לב הבית

"לעזאזל"

ג'רמי קילל ומיהר לבחון את השריטה שהעניק לו השיח הקוצני שהסיט מדרכו. היא לא הייתה עמוקה באופן משמעותי מאלה שקדמו לה והוא הניח שהיא תחדל לדמם בדקות הקרובות.

 

לאחר שאיתר בהמשך הדרך, סלע גדול דיו לישיבה, הוא עצר במקום והחל לפתוח את רוכסן התרמיל שלו. התרמיל הכחול היה מרופט, קרוע בכמה מקומות ולא היה לג'רמי מושג לאיזו קבוצת כדורגל משתייך הסמל המתנוסס בחזיתו, אבל זה היה התרמיל הטוב ביותר שהצליח למצוא במחלקת האבדות של תחנת הרכבת לפני שהחל את מסעו אל תוך היער.

 

בחרדת קודש, הוא הוציא ממעמקי התרמיל את הקופסא. היא ללא ספק הייתה מהחפצים המרשימים ביותר שהזדמן לו להחזיק אי פעם. הוא הניח שהיא עשויה מכסף, או לפחות מצופה בכסף, ותחריט העץ מרובה הענפים שעליה היה מרהיב. הוא ידע שככל הנראה ימכור אותה לאחר שיחזור לעיר, אבל לעת עתה הוא רק נהנה מהאפשרות להחזיק בה ולדעת שבמרחק קילומטרים רבים אין אף אחד שיכול לגנוב אותה מידיו. בהתרגשות רבה עוד יותר הוא הרים את המכסה והביט במפתח. לא חל בו שינוי משמעותי מאז שהביט בו שעתיים קודם לכן, אבל גם השינוי הקטן שהתרחש בו, עודד מעט את רוחו.

הקצה המקושט שבפעם האחרונה שהביט בו, רבע ממנו עוד היה חלוד כבר הבריק כולו ותחתיו כבר היה ניתן להבחין בקצהו של צוואר המפתח שהחלודה החלה להרפות גם ממנו. אמנם הדרך עד לשיניים עוד הייתה ארוכה, אך ג'רמי ידע שהוא מתקדם בכיוון הנכון.

 

במרחק כמה קילומטרים ממקום עצירתו של ג'רמי קצהו של מנעול מכוסה חלודה נצץ באור השמש.

 

***

 

"אחחח"

האוויר נפלט באחת מריאותיה של מלורי. גם משנחלש, היא חשה את משב הרוח הקריר חודר מן החלון הקטן שמעליה. ממקום נפילתה על רצפת העץ הוא נראה כה רחוק, עד שהתקשתה להאמין שרק לפני כמה רגעים ידה נחה על האדן. היא לא יכלה לטעון שהיא מופתעת לחלוטין, כל ניסיון קודם שלה לעבור מבעד לחלון הסתיים בצורה דומה. משב רוח רב עוצמה, שהטיח אותה היישר אל הרצפה. הייתה בליבה תקווה שהיות ומדובר בחלון קטן במסדרון צדדי, הבית לא ישים לב למעשיה. היא טעתה.

 

מובסת, היא החלה את צעידתה אל עבר המטבח. כפי שהניחה, במטבח ציפו לה לחם טרי, חמאה, גבינה, קנקן מים ואף נפש חיה. היא מרחה את החמאה באדישות, מתנחמת בעובדה שככל הנראה אספקת המזון שלה לא תיאזל בימים הקרובים והמשיכה לתהות על אופיו המוזר של הבית.

בינה לבין עצמה, היא החליטה לא להתייחס אליו כאל "בית רדוף", שכן למיטב ידיעתה בתים רדופים נהגו להפחיד את המבקרים בהם ולחלץ מגרונם צרחות. היות והבית בפירוש לא ניסה לעשות זאת, היא בחרה לכנותו "בית קסום". הוא דאג לה לכל הארוחות שהזדקקה להן, סיפק לה מים חמים כאשר חפצה במקלחת ואפילו דאג להניח בגדים נקיים ליד מיטתה כל בוקר. אבל בדבר אחד הוא לא השאיר מקום לספק, הוא לא התכוון לאפשר לה לעזוב. כל הדלתות המובילות החוצה היו נעולות וכל פתיחה של חלון, שדרכו ניסתה לחמוק, קידמה את פניה באותו משב רוח אלים.

 

אם חושיה לא שיטו בה, היא כבר שהתה בבית מזה ארבעה ימים וקירותיו העבים שסגרו עליה מכל עבר החלו להעיק. היא הביטה פעם נוספת בחלון הגדול בצידו השני של המטבח. זה אשר השקיף אל שביל הגישה המרוצף שכל השיחים סביבו נגזמו בדייקנות ובקצהו ניצב שער ברזל גבוה ומפואר. איש לא נראה צועד בהמשכו. אבל היא ידעה, היא הרגישה זאת בכל עצב בגופה, אחיה יגיע אל השביל הזה במוקדם או במאוחר, והוא ימצא דרך להוציא אותה מהבית הזה.

 

***

לאחר שסיים לסלק הצידה את מרבית האבנים, פרש ג'רמי את השמיכה הבלויה על האדמה והשתרע עליה בפישוט איברים. מעליו, נצצו שמי הקיץ זרועי הכוכבים, הוא הביט בהם ולא היה יכול שלא לקלל בליבו את נטייתם המטופשת של כוכבים ליפול ולהפיח תקוות שווא בלבבות תמימים כמו אלו של אחותו.

 

הוא התיישב על השמיכה והוציא את הקופסא מהתרמיל בפעם המי יודע כמה. כבר כמעט מחצית מצוואר המפתח הייתה חלקה ומבריקה. הוא היה משוכנע שלולא השינויים המתחוללים במפתח, לעולם לא היה מאמין לדבריו של אדון צ'רלס.

 

הוא זכר את אותו יום ארוך שבו התרוצץ כאחוז טירוף וקרא בשמה של אחותו בכל מקום. את הפעמים הרבות מספור שבהם שאל עוברי אורח האם ראו ילדה בת עשר, רזה עם תספורת קצרה ועיניים ירוקות, ואת כל אותם הפעמים שבהם האנשים נאלצו להודות שלא ראו את אחותו שנעלמה.

והוא לעולם לא ישכח את הרגע שבו אדון זקן לבוש בהידור בלתי רגיל, ניגש אליו, תפס בידו והזמין אותו לבוא בעקבותיו אם הוא רוצה לגלות לאן נעלמה אחותו.

 

בשונה מציפיותיו של ג'רמי, אדון צ'רלס לא פתח את דבריו באיומים אלא בהתנצלות משתפכת.

"אני מקווה שתוכל אי פעם לסלוח לי על מה שקרה לאחותך, איש צעיר"  הזקן כמעט התייפח כשישב מול ג'רמי בסלון ביתו המפואר, לא רחוק מגדת הנהר.

ג'רמי שרגשנותו של הזקן לא ריככה אותו כהוא זה, השיב בחדות:

"יש סיכוי יותר גבוה שאסלח לך, אם תספר לי לאן לקחת את מלורי".

"חוששני שעליי להודות שלא אני לקחתי אותה, זה היה הבית שלי"

"הבית שלך? על מה את מקשקש, אם היא כאן, תביא אותה לפה מיד"

"לא הבית זה, הבית הישן שלי, זה שביער"

"איזה בית?"

הזקן לקח נשימה עמוקה והחל לספר  :

" לפני הרבה שנים, הייתה לי אחוזה, בעומק היער הסמוך. בשל נסיבות מצערות נאלצתי לעזוב את האחוזה, אך בשל הקושי להיפרד ולהותיר אותה לחסדי הזמן והטבע, סגרתי אותה בתוך בועת זמן חלל"

" בועת זמן חלל? על מה לעזאזל נראה לך שאתה מדבר?" הצליף ג'רמי.

" הו, סלח לי נראה לי ששכחתי להציג את עצמי כיאות, צ'רלס תומסון, מכשף"

" מכשף? לא. אין סיכוי שאתה מצפה ממני להאמין לזה". ג'רמי קם והחל לצעוד אל עבר היציאה מהסלון.

"עצור!" קרא תומסון בתקיפות וג'רמי חש את עצמו נעמד במקום, לא מסוגל אפילו להניד עפעף.

"אתה יכול לבחור ללכת, אך אם לא תקשיב למה שיש לי לומר, כנראה לא תראה שוב את מלורי" . ההחלטיות בקולו של הזקן הקפיאה את דמו של ג'רמי והוא גילה ששריריו מצייתים לו כשבחר לשוב אל מקומו בכורסא שמול מר תומסון.

 

"אז כפי שכבר אמרתי" המשיך תומסון, מתעלם מכך שהקפיא את ג'רמי במקומו רגע קודם לכן.

"הייתה לי פעם אחוזה ביער, היא עדיין שם רק שאיש לא יכול לראות אותה או להיכנס אליה. ולא מדובר בסתם בית, יש לה, אם אפשר לקרוא לזה כך, מעין נשמה משלה."

ספקותיו של ג'רמי לגבי אמינותו של הזקן לא פחתו אך הוא נאלץ להמשיך להקשיב לדבריו חסרי הפשר.

" בכל מקרה, לפעמים בלילות אני שומע אותה, את הכמיהה שלה שמישהו ישוב לגור בתוכה, והרצון הזה לא שכך כבר שנים רבות, ייתכן שהוא אפילו התחזק"

"אתה מוכן בבקשה להסביר לי איך כל זה קשור למלורי?" קטע ג'רמי את דברי הזקן בחדות. הוא לא הבין מדוע קשריו של האיש עם איזה בית מפואר שיש לו רגשות, נוגעים לאחותו, שאותה לא ראה מאז אתמול בלילה כששכבו לישון זה לצד זו.

 

"אמור לי נערי, האם אחותך הצעירה, נוהגת להביע משאלות?".

"מה?" שאל ג'רמי שתהה כיצד שינה הזקן את נושא השיחה באופן כה חד.

"משאלות, בקשות, ציפיות כמוסות, דברים שהיא רוצה שיתממשו" השיב תומסון שהניח שהנער לא הבין את שאלתו.

ג'רמי הרהר לרגע בדבריו. מובן שמלורי הביע משאלות, היא תמיד קיוותה, ולעיתים אף הגתה זאת בקול, שיחול שיפור במצבם, שתהיה להם משפחה אוהבת ותומכת, שתהיה להם קורת גג קבועה מעל ראשם, שלא יצטרכו לגנוב את מזונם או לאסוף אותו מפחי האשפה. והוא תמיד הבטיח שיום יבוא וכול זה יקרה, מסתיר ממנה את העובדה שהוא כלל לא האמין במשהו מזה.

"כן" השיב והישיר מבט אל תומסון "היא מבקשת לפעמים דברים".

 

"בספרות המקצועית יש מנוח שנקרא "הצטלבות משאלות". מי שקבע אותו, טוען שכאשר שני יחידים שונים מביעים יחדיו את אותה המשאלה או משאלות קרובות במשמעותם, הסיכוי להתגשמות משאלות שני הצדדים עולה באופן משמעותי. ידוע גם שסיכוי זה יכול להיות מועצם בלוויות שלל גורמי העצמת משאלה חיצוניים כדוגמת כוכב נופל, ריס שנשר, מטבע שנזרק לבאר או אלף עגורי נייר, אם אתה ביפן כמובן" פירט תומסון בשלוות נפש שגרמה לג'רמי לחשוב שהוא מניח שכל תלמיד תיכון לומד את תורת המשאלות או איך שלא קוראים לתחום המשונה הזה.

 

"ואיך כל הבירבור הזה קשור לאחותי בדיוק?" הטיח ג'רמי שאיבד הן את חוט מחשבתו של הזקן והן את סבלנותו שלו.

"מה שאני מנסה לומר הוא, שלהערכתי אחותך נעלמה בשל הצטלבות משאלות, המשאלה שלה לגור בבית נוח ובטוח ומשאלתה של האחוזה שלי שמישהו יגור בה."

"אז אתה אומר שהיא נמצאת באחוזה שלך? אז קדימה, לך ותביא אותה. אמרת שאתה מכשף, לא?" ג'רמי כבר כמעט צעק על הזקן.

 

"נסה להירגע נערי. האמן לי שלו היה בידי, הייתי עושה זאת. אך ישנן כמה סיבות שבגינן הדבר נבצר ממני. ראשית, אין בידי לשלוף את אחותך מתוך בועת הזמן חלל שיצרתי, ניתן לחלץ אותה רק מבפנים. ושנית, על אף כוחותיי, אינני צעיר כפי שהייתי כאשר עזבתי את האחוזה לפני יותר ממאתיים שנה. רגלי אינן מאפשרות לי לצעוד את כל הדרך שבמעבי היער חזרה לשם".

 

"אם אין לך איך לעזור לי, אז למה בכלל סיפרת לי את כל זה? לא היה עדיף להשאיר אותי עם המחשבה שאחותי אבדה לתמיד, מאשר לספר לי שהיא כלואה באיזה מקום שאני אף פעם לא אוכל להגיע אליו?"

"על תעוות את דבריי נער, אמנם אמרתי שאיני יכול לשוב בעצמי אל ביתי הישן, אך לא אמרתי שאינך יכול לצעוד לשם בעצמך"

הזקן פרש את כפות ידיו ובתוכן הופיעה קופסת הכסף. הוא פתח אותה והציג בפני ג'רמי את המפתח הישן אשר היה מכוסה כולו בחלודה אדמדמה.

"על מנת שאוכל לחזור, דאגתי לכך שהמנעול שעל שער האחוזה יתקיים בחלקו בתוך הבועה ובחלקו מחוצה לה, איש לא יכול לראות אותו מלבד האוחז במפתח. המפתח ינחה אותך אל השער וככל שתתקרב אל הבועה הוא ישוב בהדרגה למצב בו היה כשנעלתי את השער לראשונה." הוא סגר את מכסה הקופסא והניח אותה בידו של ג'רמי.

 

"אך בקשה אחת לי אלייך"

"מה" שאל ג'רמי, שקור הקופסא על כפות ידיו העביר בו צמרמורת קלה.

"אחוזתי סבלה די והותר מן הקיום המושהה שכפיתי עליה. לאחר שתיכנס פנימה, הרוס עבורי את בועת הזמן חלל"

"איך?"

"כשתהיה בפנים שבור את המפתח".

ג'רמי הנהנן.

"אני מחתנן אלייך, אל תשכח, בשבילי, שחרר אותה"

ג'רמי לא היה בטוח שהבין מדוע המכשף הזקן כה דואג לבית הישן שעזב, אך החליט בליבו שאם עזרתו של הזקן באמת תשיב לו את אחותו, המעט שיוכל לעשות יהיה לקיים את דבריו.

 

הוא סגר את הקופסא, טמן אותה בתרמיל ונשכב חזרה, לא היה ספק, צ'רלס תומסון דיבר אמת, המפתח הוביל אותו אל כיוון המנעול, הבועה וחשוב מכל אל אחותו.

הוא עדיין לא ידע לומר האם באותו לילה לאחר שנרדם, ראתה מלורי כוכב נופל או שנשר לה ריס, אך זה לא שינה דבר, היא הייתה לכודה באחוזה ההיא והוא עמד להגיע אליה בקרוב.

***

מלורי החלה להשתעמם מהשהות בבית שקסמו הלך ואיבד מערכו בעיניה מיום ליום. היא יכלה להניח שמדובר בבית ישן מאד, בן כמה מאות שנים לפחות, לפי העובדה שכל גופי התאורה שבו הורכבו מפמוטים ונרות. אך היא נאלצה להודות שמעולם לא ראתה נרות שהאירו בעוצמה כזו, שהתחרתה אפילו עם הנורות היקרות ביותר שנתקלה בהן בחייה.

 

ועל אף שהבית סיפק לה בגדים שהיו גדולים עליה רק במעט, היא לא מצאה באף מקום זכר למיטות קטנות, צעצועים או סימנים אחרים שמצהירים על נוכחותם של ילדים במרחב.

 

החדר המעניין מכולם שנקרה בדרכה היה בקומה השלישית. מדלת הכניסה הוא נראה כמו חדר עבודה, היו בו שולחן כתיבה כבד ורחב ומדפים עמוסי ספרים בשפות שמלורי אפילו לא זיהתה. אך בהמשכו מאחורי וילון קטיפה כבד, נגלה חלל עגול מוקף חלונות ובמרכזו קדירה גדולה עשויה ברזל. מתוך כך שעל המדפים ליד הקדירה נראו רק צנצנות במגוון גדלים ובהם אבקות בשלל גוונים של אפור ולא מרכיבי מזון היא הניחה שמדובר בקדירה שנועדה לכשפים ולא לבישול מזון, שכנראה השתייכה לקוסם או מכשפה שהתגוררו בבית הקסום בעבר. היא הייתה משוכנעת שמדובר בעבר, היא לא ידעה להסביר, אבל עמוק בפנים היא הרגישה את הוודאות, היא הייתה לבדה בבית, לא היה דייר נוסף שהתחבא מפניה או עקב אחריה, היא הייתה לבד. וגרוע מכך היא הייתה בודדה.

 

מתוך סקרנות מלורי פתחה אחת מהצנצנות כדי לבדוק באיזה חומר מדובר ולאחר שריח מעופש ומצחין תקף את אפה, ויתרה על הרעיון לבדוק את שאר הצנצנות. אין הרבה סיכוי שתצליח להבין איך להשתמש בהן כשאין ביכולתה לקרוא מן הספרים שסביבה.  על אף שאם ידעה כיצד, אולי הייתה מצליחה להטיל קסם שירדים את הבית וישחרר אותה לחופשי.

 

היא צפתה בשמש השוקעת מבעד לחלונות הגדולים המקיפים את חדר הקדירה וחשה בנרות הנדלקים סביבה. בהבנה מצערת שעוד יום עבר והיא עדיין נותרה אסירה בבית המשונה היא יצאה מחדר העבודה והחלה לצעוד אל כיוון חדר האמבטיה שבקומה השנייה, מקווה שהמים יסייעו לה אפילו לכמה רגעים לשטוף מעליה את הייאוש.

 

***

ג'רמי המשיך לצעוד ביער, כשלפתע קלטה אוזנו צליל של נקישות חלשות. מסוקרן, הוא ניסה לעקוב אחר הצליל. המעקב, הוביל אותו אל קרחת יער קטנה ושם נגלה לעיניו מקור הצליל, דלי עץ ישן תלוי על חבל, התנודד ברוח והכה קלות בקירות הבאר שמעליה נתלה. נרגש, שכן אספקת המים שלו כמעט ואזלה,  ג'רמי החל לצעוד אל עבר הבאר.

הוא נעצר במקומו שאת אוזנו תפס צליל נוסף, חזק ומהיר יותר, צליל של קרקוש מתכתי. תוך כמה רגעים הבין שהצליל מגיע מהתרמיל שעל גבו והוא מיהר להסיר אותו. כשהוא עוקב אחר הצליל הוא שלף את קופסת הכסף מעומק התרמיל, הקרקוש בקע מתוכה. הוא פתח אותה וללא כל הזהרה המפתח קיפץ מתוכה. הוא המשיך לרעוד על האדמה ולג'רמי לקח זמן מה עד שהבין כי המפתח הרועד מתקדם באיטיות לכיוון ההפוך לכיוון הליכתו, הרחק מן הבאר. הוא התכופף להרים אותו וברגע שאצבעותיו נחו עליו, מילא את ראשו צליל מחריש אוזניים. הוא שלח את ידו מן המפתח במהירות.

 

הוא הביט שוב אל עבר הבאר, משהו בה הרגיש אחר. היא לא נראתה לו עוד כמקור חיים מבטיח, היה בה משהו מאיים, נטוש ומוזר. קרחת היער כולה הרגישה לו כעת כמו מקום שיש להתרחק ממנו, הדים של אסון עתיק נתלו באוויר. הוא השיב את מבטו אל המפתח, הוא המשיך לרעוד ולקרטע הרחק מן הבאר. הוא הביט בבאר פעם אחרונה, זה היה ברור, הוא ייאלץ להסתמך על אספקת המים שבידיו. נחוש בדעתו לא לגעת במפתח פעם נוספת, ג'רמי גרף אותו את תוך התרמיל באמצעות הקופסא הסגורה, סגר את הרוכסן והחל לרוץ חזרה אל הכיוון שממנו בא.

 

רק כאשר חדל לשמוע את צליל הקרקוש הבוקע מן התיק הוא עצר והתיישב על הקרקע. הוא פתח את הילקוט ותר בעיניו אחר המפתח. לאחר שמצא אותו הניח עליו אצבע יחידה, המפתח היה שקט. הוא הרים אותו והניח חזרה בתוך הקופסא. המפתח היה אמור להראות לו את הדרך, נראה כי פירוש הדבר היה לא רק לאן ללכת אלא גם להיכן לא ללכת. הוא הביט במפתח, הרבה יותר ממחצית הצוואר כבר חולצה מן החלודה, הוא התקרב.

 

הוא סגר את הקופסא השיבה אל התרמיל וכבר התכונן ללכת, כשלפתע נחתה עליו ההבנה. הקול הצורם ששמע דרך המפתח קודם לכן, לא היה סתם רעש, זו הייתה זעקה, של ילדה. הוא היה משוכנע שלא הייתה זו זעקתה של מלורי, הוא הכיר את הקול שלה. אך למי כן הייתה יכולה זעקה כזו להשתייך? ומדוע היא בקעה מן המפתח ליד הבאר?

 

הוא התנער מהרהוריו והחל לצעוד, הילדה הזו לא באמת שינתה שום דבר, הייתה ילדה אחת שהיה עליו לדאוג בנוגע אליה, אחותו.  ואליה היה עליו להמשיך לצעוד.

 

***

 

מכירה בכך שישועתה לא תגיע דרך אף אחד מן החלונות, המשיכה מלורי את שיטוטיה בבית. ובעודה צועדת ומעבירה את ידה על הקירות החלקים, הגיעה אל שטיח קיר גדול. ידה הספיקה לנוח עליו רק לשבריר שנייה לפני שמעדה ונפלה. היא התיישבה במקומה, ושלחה את ידה אל השטיח פעם נוספת, לא היה קיר מאחוריו, הוא נתלה באוויר. היא קמה על רגליה וניסתה להזיז את השטיח ממקומו, הוא היה כבד והדבר לא היה פשוט, אך לבסוף היא הצליחה להציץ אל צדו השני. מעבר לשטיח נפער פתח בקיר, ומעבר לו, לא הצליחה מלורי לראות דבר מלבד חשיכה. נרות לא האירו את המשך הדרך כפי שעשו בפינות חשוכות אחרות בבית.

 

מלורי שבה אל המסדרון והרהרה בגילוי שלה, מקום חשוך, שהבית אינו מאיר עבורה, האם פירוש הדבר שהבית לא רוצה שתלך לשם, הייתכן שקיימת יציאה נוספת והיא מוסתרת ממנה?

מלאת תקווה, היא הורידה נר מאחד הפמוטים שעל הקירות, לשמחתה הוא לא כבה לאחר שהוסר ממקומו. חמושה בתאורה משלה, היא עברה אל צדו השני של השטיח. כעת לאורו של הנר ראתה כי בהמשך המעבר מתחיל גרם מדרגות לולייני את דרכו כלפי מטה. חשש החל מתגנב אל ליבה של מלורי, למטה אין פירושו בהכרח החוצה. אך היא הייתה מוכרחה לבדוק לאן המדרגות יובילו, האפשרות להיחלץ מכלאה הייתה יקרה מדי בשביל לאבדה לפחדנות. היא אזרה אומץ והחלה לרדת, מדרגה אחר מדרגה.

 

לאחר כמה דקות, הסתיימו המדרגות ומלורי יצאה אל תוך אולם רחב ידיים. מה שראתה גרם לנשימתה להיעתק. לפניה נפרש גן עצום ויפיפה של ורדים. היו שם ורדים בכל הגוונים, אשר בין לבן בוהק לאדום עמוק ואל אף שמשום מקום לא חדר אור שמש, הצמחים נראו בריאים וחיים. החלל עצמו הואר בפמוטים מרובי קנים, ששובצו לאורך קירותיו בגובה רב. עינה של מלורי הבחינה בשביל שחצה את ערוגות הוורדים בדיוק באמצע לשני חלקים שווים ובהמשכו הצליחה לזהות במרחק אבן לבנה וגדולה.

 

כשסקרנות בוערת בה, היא החלה לצעוד במהירות אל עבר האבן. כשהגיעה אליה נפלטה מפיה אנקת פחד, האבן לא הייתה סתם סלע, היא הייתה מצבה. השם כוסה זה מכבר באבק ומלורי לא הצליחה לקרוא אותו, היא שלחה את ידה כדי להבריש את האבק וברגע אחד הכול השתנה.

 

לפתע היא חשה סביבה רוח מוכרת, אותה הרוח שתמיד הופיע כשניסתה להימלט דרך חלונות, אותה הרוח שסימנה שחצתה את הגבולות שהבית הציב לה. היא מיהרה להסיר את ידה מן השיש הקר של המצבה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. סביבה החלו עלי כותרת ועלים להיתלש ממקומם וכולם עטו עליה במערבולת סוערת. היא לא ראתה דבר מלבד ורוד, לבן ואדום, היא צרחה.

 

לפתע שככה הרוח ומלורי הצליחה לבחון את סביבותיה, היא עמדה שוב במסדרון שבו החלה את דרכה מטה, שטיח הקיר לימינה. היא הביטה שמאלה וזיהתה את הנר שלקחה קודם לכן במקומו המקורי. היא קמה והזיזה את השטיח פעם נוספת, שום מעבר לא הופיע בצדו השני, רק קיר חלק. לא משנה של מי היה הקבר שמצאה שם למטה, הבית לא רצה שתראה אותו.

 

מחשבות נוראות החלו מתגבשות במוחה, ומה אם הקבר שייך לילדה הקודמת שהבית כלא בתוכו? מה אם גם גורלה שלה, יהיה למות בין הקירות האלה ולהיקבר בגן שלעולם לא יראה את אור השמש? מבועתת היא החלה לרוץ הרחק מן המסדרון כשדמעות מלחלחות את עיניה, היא מוכרחה למצוא דרך החוצה, לפני שיהיה מאוחר מדי.

 

 

 

 

 

***

ג'רמי אחז באצבעות רועדות במפתח, רק השיניים עצמן נותרו עטויות חלודה, הוא היה קרוב, קרוב מאד. הוא המשיך לצעוד בביטחון קדימה. שפתיו היו יבשות והוא החל לתהות האם אכן היה זה מעשה חכם לא לקחת מים מן הבאר היחידה שמצא ביער עד כה.

 

לפתע הבחין בדבר מה לפניו, הוא לא היה בטוח מה עיניו רואות, הוא האשים בכך את המחסור במים והעייפות שמילאה אותו.  אך לאחר עוד כמה צעדים הוא היה משוכנע בכך, משהו נצנץ בהמשך הדרך. כשההבנה המבורכת הציפה אותו, עיניו זרחו, זה היה מנעול. מנעול גדול וכבד, תלוי באוויר בניגוד לכל חוקי הטבע. הוא המשיך לצעוד לעברו מביט בהשתאות כיצד עוד ועוד פיסות חלודה נושרות מן המפתח בקצב מסחרר, הוא כבר כמעט הגיע אל הבועה, עוד כמה רגעים והמפתח יהיה חדש לחלוטין והוא ישתמש בו כדי לפתוח את המנעול.

 

הוא כבר היה במרחק צעדים ספורים מן המנעול. הוא היה יכול לראות שגם מהאזורים הסמוכים אל חור המפתח נושרת חלודה ובקרוב הוא יהיה נגיש לגמרי.

***

נשימתה של מלורי נעתקה, דמות מעורפלת הופיעה מעבר לשער, מתקדמת בקצב מהיר לעברו, תוך כמה רגעים היא זיהתה אותו, גבוה, שערו, הבהיר רק מעט משלה, מתבדר ברוח ולמרות המרחק הרב שעוד חצץ ביניהם היא יכלה להישבע שהיא רואה את האש היוקדת בעיניו הירוקות.

 

כשקצב פעימות ליבה עולה מרגע לרגע היא כבר כמעט צעקה את שמו כשלפתע משהו השתנה.

שמי הקיץ הכחולים שעד עתה נשקפו מהחלון התקדרו באחת, וכוסו עננים. למרות ההאפלה הפתאומית, אף לא אחד מן הנרות בבית נדלק. מלורי המבועתת חשה בחשיכה הולכת ומעמיקה סביבה וצפתה בדמותו של ג'רמי הולכת ומתרחקת מהשער ונעלמת משדה ראייתה, לפני שהצליחה להבין מה אירע בדיוק, היא נותרה לבדה בחושך מוחלט.

 

***

ידו של ג'רמי כבר כמעט נחה על המנעול, החור היה נקי מבחוץ ורק על קצה קצהה של אחת משיני המפתח נותרו כמה שאריות חלודה.

לפתע משב רוח עז דחף אותו אחורה. הוא התכוון לצעוד חזרה אבל הרוח הלכה והתחזקה. הוא הביט כלא מאמין ברגליו הנושאות אותו הרחק מן המנעול המרחף ובמפתח שהחל לשוב ולהתכסות בחלודה. הרוח דחפה את זרועותיו לאחור, תלשה מגבו את התרמיל והשליכה אותו ממנו והלאה.

 

הוא חש במפתח המאיים להיעקר מבין אצבעותיו, מיהר לסגור אותן בחוזקה ולאסוף את שתי כפות ידיו אל חזהו. כשהוא לוקח בחשבון את עוצמתה של הרוח הוא החל לצעוד צעד אחר צעד, בשיניים חשוקות.

 

לאחר מה שנדמה בעיניו כנצח, המנעול היה שוב בטווח אחיזתו. הוא תפס אותו בידו השמאלית, מייצב אותו אל מול הרוח העזה ובידו הימנית מיהר להשחיל את המפתח אל חור המנעול. הוא ראה את פיסות החלודה האחרונות מתקלפות וידע שהוא במרחק סיבוב אחד מתוך הכניסה לבועה, המתכת החלקה שחש בידו הייתה שייכת לחלק המנעול שהתקיים בתוכה. הוא סובב את ידו, אבל דבר לא קרה, המפתח לא הסתובב.

 

***

"תקשיב לי טוב, בית קסום מטופש שכמוך" שלחה מלורי את קולה אל תוך החשיכה. לא נשמעה תשובה, דממה שררה מלבד קולות הרוח המתדפקת בכוח על החלונות.

"אח שלי שם בחוץ, ואתה הולך לתת לו להיכנס". שתיקה.

"בית? אני מדברת אליך! בית!" היא צעקה במלוא גרונה, מקווה שהשובה שלה ישים לב למילותיה ויעתר לה. שום קול לא נשמע, החשיכה סביבה נותרה סמיכה כשהייתה.

" אתה יודע מה? אפילו לא מגיע לך שיקראו לך "בית" צעקה מלורי, "בית הוא איפה שנמצאים האנשים שאוהבים אותך!"

 

***

ברגע אחד פסקה הרוח וג'רמי חש את המפתח מסתובב בחור המנעול. הוא ייצב את עצמו במקום והביט בהשתהות בשער המפואר שמולו. הוא פתח את המנעול, הסיר את השרשת שקשרה את שני צידי השער, פתח אותו וכבר התכוון לצעוד פנימה, כשלפתע נזכר בדבריו של אדון צ'רלס. הוא הרים את השרשרת מהקרקע, סובב את המפתח חזרה, שלף אותו מחור המנעול וטמן אותו בכיסו.

 

הוא החל לצעוד על שביל הגישה, כשלפתע הבחין בדבר מה שגרם לו להאיץ לריצה. מלורי עמדה בחלון הגדול שבקומה הראשונה. הוא הגיע אל דלת הכניסה ובלי מחשבה נוספת פתח אותה. מולו בתוך אולם הכניסה, דמעות בעיניה, המתינה אחותו הקטנה.

הוא רץ, מהר אף יותר משרץ קודם לכן ועטף אותה בחיבוק גדול וחזק, משחרר לחופשי את כל הבכי שאצר בתוכו בימים האחרונים.

"ידעתי שתבוא, ידעתי" לחשה מלורי בקול חנוק.

"בשבילך אני אעשה הכול" לחש לה חזרה וחש את ליבה פועם במהירות לצד לבו.

 

"ועכשיו בואי נגמור עם זה, כדי שהבית המטופש הזה, לא יוכל לחטוף עוד אף אחד" הוא הכריז, שלף מכיסו את המפתח המפואר והמבריק ובתנועה אחת חדה, שבר אותו באמצע.

רעש מבשר רעות נשמע מעליהם ולפני שמי מהם הבין מה מתרחש, החלו הקירות לקרוס סביבם. "למטה ידיים על הראש" צעק ג'רמי ובתנועת יד חדה גרם למלורי להשתטח על גחונה.

 

***

 

מששכחו קולות ההתמוטטות מסביבם, הייתה מלורי הראשונה לשאת עיניה למעלה.

"ג'רמי תראה" אמרה והצביעה למעלה. אחיה פקח את עיניו ושניהם התיישבו והביטו בפליאה. מעליהם נראו שמים כחולים, אך היה נראה שבינם ובין כחול השמים חוצץ דבר מה שקוף, כסוף. הם קמו על רגליהם ובחנו את סביבתם, מכל עבר נראו חלקי קירות ותקרה שנערמו זה על זה בנפילה. אך רק במעגל קטן סביבם, נותרה רצפה נקייה לחלוטין, היה נראה שדבר לא חדר אל השטח בו השתטחו השניים.

 

"ג'רמי תסתכל לשם" קראה מלורי בשנית והצביע על הכיוון שבו היה פעם פנים הבית.

בין ההריסות עמדה דמות כסופה, שקופה. נערה שנראתה  צעירה מג'רמי ומבוגרת רק במעט ממלורי. מלורי לא ידעה לומר מדוע, אבל דבר מה בנוכחות שלה, הרגיש לה מוכר, כמו ידידה ותיקה שכבר הספיקה לשכוח כיצד פגשה אותה. למרות המרחק ביניהם ג'רמי הצליח לזהות דמיון מסוים בין תווי פניה הצעירים והנאים לתווי פניו של צ'רלס תומסון המכשף הזקן.  ועל אף ששפתיה לא זעו, שני האחים שמעו בראשם את קולה, המוכר באופן מעורפל, אומר מילה יחידה.

"תודה".

כשההברות האחרונות עוד מהדהדות בתודעתם, הם צפו בדמות מתמוססת ונעלמת ויחד איתה נעלמה הכיפה המשונה שחצצה בינם ובין שאר העולם.

ג'רמי הרים את שני שברי המפתח מן הקרקע, הם היו חלודים לגמרי בדיוק כפי שהיה המפתח השלם כשהוצג לו לראשונה ע"י תומסון. הוא הניח שלא רחוק מהם גם המנעול חלוד לגמרי. לא היה ספק, הבועה התפוצצה, הם היו שוב בזמן שממנו באו. הוא נשם בהקלה.

 

"אז לאן נלך עכשיו?" שאלה מלורי ותלתה באחיה הגדול מבט תוהה.

"אני לא בטוח בכיוון" הודה ג'רמי שהבין שללא המפתח אין בידו להתמצא ביער. "אבל כל עוד אנו יחד, יש רק מקום אחד שאנו הולכים אליו" הכריז בביטחון מחודש.

"לאן?"

"הביתה"