הדרך הביתה

חיכיתי שכולם יתרחקו, ואז הכנסתי את היד לכיס ולחצתי על הידית.

כלום לא קרה.

לחצתי עוד פעם. ועוד אחת. זה לא עבד.

לעזאזל. לעזאזל. מה היא חשבה לעצמה. אם עכשיו זה לא "זמן שאתה ממש צריך", מתי זה כן?

העשן התחיל לחנוק לי בגרון. הוצאתי את היד והתחלתי לרוץ לכיוון הפינה שבה צור וגלעד נעלמו.

**

כשהייתי בן עשר שטפתי פעם כלים בבית של סבתא, ושברתי בטעות את מגש החרסינה היפה עם הפרחים. היא אמרה שזה בסדר וטאטאה את השברים לפח, אבל חד עין כמו ילד ראיתי שהיא מנגבת דמעה, וחסר טקט כמו ילד שאלתי אותה למה.

סבתא חייכה באומץ, ואמרה שזה כלום, פשוט המגש הזה הוא הכלי האחרון מהסט שהיא וסבא קיבלו לחתונה, וזה קצת מצער אותה שהוא נשבר, אבל שאני לא אקח ללב, דברים כאלה קורים וכל הכבוד לי שאני שוטף כלים גם כשהיא לא מבקשת.

"אבל למה את לא פשוט מתקנת אותו?" שאלתי בישירות של בני עשר. אחרי הכל כבר ראיתי אותה מחברת כוסות זכוכית בהינד עפעף, מאחה בגד קרוע בהושטת אצבע עדינה, ואפילו מתקנת את החלון שגלעד ואני שברנו בטעות במהלך משחק כדורגל סוער.

סבתא חייכה. "אין טעם להשתמש בקסם על דברים שבאמת יקרים לך", היא הסבירה בטון של מי שאומר דבר מובן מאליו. "זה מוציא מהם את כל הערך". וכשראתה שלא השתכנעתי אמרה שיום אחד אני אבין, ובינתיים אני יכול להשאיר לה את מה שנשאר מהכלים וללכת לקרוא או משהו.

ניגבתי את הידיים – זה היה אחד היתרונות בבית של סבתא, המגבות תמיד היו יבשות וחמימות – אבל גם עשרים ושתיים שנים אחר כך אני לא מבין למה היא התכוונה.

למען האמת, אני לא מבין חלק ניכר מכל מה שקשור בה. אלו מין כוחות היו לה ומאיפה הם הגיעו, ומה בכלל עושה מכשפה אמיתית בדירה קטנה בקומת קרקע בפתח תקוה; למה כשהיינו אצלה בפסח ושירה פתחה את המצח היא השכיבה אותה על הספה וטפטפה כמה טיפות מבקבוק קטן על הפצע, ואחרי ששירה שטפה את הדם, התברר שאין מתחתיו כלום – אבל כשצור נפל מהעץ היא נסעה איתו לבית החולים והם חזרו עם גבס; איך יש לה תמיד כל-כך הרבה עוגיות תוצרת בית, אבל אין לה אפילו קערה לבצק; האם המרק שלה היה טעים כל-כך כי היא היתה בשלנית טובה, או בגלל שהיא הוסיפה לו משהו? ואולי סתם בגלל שהיא היתה סבתא שלי ואני מתגעגע אליה נורא?

אני מניח שגם אתם מתייחסים לכל מיני דברים כאל "תרופות סבתא", נכון? למרוח שמן זית על פריחה, לגרגר שום כתוש עם דבש כשיש כאב גרון וכאלה. אבל אצלנו זה היה הרבה יותר מוזר: פעם היה לי חום גבוה. סבתא אמרה לאמא בטלפון לתת לי מים חמים עם דבש ולימון; אמא מילאה אחרי ההוראות, ועד הערב כבר יצאתי לסיבוב בשכונה על האופניים. בפעם הבאה שהייתי חולה, אמא הכינה לי את אותו משקה בדיוק, אבל זה לא עזר. יום וחצי שכבתי על המיטה עם צמרמורות, עד שאמא נשברה והתקשרה לסבתא. סבתא אמרה לה להכין לי תה עם דבש ולימון. אמא חרקה שיניים והכינה שוב. הפעם זה פעל.

ברגע נדיר שהצלחתי לדובב אותה בנושא, אמא סיפרה שבילדותה כל מיני נשים היו מגיעות מדי פעם אליהם הביתה. "חלקן נראו רגילות, ממש כמו סבתא, אבל כמה מהן היו קצת יותר מוזרות", היא נזכרה. אבל לא הצליחה להגדיר מה בדיוק היה מוזר כל-כך: "אני חושבת שזה משהו בריח שעלה מהן, או באופן שבו הן היו לבושות. אני אפילו לא בטוחה בזה למען האמת. הן תמיד היו מסתגרות עם סבתא בחדר הקטן שמאחורי המטבח לשעה-שעתיים, ואני אף פעם לא שאלתי אותה כלום אחרי שהן הלכו".

מיהרתי לחלוק את המידע עם צור וגלעד, אבל אמא שלהם לא ידעה להוסיף הרבה יותר מאחותה. "לדעתי כבר שנים אף אחת מהן לא הגיעה", היא הרהרה בקול. "זה הגיוני, אתם יודעים. אישה בגילה… כבר לא נשארו לה הרבה חברות".

דבר אחד היה לשתי האחיות לומר לנו: "סבתא תמיד אומרת שהיא שמחה שזה לא עבר לאף אחת מאיתנו. אל תנסו להתעסק בזה יותר מדי, זה לא יביא לכם שום דבר טוב. ובטח שאל תספרו על זה לחברים שלכם".

האזהרה האחרונה היתה מיותרת, כמובן. ילד שמספר לשאר הכיתה שסבתא שלו מכשפה לא הופך פתאום לפופולרי בחברה. אבל בכיתה ז', כשעשינו עבודת שורשים והמורה הזמינה את כל הסבתות לערב כיתה מיוחד, מצאתי את עצמי פוזל לעבר השולחנות האחרים, ותוהה לעצמי אם יש פה עוד מהסוג שלה.

**

השגתי אותם בתחתית המדרגות. אפשר לומר שזה לא היה קשה במיוחד: המדרגות היו חסומות לגמרי בלהבות. נראה שכל היושבים במסעדה הספיקו לצאת, ורק אנחנו שישבנו בשולחן הכי רחוק, וכנראה שגם קלטנו את המתרחש באיחור כבד, נשארנו מאחור.

הסתכלתי על גלעד. גם צור הסתכל על גלעד. איכשהו למרות שכולנו מעל גיל שלושים, אנחנו תמיד מצפים מגלעד להיות זה שאומר את הדבר החכם, רק כי הוא הכי גדול. חוץ מזה, הוא הרי זה שהתעקש על המפגשים האלה כמה פעמים בשנה, רק שלושת הנכדים של סבתא, אז בבקשה שיוציא אותנו מכאן.

"ננסה דרך המטבח", הצביע גלעד לכיוון השני.

לאף אחד לא היה רעיון טוב יותר, אז מיהרנו אל הצד השני של המסעדה. החום התחיל להתגבר, והרגשתי שהעור שלי מתחיל להתקלף. איך מתחילה ככה שריפה במסעדה, לכל הרוחות? וכמה זמן לוקח למכבי אש להגיע?

הדלת של המטבח היתה נעולה. צור שלח את היד וניסה לטלטל את הידית, אבל משך אותה מייד בצעקת כאב. נראה שהיא כבר היתה לוהטת.

"טוב", אמר גלעד במהירות. "אני יודע שאף פעם לא דיברנו על זה אבל בנסיבות האלה נראה לי שזה לגיטימי – מה סבתא נתנה לכם ביום האחרון?"

**

כשאמרתי לה שעוד יהיה בסדר, סבתא בקושי חייכה. "זה אחד היתרונות של נשים מהסוג שלי, עידו", היא אמרה. "אנחנו יודעות בדיוק מתי הסוף. ובמקרה שלי הוא די קרוב". אחר כך היא ביקשה עוד כוס תה ועוד שמיכה, וסירבה בתוקף שנקרא לרופא בכל זאת.

מצחיק, אבל אפילו במצבה לא העזנו אפילו לחשוב לעשות משהו שמנוגד להוראות שלה. אז לא הזעקנו אמבולנס ולא נתנו לה שום תרופה, וכשהיא ביקשה מאיתנו לצאת ואז להכנס אחד אחרי השני, זה בדיוק מה שעשינו.

אני הייתי אחרון. היא כבר נשמה לאט מאוד, אבל ידעתי שאין טעם לשאול שאלות מיותרות אז שתקתי.

"עידו", היא דיברה בלי להסתכל עלי. "תפרק בבקשה את הידית מהדלת של האמבטיה".

"לפרק… מה?" זה היה בלתי צפוי אפילו ביחס אליה.

"נו כבר", אמרה סבתא, צליל מוכר של קוצר רוח בקולה. "תאמין לי שאין לי זמן לבזבז על דברים כאלה".

חציתי את החדר בשלושה צעדים, פירקתי את הידית וחזרתי אל המיטה. האמת שלא ציפיתי לקבל הסבר, אבל סבתא שוב הפתיעה אותי: "זאת המתנה שלי בשבילך. גם לבני הדודים שלך נתתי דברים קטנים כאלה. לא – אל תשאל מה. זה משהו קטן, שתזכרו אותי מדי פעם".

כאילו שנכדים שוכחים את סבתות שלהם. כאילו שאפשר לשכוח מישהי כמוך. אבל כשבהיתי בידית והפכתי אותה מיד ליד, חשבתי שהיא בכל זאת יכלה לתת לי מזכרת קצת יותר מעניינת.

"קח אותה לכל מקום", הורתה סבתא. "שים אותה בכיס או בארנק. אתה לא צריך לספר עליה לאף אחד. כל פעם שממש תצטרך להגיע הביתה, תוכל ללחוץ עליה והדלת של הבית שלך תפתח לקראתך לכמה שניות, לא משנה איפה תהיה. ודבר אחרון", היא השתעלה ארוכות, והשלימה בקול חלש יותר. "דבר אחרון – ואחר כך תקרא לשאר המשפחה – אל תשתמש בזה כל הזמן, בסדר? רק כשאתה ממש צריך".

**

צור הרים בקבוק מים קטן, שחשבתי שהוא לקח מהשולחן. "זה מה שהיא נתנה לי", הוא אמר. "זה בקבוק מים שאף פעם לא נגמר. היא צחקה שאני תמיד צמא בארוחות אצלה וככה אני אזכור אותה בכל פעם שאני ארצה לשתות…"

"נו, מעולה", קטעתי בהתרגשות את העלאת הזכרונות. "מים, זה בדיוק מה שאנחנו צריכ…"

צור הניד בראשו לשלילה. "חשבתי על זה. זה לא זרנוק, רק בקבוק שמוציא מים. תסתכל". הוא הפך את הבקבוק. שלולית קטנה נקוותה למרגלותינו, אבל כפי שהוא אמר זה לא היה אפילו קרוב להספיק.

"עידו?" שאל גלעד בדחיפות.

"דווקא הדבר שלי היה יכול להוציא אותנו מכאן. לעזאזל". אמרתי ביאוש.

"אז למה לא?" שאל צור.

"אני לא יודע. זה לא עובד לי", החזרתי את היד אל הכיס, אבל הפעם חטפתי זרם חשמלי מוכר ומשכתי אותה מיד החוצה.

"שלי ממש לא רלוונטי", אמר גלעד. "טוב, ראיתי קודם שבצד השני יש פיר של מעלית שירות. למישהו יש רעיון טוב יותר, או שנרוץ לשם?"

לאף אחד לא היה. צור הציע שנשפוך על עצמנו קצת מים קודם, אז הספגנו את החולצות והפנים מהבקבוק שלו והתחלנו לרוץ לכיוון הצד השני, דרך החדר שכבר היה אפוף עשן. אני ראיתי אותה ראשון, אבל גלעד הוא זה שהושיט את היד ועצר את צור, שכמעט דרך עליה.

**

אני מניח שקיצור דרך הביתה בכל רגע נשמע לכם כמו חלום, אבל האמת שזה הרבה פחות יעיל ממה שזה נשמע.

קודם כל, זה מסלול חד כיווני. אני יכול להגיע מכל מקום הביתה, אבל כדי לצאת בחזרה אני צריך להשתמש בדרכים הרגילות. זאת אומרת שאם הגעתי למשרד ונזכרתי ששכחתי על השיש את הקופסה שמעיין הכינה לי, אני יכול לחזור הביתה תוך שניה, אבל אחר כך אצטרך לעשות את כל הדרך שוב. ואם ככה, כבר עדיף לחזור עם האוטו.

מעבר לזה, צריך למצוא מקום טוב ושקט לעשות את זה. אתה לא יכול לעבור בדלת בלתי נראית באמצע הרחוב, ואפילו לא להעלם באמצע ארוע או להגיע מהר מדי ממקום למקום, באופן שיגרום לאנשים להרים גבה.

אני לא אומר – ברור שזה יכול להיות מעולה. היה היום ההוא, למשל, כשמעיין היתה בהריון, והיא התקשרה ושאלה עוד כמה זמן אני בבית. הכביש היה פקוק בגלל תאונה, ומתחילת השיחה 43 הדקות שווייז הקציב לי בחביבותו הספיקו להפוך ל45, אבל הצלחתי לזהות גם מבעד לצפירות ולקליטה הגרועה, שממש צריכים אותי בצד השני של הקו. בהחלטה של רגע חתכתי לתחנת הדלק שבירידה מהכביש, נעלתי את הרכב, נכנסתי לאזור האחורי של חנות הנוחות, הכנסתי את היד לארנק ולחצתי על הידית. נכון, למחרת הייתי צריך לקחת אוטובוס עד תחנת הדלק, ולמרות זאת הגעתי לעבודה באיחור של שעה – אבל זה היה שווה את האור בעיניים של מעיין כשנכנסתי הביתה.

גם כשנתקעתי בגשם עם חולצה קצרה (שלא כמו סבתא, אם לא זכרתי אתמול לבדוק את התחזית, אני לא אדע מה יהיה מזג האוויר היום), או עם ערימת הקניות שלא חשבתי תהיה כל כך כבדה, וביום ההוא שהיינו צריכים לצאת בדחיפות ליום ההולדת של אבא, ובעוד כמה הזדמנויות שלא אלאה אתכם בכולן, לחצתי על הידית וכעבור כמה שניות סגרתי מאחורי את הדלת ובירכתי בלבי את זכרה של סבתא.

מצד שני, היא לא צחקה כשאמרה לי להשתמש במתנה הזאת רק כשאני באמת צריך. אחרי פעמיים-שלוש ששלחתי את היד לכיס, ומשכתי אותה מייד אחרי שהידית עקצצה כמו זרם חשמלי, הפסקתי לנסות להשתמש בה בלי סיבה מוצדקת. ונראה שלסבתא היה הרבה מה להגיד על סיבות מוצדקות – במקרים שבהם באמת ובתמים לא ניסיתי להתחכם, אלא רק לחסוך לעצמי רבע שעה של הליכה בחום מהביל, העקצוץ נשא גם ערך מוסף של נוסטלגיה; כמעט יכולתי לשמוע את סבתא מעירה בעוקצנות שבגילנו היא הלכה את כל העיר ברגל, ושאנחנו דור מפונק שאין דברים כאלה.

וכמובן שלא סיפרתי עליה לאף אחד. אפילו לא לצור וגלעד. רק למעיין.

בסוף כבר לא היתה לי ברירה. היא לא הבינה למה אני מסרב לעבור דירה, למרות שברור שאנחנו לא יכולים להשאר בחדר וחצי האלה. אז גיליתי לה. ואמרתי שאני פוחד שהקסם יפסיק לפעול אם תהיה לנו דלת אחרת. ושזה לא רק הקטע המגניב הזה שיחסר לי, זו המזכרת שאני באמת לא יכול לוותר עליה. למרות שמעיין הכירה את סבתא רק לחצי שנה, היא לא פקפקה אפילו לרגע בסיפור שלי.

אבל יומיים אחרי שהצלחתי לומר את הסיבה בקול, הבנתי שיותר חשוב לי לחיות את ההווה כמו שצריך. כשאמרתי את זה למעיין היא אמרה שהיא מעריכה את זה מאוד, ובלי קשר מהמעט שהיא הכירה את סבתא היא חושבת שזה ימשיך לעבוד בכל מקרה.

שלושה חודשים מאוחר יותר, כמו תמיד, הסתבר שהיא צודקת, והקסם עבר איתנו דירה בלי שום בעיה.

**

היא נראתה בערך בת שישים, עם שיער קצר וצבוע לבלונד, בגדים מטופחים ושרשרת גדולה. הנשימה שלה היתה חלשה אבל הדופק סדיר – נראה שגם היא ניסתה לברוח מהשריפה, אבל נפלה או ששאפה יותר מדי עשן, ואיבדה את ההכרה.

לא היה לנו הרבה זמן לחשוב. צור ואני תפסנו אותה משני הצדדים והעמסנו אותה על הכתפיים, וגלעד המשיך קדימה כדי לבדוק את מעלית השירות. הספקנו לעבור צעדים בודדים, לפני שהוא חזר בפנים אפורות.

"הדלת לפיר חסומה. שלושה שולחנות עולים שם באש, לא נצליח לעבור אותם".

צור נאנק, והאישה נשמטה לרגע מכתפו. מיהרתי להניח אותה בעדינות על הרצפה, והיא שכבה שם בלי תנועה.

"זה לא קורה. אנחנו עומדים להשרף כאן", יילל גלעד ביאוש בלתי מוכר. הכנסתי את היד אל הכיס ולחצתי בחוסר תקווה שוב על הידית – ופתאום זה עבד. הרגשתי משהו נע, וגל של אוויר נקי הכה בי. סדק נפתח במרחב מולי, ומרוב הפתעה כמעט הפלתי את הידית.

"בואו מהר! עכשיו!" צעקתי.

לזכותם יאמר שהם לא שאלו שאלות, אלא הרימו מייד את הגברת והתקדמו לכיווני מהר ככל שיכלו. דחפתי קדימה בכל הכוח שנשאר לי, הסדק הפך לדלת פתוחה וארבעתנו כשלנו דרכה. הדלת נטרקה מאחורינו בבת אחת, ואנחנו מצאנו את עצמנו במבואה שקטה וחשוכה של בית שבבירור לא היה שלי.

"איפה אנחנו?" נאנק צור.

"אני לא יודע. זה אמור היה לקחת אותי הביתה", פזלתי לצדדים. על קירות המסדרון היו כמה תמונות שמן, ותמונה משפחתית אחת שבה נראתה האישה מהמסעדה יחד עם גבר אפור שיער ושני אנשים צעירים.

"תזוז רגע, עידו", הורה גלעד. פסעתי הצידה ושניהם גררו את האישה אל תוך הבית והושיבו אותה על כורסה בסלון, סמוך לפסנתר גדול. צור הרטיב את הפנים שלה, גלעד הדליק את האור, וכעבור כמה רגעים היא התחילה לנוע.

"שטה… קטו…" היא שאלה בבהלה. "איך… הבית שלי…", היא גמגמה במבטא רוסי כבד וניסתה לקום מהכורסה. "מה אתם עושים פה? האש – לפני רגע הייתי במסעדה –"

הסתכלתי על בני הדודים שלי. צור נראה כאילו בדיוק כמוני אין לו שום דרך להסביר מה קורה, אבל גלעד פסע צעד קדימה. הצבע התחיל לחזור ללחיים שלו, והוא שלח את היד אל הכיס והוציא משם ספר קטן.

"זה כתוב כאן הכל", הוא אמר בביטחון. "השם שלך, הכתובת. תראי".

הגברת התכופפה קדימה בחשדנות והביטה בספר לרגע אחד. העיניים שלה התערפלו, והיא צנחה אחורה בחזרה בלי לומר מילה – אבל הפעם הנשימות שלה היו רגועות יותר.

"נצא", אמר גלעד בקצרה. מיהרנו אל הדלת, יצאנו אל חדר מדרגות אפלולי ובלתי מוכר וירדנו בשתיקה אל הרחוב.

"היא ידעה שקשה לי להרדם, סבתא", אמר בסוף גלעד. "אז היא נתנה לי את הספר הזה, הוא עושה את העבודה מהר מאוד. אני חושב שהגברת הזאת תהיה קצת מטושטשת כשהיא תתעורר, אז היא לא ממש תזכור מה קרה. עם הריח של העשן אין לי מה לעשות, אבל…"

"…אבל נראה לי שהיא מעדיפה כמה תעלומות לא פתורות על פני האלטרנטיבה, כן", השלים צור. הבגדים שלו היו חרוכים והפנים אדומות. הזקן של גלעד היה שרוף בקצוות, והנחתי שגם אני לא נראה טוב יותר בשום צורה.

"מישהו יודע איפה אנחנו בכלל?" שאל צור.

"אף פעם לא הייתי פה. נראה לי כמו רעננה או כפר סבא", אמר גלעד.

"נתניה, לפי השלט כאן", הצבעתי לעבר תחנת אוטובוס סמוכה, "בכל מקרה, נראה לי שאנחנו כמה קילומטרים טובים מהמסעדה ההיא".

"ובהחלט לא מיותרים", אמר צור ברעד. "בואו נשב, אני לא מסוגל לעמוד כרגע".

קרסנו על הספסל. השלט האוטומטי דיווח שעוד שתים-עשרה דקות יגיע אוטובוס לתל אביב. "תביא לי את הבקבוק", ביקשתי.

צור העביר לי אותו. פתחתי את הפקק ושתיתי, ושתיתי, ושתיתי ושתיתי.