האיש שמכר את העולם

קורזאיי היה רחוק אלפי שנות אור מביתו ומהגבעות הירוקות שסביבו. באמצעות קצה זנבו הוא גירד את קודקוד ראשו המחודד והתבונן המום במרחבים שופעי החיים של תחנת החלל העצומה. נותרה לו כשעה עד טיסת ההמשך שלו. הוא סרק את הטיילת ההומה בחפשו אחר מקום לנוח.

מבטו של קורזאיי נח לפתע על יצור שישב בודד מאחורי שולחן מסבאה עגול. קורזאיי לא הבין מדוע דווקא יצור זה לכד את עינו. החלק התחתון של פניו היה מכוסה בזקן שחור עבות ואת ראשו עיטר שיער שחור סמיך. גם גבותיו ועיניו היו כהים אך עורו היה בהיר. קורזאיי מעולם לא ראה את הגזע הזה ויכול היה להיות בטוח רק בדבר אחד – היה זה גבר. גבריותו של היצור ניכרה בבגדיו, באופן שבו שתה משקה זהוב מקציף מכוס גדולה ובאופן שבו בחן את סביבתו.

עיניו של הגבר פגשו בעיניו של קורזאיי והלה הסיט את מבטו במבוכה. כשהביט שוב בגבר הישוב ראה אותו קורזאיי מביט לשמאלו ולימינו, כאילו על מנת לוודא שאכן הוא היה מושא ההתבוננות של קורזאיי. מרגע שהבין שאכן הוא היה מושא המבט הסקרן, מתח חיוך את זקנו של הגבר, גבותיו עלו מעלה וידו החוותה לעבר קורזאיי כי הוא מוזמן להתקרב. כעת היה זה תורו של קורזאיי להביט ימינה ושמאלה כדי לוודא שהוא מושא ההזמנה. משלא נותר ספק בכך, גברה מבוכתו של קורזאיי. על מה ידבר עם הגבר הזר? אך הגבר המשיך להחוות בעקשנות מחויכת וקורזאיי רצה לתת מנוחה לרגליו.

הוא התקרב לעבר השולחן העגול והתיישב אל מול הגבר. רק אז נהיה מודע לשאלת השפה. היש סיכוי כלשהו שלו ולגבר זה יש שפה משותפת? בעוד שאלה זו מנקרת במוחו, שלף הגבר מכשיר קטן מאחד מכיסיו והניחו במרכז השולחן. המכשיר נראה כפירמידה שקופה ומוארכת. הגבר לחץ אותה בין אצבעותיו והיא נזדהרה לרגע באור כחול. הגבר החווה בידו לעבר פיו של קורזאיי.

"אה… אני מניח שאתה רוצה שאגיד דבר מה…" גמגם קורזאיי.

הפירמידה הבהבה באור ירוק ולפתע שמע קורזאיי את קולו שלו בוקע ממנה אך השפה היתה סתומה לו. הגבר חייך והחל לדבר בשפה זהה לזו שבקעה מן המכשיר. שפה גרונית משהו, שצלצולה היה זר לאוזניו של קורזאיי כשם שמראה דוברה היה זר לעיניו. כשנייה לאחר שהחל הגבר לדבר, בקע קולו שלו מן הפירמידה גם כן – אך הפעם היו המילים בשפתו של קורזאיי.

"שלום לך ידידי ירוק העור," אמר הגבר, "אני שמח שבחרת לכבד אותי בחברתך. שמי דניאל שומאכר, נעים מאד" והוא הושיט את ידו ללחיצה.

קורזאיי הושיט את ידו בהיסוס והשניים לחצו ידיים.

"גם לי נעים מאד להכירך, הוא אשר האל דן אותו. אך צר לי, אינני מעוניין ברכישה או בתיקון של נעליי."

"סליחה?" תמה דניאל.

"נעליים. הרגע אמרת שאתה סנדלר, הלא כן?"

כעבור שניה פרץ דניאל שומאכר בצחוק מתגלגל שמשך אליו את עיניהם של הסובבים.

"סלח לי… סלח לי ידידי. התרגומון תרגם את שמותי באופן מילולי להחריד. שם המשפחה שלי הינו מילה בשפה שונה מזו שבה אני מדבר כעת ולכן אינני חושב בדרך כלל על משמעותה. אני מבטיחך שאין לי כל כוונה למכור לך נעליים או לנסות לתקן את שלך. וגם שמי הפרטי נבחר כמעט באקראי על ידי הורי מהספר הקדוש של בני עמי. והייתי רוצה להאמין שהאל אינו דן אותי בחומרה רבה יותר מזו שלה זוכים מרבית ברואיו. אבוי! אני מפגין התנהגות אנושית טיפוסית. מדבר על עצמי בלי סוף ומתעלם ממך. סלח לי ידידי, עם מי יש לי הכבוד לשוח?"

"שמי קורזאיי פאראל טוקאיי."

קורזאיי שמע את שמו שלו בוקע מהתרגומון כמעט בשלמותו – רק המילה האמצעית נאמרה בשפתו של דניאל.

"קורזאיי אשר משבט טוקאיי," אמר דניאל, "גם בקרב הגזע שלי נהוגים שמות משפחה המעידים על שיוך שבטי. אך בפועל החלוקה השבטית התמוגגה לפני עידנים. האם זהו המצב גם אצלכם?"

"זו שאלה מורכבת. מחד, החלוקה השבטית לא מהווה הגבלה כלשהי. אנו חופשיים להגר לאזורי מחייה של שבטים אחרים, נישואים בין שבטיים הם דבר שבשגרה וכדומה. מאידך,  קיימת זיקה סמלית לשבט המקור. שמי הפרטי, למשל, הינו שם של עץ שהינו ייחודי לאזור המחייה של שבטי. וגם רצועת הבד הזו שאני עונד על גופי מסמלת את חבל הארץ ההוא. כולנו מצווים לזכור את האדמה שממנה בקעו אבותינו אל אויר העולם."

"מדהים. גם בעידן הגלקטי מוקירים בני עמך את שורשיהם. פגשתי גזעים שלמים ששכחו איזה כוכב לכת הוא עולם הבית שלהם."

"ומהו עולם הבית שלך, דניאל?"

"זו שאלה מורכבת," אמר דניאל ונאנח עמוקות, "אינני יודע אם ביכולתי לענות עליה כלל. חזקה עליך להבין, קורזאיי, הנני גולה."

גולה. כך, לא רק בקולו כי אם גם בשפתו, בקעה המילה מהתרגומון.

"גולה?" שאל קורזאיי, מבטא בקושי את המילה הזרה, "מה פשר המילה גולה?"

דניאל היה המום לרגע.

"זו הפעם הראשונה שמחסר לקסיקלי משאיר אותי ללא מילים." אמר דניאל.

"איזה מחסר?" תמה קורזאיי.

"אם המכשיר לא הצליח לתרגם מילה זו, מעיד הדבר כי בשפתך לא קיימת מילה אחת שמעבירה את מלוא משמעותה. אין לי אלא לקנא בך על כך שבשפתך לא קיימות המילים גולה, גלות."

גולה, גלות. שוב בקעו המילים בשפתו של דניאל.

"האם המכשיר יכול לספק הגדרה מילונית?" שאל קורזאיי.

"בוודאי. אחרת הייתי מבקש את כספי בחזרה. אך אין בכך צורך. ידידי, אתה יושב בחברתו של המומחה מספר אחת בגלקסיה לגלות."

"אנא, הסבר." סקרנותו של קורזאיי גברה מרגע לרגע.

"נושאים שכאלה אינם ראויים לגרון יבש. לפי כללי התחנה, לא אמור להיות באולם הזה כל מזון שמסוכן עבורך או עבורי. אשמח להזמינך למשקה."

דניאל הרים את ידו ומיד עפה לקראתם ציפור קטנה סגולת נוצות.

"על מה תוכלי להמליץ לידידי?"

דניאל השתמש בלשון נקבה בגלל נטייתו לראות בכל ציפור נקבה; תכונה שהושרשה בו בעקבות השימוש בשפה העתיקה של עמו כמו גם אי יכולתו לזהות את מין היצור. אך הציוצים שבקעו מהתרגומון היו בשפתו נטולת המגדר של המלצר שהיה זכר לכל דבר ועניין ואב טרי לעשרה אפרוחים.

"האם אדוני מעונין במשקה בלבד או שמא גם בדבר מה לאכול?" צייץ המלצר והתרגומון פלט את דבריו הן בשפתו של דניאל והן בשפתו של קורזאיי.

"מהו המשקה הזה?" שאל קורזאיי והצביע על הכוס של דניאל.

"זהו הדבר הקרוב ביותר לבירה שמצאתי כאן." ענה דניאל.

"אשמח לכזה." אמר קורזאיי והמלצר התעופף לדרכו.

"הבט במלצרית," אמר דניאל, "או במלצר, אינני יודע לזהות את המין בגזע הזה. לאן היא עפה?"

"לא לכיוון הבר. נראה שגרוני ישאר יבש אחרי הכל."

"הסר דאגה מליבך. יש לך לב, נכון?"

"אני דמוי זוחל, לא מדוזה." ענה קורזאיי.

"בוודאי, סלח לי ידידי. פגשתי גזעים רבים בחיי ונתקלתי בהפתעות רבות."

לפתע הגיחה לה ציפור קטנה אדומת נוצות, הנחיתה כוס בירה מקציפה על השולחן ועפה לדרכה.

"וזו אחת מההפתעות הכי מדהימות." המשיך דניאל, "או שהציפורים הללו טלפתיות או שיש להן תודעה קיבוצית. בכל מקרה, מה שיודעת אחת, יודעות כל האחרות."

"זה מעניין. אך לא מרתק כמו גבר שלא נותן תשובה פשוטה לשאלה לגבי עולם הבית שלו." אמר קורזאיי ולגם מהמשקה.

"ערב לחך?"

"למדי. אני מקשיב. מאין אתה? ומה זאת אומרת שאתה גולה?"

"האם אי פעם שמעת על כוכב לכת בשם כדור הארץ?"

"לא. וגם מעולם לא פגשתי במישהו מהגזע שלך."

"אנו קוראים לעצמנו בני אדם, או בני אנוש. כשאבותי דימיינו את הגלקסיה הם חשבו שימצאוה גדושה בגזעים דמויי אדם. כעת אנו יודעים שדמויי אדם נדירים הם. בכל אופן, נולדתי בכדור הארץ. זהו מקום הלידה האישי שלי וגם של הגזע שלי, שבינתיים התפשט אל הכוכבים. אדם גולה הוא מי שאינו נמצא במקום הולדתו שלא מרצונו. קורזאיי, העניין הוא לא רק שאיני רשאי לחזור אל המדינה שלי, אינני רשאי לחזור לכדור הארץ. אני הוא הגולה הפלנטרי הראשון בתולדות הגזע שלי."

"אינך רשאי לחזור לאדמה שעליה נולדת?" הזדעזע קורזאיי.

"תיאורך הולם את המציאות."

"בעולם שלי זה נחשב למעשה שלא ייעשה. אפילו כצורת ענישה זה בחזקת טאבו."

"וזאת הסיבה שהמילה לא קיימת בשפתך. אשריך."

"אבל איך זה ייתכן? קשה לי להאמין שאני שותה בחברתו של פושע."

"זו שאלה של תשקופת. שאל בני אדם שונים ותקבל תשובות שונות."

"אני שואל אותך" השיב קורזאיי בהחלטיות ובהדגשת המילה האחרונה.

"אתחיל מן ההתחלה, אם כן." אמר דניאל ולגם בנדיבות מהבירה שלו, "היה זה יום סתיו. רוח עדינה ליטפה את צמרות העצים. לאיש לא היה מושג איזה חורף קודר עומד בפתח."

דניאל עצר מדיבורו ושתיקה מוזרה השתררה בין שני הגברים.

"סלח לי, ידידי. אחסוך ממך את הפומפוזיות. השמעת פעם על הטורגלזים?"

"טורגלזים? לא. השם אינו מוכר לי."

"לא הפסדת דבר. הם היו הגזע החוצני הראשון שבא במגע איתנו. הראשונים שחשפו אותנו לעובדה שלא היינו לבד ביקום. המגע הראשון היה לקראת סופה של מה שמכונה אצלנו המאה העשרים ושתים. לפני כאלף וחמש מאות שנים."

התרגומון תרגם את דבריו של דניאל ליחידות הזמן של עמו של קורזאיי.

"היה זה לפני זמן רב מאד. מה הקשר בין האירועים הללו להיותך גולה?"

"אמרתי שאתחיל מההתחלה. המגע הראשון איתם היה ההתחלה של 'השואה הטורגלזית', הפרק הקשה ביותר בתולדות כדור הארץ. הם הגיעו בספינות ענקיות וכיתרו את כוכב הלכת שלנו. ספינותיהם העצומות הטילו כתמים ענקיים של צל על האדמה. הם לא היו צריכים ללמוד את השפות שלנו. הם כבר ידעו אותן. מאוחר יותר גילינו שהם חקרו את עולמנו בסתר במשך יותר מעשור. הם למדו אותנו, ערכו את החישובים הכלכליים שלהם ולבסוף הגיעו להחלטה שאנו שווים את המאמץ. הטכנולוגיה שהיתה ברשותם אפשרה להם לשדר את המסר שלהם בשלל שפות באמצעות תשתיות התקשורת שלנו. המסר היה קצר וברור: כניעה מוחלטת של כדור הארץ או טביחת כל יושביו. וכדי שלא נטעה בכוונותיהם, הם ערכו הדגמה קטנה של היכולות שלהם. היה להם נשק בלתי נראה שפעל ישירות על מערכת העצבים שלנו. באותה תקופה היו שלוש תחנות חלל מאוישות במסלול סביב כדור הארץ. הם הפעילו את נשקם על התחנות הללו. כל מי שהיה בהן, קרוב למאה בני אדם, מת בין רגע. לא נגרם כל נזק לתחנות, אבל כל מי שהיה בהן מת במקום. הנשק שיתק את מערכת העצבים שלהם.

"אך זאת היתה רק הדגמה. הם המתינו בסבלנות לתגובה שלנו. במהלך שתי היממות הבאות נישאו עיני כל העולם אל מדינה אחת בלבד ואל הנשיא שלה. פעם קראו למדינה זו 'ארצות הברית של אמריקה', אך בשלב מסוים היא התאחדה עם שכנתה הגדולה מצפון והפכה ל'ארצות הברית של אמריקה הצפונית'. אם כי בסופו של דבר השם שנתקבע היה פשוט 'ארצות הברית'." דניאל השתהה כדי ללגום מכוסו.

"מדוע דווקא מדינה זו היתה כה חשובה?" שאל קורזאיי.

"שמעת פעם על נשק גרעיני?"

"כן. נשק פרימיטיבי להשמדה המונית. מבוסס על ביקוע גרעיני או על היתוך מימן."

"בדיוק. באותה תקופה, לא זו בלבד שארצות הברית החזיקה במאגר הנשק הגרעיני הגדול בעולם אלא שמרבית הנשק מסוג זה היה בידיה. חשוב מכך, מרבית הטילים הבין יבשתיים שצוידו בראשי נפץ בקיעים או מימניים היו בידי ארצות הברית."

"מדוע היא הצטיידה בנשק הזה? היא תכננה לתקוף מדינה אחרת?"

"ממש לא. איפכא מסתברא – ההיפך הוא הנכון. ההצטיידות בנשק הזה יצרה מאזן אימה בין ארצות הברית לבין מדינות גרעיניות אחרות ובכך מנעה מלחמה במשך דורות רבים. אבל כשהספינות הטורגלזיות הטילו צלליהן על הארץ, העולם האמין שארצות הברית היא זו שצריכה להוביל את ההתנגדות. בלי הנשק הגרעיני שלה לא היה להתנגדות כל סיכוי. אז עיני העולם נישאו אל הבית הלבן – מעונו הרשמי של הנשיא. רק שעיני העולם לא ראו את מה שהנשיא ראה." אמר דניאל ועצר כדי לשתות.

"מה? מה הנשיא ראה?"

"הנשיא קיבל את הדוחות המפורטים של כוחות המודיעין שלו. היכולות של ארצות הברית לסרוק את הספינות הטורגלזיות היו מוגבלות ביותר. אבל נעשה שימוש מאומץ בכל האמצעים שהיו זמינים אז כדי לקבל תמונת מודיעין. אתה יודע מה התגלה, קורזאיי?"

"מה?"

"אל תשכח ללגום מהמשקה שלך, ידידי." אמר דניאל כשראה שכוסו של בן שיחו אינה מתרוקנת. "התגלה דבר מדהים – הטורגלזים לא באו לבד. במערך הכיתור הפנימי היו הספינות הטורגלזיות, ספינות מתוחכמות וחמושות בכבדות בנשק העצבים שלהם ובנשקים אחרים. אבל היה גם צי שלם של ספינות נוספות שלא השתתפו בכיתור אלא התקבצו במיקום מרוחק יותר. כוחות המודיעין הצליחו להאזין למה שמתרחש בתוך הספינות הללו כפי שעשו גם לספינות הכיתור. לא הרבה היה ידוע לנו, חוץ מהעובדה שלטורגלזים יש שפה מיוחדת שבאותו שלב לא היתה כל יכולת לתרגמה. זאת היתה גם הסיבה, אני מניח, שהם לא עשו כל מאמץ למנוע האזנה. כשאנשי המודיעין האזינו לספינות המרוחקות יותר, הם קלטו שהשפה הטורגלזית כמעט ולא מדוברת שם. אבל שפה אחרת, פשוטה יותר מזו הטורגלזית, דוברה שם במאות אלפי קולות. אתה מבין מה זה היה, קורזאיי?"

"לא. אני ממש לא מבין."

"היו אלה ספינות עבדים, ידידי ירוק העור. ספינות גדושות בעבדים בני גזע אחר. חוות הדעת המודיעינית היתה שהטורגלזים באו מוכנים לאפשרות שתושבי כדור הארץ לא ייכנעו. אם לא ניכנע, הם יהרגו את כולנו. אבל הטורגלזים הם לא גזע שבא לעבוד – הם גזע שבא לשעבד. אם ניתן להפעיל את תושבי כדור הארץ בגזילת משאבי עולמם – מה טוב. אם הם יעשו בעיות – הנשק העצבי יהפוך את כולם לחומר גלם אורגני רב ערך. אבל שהטורגלזים ירימו אתים ומקושים ויתחילו לשדוד את מחצבי הפלנטה בעצמם? לא יקום ולא יהיה! האימפריה הטורגלזית הוקמה בדם, יזע ודמעות – של גזעים אחרים. לנשיא ארצות הברית היה ברור שלאימפריאליסטים הגלקטיים הללו לא תהיה כל בעיה לטבוח בכל בני האדם. הם הביאו כוח עבודה מהבית". דניאל השתתק ולגם מכוסו.

"אז מה קרה? מה עשה נשיא ארצות הברית?"

"הופעל עליו לחץ מכל העולם. הדרישה היתה לשגר את הטילים הגרעיניים הבין יבשתיים כלפי מעלה, לעבר ספינות הכיתור. לתת את מכת הפתיחה שאליה תצטרפנה שאר המדינות עם אמצעיהן המוגבלים. אתה יודע מה היה הדבר הכי מוזר בכל הסיפור הזה? ספינות הכיתור נכנסו למסלולים גיאוסינכרוניים בדיוק בקצה הטווח של הטילים הללו. הם יכלו בקלות לשמור על מרחק בטחון מהפלנטה ועדיין לשמר את היכולת להפעיל עליה את כל הטכנולוגיה שלהם. זה היה כאילו שהם רצו שהטילים ישוגרו לעברם." דניאל השתהה כדי ללגום ולא חזר לדבר.

"אז מה קרה, דניאל? מה קרה? אינך יכול לעצור כל הזמן."

"אתה צודק, ידידי. ובכן, נשיא ארצות הברית היה היחיד שיכול היה להפעיל את הנשק הגרעיני הזה. הגישה אל המערכת כללה את טביעת האצבע שלו, טביעת הרשתית, זיהוי קולי, זיהוי גנטי ומה לא. הוא גם היה היחיד בעל היכולת לנטרל את המערכת. אינני מתכוון להשמדה עצמית של הנשקים. היכולת הזאת דווקא לא היתה קיימת ברשותו. וטוב שכך. הפעלה של אלפי ראשי נפץ כאלה במתקני השיגור שלהם או בצוללות? מי יודע איזה נזק זה היה גורם לארצות הברית בפרט ולפלנטה בכלל. אבל הוא יכול היה לנטרל את הנשקים הללו. הוא יכול היה לתת הוראה שהיתה מפעילה מנגנון השמדה של כל החיווט והאלקטרוניקה של הטילים הללו, מבלי לגרום להפעלה של ראש הנפץ. ראש הנפץ יישאר שלם, אך כל הטכנולוגיה המורכבת שדרושה כדי להפעיל אותו תהפןך לבלתי שמישה." דניאל עצר ולגם מהמשקה שלו בדממה.

"אני מבין שאתה אוהב להשאיר את הקהל שלך במתח."

דניאל חייך וקרץ לעברו של קורזאיי.

"אני פשוט אוהב שאלות."

"אז מה הוא עשה? מה עשה נשיא ארצות הברית?"

"הוא נתן את ההוראה."

"איזו הוראה?"

"ההוראה היחידה שהוא יכול היה לתת."

"הוא שיגר את הטילים? הוא יצא למתקפה?"

"לא."

"לא?"

"לא."

"הוא… הוא ניטרל את המערכת?"

"כן."

"אז… אז הוא הרס את הסיכוי היחיד של כדור הארץ להילחם?"

"זאת היתה כוונתו בדיוק. הנשיא הבין שכל עוד הנשק הזה קיים, יש סיכוי שמישהו ישתמש בו נגד הטורגלזים. נשיא אפשר להחליף. ולא היה כל בטחון, אגב, שלנשק תהיה השפעה על ספינותיהם. הנשיא הבין שהכובשים הארורים הללו ימחו את בני האדם מקיום ויתיחסו אל גופותיהם כאל חומר גלם, כאל עוד מחצב של הפלנטה. אז הוא עשה את מה שהוא חשב שחובה עליו לעשות כדי למנוע את ההכחדה של הגזע שלו."

"וכך החלה השואה הטורגלזית?"

"כן. בדקות הראשונות לאחר שנתן את ההוראה, הנשיא שקל לשים קץ לחייו. היה ברשותו אקדח שביקש קודם לכן מאחד הגנרלים שלו. אבל ברגע האחרון הוא החליט לקחת אחראיות על מעשיו והניח את הכלי. ואז קרה דבר מדהים. הנשיא חש לפתע עקצוץ מוזר בכל גופו ואיכשהו ידע שמקורו בטורגלזים. הוא חשב שהם מנסים להורגו באמצעות נשק העצבים שלה. אבל הוא לא מת. העקצוץ התגבר לכדי תחושה של זרם חשמלי חזק בכל הגוף. זה הפך לכאב איום ואז נפסק בחטף. ואז… אז פרצו הגנרלים שלו אל תוך החדר…"

"רגע, דניאל, עצור. אתה מספר את האירועים כאילו חווית אותם בעצמך. האם יש תיעוד של מה שקרה בחדר ההוא?"

"האמת היא שאין תיעוד כזה. ואם היה, לא היה לי צורך בו. קורזאיי, ידידי, נפל בחלקך הכבוד, או העדר הכבוד – תלוי את מי תשאל – לשתות עם הנשיא האחרון של ארצות הברית של אמריקה הצפונית" ודניאל הרים את כוסו לגובה עיניו.

קורזאיי שתק במשך מספר רגעים ובחן את פניו של דניאל בדקדקנות.

"דניאל, אתה מנסה להתל בי. אמרת שהאירועים הללו קרו לפני כאלף וחמש מאות שנים. שמעתי על גזעים שמאריכים ימים, אבל לא עד כדי כך. אתה מתלוצץ איתי."

"הלוואי. אינני מתלוצץ כלל. כל שסיפרתי לך אמת הוא. תן לי להמשיך ותבין הכל. אז הגנרלים שלי פרצו אל תוך החדר והיו בהלם. כל זה קרה בבונקר פיקוד תת קרקעי וסודי. והנה, הטכנולוגיה הטורגלזית מצאה אותי בקלות. אילו רצו, יכלו הטורגלזים להמית את כל יושבי הבונקר בין רגע. בכל מקרה, מצאתי את עצמי עומד מול אקדח שלוף. אחד הגנרלים רצה להרוג אותי בו במקום על מה שעשיתי. 'בוגד' הוא קרא לי. נחש מי זינק להגן עלי בגופו?"

"הגנרל שנתן לך את האקדח?"

"לא. הסגן שלי, סגן הנשיא. אתה מבין? לא. ברור שאינך מבין. אילו מתי, היה הסגן שלי הופך לנשיא באופן אוטומטי. וזה אדם שידעתי בוודאות כי חומד הוא את כסאי. וכעת, כשההזדמנות להתמנות לנשיא נמצאה במרחק של סחיטה אחת של ההדק, הוא היה מוכן למות ולא לתת לזה לקרות. הכסא שלי, מתברר, לא נראה כל כך נוח לפתע. הגנרל התעשת והוריד את נשקו. בתור נשיא הוגדרתי כמפקד העליון של הכוחות המזוינים ולירות במפקדך זו בגידה. אבל אני הייתי היחיד שנתפס כבוגד בחדר ההוא. הוגדרתי לא ראוי למשול והושמתי במעצר בחדרי הפרטי בבונקר. שם, מתוך החדר ההוא, בעזרת מקרן קטן ועתיק שנקרא טלוויזיה, ראיתי את הסיוט מתממש."

דניאל לגם ממשקהו, נשם עמוקות והמשיך.

"הטורגלזים פירשו את נטרול המערכת ככניעה מוחלטת. הם צדקו. אף מדינה אחרת לא תקפה אותם. הם שלחו ספינות נחיתה קטנות מתוך ספינות האם. ספינותיהם נחתו באזורים שהיו מספיק מרווחים לקלוטן וכבשים ירדו מתוכן. עד לאותו רגע לאף אחד מאיתנו לא היה מושג איך הם נראים. ואז, כשמגפיהם רקעו במורד הכבשים ומשם דרכו על אדמתינו, ראינו אותם. הטורגלזים הם גזע דמויי דוב והם מתחלקים לשני תתי גזעים: גזע אדונים וגזע משרתים. החיילים הפשוטים היו מגזע המשרתים והקצינים – אדונים. המשרתים דמו דימיון מדהים לדובים המצויים שלנו. פרוותם היתה חומה. רק שדובים אלה צעדו על שתים, לבשו מדים שחורים אימתניים ונשאו גרסאות בגודל תת מקלע של הנשקי העצבי." דניאל עצר לפתע מדיבורו. הוא הביט הצידה, כאילו מתכנס אל תוך עצמו, "אנושיותנו נרמסה תחת מגפיהם של דובוני אכפת לי עם עוזי" הוא אמר בשקט. "סלח לי. אמשיך. הם אפילו לא נזקקו לחליפות חלל. הם בחרו בפלנטה שלנו בקפידה. בחרו עולם שאת אוירו יכלו לנשום באופן טבעי. על כל קבוצה שמנתה יותר ממאה ושניים עשר חיילים מונה קצין מגזע האדונים. האדונים דמו לדובי הפנדה שלנו. פרוותם היתה לבנה ושחורה. פרצופיהם היו לבנים פרט לאוזניים והאזור סביב העיניים שהיה שחור. הם אפילו לבשו מדים אחרים בצבע אפור וחגרו אקדחים. אתה מבין? השעבוד הינו יסוד טבוע בתרבות שלהם. משהו מעולם הבית שלהם שהם נשאו איתם לכל מקום שכבשו בגלקסיה.

"כך החלה השואה. הם שעבדו אותנו בגזילת משאבי עולמנו. הם השתמשו בנשקיהם כדי לענות או כדי להוציא להורג. הנשק היה יכול לשתק את מערכת העצבים כליל או רק לגרום לכאב עצום. גופתו של כל הרוג נלקחה לפירוק כמקור לחומרים. הם היו תאבי בצע כלפי חומר אורגני לא פחות מאשר כלפי מחצבים אחרים. זאת הסיבה שהוצאות להורג היו דבר שבשגרה. השיערוך הנמוך ביותר הוא שלמעלה ממחצית המין האנושי מת בתקופת הכיבוש. בין אם בהריגה מידי הכובשים ובין אם מעבודת פרך או מחסור."

"זה נשמע איום ונורא, ידידי. איך כל זה הסתיים? רגע – זה הסתיים? אל תגיד לי שעולמך נמצא תחת כיבוש כבר אלף וחמש מאות שנים!"

"אל תקדים את המאוחר. אתה לא רוצה לדעת מה עלה בגורלו של הנשיא?"

"בוודאי שרוצה."

"ובכן, הטורגלזים רצו שאמשול מטעמם בכל כדור הארץ. הם ראו במה שעשיתי אות לנאמנות וקבלת הדין. אך תושבי ארצות הברית לא היו מוכנים לקבל זאת וקל וחומר תושבי שאר המדינות. הטורגלזים לא התכוונו להתעקש על סוגיה זו. הם עשו את מה שעשו כובשים רבים לפניהם והעניקו לכל מדינה אוטונומיה לנהל את ענייניה הפנימיים ובלבד שתמשיך לספק כוח עבודה לכיבוש. המועצה המנהלת של ארצות הברית השליכה אותי לכלא בתקווה להעמיד אותי לדין בקרוב. לשוטרים היה צפוי גיהנום בכלא. אני הייתי נשיא. ועוד נשיא בוגד. היו שם גברים שרצחו ואנסו שקראו לי בוגד וירקו עלי בתור קבלת פנים. הגברים האלה הבינו שבקרוב מאד הם יילקחו לעבודות פרך והאשימו בזה רק אותי.

"לא עברו יומיים מהגעתי לכלא וזה קרה. תחילה התנדפו הסוהרים מחדר האוכל בזמן ארוחת הבוקר. ואז הם התנפלו עלי. עשרות אסירים חמושים בסכינים ודוקרנים. הם דקרו אותו בהילולה של רצח. השנאה יקדה בעיניהם וניכרה בכל תנועה של ידיהם. הצמאון לדמי עיוור אותם ולקח להם זמן שדמה לנצח להבין מה מתרחש. הם דקרו ודקרו – אך ללא הואיל. גם לי לקח זמן להבין את זה. הייתי אחוז בתמזיג אכזר של אימה והשלמה. חלק ממני רצה למות והחלק שרצה לחיות היה חסר אונים.

"לפתע הבנתי שאיני חש כאב. הגוף שלי ידע כל מה שקורה לו. כל דקירה, כל אגרוף, כל בעיטה. למעשה, המודעות שלי לגופי היתה מוחלטת. אך לא היה כאב ולא היה דם. הם הרפו ממני והביטו בי באימה. מלמלו תפילות, קראו לי שטן או שד ונסו על נפשם. מצאתי את עצמי מוקף בקול דממה דקה. קמתי והלכתי לחדר השירותים הקרוב. לא ידעתי את מי אפגוש במראה.

"בגדי היו קרועים לחלוטין ושיערי סתור. אבל הייתי חי וקיים. יותר מזה, כשבחנתי את פני ביסודיות הבנתי שאני נראה כפי שנראיתי ביום ההשבעה שלי לנשיאות – שבע שנים מוקדם יותר. זאת היתה דרכם של הטורגלזים להפוך אותי למושל הפלנטה. זאת היה המתנה שלהם שהוענקה לי בבונקר."

כשאמר את המילה "מתנה" הרים דניאל את כפות ידיו והניע בשתיהן מעלה ומטה פעמים את האצבע המורה והאמה.

"למה אתה מתכוון בכך?" שאל קורזאיי וניסה לחקות את המחווה באצבעותיו הארוכות.

"אני מתכוון לכך שזאת היתה מתנה מפוקפקת ביותר."

"אני מבין. זאת היתה – מתנה" אמר קורזאיי ובעת היגוי המילה האחרונה כשכש בקצה זנבו מעל ראשו פעמים.

"בדיוק. בכל מקרה, האסירים לא נטפלו אלי עוד. אבל למועצה המנהלת היו תכניות גדולות עבורי. הם קבעו שלא ניתן להעמיד אותי לדין כעת שכן בגדתי לא רק במדינתי אלא בכל העולם. ומאחר שעל העולם נכפתה מעין הפרדה בין מדינתית – לא ניתן לדעת מתי יתאפשר לשפוט אותי בהרכב בינלאומי. הם קבעו שיש לדחות את משפטי אבל פחדו שאמות עד שזה יתאפשר. הם פחדו שהאיש ששרד מאות דקירות ולפתע נראה צעיר יותר ימות להם לפתע.

"והיה להם פתרון. תא קריוגני. באותה תקופה כמה אלפי בני אדם היו נתונים במצב של חיות מושהית בתאים כאלה ברחבי הפלנטה. היו אלה בעיקר אנשים חולים מאד שנכנסו למצב זה בתקווה שיום אחד תימצא תרופה למחלתם. את הכובשים זה לא עניין כמובן. הם ניתקו את התאים האלה מחשמל ובזזו את מרכיביהם – כולל החומר האורגני.

"אך המועצה הצליחה לשים את ידיה על תא אחד ולדחוף אותי לתוכו עד שיבשילו התנאים להעניק לי משפט הוגן בזירה הבינלאומית. ניסוח מדויק. אתה יכול לסמוך על הזיכרון שלי. דחיית משפט לצורך מניעת עינוי דין. עוד ניסוח מדויק." דניאל עצר ולגם ממשקהו.

"וכמה זמן היית בתא הזה?"

"שבעים ושבע שנים. אבל זה הרגיש כמו נצח."

"מה זאת אומרת? הרי היית במעין שינה עמוקה, לא?"

"לא."

"לא?"

דניאל נענע בראשו מצד לצד והמילה "לא" בשפתו של קורזאיי נפלטה מהתרגומון.

"התא לא עבד?"

"עבד היטב. חשבתי שאולי אזכה בו למנוחה כלשהי אחרי כל מה שעברתי. או שלפחות אמות בשקט. אך לא התמזל מזלי. כעבור מספר שעות, או ימים – לא היתה לי כל דרך לדעת – פשוט התעוררתי. התעוררתי בתוך הקבר הקר והאפל שלי והייתי חי ביותר. התא החזיק אותי בחיים, זה היה תפקידו, ואליו נצטרפה המתנה הטורגלזית שלא אפשרה לי לעבור לחיות מושהית. הייתי חי וער."

"ער? לחלוטין?" שאל קורזאיי בחשש.

"כמו שאני עכשיו."

"במשך שבעים ושבע שנים?"

דניאל הניד בראשו והמילה "כן" בשפתו של קורזאי נפלטה מהתרגומון.

"אבל… איך שרדת?"

"למרבה המזל, יש גבול לסבל שאדם מסוגל לשאת. בהתחלה סבלתי גם סבלתי. הייתי נעול שם באפלה, בלי יכולת לזוז, לכוד עם עצמי ועם מחשבותי. חשבתי על מה שעשיתי שהביא אותי אל הקבר החי הזה, ועל כל דבר אחר שאי פעם עשיתי בחיי. הזיכרון שלי הפך לפתע לצלול ולמדויק. זכרתי הכל ובפרטי פרטים. גם היום זה כך; זיכרוני מצוין – חלק ממה שהכובשים עשו לי כדי שאהיה שליט בובה מטעמם. בהתחלה היתה לי שגרה של שינויים נטולי שינוי. הייתי עובר מערות לשינה אבל לא היה בכך שום הבדל. עברתי משינה מסויטת לערות מסויטת. אני לא יודע כמה זמן העינוי הזה נמשך. פרט זה אינני מסוגל לזכור. בסופו של דבר, השיגעון הגיע. נפשי פשוט לא יכלה לשאת את מה שהתרחש וברחה אל מחוזות הטירוף כאל חוף מבטחים. השתגעתי שם לגמרי. אני בטוח בזה. ויש גם את העדויות של אלה שהוציאו אותי משם בסופו של דבר. אך הקדמתי את המאוחר. רוצה לדעת מה קרה בפלנטה בזמן שישנתי?"

"בוודאי."

"קרה בדיוק מה שקיוותי שיקרה כאשר עשיתי את אשר עשיתי. מה שידעתי שיקרה. ידעתי שהשימוש בנשק שלנו יביא עלינו כליה מוחלטת. ידעתי גם שהשמדתו פירושה כיבוש ושעבוד. אך כיבוש אינו הכחדה וניתן לשרוד אותו, ניתן להילחם בו. ובני האדם נלחמו. זה לא קרה מיד אבל מקץ כמה עשורים התארגנה התנגדות לכיבוש. היו אלה שנים של מאבק קשה שהמין שלנו לא ידע כמותו. ההתנגדות חצתה את הגבולות של מה שפעם היה מדינות. בני האדם נלחמו כמין אחד, כבניה ובנותיה של פלנטה שדרשה את החופש שלה. הכובשים, מצידם, התנהגו ככל כובש. ענישה קבוצתית על פעולות המחתרת היתה דבר שבשגרה. הם האמינו, כמו כובשים רבים לפניהם, שהוצאה המונית ושרירותית להורג כעונש על פעולה נגדם תביא להוקעת המחתרת. הם טעו. המין האנושי היה מאוחד. כולם היו במחתרת בצורה כזאת או אחרת. והכי חשוב, לא היינו לבד. זוכר את ספינות העבדים? הטורגלזים מצאו להם שימוש והנחיתו אותם במאדים, כוכב לכת נוסף במערכת שלנו. בני הגזע ההוא גם הם דמויי זוחלים כמוך. אך בעוד שאתה מזכיר לי את הלטאות שלנו, הם דומים מאד לזיקיות שלנו וכמו הזיקיות גם הם בעלי יכולת לשנות את צבע עורם בהתאם לסביבה. קראנו להם 'זיקיונים'. הזיקיונים לא יכלו לנשום את האויר של מאדים והועבדו בפרך בחליפות חלל. עורם הפך לאדום כפני הפלנטה. הם שמעו על התנגדותנו והצטרפו אליה. היוונו להם השראה. בסופו של דבר הפכו שני העמים המשועבדים לנטל כבד מדי עבור הכובשים. תחילה הם רצו להשמיד את כולנו וחסל. אבל בשלב זה הצליחו הלוחמים של שתי המחתרות להשתלט על כמה מהספינות שלהם. האיום היה ברור: אם הם מחסלים את הזיקיונים, בני האדם יפעילו את הספינות נגדם. אם הם מחסלים את בני האדם, הזיקיונים יפעילו את הספינות. האיום היה מבוסס על ידיעה לא וודאית שהם לא מסוגלים לחסל בו זמנית את שני העמים. וזה עבד. זה היה הרגע שבו הם החליטו שמערכת סול שלנו לא שווה את המאמץ. הם נעלמו אל תוך מחשכי החלל. שני עמים זקפו קומתם והחלו לשקם את חייהם. ואיש אחד – עמד לעמוד לדין."

שני הגברים לגמו מכוסותיהם.

"האדם שהוצא מהתא הקריוגני לא היה כשיר לעמוד לדין כלל וכלל. הוא היה מטורלל לחלוטין. יתרה מכך, בהתחלה סברו רבים שהנשיא הסורר נגנב והוחלף בגבר אחר. כשיצאתי מהתא נראיתי כפי שאני נראה עכשיו. גבר צעיר בשיא חייו. הכל חלק מהטיפול הטורגלזי. במהלך השנים בתא התהפך תהליך ההזדקנות שלי ונעצר בשלב בריא ביותר. רק בדיקה גנטית הוכיחה את זהותי. הייתי חסר שפיות במשך שנה תמימה לאחר שחרורי מהתא. לטענת המומחים, הייתי אמור להישאר במצב זה לנצח. אבל אני מניח שהפנמת כבר שהטורגלזים עשו לי משהו שהמומחים שלנו דאז היו מאד רחוקים מלהבינו. שפיותי השתקמה בסופו של דבר ומצאתי את עצמי עומד לדין מול בית המשפט של כדור הארץ. כן. שמעת נכון. הכיבוש הצליח במה שדורות של בני אדם כשלו בו לפניו. הוא איחד את בני האדם לכדי יחידה שלטונית אחת. הלחימה המשותפת במהלך שנות ההתנגדות התיכה את האנושות לכדי אומה אחת. המושג 'בינלאומי' נעלם מהלקסיקון. נולדו מושגים חדשים – ארצן, ארצנית. ואני זכיתי להיות הנאשם הבכיר ביותר של בית המשפט הארצני.

"לא מנעו ממני הגנה משפטית ולהפתעתי הרבה זכיתי במערך מכובד של עורכי דין. חלק ייצגו אותי בהתנדבות ואחרים מונו מטעם הסניגוריה הציבורית. הם טענו להגנתי שהצלתי את המין האנושי מכליה ושסבלתי מספיק בתא הקריוגני. הם דרשו חנינה מלאה. מחוץ לבית המשפט היו התנגשויות קולניות בין אלה שקראו לי גיבור לבין אלה שקראו לי בוגד. קולם של כולם נשמע. ממש חגיגה לדמוקרטיה. אבל כל חגיגה היא תמיד על חשבונו של מישהו, לא?

"הושגה פשרה. וכאן המילה גלות נכנסת לתמונה. גזר דיני היה שלא אדרוך על אדמת כדור הארץ ושלא אנשום שוב את אוירו. הוגליתי למאדים. הזיקיונים היו מוכנים לקבל אותי ובנו עבורי מתחם קטן שיכולתי לחיות בו. אני חייב להתעכב רגע על העם המדהים הזה. משהוסר עול השעבוד מצווארם הם נתגלו כיצורים נבונים במיוחד, יצירתיים וחרוצים. השפה שלהם, שבעת השעבוד היתה פשוטה יחסית, הלכה והשתכללה משנה לשנה. הם החלו לשנות את האקלים של מאדים כך שיוכלו לנשום את אוירו בחופשיות. היום מאדים הינו כוכב לכת ירוק, כחול ויפהפה – וגם הזיקיונים. חייתי תריסר שנים במאדים. למדתי את שפתם של מארחיי וגיליתי שלפתע יש לי יכולת מדהימה לקלוט שפות חדשות.

"ואז הגיעו השונראים. זהו השם בשפתי עבור הגזע שיצר אז קשר איתנו ועם הזיקיונים. תחילה הם גרמו לתבהלה רבתי אך חיש מהר התברר כי שוחרי שלום הם; גזע דמויי חתולים נבון ואצילי אשר סייע לארצנים רבות בשיקום עולמם. הם גם עזרו לזיקיונים ליצור קשר עם עולם הבית שלהם שבאותה עת היה עסוק בהתקוממות שלו נגד הכיבוש הטורגלזי. מהשונראים למדנו שהאימפריה הטורגלזית מצויה בכאוס. הידיעה על המרידות של מערכת סול עשתה לה כנפיים ובזה אחר זה החלו עמים כבושים לקום ולהלחם על עצמאותם.

"היות והמגבלה היחידה שהוטלה עליי הייתה שלא לחיות על כדור הארץ, לא היתה כל מניעה שאעלה על סיפונה של ספינה שונראית ואעזוב את מערכת סול. כך החלו החיים החדשים שלי. הצטרפתי לספינה שונראית למסע בין כוכבים. הצוות עסק בחקר הגלקסיה והם שמחו לצרף חייזר לשורותיהם. מוניתי למומחה לענייני שפות. הם קלטו את הכישרון שלי לשפות ורצו להשתמש בו. למדתי את השפה שלהם בחצי שנה והיכולת שלי לקלוט שפות רק הלכה והשתפרה. האמן לי, כמה ימים בלי התרגומון הזה ואהיה מסוגל לנהל איתך שיחה בשפתך."

"וכל זה היה לפני אלף וחמש מאות שנים?"

"כן. כל הצוות של הספינה ההיא מת מזמן. וכך החיים שלי נראים מאז. נע ונד על פני הגלקסיה. מתבונן, לומד. אוסף שפות כמזכרות."

"אז הטורגלזים העניקו לך… חיי נצח?"

"הייתי נזהר עם המונח הזה. ולו רק בגלל שהוא מפחידני עד לשד עצמותי. קשה לי להאמין שאשרוד מפגש עם סופר נובה או עם חור שחור. אבל שרדתי כמה אירועים שלא הייתי שורד בחיים הקודמים שלי."

"וגילך הוא למעלה מאלף וחמש מאות שנים."

"כן, יש גם את זה."

שתיקה נשתררה בין שני הגברים. קורזאיי הרים את מבטו לעבר אחד מצגי המידע הענקיים שבטיילת התחנה.

"הטיסה שלי יוצאת בקרוב."

"שמחתי מאד להכירך, קורזאיי" אמר דניאל והושיט את ידו.

"גם אני שמחתי להכירך, דניאל"  אמר קורזאיי והשיב בלחיצת יד, "הייתי שמח לדבר איתך עוד אבל אני מוכרח לעלות לטיסתי. אעבור שוב דרך התחנה הזאת בעוד עשרה ימים. עוד תהיה כאן?"

"עשרה ימים הם הרבה זמן בחייו של נודד כמוני. להישאר שבוע וחצי במקום אחד? זה עלול להרגיש כמו בית."

קורזאיי לא ידע כיצד להגיב לכך.

"טוב. אני חייב ללכת כעת." הוא אמר וקם, "תודה רבה לך על המשקה הטעים והסיפור ה.. המעניין."

"על לא דבר, ידידי" אמר דניאל וקם גם הוא, "אאחל לך נסיעה טובה ושיבה בטוחה הביתה."

"תודה. אאחל גם לך מזל והצלחה בכל מסעותיך ושיבה בטוחה ל…"

המילים נאלמו מפיו של קורזאיי והוא הביט בדניאל במבוכה.

"אינני שב, ידידי. אני רק נע."

"אני מבין." אמר קורזאיי ופנה לדרכו.

מקץ כמה צעדים עצר קורזאיי והביט אחורה. השולחן שלידו ישב דניאל היה כעת מיותם. הוא חשב על דניאל, חשב על כל אשר שמע מפיו. אך יותר מכל, הוא חשב על ביתו ועל הגבעות הירוקות שסביבו.