שורשים

הוא ישב והביט בכדור הכתום נעלם מאחורי פסגות ההרים, מוחה בדרכו את צבעי העולם ומותיר אותו בכחלחלות רוגעת.

רוח ערב החלה לנשוב וצינה טיפסה במעלה גבו.

הייתה זו אותה צינה שלפני שנים, כל כך הפחידה אותו, הייתה אוחזת בגופו, מזדחלת אל ליבו, צינת הבדידות, העצב והספק.

הוא קירב את כפות ידיו הגדולות פשוטות לאש.

"ידי נפח", כינתה אותן פעם עלמה באחת העיירות, והוא, שידע שבדמיונה, ידיו כובשות כל חלקה בגופה, נמלט משם עוד באותו הערב.

אחר, פשפש בשקו, תר אחר הלחמנייה האחרונה שנשארה לו, הוא נגס בה בחיוך, נזכר כמה הופתע כשהבין שהאיש הצנום שניגש אליו, הוא אופה הכפר, היחיד שהבחין בזר המשרך רגליו מדלת לדלת ומתחנן למעט אוכל.

הוא קיפל את השק והניח אותו למראשותיו, את גלימת הצמר, שהעניק לו חמיו, בתחילת מסעו פרש על עצמו כשמיכה.

קומץ כוכבים ניקדו את השמיים השחורים, רחש היער מילא את האוויר, הוא חייך לעצמו, כל כך אהב את הרגעים האלו בהם הארץ נמלאת חיים.

"רק כשהעיניים פוסקות מלראות הלב מתחיל לפעום".

הוא כבר שכח ממי שמע את זה ומתי, כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה משפטים.

אנחה קטנה נפלטה מפיו ועיניו נעצמו.

 

קרני השמש המוקדמת ליטפו את עלי הצפצפה והמשיכו בדרכן לפניו, דוחקות בו לקום בחמימות אמהית.

הוא פקח את עיניו באיטיות ונשם מלוא ריאותיו אוויר בתולי, טרם נשאף טרם ננשף.

"בוקר נאה, לא כן?" פיכה באזניו קול צלול.

הוא פקח את עיניו והתמסר לירוק העד שניבט מעיניה.

הוא הביט בנמשים שקופים שעיטרו את פניה, באף הקטן ובשקע הנמשך ממנו אל עבר שפתיים דקות כעורקי עלה.

הוא הביט בה וחש את השלווה נמסכת בנשימתו.

מגנוס נעמד באיטיות, מעביר ידיו על אחוריו, מסלק רגבי אדמה לחים.

ראשו הגיע עד לכתפה, הוא צעד צעד אחד אחורנית וסקר אותה.

"את עץ" אמר לה.

"זה מפריע לך?" שאלה, עיניה מתעגלות בתמיהה.

"כלל לא", ענה בנחת, "מפתיע מעט, אך לא מפריע"

קצת מתחת לשדיה האגסיים הפך גופה לגזע חמודות, דק וחלק.

הוא לקח את ידיה ונשק להן ברוך, טועם בשפתיו את המרקם העדין של עורה, שואף אל קרבו את ריח האדמה הרטובה.

היא משכה אותו בעדינות אליה והתבוננה בחריצי כפות ידיו בריכוז, מחליקה באגודליה את קו החיים ומשרטטת מחדש את קו הלב.

"מהיכן הגעת?" שאלה בפנים רציניות, כאילו עלולה תשובתו לקלקל את קורי הקסם הדק שנטוו ביניהם.

תלמים עמוקים נחרשו בזוויות עיניו כשחייך אליה.

"משם הגעתי", אמר, מצביע לכיוון ההרים במזרח, חמצמצות תותי העץ שקטף שם, עולה בפיו. הוא הזיז את ידו ימינה והמשיך: "ולפני כן משם", עשנה של מדורה בליל אהבים צרב את עיניו. אחר, הצביע לעבר העמק בצפון: "וגם שם חלפתי".

 

כל אותו הזמן ואף שהיה מורה באצבעו הרחק, היו עיניה נתונות בו, באיש עטור הזקן, גס הידיים ועדין הדיבור.

מגנוס הסב את פניו מן האופק אל האישה שלצידו, אל מול מבטה הזך, חש עצמו תפל.

הוא היה רגיל במבטי הנשים, אך כעת, הרגיש את החום פושט בגופו ומגעיש את דמו.

הוא ניתק ממנה בחטף והלך משם.

היא התבוננה בדמותו הולכת וקטנה עד שנעלמה כליל ולראשונה בחייה הצטערה על היותה נטועה במקומה.

 

החמה כבר עמדה בטבורו של הרקיע, היה זה הזמן ביום שאהבה היא הכי פחות. לא הייתה בו את הרעננות השקופה של הבוקר ולא את הקסם הזהוב של שעת בין הערביים.

גאה ויהירה, התהדרה החמה בגלימתה, לא מקדישה ולו מחשבה לאדמה שתחתיה.

 

היא מעולם לא ניסחה את ההרגשה הזו במילים, אולם, בשעות האחרונות, היא מנסחת מיני רגשות במילים שונות ובלבד שלא לתהות היכן הוא.

למעשה, היא החלה להטיל ספק אם בכלל היה 'הוא'. אם 'הוא' לא היה פרי דמיונה, כמו הסנאים שהייתה מדמיינת בילדותה כדי להפיג את הבדידות.

 

כפות ידיים חמות כיסו את עיניה והיא מעולם לא אהבה יותר את החושך כמו ברגע הזה.

"הבאתי לך משהו", קולו השקט זלג אל תוכה.

הוא נעמד מולה, לראשונה הבחינה בצלקת הקטנה שיש לו במצח ובלובן שיניו כשהוא מחייך.

מגנוס, הוציא מהשק, חיה כמותה לא ראתה מעולם, צבעה כסוף, לא היו לה רגליים דקות כמו לצביים אשר הכירה או ידיים חזקות כמו לקופים שהשתעשעו מפעם לפעם בצמרתה.

"מה זה?" היא שאלה אותו, מעט חוששת מהיצור המפרפר.

"מה זה?" תהה אחריה, "אף פעם לא ראית דג?"

"דג.." היא שיחקה במילה על לשונה. "דג.."

"כמותו יש בנהר אלפים" הסביר לה בהתלהבות כאילו הוא עצמו גילה זאת כעת.

"וכשהם קופצים מתוכו, נשברות עליהם קרני השמש לאלפי טיפות שמש קטנות."

התרגשות משונה אחזה בה למשמע דבריו.

"והנהר הזה", המשיכה, "מה הוא?"

"הנהר", הוא השתהה ארוכות, דג את מילותיו בסבלנות, "הנהר הוא פלא".

"בנהר גועשים ושוצפים המים, הם אינם מפסיקים לעולם ואין דבר שיוכל להם בדרכם אל הים"

 

עיניה נצצו, כשהייתה ילדה העבירה שעות ארוכות בדמיונות איך נראה העולם שמעבר ליער, אולם, עם השנים, חדלה שאלה זו להטרידה, גבולות חייה התחילו במקום שהפסיקה לראות. בעולמה, לא היו יצורים כסופים שמעיזים פנים לשמש או מים רבים שוטפים כל, עולמה הוא עולם האדמה, חשבה לעצמה ועולמו- החלום.

"ספר לי עוד", ביקשה, תוך שהיא מעבירה את אצבעותיה הגרומות על שפתיו הסדוקות.

מגנוס התיישב בצילה והניח ראשו בחיקה, היא ליטפה את פניו המאובקים, את זקנו הארוך והוא החל לספר.

 

הוא סיפר לה על ציפורים צבעוניות שיודעות לדבר, ועל הרים שיורקים אש.

הוא סיפר על בתי אבן מפוארים שנבנו למען אל שלא גר בשום מקום.

הוא גם סיפר לה על אנשים שגונבים אף שלא חסר להם דבר, ואפילו על כאלו שהורגים את בני מינם.

לבסוף סיפר לה על אשה יקרה שלא פקחה יותר את העיניים ועל בית ומשפחה שלא ראה חמש עשרה שנה.

מגנוס סיפר לה את אשר נצר בליבו כל השנים, והיא הקשיבה בשתיקה, בחיוך ובמבט.

לאט, גם היא פשטה מעליה את הקליפות שדבקו בה במהלך השנים.

היא פתחה בפניו את צפונותיה, מתמסרת לנגיעות הרכות שלו בכאב שלה, ללטיפותיו את בדידותה.

 

שניהם לא היו רגילים בדיבור, היא, כיוון שלא הזדמנו לה בני שיח והוא, כיוון שנמלט מהם.

הם כבר שכחו איך מרכיבים מילים ולכן מיעטו בהן.

אבל כעת, משניסו לדלות מעצמם את עצמם, אחד עבור השני, החלו מצרפים אות לאות בזהירות, בעדינות.

מגנוס התלכלך במילים עסיסיות, שמנות, נוטפות, המילים שלה היו רזות וחדות.

כל מילה שנאמרה כבשה את הדרך למילה שאחריה.

הם התחילו להיאמר מהר יותר, צפוף יותר, בקול רם יותר.

הפסיקו להיזהר בכבודן, שוברים אותן, לוחשים אותן, צועקים.

השפתיים נפסקו ונסגרו נמתחו והוצרו מייצרות עוד הברה ועוד הברה.

 

ומשלמדו להכיר אחד את שפתיו של השני שוב לא היה צורך בצליל.

 

מגע שפתיו בשפתיה היה פשוט, טבעי, כאילו כל הימים כולם הכינו אותה לרגע האחד, הביתי הזה.

היא טעמה אותו, שאפה אל קרבה את היותו, את חיותו, התמסרה לידיים החזקות, הקשות, העדינות, לעיניים, ללשון.

היא עצמה עיניה והם היו גוף אחד, פועם, הולם.

 

עקצוץ נעים טיפף על הענף הגבוה שלה ואחר דגדוג נוסף על הענף השמן שאהבה ובמהירות עיקצצה כולה, פקחה את העיניים התבוננה וגילתה שאדמומית פשטה בה, לראשונה בחייה, פרחים קטנים הנצו לאורך כל גופה.

 

הוא חיבק אותה, השפתיים שלה נמתחו לחיוך אין סופי, כאילו יש להן חיים משל עצמן, משהו רגש בקרבה, תסס, בעבע והיא שאפה עמוק את החיים החדשים שזכתה להם.

 

ימים חלפו, זריחה רדפה שקיעה, פריחה לבלבה ונחמסה ברוח סתווית ואהבתם הלכה ונכרכה סביבם.

 

היה זה בוקרו של יום חמים, היא הביטה בו בשנתו, ראשו שעון על שקו המרופט, תפוח מעלים שהתעקשה להעניק לו.

כבר שבועות מספר, היא מרגישה שמשהו אינו כשורה.

הוא מתקשה להתעורר בבוקר, מוותר על הטבילות היומיות בנהר והיא לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראתה אותו כותב במחברתו.

היא ניעורה משרעפיה כשעליה התחילו לרחוש לפתע, רטט נעים עבר בה כשהרגישה נשיכות קטנות באחד הענפים. היא הושיטה את ידה ומשתה מבין צמרתה סנאי קטן, הוא קיפץ על האדמה, התגושש עם השמיכה של מגנוס ונמלט. היא צחקה, הסנאים היו האהובים עליה מבין כל חיות היער.

היא רכנה אל מגנוס כדי להיטיב את השמיכה על רגליו וקפאה על מקומה.

מכפות רגליו היחפות השתרכו חוטים דקיקים, כמעט שקופים, כאילו גופו נפרם. הם יצאו מעקבו, מבהונותיו, משקע כף הרגל, הם יצאו מכל מקום, ונכנסו לאדמה.

זר לא היה מבחין בכך, אבל היא ידעה מה הם והחלה להתייפח חרישית, נותנת לדמעותיה לנשור על שורשיו החשופים של אהובה.

 

מגנוס פקח עיניו באיטיות, וחייך לעברה חיוך עייף.

"ישנת כמו בול עץ" אמרה לו כבכל בוקר, מנסה לשוות לפניה הבעה משועשעת.

"אהובה, מה קרה?" התכרכמו פניו

"שום דבר", חייכה אליו, "שום דבר".

אף שהבחין בכאבה, לא הצליח זה, לחדור אל ליבו.

בשבועות האחרונים הוא חי בתוך טיפת מים עכורה. הצבעים איבדו מעושרם, הקולות נאטמו והריחות דהו. העולם איבד מחיותו.

 

מגנוס הסיר את שאריות השינה מעיניו והחל לקום.

קול מצמרר שיסע את דממת הבוקר כשהשורשים הדקים נתלשו מהאדמה, קריאת כאב נפלטה מפיו ומפיה, ייסוריו ייסוריה.

מבטיהם נפגשו, בעיניו אימה קרה, בעיניה אשמה.

הם נשארו כך רגעים ארוכים, חוששים להינתק, מבטו של האחד הוא משענתו של האחר.

לו רק הייתה יכולה לקרב אליו, להקיף את גופו הרזה בזרועותיה, לאמץ אותו אל חזה, אך מגנוס הסתובב והתרחק משם בשתיקה.

 

הם לא דיברו על שאירע, מנסים להיאחז במעשים קטנים של יום יום, להקיף עצמם באהבתם.

אך עם כל מילה שלא נאמרה, עם כל חיוך שנחסך, השקט ביניהם הלך ותפח. שקט סמיך, שקט שאוטם את הגרון, שמכביד את האוויר.

רק כאשר דיבר על ימי נדודיו, היה סדק צר נפער במועקה.

הוא התחיל לספר שוב סיפורים שסיפר לה לפני שנים, בדברו, נצצו עיניו, אדמומיות הייתה פושטת בלחייו.

והיא הייתה מקשיבה ברצון ואהבה, מתפעלת מחדש, שואלת שאלות, מתרגשת עם כל תובנה שכבר הפכה לחלק מחייה.

 

באחד הערבים, הסתופפו ליד האש.

היא הביטה בצללים המרקדים על פניו המוכרות לה כל כך ושאפה את קרירות הליל אל קרבה. בימים האחרונים געשו וסערו המחשבות בראשה, אך כעת, משנשפה החוצה, חשה כיצד היא מתרוקנת מהרעש.

"אני חושבת שהגיע זמנך ללכת"

הוא המשיך להביט בלהבות, מרגיש את עיניו מתייבשות, נכנעות לחום האש.

"לא", חצב את המילה באוויר

"אתה קמל.."

"לא אעזוב" קטע את דבריה בשקט.

שניהם שבו להביט באש ובתוך כך החל הרעיון ללבוש צורה בראשה.

 

ממלכת הבוקר הכחלחלה כבשה אט אט את שחור הליל.

במזרח כבר ציירה יד נעלמה את מתארי ההרים, משמיכת השקט החלו להיקרע פיסות דקות. ציוץ ציפור, יללת תן.

היא העבירה את ידה בשיערו הסמיך וליטפה אותו בקולה: "קום אהובי.."

מגנוס, ששנתו תמיד הייתה קלה עליו, פקח עיניים שואלות.

היא נשקה לו על מצחו והביטה בעיניו. "קום ונלך"

"נלך לאן?" תהה

"לאן?" תמהה, "אתה שהגעת משם ומשם ומשם", היא הצביעה סביב, "לך חשוב לאן?"

"אבל הרי נטועה את במקומך, זו הייתה הבעיה מאז ומעולם"

לרגע הזה התכוננה שבועות: "נישאים על כנפי הרוח, שבו אלי אַבקָנַי מארצות רחוקות, והם צופנים סוד"

"סוד?" תמה, הספק ניבט מקימוטי מצחו.

"סיפרו הם" היא פתחה, "כי באחד היערות הרחוקים מכאן, ישנם עצים שחיים והולכים כאחד האדם"

"הולכים כאדם?" ווידא מגנוס את שהשמיעה לאוזניו

"כאחד האדם" היא הטעימה את מילותיה בביטחון, "כל שצריך הוא לחפור תחת לשורשים ולחלץ אותי מן הקרקע, אז יהפכו שורשי לרגליים גמישות וארוכות"

עיניו של מגנוס נצצו מהתרגשות. "את משוכנעת?"

היא חייכה אליו והנהנה בראשה קלות.

מגנוס תלש בשפתיים חשוקות את שורשיו שלו שהלכו והתעבו מיום ליום, מחניק את הכאב.

הוא רכן על ברכיו והחל לחפור בידיו, חופן אדמה בתנועות רחבות ומניח אותה בעדינות בתלולית בצד.

באיטיות ואהבה גדולה, ליטף את השורשים, חותך גיד, קורע נים. מנקה מהם רגבים סוררים. מפעם לפעם היה נושא עיניו אל אהובתו, דורש בשלומה.

כה מאושרת הייתה מגילויי דאגה אלה, כמו גם מהעונג הזר שהתעורר בה כשידיו עברו על גופה.

 

השחר הפציע. רקפות זקפו ראש בהכרת תודה, איילים כבר החלו ללחך עשב בוואדי ומגנוס, מזיע ומאושר, חיבק פקעת שורשים חשופה.

"את בסדר?" הרים את מבטו ושאל.

"כן" חייכה אליו חיוך רפה, "בוא נלך".

הוא צרר את שקו על גבו והרים את אהובתו בעדינות על ידיו. כל הדרך העביר את מבטו בין פניה לשורשיה, מדמה בנפשו קרסול שמתחיל להיקמר או אצבע מבצבצת.

הם צעדו עד לקצה היער, עד לגבול עולמה הישן, שם נפתחו בפניה החיים.

היא נתנה למראות לחלחל לנפשה, אודם הפרגים, צהוב החיטים, שאון המפל הממלא את האוויר. נתזים קטנים של מים דקרו את עורה, היא ראתה את הנהר הגועש ואת אלפי טיפות השמש הקטנות המרקדות סביבו. זהו תחילתו של החלום, חשבה לעצמה.

 

כמה התגעגע מגנוס לכל זה, האוויר, המרחבים, העולם, הוא שאף מלוא ריאותיו וחייך.

גם הוא הרגיש כמותה, שדיבור יהיה לטורח ברגע הזה, אך הוא לא הצליח להתאפק.

"ראי יקירה, העולם שמחוץ ליער, מה יפה הוא ובקרוב תוכלי גם את לדלג על השבילים, לטפס על ההרים.. אין זה היום הנפלא בחייך?"

"אהובה?"

שאלתו נותרה תלויה באוויר ואט אט התפוגגה בשאון המים לאלפי טיפות עצב קטנות.

מגנוס האט את הליכתו, הוא הניח על האדמה בעדינות את גופה הקר של אהובתו,

שפתיה הדקות עוד היו משוכות בחיוך קטן.

הוא ניגב ביד מלוכלכת את עיניו הרטובות וכיסה אותה בגלימת הצמר שלו.

צינה עלתה במעלה גבו והוא התיישב לידה, מרגיש כיצד שורשיו הולכים ומעמיקים.

 

 

 

-סוף-