכי רוח וראוותניים בכמות הכיסים שלהם. היתה לו בליטה מצד ימין של החזה שלו שרמזה על כלי נשק חם כלשהו. כלומר איש צבא.

"מי לא רוצה?". העדפתי לא לפתוח את הקלפים.

"נו, את לא יכולה לרמות אותי. היית מאד ברורה קודם. את רוצה לנסוע מערבה. את רוצה באופן הכי נואש בעולם. את לא עוד סתם מישהו שרוצה חיים נוחים יותר בעיר חוף"

"ומי אתה לעזאזל?"

"סמל בארטון. אני מאבטח של השיירה".

תשובה שהתאימה לבגדים אבל לא היתה סבירה. אנשי צבא בדרך כלל לא התערבבו עם מקומיים.

"ואתה כאן כי?"

"את צוחקת? הוודקה הכי טובה ממזרח לנבדה"

"נניח. ואתה כאן לידי בספסל הזה כי?". הייתי שתויה אבל לא היה לי זמן לשטויות.

"כי אנחנו יוצאים מחרתיים ואני יודע משהו שאף אחד לא יודע"

"איך לבטל את פעולת האולימאבסורפטוס? אולי גילית איפה שרדו סוסי משא? אה, אני יודעת. אילפת כלבי זאב למשוך עגלות"

"את מלגלגת עלי, גברת -"

"לת'ר"

העיניים שלו התרחבו לרגע.

" את מלגלגת עלי, גברת לת'ר, אבל אני רציני. יש לי משהו שרק אני יודע"

"ולמה זה מעניין אותי?"

הוא העיף מבט חטוף מסביב.

"תפגשי אותי מחר באמצע הבוקר ליד החניון המרכזי, ותראי שזה מעניין אותך מאד".

"לך לעזאזל"

"הבן שלך הוא ג'רמי לת'ר? המכונאי שפתר את בעיית השזירה הקוונטית ברמת המיקרו?"

"לך לעזאזל כפול שניים". אני כמעט משליכה עליו את כוס המתכת אבל בולמת את עצמי. תקיפת חייל דינה מוות.

 

גם להסתובב ליד החניון עלול להרוג אותך, אבל היום הצבא פחות לחוץ. נכון, לכולם יש אינטרס להסתנן לשיירה, אבל סורקי הנפח מפותחים מאד, והסתננות דינה מוות. המשוואת הן קרות: שישים קילוגרמים של אדם בוגר מצריכים יותר דלק. עכשיו תכפילו את הצריכה על כל קילומטר נסיעה. השווי כל כך אסטרונומי שרק עונש מוות יכול להרתיע, אז רק משוגעים מנסים להסתנן. מה נשאר? לאף אחד אין אינטרס לחבל בשיירות, ואין גם מה לגנוב משיירות יוצאות – הן בדרך כלל מכילות את מה שיש אצלך הרבה ואין למושבות אחרות. חיטה, במקרה שלנו.

אז על רחרוח מסביב חיילים יגלגלו אותך מכל המדרגות אבל לא יהרגו אותך. בדרך כלל.

אפילו לא הייתי צריכה באמת להתקרב. משאית קיטור אחת עמדה בקצה הרחבה, מובדלת משאר השיירה. רק חייל בודד הקיף אותה בפטרול פעם בכמה דקות. כשהוא עצר באמצע ההקפה השלישית תפסתי שזה בארטון. הוא הנהן לי להתקרב.

מעולם לא עמדתי כל כך קרוב לקטר. אפילו בעומדו דומם הוא שידר חיות שכבר הספקתי לשכוח ממנה. חשתי כאילו הוא פועם.

 

בארטון לא בזבז זמן.

"בואי נעשה את זה קצר. יש חלק בקטר שיצא מכלל שימוש. הוא נפל כמה פעמים בנסיעה הלוך ועכשיו נפל שוב. אף אחד לא יודע שהוא נפל חוץ ממני ומהנהג. את מספיק קטנה כדי להשתחל אל המקום בו הוא היה מורכב"

לא העזתי להאמין למזלי הטוב.

"נו, באמת. סורקי הנפח יעלו עלי"

"הם לא יצליחו. יודעת למה? נחשי איזה חלק התקלקל"

סורק הנפח, כמה אבסורדי.

"אתה צוחק עלי".

"אני רציני לחלוטין. הזדמנות של פעם החיים בשבילך ובשביל ג'רמי"

"ובשבילך"
"ברור. אין פה ארוחות חינם".

"אז למה אתה לא מעביר בחלל הזה סחורה?" חשדתי. "זה שווה הון!"

"אם יגלו כאן סחורה אני החשוד היחיד. אם יגלו אותך – אולי מצאת את החלל בעצמך"

הגיוני. "כמה אתה רוצה?"

הוא נקב בשעות שידור אור, הדבר הכי קרוב למטבע אוניברסלי.

"גם אם אעבוד מעכשיו ארבע שנים בלי להפסיק לנשום, לא יהיה לי סכום כזה"

הוא משך בכתפיו. "חיית לא מעט זמן ואין לך הרבה קרובים. בטח צברת קצת הקצאה. וגם הבן שלך לא בדיוק עני. הייתי מנחש שיש כמה קולטי שמש במיאמי שמוקדשים רק לשעות השידור שלו"

"אני לא מוכנה"

עוד משיכת כתף. "הזדמנות של פעם בחיים, יש כמה אנשים שישמחו שפינית אותה להם"

"ככל שתדבר עם יותר אנשים, יותר סיכויים שיתפסו אותך"

"סיכון שלי. את רוצה או לא?"

"אני מוכנה לשלם מקדמה, לא את הסכום כולו"

"הוגן. עשר אחוז עכשיו. שלושים בדרך 50. שישים במיאמי"

"חמש עכשיו, שישים וחמש במיאמי"

"עסק. את מביאה איתך שמיכות ואוכל. אני והנהג מגניבים לך עוד אוכל בהמשך, על חשבון הבית. אם תופשים אותך, התגנבת לבד ויהרגו אותך. רק תעבירי את המקדמה אחרת לא אתן לך להיכנס". הוא יורה את המספר שלו.

צחקתי צחוק מריר. "איפה הגומחה הזו? לא תקבל שום מקדמה לפני שאתה מראה לי"

הוא הסיט ידיעת בד שהיתה נראית סתם כמו סרח עודף תלוי מגג הקטר. "ממש לידנו".

זה היה כמו נס: חלל אפל צץ מולי בתוך דופן המשאית. חד, ברור ומפתה. נישה שהיתה אמורה להחזיק משהו, כבלי נחושת חשופים הגיחו אליה מתוך חורים בגוף המשאית. קיוויתי שהם לא מחוברים לחשמל, ותוך כדי גם מדדתי את הגומחה בעיניים. אוכל להידחק אליה, בקושי. אבל לא כדאי להסתמך רק על מראה עיניים: זו נסיעה ארוכה. הושטתי יד אל החלל כדי לבדוק כשפתאום צעדים חרקו על השלג מעבר למשאית. בארטון הגיב בבת אחת והפיל את הבד.

"מחר, חמש וחצי. שלא יבחינו בך. לכי".

הסתובבתי והלכתי משם בקצב רגוע של קצירת שעורה כשהלב שלי מכה כמו תופי מתכת בחגיגות אמצע הקיץ. מאחורי, בארטון והחייל שהגיח החליפו משפטים מלגלגים על מקומיים שלא ראו מימיהם קטר.

 

הצהריים היו מלאים התארגנות חפוזה ומבולבלת. אלף פעמים ניסיתי לשקול מה לקחת. כמה אוכל וכמה שמיכות. העובדה שלא ידעתי בדיוק כמה מקום יש לי רק הקשתה על האריזה. והייתי צריכה להיות גם לא להיות מסורבלת, כדי להידחס במהירות לתוך הגומחה. תוך כדי כל הארגונים הייתי צריכה גם לרוץ לעמדת מחשוב כדי לבצע את ההעברה. עד סוף היום הייתי מותשת לגמרי. נכנסתי בסערה לדירה, צבעתי את הקירות בסגול מלכותי, וניסיתי קצת לנוח.

 

כשקמתי בארבע וחצי הסגול עוד היה שם אבל מהחלון הציץ אלי שחור. ארזתי את עצמי בתוך שמיכות כהות. קשרתי לתוכן כיסים עם גרגרי חיטה וירקות שורש. הצידה שלי לשלב הראשון בנסיעה. אחר כך התגנבתי בלי קול אל עבר החניה. השקט שלי התמזג לתוך השקט שלפנות בוקר.

.

שני זקיפים פיטרלו בין המשאיות. כדי להגיע לקטר הייתי צריכה לחמוק מעיניהם. לפני עשרים שנה, בסוף תקופת היערות, הייתי צולחת אתגר כזה עם שתי רגליים קשורות. אבל מאז הפכתי להיות חורשת, אולמת, ממיינת ו – אם להודות על האמת – זקנה. משהו מאינסטינקטים נשאר, אבל הגוף שלי כבר הרבה פחות גמיש. החלקתי לכיוון הקטר בחושך, שפופה, מנצלת רגעים בהם שדה הראיה של הזקיפים היה חסום או סתם שדעתם היתה מוסחת. זו היתה משימה למעלה מכוחותי אבל כוח הרצון השלים את מה שהחסירה הזיקנה. אולי הייתי בכל זאת מצליחה להגיע לצל הקטר אמלא שקיק בד מאולתר של גרעיני חיטה שנשמט מתוך השמיכות בחבטה עמומה.

 

בין רגע הזקיפים עטו לעברי. האחד כיוון אלי רובה, השני פנס עם דינמו קטן.

"לא לזוז!"

הרמתי ידיים בתחושת כישלון מבחילה. הסיכוי האחרון נשמט ממני בגלל קשר לא הדוק מספיק בחגורה. לא זהירה. מטומטמת.
מי שהחזיק בפנס התקרב והאיר את פני. עצמתי עיניים.

"מה, הארי. זו אישה מבוגרת"

הוא הוריד את הפנס.

"מה את עושה כאן?"

התלבטתי לרגע מה לענות. לא היה שום סיכוי לגרום להם להאמין שלא תכננתי פשע.

אבל האם לנסוע לבן שלי הוא פשע? משהו בי התקומם.

"עמדתי להתגנב לשיירה ולנסוע אתכם למיאמי"

הזקיף הפסיק לסובב את הידית. האור גווע וגם הוא משום מה הוא הנמיך את קולו.

"השתגעת? את יודעת שזה עונש מוות!"

השני רק נחר בבוז.
"לא היתה לך שום דרך לעשות את זה. כל סנטימטר בקטר עמוס. הכל מכוסה על ידי סורקי נפח. מה את חושבת לעצמך?"
הוא הוריד את קנה הרובה.

"בואו ותראו" הכרזתי בנחישות פרועה. לא היה לי הרבה מה להפסיד על סף הגרדום. ניגשתי ביניהם בהליכה אגבית. הם לא עשו שם תנועה לעצור אותי, השני רק עקב אחרי עם הקנה, אבל לא הרים אותו לכיווני. באותו שיגעון ניגשתי אל היריעה שבארטון הראה לי לפני פחות מעשרים וארבע שעות והסטתי אותה.

הזקיף הרים בתמהון מה את הפנס והאור חשף משטח מתכתי נוצץ ומוצק. לא היה שם שום חלל שיכול להכיל אותי או אפילו שקית של תבואה. מיששתי הלוך ושוב, נואשת. שום דבר. רק מתכת קרה ומוצקה מדי. הנשימה שלי הלכה והתקצרה והכתפיים הלכו והתקשחו. ניסיתי לדחוף את המתכת והיא לא זזה. לא יצרה עבורי חלל ריק. בסוף פשוט התחלתי לבכות ולהכות בה.

בעל הפנס היסה אותי מיד.

"שקט! את רוצה שישמעו אותך?"

הבטתי בו בפליאה, וכך גם הארי.

"ניק, אנחנו אמורים לקחת אותה אל המפקד"

"אין סיכוי שאני אעשה את זה, הארי. ראית אותה. היא יכולה להיות אמא שלך. מישהו סיפר לה שהיא יכולה להשתחל לשיירה, מכר לה סיפור על מקום שהיא יכולה להתגנב אליו. אתה מסוגל לקחת עליך סבתא הולכת על זה לגרדום? אני לא"

"עופי מכאן" הוא פנה אלי, "לפני שמישהו ישמע או יבחין. או לפני שאתחרט. לא היית כאן. לכי עכשיו!"

 

ברחתי משם כושלת וממררת בבכי דומם. בארטון רימה אותי. פשוט רימה אותי. שום סורק נפח לא היה חסר. הוא מן הסתם הקרין אשליה של חלל על גבי הדופן החלקה והאטומה. ההופעה של החייל מעבר לקטר תוזמנה כדי למנוע ממני לגלות את ההונאה. זה בטח השותף שלו לגניבה. אולי זה בכלל הנהג של הקטר.

איזה מטומטמת אני. מטומטמת מטומטמת מטומטמת. הייתי בטוחה שאחרי שבע שנים ביער שום דבר כזה לא יעבוד עלי.

 

הלילה היה עדיין אפל וקר. הלחץ וההלם שטפו אותי הלוך ושוב, עוזרים ליומיים האחרונים להצטלל.

זה היה ג'רמי. לכן בארטון הצליח לרמות אותי. רציתי שירמה. רציתי תקווה, מרומה ככל שתהיה. רציתי לפגוש את הילד שעזבתי רק ליומיים כשטסתי ממיאמי לדנוור לפני יותר משלושים שנה.

 

הלכתי צפונה בפיזור נפש, מתרחקת מהחניה ובלי משים גם מהדירה שלי. אחרי עשרים דקות מצאתי את עצמי באיזור קצת מוכר שהיה יחסית מאוכלס. לפני הפיגועים זו היתה שכונת בניינים רבי קומות, כיום רוב הדיירים גרים בקומות הראשונות. אפילו בחושך העין שלי צדה דלת זכוכית סדוקה וקצת מוכרת. לא דפקתי עליה. נכנסתי לבניין שממול והתמקמתי בדירה נטושה שהשקיפה אל הפתח.

 

חצי שעה אחר כך יצא גבר מדלת הזכוכית, משכים לצאת כדי להגיע לשדה עם זריחה. אני לא מיהרתי כמוהו, ישבתי עטופה בשמיכות וצפיתי בשמש עולה בין פסגות ההרים. כמה דקות אחרי הזריחה נטשתי את התצפית בחלון, חציתי את הרחוב ונכנסתי לחדר המדרגות.

 

אישה צעירה פתחה לי הדלת. "את… מרילין, נכון? מה את עושה כאן?"

"אני… עברתי כאן בסביבה, בדרך  ל – "

"צירפו אותך למחפשי המציאות?" היא מנחשת "לא שמעתי על זה כלום".

בטח חיפוש מציאות הוא התפקיד שלה כרגע, עם תינוק בן חודשיים. אלו זמנים טובים בהם אפשר לתת לאמהות צעירות תפקידים קלים כאלו.

"לא. האמת שסתם עברתי פה ורציתי לומר שלום לג'ו. את יודעת, בתור סנדקית ליל-אמצע-החורף שלו"

"באמת? את מתייחסת כל כך ברצינות לתפקיד שלך במסיבת אמצע החורף? וואו! אבל היו שם עשרות תינוקות! את כולם את מבקרת ככה?"

"האמת שלא", הודיתי. "ג'ו תפס אותי במיוחד"

"נכון!" היא מחייכת. "ממש נקשרתם שם במסיבה, שמתי לב. לא יכול להרפות ממנו"

"אתה שומע ג'ו?" היא הלכה לערימת שמיכות בפינה. "דודה מרילין באמת לא יכלה לשכוח אותך, והיא באה במיוחד לפגוש אותך שוב. בוא נאמר שלום לדודה?"

ובתוך רגע עשר קילו תינוקיים בידי ושתי עיניים כחולות-אפורות נעוצות בי.

"דווקא מתאים לי שהגעת", היא מפטפטת תוך כדי כריכת מנשא הבד המאולתר סביבה "תוכלי לעזור לי להכניס אותו למנשא. מעצבן לעשות את זה לבד, וטימותי יוצא מוקדם מדי".

סייעתי לה בשתיקה לקשור את התינוק אליה. היא תשוטט עם ג'ו כל היום בין רבי הקומות של דנוור, תנסה ללקט תכשיטים, חוטי חשמל, בטריות או כל חומר בעל ערך שנותר בעיר וחמק ממחפשי אבדות קודמים. בערב הם יחזרו לדירה הפשוטה הזו שעיני מתרוצצות עליה עכשיו. יש לה בעל, יש לה ילד עם עיניים כחולות-אפורות. היא מחבקת אותו כל ערב. זה הבית שלה. שלה.

 

יצאתי איתה החוצה מדלת הזכוכית הסדוקה. נתתי נשיקה קטנה לג'ו וחיבוק קצר לאם. "תבואי שוב!" היא צעקה מאחורי כשפניתי לחזור לדירה. מי יודע, אולי אעשה זאת.

 

אני נכנסת אל הבית היחיד שעוד יש לי. ארבעה קירות מוצקים וממשיים. בלאות אני מגיפה את התריסים מפני קרני אור ראשונות שמתחילות להסתנן. עכשיו רק לשכב במיטה ולהסיט את המתג. הקירות עוברים מסגול מלכותי לסגול אפל וממנו לשחור גמור.

אני עוצמת עיניים.