המסיבה

האוויר היה רווי מתח כמו לפני סופה גדולה. שמיים חשוכים ובדל ירח נישאו מעליהם. מגי עמדה בקהל נרגשת. היא התפלאה כמה שקטים כולם. אפילו הגלים ליחכו את החוף ברפרוף קל. המונים עמדו שם מול הבמה הענקית. התאורה והסאונד לא עבדו והם חיכו בקוצר רוח שהמסיבה תתחיל. לפתע אחד האנשים זרק לעברה, "את מבינה בזה! למה שלא תעלי לשם?" היא רצתה לומר לו שהוא חושב שהיא משהי אחרת כנראה אך לפני שהספיקה להתנגד, ההמון נחצה לשניים ופינה לה דרך לעבור. כולם הביטו בה במבט מחויך, תומך, מעודד, שלא ניתן לסרב לו… היא עלתה בהיסוס אל הבמה והחלה לבדוק את כל החיבורים, משכה בחוטי החשמל, החליפה איזה כבל ישן ולאחר כמה ניסיונות, האור נדלק והדי.ג'י. ניגן את הצלילים הראשונים. הקהל הריע בשמחה. מגי ירדה מן הבמה בגאווה. לא האמינה שהצליחה לפתור את בעיית החשמל. הרגישה מחוברת בזרמים בלתי נראים אל כל המון האנשים הזה. צלילי המוסיקה פעמו ברקותיה. היא עצמה את עיניה, איזו מסיבה נפלאה זו עומדת להיות.

הבניין עמד לא רחוק משם. פתאום הרגישה את מלוא נוכחותו וכל הקלילות והשמחה שהרגישה התחלפה בתחושה העמומה שכבר למדה להכיר היטב. רגע עמדה מוקפת באנשים, תחת כיפת שמיים אל מול במה גדולה, ורגע אחר מצאה עצמה שוב בפתח הדלת של הדירה בקומה האחרונה. בסלון עמדו האקווריומים. בתוך הנוזל השקוף נעו בועות אמורפיות ששינו את צורתן לדמויות או לחיות מוזרות כעננים. הבועות נראו עתה כפילונים קטנטנים ללא חדק. היא נעמדה ליד החלון והשקיפה מטה אל עבר ההמונים. שם הייתה עטופה בחום שקבלה מכל האנשים שהיו איתה. כל כך רצתה לחזור חזרה. עיניה נותרו יבשות. הדמעות שלה צפו שם, במיכלי הזכוכית, הרגשות שלה, כבולים.

האור הלבן שהאיר את הסלון הכאיב לעיניה. היא מיהרה ופנתה אל המסדרון שהוביל לחדר שלה. שולחן עבודה ארוך עמד תחת חלון זכוכית רחב. היא ראתה את המון האנשים על החוף, עומדים אל מול הבמה כנחיל נמלים לפני הקן שלו. מגי התיישבה באנחה כבדה אל השולחן ובהתה סביב. פה תמיד הרגישה בבית, מוקפת בספרים ובמחברות הכתיבה שלה, במכחולים ובצבעים. החדר הזה היה כל עולמה. זה היה הרעיון שלו. הוא עזר לה לסדר אותו בדיוק כפי שרצתה. ספה מרופדת בקטיפה כחולה עמדה לצד השולחן. מנורות האירו את החדר באור חמים וצהבהב. היא נשפה ארוכות. 'אני בסדר,' אמרה לעצמה, 'אני בסדר.'

מגי שמעה את רשרוש המפתחות המוכר בדלת ואת פסיעותיה הנרגשות של לינדי, הגולדן רטריבר, ממהרת לקראתה, אבל אדם משך ברצועה שלה להאט את צעדיה. "רגע," קרא אליה, "היא עדיין לא התנתקה לגמרי…היא עדיין בין לבין…את תבהילי אותה."

'בין לבין', כך הוא קרא לזה, כאשר הייתה נעלמת לפעמים, לעיתים לימים ארוכים, ומשהייתה חוזרת, לקח לה זמן להתעשת. קולו תמיד העביר רטט בעמוד השדרה שלה. היא חיכתה שייגש אל פתח חדרה.

לינדי התרפקה עליה. מגי ליטפה את פרוות הדבש המשיית שלה ברוך. עדיין ישובה הייתה אל מול החלון עם גבה אליו. "זה הערב של המסיבה?" שאל. "כן…" ענתה בקול אדיש, בכדי לא להסגיר את תחושת ההחמצה האדירה שחשה. "אני מבין," אמר בקול כבד, "בואי, הבאתי כמה מצרכים, אכין לנו לאכול." קמה ונגשה אליו והוא חבק אותה ארוכות. זרועותיו עטפו אותה בחום. זמן מה עמדו מחובקים, ראשה נח על חזהו, האזינה לפעימות ליבו. "אני מצטערת," מלמלה. "אני יודע," לחש.

במטבח, כמידי ערב, הוא היה השף והיא הלקוחה היחידה במסעדה שלו. כל פעם תכנן חגיגת טעמים אחרת. מגי תמיד השתדלה להגיב בהתלהבות למנות שהגיש לה, אך לעיתים יותר ויותר קרובות, אבדה את תאבונה כליל. אדם שדל אותה לאכול, כפית ועוד כפית, מנות קטנות וצבעוניות. קשה היה לה לסרב לשידוליו. לאחר שאכלו, ישבו בסלון. הוא עמעם את התאורה והם לגמו יחדיו מעט יין ושוחחו. נושא השיחה תמיד התגלגל חזרה אליה ואליו, על מקריות פגישתם ועל להט אהבתם. הוא תאר בפניה שוב ושוב את תשוקתו אליה. כיצד נפל שבי אחר אישיותה המורכבת שריתקה אותו, הכעיסה אותו, תסכלה אותו, שברה אותו ומלאה אותו רוך. מגי לא התעייפה מלהאזין לתיאוריו, למרות שפעמים רבות הרגישה שהוא מתאר משהי שהיא לא לגמרי מכירה. היא ניסתה להזכיר לו שקיים גם עוד צד באישיותה, החלק שבה שדורש חופש מוחלט, במיוחד מן הדרך שבה הוא תוחם אותה בהגדרות שלו, אבל היא לא היטיבה לתאר את הצד הזה במילים ולכן החלה להיעלם. זה מה שגרם לו להתחיל בניסויים. מדע היה התחום שלו, חקר וניסויים השפה שלו. הוא רצה להבין את אהבתו אליה, הסביר לה, אבל בעצם ניסה ללכוד את רגשותיה אליו. הוא שימר את חלקיקי סוד אהבתה במיכלי הזכוכית שעמדו בסלון. לכן תמיד חזרה, גם כשלא רצתה לחזור. איכשהו, בלי להבין איך, מצאה עצמה שוב ושוב במחיצתו, אסירת אהבה.

כאב אהבתה אליו ניסר בליבה כסכין חד. בכל רגע פנוי חשבה רק עליו. האם זו אהבה או שמא התמכרות? מגי הפכה בשאלה שוב ושוב אך לא מצאה לה תשובה. היא ניסתה להתעלם מן הכאב, אך הוא נותר מוטמן בזיכרונותיה, בתא קטן ומרובע, מואר באור ניאון לבן ובוהק. בדמיונה ראתה עצמה ישובה שם על כסא קטן, ידיה חופנות את פניה, ראשה שמוט אל שולחן צר.

הקשר עם אדם חבר אותה לכאב המהותי ביותר והשורשי ביותר שקיים בתוכה, החרוט בנשמתה מזה נצח נצחים. השפה של הכאב הזה מורכבת מפרידות ונטישות. מן הרגע הראשון שהכירה אותו, החלה להילחם באהבה שחשה אליו וניסתה לעזוב אותו שוב ושוב. שני כוחות פעלו עליה בו זמנית. כוח אחד הוביל אותה חזרה פנימה, אל הכסא בחדר הכאב, וכוח אחר דחק בה לברוח ממנו כמה שיותר רחוק. לכן ברחה מאדם ושבה אליו פעם אחר פעם.

אדם ישב מולה, עיניו הירוקות הביטו בה באהבה. הוא סח בפניה על מעלליו בימים האחרונים כשהיה בלעדיה. 'איזה כוח עלי להפעיל על מנת להשתחרר ממנו,' תהתה בינה לבין עצמה בעודה מאזינה לו. הוא רצה להיות שותף של מחשבותיה, כמה לתשומת לבה. היא השתוקקה להעניק לו את עצמה עד תום, כפי שעשתה בשנים הראשונות של היותם יחד, אך לאחרונה, יותר ויותר, רצתה שיניח לה לנפשה, חשה צורך עז להיות לבדה. אדם ניסה לתת לה זמן ומרחב, אך עצם נוכחותו, גם אם בקצה השני של הדירה, גרמו לה לחוש מבולבלת ומנותקת מעצמה. עימו, הרגישה שהיא משאירה מאחור את מי שהיא באמת. כל חייה ניקרה בה תחושה עמומה שעליה ליצור דבר מה משמעותי, דבר מה שיתרום באמת, שישנה באמת. כשפגשה את אדם, האמינה שגלתה את אותה משמעות שתמיד חפשה. אבל עם הזמן ראתה שהוא בעצם עומד בינה ובין המשמעות שאחריה תרה, כי כאשר שהתה זמן רב במחיצתו, שכחה ממנה.

אולם, למרות רצונה להינתק ממנו, לא יכלה. עדיין חשה כלפיו אהבה עצומה, תערובת של הערצה ותשוקה. בחצות בערך פנו אל חדר השינה ושם המשיכו בשיחתם ללא מילים, גופם צמוד בלהט, תינו אהבים. אחר, כמנהגו, ליטף את פניה ושערותיה ברוך עד שנרדמה. משפקחה את עיניה עדיין שררה עלטה בחוץ. שכבה על גבה והאזינה לדממה. היא לא שמעה את נשימותיו. מששה את המיטה לצידה. הסדין היה קר. מגי קמה בבת אחת. השקט ששרר בדירה הבהיל אותה. גם לינדי לא פה? תהתה, יכול להיות שיצאו…? היא ניגשה לסלון ולפתע נרטבו כפות רגליה. היא פנתה להדליק את האור ועיניה חשכו. האקווריומים היו על הרצפה וכל הנוזל שהיה בהם נשפך. היא התיישבה מצונפת כולה על הספה. רעד בלתי נשלט אחז בה. מה המשמעות של כל זה? הלמה השאלה בראשה. מדוע רוקן את האקווריומים? נמאס לו ממך! ענה קול בראשה. פשוט נימאס! מההיעלמויות שלך! מחוסר ההתחייבות שלך! הוא כנראה עזב, נטש אותך! אף לא פעם אחת שיערה בנפשה שהוא יהיה זה שיעזוב אותה. היא שמעה צלילים עמומים מרחוק. מהחלון ראתה שהמסיבה עדיין לא הסתיימה. השעון הראה שלוש לפנות בוקר. דמעות זרמו מעיניה ללא שליטה. זמן ארוך זרמו וזרמו עד שהתעייפה כל כך. מוטב שארד, גמלה בה ההחלטה.

מגי פלסה את דרכה בין הרוקדים, שנעו מהופנטים לצלילי המוסיקה בתנועות לא רצוניות, כבובות הנשלטות בחוטים. משהגיעה אל הבמה אימצה את עיניה בשביל לראות את הדי.ג'י. נשימתה נקטעה… הוא? מה הוא עושה על הבמה? איך זה יכול להיות…? חשה חולשה ברגליה אבל איכשהו הצליחה להיאחז באחד האנשים שעמד לצידה. אדם היה שקוע כולו במכשירים שלפניו ולא התבונן לעברה. היא ניסתה לקרוא בשמו, אבל הוא לא שמע את קולה. המוסיקה התנגנה בקולי קולות. לאחר זמן ארוך בו עמדה נטועה במקומה, החלה אף היא לנוע לצליליה. היא עצמה את עיניה. שכחה אפפה אותה.

בריקוד, הפכה לאיזו חיה, מעין חתול בעל כנפיים. היא חשה כל פעימה של הקצב בגופה. התנועה זרמה עמוק ממנה, ממקור ארכאי, קדום, שהנחה אותה לנוע במעגלים. במרחב דמיוני נסקה, חצתה יערות וטיפסה הרים אך רגליה נעו במרחב קטן לצדם של האנשים האחרים שרקדו. אור יום קלוש האיר את חשכת הלילה. צלילי המוסיקה הקצביים התחלפו בצלילים שקטים שאותתו את סיומה של המסיבה. כמות קטנה של אנשים נותרה, רוקדים שסירבו לעזוב. המוסיקה הפכה אותם לחיות ליליות ואיחדה אותם למעין להקה.

מגי הייתה האחרונה, נותרה עומדת מול הבמה. שערה ושמלתה השחורים התנופפו ברוח. הדי.ג'י. כבר כיבה את כל המכשירים אבל דומה היה לה שאיזה שיר שקט עוד התנגן. הוא ירד מן הבמה ומגי חשבה שהוא צועד ישירות אליה. אך לפתע ראתה שהוא ניגש אל אישה שעמדה לא הרחק ממנה. מגי בחנה את פני האישה בהלם. האישה שניגש אליה אדם הייתה היא עצמה, כאשר רק הכירו לפני כעשר שנים!! מה מתרחש פה?! רצתה לצעוק. היא צבטה עצמה כדי לבדוק שמא היא חולמת. אולי כל זה אינו אלא הזיה שאדם שתל בראשה על מנת להניא אותה מלעזוב אותו? אולי הוא רוצה להזכיר לה כיצד היו אז? צמד אוהבים שדבר לא הפריד ביניהם?

אדם ומגי פנו והלכו לאיטם בטיילת. אחר פנו במעלה השדרה אל עבר דירתם. מגי המבוגרת בעשר שנים הילכה אחריהם כשבוייה. היא חשבה לנסות ולקרוא אחריהם, לשאול אותו מה פשר כל זאת? לבקש ממנו שיחזיר את המצב לקדמותו, אך היא ידעה שלא יהיה בכך כל טעם. הם לא ישמעו אותה כי היא נמצאת מעברה השני של בועת זמן מן העבר. כמה זמן זה יימשך? תהתה. האם הפכתי לרוח רפאים או האם הם רוחות רפאים של עברי? מעליה נישאו עצי הפיקוס והיא הושיטה ידה וקטפה את אחד העלים ומוללה אותו באצבעותיה. עוברי האורח הבודדים בשעת בוקר מוקדמת זו שלחו בה מבטים תוהים. היא פנתה אל אחד האנשים שחלף בשדרה בדרכו לעבודה ושאלה באיזו פינת רחוב נמצאת המאפייה שפתוחה מחמש בבוקר רק בכדי לראות אם יענה לה. האיש נהם משהו בקול צרוד והצביע לעבר המאפייה שעמדה מול הבניין שלהם. לפתע ראתה שאדם ומגי האחרת פונים ונכנסים אל בית הקפה של המאפייה. היא התבוננה בהם מעבר לזגוגית. מלצרית נגשה אליהם ולקחה את הזמנתם.

מגי התיישבה מצונפת באחד השולחנות בחוץ וצפתה בהם דרך הזגוגית הגדולה שהייתה מכוסה באדים. הם אחזו ידיים, שפתיהם נעו ברכות והם הביטו עמוק האחד בעיני השני. זמן רב עבר כך. אור השמש הבליח מבעד לעננים והאיר את הרחוב באור חיוור, צהבהב. היא לא יכלה להתיק עיניה ממגי ומאדם הצעירים. רק עשר שנים עברו אך היא השתנתה כל כך! אין ספק שהתבגרה…פניה לא היו כה צעירות עוד. אך משהו אחר הפתיע אותה. דומה שכל הוויתה השתנתה! תנועותיה אחרות הן, החיוך שלה אינו אותו חיוך…דבר לא נותר כמעט מן הביישנות הילדותית שהייתה בה אז. גם אדם של אז ניראה לה כה אחר. בטוח מידי בעצמו… הבעות פניו וחיוכו שחצניות משהו. אדם שלה, שיום אתמול חבק אותה אליו, היה כה מהוסס ושברירי.

כמה עוצמה הייתה במפגשם הראשון, בו נפלו שבי אחר אהבתם האחד לשני. מבט אחד ממושך, חיוך, שיחה ראשונה, ומאז חבורים היו יחד. היא הקדישה לו את כל כולה, באחת, למרות שמן ההתחלה פחדה מעוצמת רגשותיה אליו. חשה שעליה להיזהר פן לעולם לא תוכל עוד להינתק ממנו.

לפתע קמו ויצאו מבית הקפה. מגי נבהלה כי הם חלפו ממש על פניה. אדם צעד בנחישות, זרועו כרוכה סביב מותנה של האישה שלצידו. הוא נעץ מבט קצר במגי, שהשפילה מבטה אל מתחת לשולחן, והמשיך בדרכו. היא הרימה ראשה קמעה וצפתה בזוג המחובק שהלך והתרחק ממנה. ליבה נצבט בכאב. חשה מחנק בגרונה. מה תעשה? לאן תפנה? אם תמשיך לעקוב אחריהם ותעלה לדירתם, מה יקרה? הרי לבטח לא תהייה זו אותה דירה שעזבה בשלוש וחצי לפנות בוקר. היא ניגשה פנימה אל המאפייה ובחנה את העמוד הראשי של עיתון הבוקר. התאריך הראה את היום והשנה הנוכחיים. אם תמשיך הלאה בלעדיו, פניה אל העתיד, אך אם תצעד אחריהם, פניה אל העבר. היא ישבה זמן ארוך והתלבטה מה עליה לעשות. קרני השמש החמימים של צהריי יום ניחמו אותה קמעה. כמה זמן עוד תוכל לשבת כך? מחוסרת בית, מחוסרת כל? ציוריה, מחברותיה, בגדיה… כל דבריה נותרו שם בדירה! מגי ידעה שאם תחזור לשם, לא תצליח לעזוב אותו לעולם. היא תהפוך לצל הצופה בעברה עם אדם למשך שנים. ואולי תעדיף להיות צל של עצמה רק כדי שתוכל להמשיך להיות לצידו? אדם שלה…אדם! עדיין אהבה אותו בכל נים בנפשה. איך תוכל להמשיך בלעדיו?

מלצר ניגש אליה והסביר שהם לפני סגירה ושעליהם להכניס את השולחנות והכיסאות. ערב ירד. מגי הלכה כסהרורית אל עבר הים. ריחו המשכר מלא את נחיריה והיא נשמה עמוקות. רוח סגרירית החלה נושבת. צינה אחזה בה. רועדת, הגיעה אל החוף. רק אתמול התקיימה פה המסיבה והבמה הגדולה עדיין עמדה על החול, נטושה.

המסיבה התקיימה בכדי לחגוג אמונה ישנה שאחת לאלף שנים, כאשר איש או אישה נמצאים תחת כיפת השמיים, בתוך הים או לצדו, מתחולל בהם שינוי, מהפך תודעתי. ידע חדש מוזרם אליהם, כוחות חדשים לבני אנוש. ככל שיותר בני אדם חשופים לשינוי זה, כך פני האנושות משתנה למקום חדש, אחר, מתקדם הרבה יותר.יש יגידו שזוהי רק אגדה, אך מגי האמינה בה בכל ליבה. האם באמת התחולל בה שינוי כלשהו? תהתה. היא קיוותה בכל מאודה שאולי הוענק לה כוח חדש שיעזור לה להגיע להחלטה שתשנה את חייה.

זוג עורבים עמד לא הרחק ממנה על החוף. מגי התעלמה מהם תחילה אבל אחר זמן מה הבינה לפתע שהם מתבוננים בה. כמה מוזר, חשבה, מה עושים פה עורבים בשעה כל כך מאוחרת ומה הם רוצים ממני? היא נעצה בהם מבט מתרה חזרה, כאומרת, הניחו לי! אין לי אוכל לתת לכם! אבל העורבים נשארו במקומם ולא הרפו מבטם ממנה. לפתע הבליחה בה מחשבה שהם מנסים לתקשר עמה דבר מה חשוב. היא ניסתה להבין מהו הדבר שהם מנסים לומר לה אך ללא הצלחה. קול בתוכה לחש לה לעצום את עיניה. מיד כשעצמה אותן שמעה משק כנפיים וצווחה רמה. משהו חג מעליה. מחשבה הדהדה בראשה: תיצמדי לרעיון של הזהות שלך בניסיון לשחזר מחדש את זיכרונותייך או שחררי את הרעיון.  בעיני רוחה ראתה את אחד העורבים ממש מקרוב. הוא נופף בכנפיו ונוצות שחורות החלו עפות ממנו לכל עבר. הוא השיל מעצמו את כל נוצותיו עד שנעלם. הנוצות חגו סביב החלל בו עמד. אחר זמן מה חזרו הנוצות למקומן והעורב חזר והופיע מולה, מצמץ בעיניו, הניף כנפיו ועף לו. מגי פקחה את עיניה והביטה ארוכות אל הים הגדול. אחר נעמדה והחלה צועדת לאיטה לאורך החוף.