בית לנסיכה

"עוד שמונים שנות אור ומגיעים," הודיע הקפטן. "כדאי לך כבר לשבת. את רוצה לאכול משהו? אני יכול להכין לך את התרכובת שאת כל-כך אוהבת."

"מה?" נראה היה שרק עכשיו הבחינה הנסיכה בקברניט החללית שלה, שעמד מאחוריה. "לא, תודה, זרי…." מבטה עדיין נראה מרוחק, כמו מנסה לחצות את כל מרחבי החלל, ולהשאיר מאחוריה את אינספור הכוכבים, המפרידים בינה לבין החלום האפשרי. "אתה חושב שהפעם זה יהיה שונה? שהפעם אני סוף-סוף אצליח?"

"הכל ביד הגורל, נסיכה שלי," ענה הקברניט בקולו הרך. "מה שצריך להיות, יהיה."

הנסיכה לא התווכחה איתו הפעם. היא רק תהתה מה עבר בראשו של הגורל כאשר הביא אותה לכוכב האחרון, בו ניסתה למצוא לעצמה בית. תחילה, דווקא היה הזקיף השומר על הכוכב נחמד אליה. אפילו התעניין מאין הגיעה, מה עשתה בכוכב הבית שלה, ומה ציפיותיה מביתה החדש. אולם, הכל השתנה כאשר גילה הזקיף החביב שהיא בילתה את שנותיה האחרונות בחללית.

"אז כבר יש לך בית!" קבע הזקיף, וכמה שניסתה להסביר לו שחללית זה לא ממש בית, שזה לא מה שהיא תמיד חלמה עליו ושכשהיא עלתה לראשונה על החללית, היא הייתה עוד צעירה וטיפשה, ולא ידעה מה היא רוצה מחייה, נפלו מילותיה הנואשות על אוזניים ערלות.

"מה בדיוק חשבת שיקרה?!" דרש הזקיף לדעת. "חשבת שתתקלי פה באיזה שומר תמים, תשחקי לו במוח, ואז תחזרי לחללית שלך?! נסיכה שכבר יש לה בית – אין לה מה לחפש בכוכבים!" קבע לבסוף הזקיף, וטרק בפניה את השער.

"כנראה שהבית הזה לא נועד עבורך" ניסה לנחם הקפטן, כאילו שקרא את מחשבותיה. "קחי, תאכלי משהו. הכנתי לך בכל זאת. חבל שתפגשי את הזקיף הבא כשאת רעבה. הם לא אוהבים את זה."

"למה, יש כאלה שדווקא רוצים אותי רעבה!" זרקה הנסיכה בציניות, בזמן שהיא מערבבת עם כפית השונגית שלה את התרכובת שהקברניט הושיט לה. "או יותר נכון, צמאה!"

היא נרעדה כאשר נזכרה באותו זקיף כחול-עיניים שקיבל אותה, תחילה, בזרועות פתוחות, ואף ערך לכבודה שולחן מפואר עם שמונה עשרה מנות מכל הטוב שניתן למצוא במערכת השמש שלו. אולם, בטרם תשב לאכול, דרש הזקיף שתשתה קודם מהבאר שלו. הנסיכה באמת הייתה צמאה, והיא שמחה ללגום כמה לגימות מהבאר, אך הזקיף דרש שתמשיך לשתות, ולא תעצור עד שתרוקן את הבאר כולה. הנסיכה ניסתה להסביר לו שהיא אומנם נוהגת לשתות מעט לפני הארוחה, היא אינה מסוגלת לרוקן את כל הבאר, והזקיף ענה לה באדיבות שהוא מבין, אך לצערו זה לא ילך ביניהם. וביקש ממנה לעזוב.

"תשכחי ממנו, נסיכתי," אמר הקפטן, ופרש לפניו את המפה ההולוגרפית. "כל 'לא' כזה מקרב אותך עוד צעד אל ה'כן' המיוחל. עוד תמצאי את הבית שלך."

 

***

 

הנחיתה הייתה רכה. ידו המיומנת של הקברניט כבר הנחיתה את החללית הזאת אלפי פעמים בעבר, וסביר להניח שעוד תנחית אותה פעם אחר פעם, במרדפם אחר חלומה החמקני של הנסיכה.

הזקיף שפגש אותה בשער היה יפה תואר, בדיוק כמו כל קודמיו. שיערו הבהיר התנופף ברוח, ועיניו הירוקות הקרינו טוב לב. "הו, סוף-סוף מישהו נחמד," חשבה לעצמה הנסיכה, והתפללה בכל כוחה שהוא לא ישאל אותה עכשיו "מהיכן."

"לפעמים נדמה לי," התלוננה לא אחת באוזני הקברניט, "שיש איזו ישות גבוהה, ששולטת במוחותיהם של כל הזקיפים, ומכניסה אל פיהם את אותם הביטויים בדיוק, שנאמרים באותו טון, ובאותה הבעת פנים. אם אני אשמע עוד 'מהיכן' אחד, או 'מה עושה בחיים', או ה"אהוב" עלי, 'מה מחפשת', אני פשוט אצרח! ולמה, תסביר לי, הם תמיד חייבים לדלג על הנושא במשפט? זה כל-כך קשה להוציא עוד מילה אחת?! את! מה את מחפשת! זה רק עוד שתי אותיות, כל-כך קשה להם לבטא אותן?!"

הקברניט רק היה צוחק ומלטף את זקנו האדמוני. ופעם אחת, אף שאל אותה: "ומה את באמת מחפשת, נסיכתי היפה?" ופניה של הנסיכה נפלו, כי לא פעם שאלה את עצמה את אותה השאלה, וטרם הצליחה למצוא לה תשובה. "מה שכל הנסיכות מחפשות, אני מניחה," ניסתה לחשוב בקול רם. "מקום שאוכל להרגיש בו… שייכת. מקום, שמבט אחד בו יספיק לי כדי לדעת שזה המקום, בו אני ארצה להתעורר גם מחר, גם מחרתיים, וגם עוד תשע מאוד שנה. מקום, שאדע שחייתי בו גם בגלגוליי הקודמים, ושארצה לפגוש שוב ושוב, גם בגלגולי הבאים. מקום, בו אני ארגיש בטוחה, ומוגנת, ואהובה." וכששתיקה מביכה נמתחה בינה לבין הקברניט, היא הסתובבה בחזרה אל החלון, ושקעה שוב בחלומותיה.

 

***

 

"בואי, מלכתי, אני אראה לך את הכוכב שלי! אני בטוח שתאהבי אותו, יש לי פה ציפורים יפהפיות!" הזקיף לקח את ידה, והוביל אותה אחריו. "מותר לי לשאול מאיפה את מגיעה אלי?"

הנסיכה חייכה לעצמה בהקלה, אך מיהרה לתקן אותו: "אני לא מלכה, אני נסיכה!"

"בשבילי את תהיי מלכה," הבטיח לה הזקיף. "אני חייב להודות שאת אישה מאוד אמיצה! או שאולי פשוט סתם סקרנית?"

כשראה את הבעת פניה האבודה של הנסיכה, הזקיף נראה נבוך. "לא ראית את השלט בכניסה לכוכב?" שאל בהססנות. "חשבתי שקראת… אבל אין לך מה לדאוג," מיהר להרגיעה, "בסך הכל את רק תיהני מהסידור בינינו!"

"ומה זה הסידור הזה, אם יותר לי לשאול?" התירה לעצמה לשאול הנסיכה.

"הו, זה פשוט מאוד," שמח הזקיף להסביר לה. "אני נותן לך להישאר פה ולהפוך את הכוכב הצנוע שלי לביתך, ואת, בתמורה, תתני לי לנקות את משכנך, לכבס את בגדייך, לבשל את ארוחותייך, ואולי, רק אם תרצי, אף להדיח את כלייך."

לא יודעת מה לומר, הנסיכה פערה את פיה. והיא חשבה, לתומה, שהיא כבר ראתה את הכל.

"אתה באמת רוצה לנקות ולבשל בשבילי?" הצליחה לשאול לבסוף. "זה מה שיעשה לך את זה?"

"אין דבר שיעשה אותי יותר מאושר, מאשר להיות משרתך הנאמן," ענה הזקיף בגלנטיות, והנסיכה כבר התחילה לחשוב שאולי היא דווקא תוכל להסתדר עם זה, כאשר הזקיף לפתע הוסיף: "אבל את תצטרכי להיות מגעילה כלפי."

"סליחה?!" שאלה הנסיכה. "מה זאת אומרת מגעילה?"

"ממש מגעילה," הסביר הזקיף בחביבות, "כמה שתשפילי אותי יותר, יותר טוב. אם זו לא טרחה גדולה מדי עבורך, הייתי רוצה שתהיי ממש ביצ'ית."

היא נפרדה ממנו בחיבוק חם, רגע לפני שעלתה לחללית. "אולי בכל זאת תישארי?" שאל.

"אני לא יכולה," היא לחשה באוזנו ברוך. "אתה יותר מדי מתוק, בכדי שאהיה מגעילה כלפיך. אתה ראוי להרבה יותר, ואני מקווה שיום אחד, תוכל לראות זאת."

 

***

 

"אולי תרצי לנוח קצת, נסיכתי?" שאל הקפטן, כשהוא מנווט את ספינת החלל שלהם אל הכוכב הבא. "הדרך עוד ארוכה לפנינו."

"אין זמן לנוח, אני צריכה לחזור לכושר," ענתה הנסיכה בחוסר סבלנות, וירדה לעוד עשרים כפיפות בטן. "מה אם הזקיף הבא יאהב רק נסיכות רזות?"

"אם הזקיף הבא לא יצליח לראות כמה יפה את, נסיכתי, הן מבחוץ והן מבפנים, אולי הכוכב שלו הוא לא המקום הנכון עבורך."

"אז מה אתה מציע," שאלה הנסיכה בתסכול, "שפשוט אוותר? שאשמין, שאזקין, ואקווה שהזקיף הבא שאפגוש יהיה עמוק מספיק בשביל לראות את היופי הפנימי שלי? הרי כבר עכשיו אני מסתכלת במראה, ואני תוהה האם אני ראויה בכלל למקום שאוכל לקרוא לו בית. יש כל-כך הרבה נסיכות יפות ממני, חכמות ממני, מוכשרות ממני… ואם אני לא אמשיך לנסות להשתפר בכל תחום אפשרי, כיצד אוכל לבקש לעצמי בית, מבלי להרגיש שאני גונבת אותו ממישהי ראויה יותר?"

"את ראויה," אמר הקפטן בשקט. "אך אם את מרגישה צורך להמשיך ולשאוף לשלמות, עשי זאת. אבל עשי זאת למען עצמך, לא למען אף זקיף, אף בית או אף כוכב. האדם היחידי שעל אהבתו הייתי ממליץ לך להילחם כרגע, הוא את עצמך."

הנסיכה התיישבה על המזרן, ניגבה שתי אגלי זיעה ממצחה הלבן, ושוב תקעה את מבטה הירוק בקפטן הדעתני שלה. "אז מה אתה אומר, בעצם? שרק אם אלמד לאהוב את עצמי, אנשים אחרים יוכלו לאהוב אותי? אתה לא חושב שזאת קלישאה?"

"זאת אכן קלישאה, וזאת גם השטות הכי גדולה ששמעתי בכל חיי הארוכים," ענה לה הקפטן בקולו הרגוע. "ניתן, ואפילו מאוד קל לאהוב אותך, בלי שום קשר לעיוורון המוחלט שלך כלפי כל מה שטוב בך. אבל עדיין, יהיה נחמד אם גם את תאהבי את עצמך."

 

***

 

"לפני שאתה מראה לי את הכוכב, אני חייבת ליידע אותך על מספר דיל-ברייקרים אפשריים," אמרה הנסיכה לזקיף הגבוה שעמד מולה. "קודם כל, חשוב שתדע שאני נסיכה פליאדית. לא מלכה, לא שליטה, לא שפחה… נסיכה. עם כל המשתמע מכך. דבר שני, יש לי חללית. היא עוזרת לי להגיע ממקום למקום, אבל היא לא הבית שלי, וחשוב לי שתבין את זה. דבר שלישי, רק למקרה שתהית, לא, אתה לא יכול לקבל את הנעליים שלי. לא למדוד, לא להריח, ולא לנקות. ודבר אחרון, קצת קשה לי עם הטרמינולוגיה האחידה שאתם משתמשים בה, שכוללת מילים כמו 'מהיכן,' 'מה מחפשת,' ו'פחות מתאים לי.' אז אם משהו מכל מה שאמרתי נשמע לך כ'פחות מתאים,' אני אשמח אם תשתמש במילים אחרות בשביל לבשר לי זאת."

הנסיכה ניסתה לחשוב האם היא שכחה עוד איזה דיל-ברייקר חשוב, אך החליטה לעצור כאן. היא הביטה במארח שלה בהמתנה.

הזקיף השרמנטי חייך קלות וגירד את ראשו. "טוב, אני חושב שבכל מקרה כבר ענית לי על כל השאלות. אז מה דעתך שפשוט נתחיל לזוז? יש לי הרבה דברים להראות לך! יש לי פה עצי ציפורים שפורחים במשך כל השנה, ומלטפים את אוזנך יום ולילה בשירתם המופלאה. יש לי פה הרים בכל צבעי הקשת, בעלי חיים אקזוטיים שלא תראי בשום מקום אחר, אוקיינוסים, המלאים ביין מתוק. רק תגידי מה בא לך לראות קודם! הא, ויש לי פה גם רכבת, שיכולה להגיע לכל מקום שרק תרצי על הכוכב."

"רכבת?" שאלה הנסיכה בחולמנות. "אני אוהבת רכבות."

"אז למה אנחנו מחכים?" קרא הזקיף בהתלהבות. "בואי נעלה על אחת כבר עכשיו! נוכל לנסוע כל הלילה. את תשני על הכתף שלי, בזמן שאני אחבק אותך ואלחש לאוזנך…"

האם זה באמת קורה? האם היא סוף-סוף מצאה את אשר חיפשה במשך שנים כה רבות? לבה של הנסיכה הפך אט אט ללבה נוזלית וטפטף לתוך בטנה התחתונה.

"בואי, הרכבת כבר מחכה! צפוי לנו לילה קסום! למה את לא באה?"

"רגע," אמרה הנסיכה בהיסוס. "אני רק צריכה להודיע לקפטן שלי שאני נשארת."

"להודיע לקפטן? בשביל מה? הוא יבין לבד! בואי, חבל, הרכבת מחכה! לא בא לך כבר להניח את ראשך על כתפי, להרגיש את הלב שלי פועם תחת מגע ידך?"

"בא לי," לחשה הנסיכה. "אבל אני לא יכולה עכשיו. אני רק חייבת…"

"חייבת?!" קטע אותה הזקיף בחוסר סבלנות. "האדם היחיד שאת חייבת לו, זה אני! בואי, אני לא אחכה לך כל הלילה!" הוא נטל את ידה, ומשך אותה קלות. "קדימה, לא בא לך גבר שיפנק אותך, שינשק אותך, שילטף אותך וילפף אותך?"

"בא לי," שוב לחשה הנסיכה בחושניות. "אין לך מושג כמה בא לי."

"אז בואי!" חזר הזקיף, בטון מפויס יותר. "עזבי את החללית שלך! ואת לא צריכה אפילו להחליף בגדים."

"אני מבטיחה שאני אבוא איתך לנסיעה הזאת," ניסתה הנסיכה להסביר. "תאמין לי שאין דבר שאני רוצה יותר ברגע זה, מאשר להרגיש בטוחה ומוגנת בין זרועותיך החסונות. תן לי רק כמה דקות – להיפרד, להתרגל… לנשום עמוק ואז להתחיל מחדש. תן לי רגע לנשום…"

"תנשמי כבר ברכבת," אמר הזקיף, כשהוא לוקח את ידה ומושך אותה לכיוון הרכבת.

"חכה, אמרתי לך! אני עוד לא מוכנה!" הנסיכה ניסתה להשתחרר, אך הזקיף רק משך בידה חזק יותר.

"בואי כבר! אין לי את כל הלילה לבזבז על התירוצים שלך!"

"חכה!" הנסיכה משכה את זרועה בכוח מידו התובענית של הזקיף, ונעצרה במקום. "אני מצטערת, אבל זה לא ילך. זה נהיה לי אינטנסיבי מדי, אני לא יכולה ככה. אני לא אעלה איתך על רכבת, ואני לא נשארת על הכוכב הזה."

"את ידעת כל הזמן הזה שלא תישארי!" הטיח בה הגבר הצעיר. "סתם באת לפה לבלבל לי את המוח! את הרסת לי את הערב! ואת החיוך! ואת הנסיעה ברכבת!" ואז, לתדהמתה של הנסיכה, אף הוסיף: "פוסטמה!"

 

***

 

"כבר החלטת מה יהיה היעד הבא שלנו?"

הנסיכה הרימה את עיניה העייפות מהכרך העבה של 'פילוסופיה טרנס-ממדית'. "מה זה בכלל משנה?" שאלה. "הרי לא משנה לאן נגיע, התוצאה תמיד תהיה אותה תוצאה. אכזבה, כשלון, לב שבור…" היא הרימה את ידה הלבנה ומחתה את הרטיבות שכבר החלה להצטבר תחת עיניה.

"הי, נסיכתי…" הקפטן קירב את כסאו אל שולחן העבודה של הנסיכה והתיישב לידה.

"לפעמים נדמה לי שאני לעולם לא אמצא את המקום הזה," המשיכה הנסיכה. "כאילו שיש עלי איזו קללה, שאינה מאפשרת לי למצוא את המקום שלי ביקום הזה, ואת הזקיף שאותו נועדתי לאהוב עד סוף ימי. אני רק לא מבינה למה. אתה יכול להסביר לי למה, זרי? למה אני כזה כשלון, בכל הנוגע לזקיפים?"

"לא כשזה נוגע לזקיף הזקן הזה, נסיכתי," אמר הקפטן בקול שקט מהרגיל. הנסיכה זעה במקומה תחת מבטו החודר של הקברניט. "יש לי רגשות אליך. לא רציתי להגיד כלום כדי לא להרוס את הידידות בינינו, אבל זה מרגיש טוב, סוף-סוף להוציא את זה החוצה.”

הנסיכה עמדה לומר דבר-מה, אך הקברניט הרים את כף ידו הרחבה, מסמן לה שהוא טרם סיים לדבר. "אינך צריכה להגיד כלום, נסיכתי. איני טיפש. אני זוכר היטב בן כמה אני, וגם יש לי מראה בחדר. איני מצפה ממך לדבר. כל מה שרציתי הוא שתדעי כמה אהובה ומוערכת את. וגם שתזכרי שכאן, בחללית הצנועה שלי, תמיד יהיה לך בית."

הקפטן המשיך לדבר, ובזמן שלבה של הנסיכה גמע ברעב קיומי כל מילת אהבה שיצאה מפיו, תר ראשה בקדחתנות אחר הדרך הבלתי אפשרית להסביר לגבר שיושב מולה כמה יקר הוא הפך להיות עבורה בכל השנים שבילו ביחד. וכמה זקוקה היא הייתה לשמוע כעת את המילים האלה, היוצאות הישר ממעמקי נשמתו. וגם כמה מרסק את לבה לדעת שעל אף שאין דבר שהיא לא הייתה עושה למענו, היא לעולם לא תוכל לתת לו את הדבר האחד הזה, בו חפצה נפשו.

 

***

 

"אז מה אמרת שאת עושה, אורגת חלומות?"

"בדיוק." הנסיכה חייכה בחינניות אל הזקיף יפה התואר שעמד מולה. היא תמיד אהבה כשהזקיפים גילו עניין בתחום עיסוקה. זו בהחלט הייתה התחלה טובה. "אני עובדת עם האנרגיות הכי דקות שקיימות בממד שלנו. אני שוזרת בתוך החלומות את כל מאווי נפשו של האדם, זורקת פנימה קורטוב של פחד, ושולחת את יצירותיי אל כל פינה אפשרית ביקום."

הם עברו תחת מפל של פרחי אטיל סגולים, והנסיכה הלכה וטבעה בעיניו הכחולות של הזקיף. כה שונות הן היו מכל העיניים שיצא לה לראות בשנים האחרונות. כמו חלון גדול ופתוח לרווחה, המזמין את עוברת האורח הסקרנית להציץ פנימה. והיא הציצה. ומה היא לא ראתה שם… רוך אינסופי ותחושת בטחון עוטפת; אינטליגנציה רגשית מהגבוהות שיצא לה לפגוש ותום כמעט ילדותי. ועצב… עצב כה עמוק, שהוא שאב את הנסיכה פנימה כמו החור השחור ששאב את הכוכב שלה רגע אחרי שהקפטן שיגר את החללית לעבר ההרפתקה הראשונה שלהם.

הזקיף חייך אליה. שתי גומות ננעצו בלחייו, וכל מה שהתחשק לנסיכה לעשות באותו רגע היה להדביק את שפתיה אל כל אחת מהגומות ולשאוב דרכן את כל הכאב שהעכיר את חיוכו של הזקיף. כמובן שהיא הייתה יותר מדי מנומסת בשביל לעשות זאת. במקום זאת, היא שאלה: "מה איתך? ספר לי קצת על עצמך. מה מניע אותך? מה מלהיב אותך? דיברנו קודם על חלומות… מהו החלום הכי גדול שלך?"

"חלומות…" ענה הזקיף בקולו המלנכולי. "חלומות זו מילה קצת גדולה עלי כרגע. אני יוצא כעת מתקופה מאוד אפלה בחיי."

"אפלה מעולם לא הפחידה אותי," התוודתה הנסיכה. "ואני גם טובה בלהקשיב. אז אם אתה במקרה זקוק לאוזן קשבת, יש לי שתיים."

היא נטלה את ידו בעדינות, אך הוא משך אותה בחזרה.

"זה מאוד נחמד מצדך," אמר, "אך לא חיפשתי מישהי שתטפל בי. ובכלל, אני חושב שזה היה מספיק לערב אחד…"

הוא חייך אליה בהתנצלות, הסתובב, והתחיל ללכת.

"חכה!" קראה לעברו הנסיכה. "לא התכוונתי לחטט! רק רציתי…" אך גבו הרחב של הזקיף כבר נעלם מעבר לאופק. הנסיכה התיישבה על האדמה הקרה ופרצה בבכי. היא ישבה שם שלושה ימים ושלושה לילות, מחכה אולי יחזור, אולי יתחרט, אולי יחליט בכל זאת לתת צ'אנס לדבר היפה הזה שיכול היה להיות, ובתום הלילה השלישי, כאשר השמשות צבעו את הכוכב בצבע הסגול של ייאוש חודר עצמות, עלתה הנסיכה בחזרה לחללית.

 

***

 

שעתיים של מדיטציה לא עזרו. העצב והייאוש המשיכו לקרוע את לבה של הנסיכה. האם הייתה זו אשמתו של בעל הגומות, או אשמתם של כל אלה שבאו לפניו? היא לא ידעה. והחלק הקשה היה שכעת אף לא היה לה עם מי לדבר על כך. על אף הבטחתה לקפטן שהווידוי שלו לא ישנה דבר ביניהם, ושהידידות ביניהם לא תושפע מגילוי הלב הפזיז שלו, היא הרגישה שהמצב כבר לעולם לא ישוב להיות כמו שהיה.

הווידוי שלו פשוט היה שם, תקוע במרחב הקטן שלהם כמו פיל ורוד בתוך תא שירותים צר. בכל יום שחלף הקפטן נהיה מסוגר ועגמומי יותר, ולא משנה מה הנסיכה אמרה וכמה השתדלה היא שלא לפגוע ברגשותיו, היא הרגישה שכל מילה שיוצאת מפיה פוצעת אותו כמו אלף סכינים. שיחותיהם הלכו והתקצרו, והדברים שלא נאמרו עלו בעשרות מונים על המילים היתומות שנזרקו בחלל החללית. שתיקותיהם, שהיו כה טבעיות פעם, הפכו כעת כבדות ומביכות.

האשמה ארבה לנסיכה בכל פינה אפשרית. מי היא חושבת שהיא?! כיצד היא מעזה בכלל לא לאהוב את הגבר הנפלא הזה, שהגיש לה את לבו על מגש של כסף, שהקדיש את כל חייו למרדפה האובססיבי אחר אושרה הפרטי והאנוכי?

וגם על האשמה הזאת לא היה לה עם מי לדבר. היא הרגישה נבגדת. איך הוא יכול היה לעשות לה את זה?! באיזו זכות הוא גנב לה את החבר האמיתי היחיד שהיה לה אי-פעם? את מי היא אמורה לשתף עכשיו בכל הרפתקאותיה המטורפות? ועל כתפו של מי היא אמורה לבכות בכל פעם שלבה נשבר והייאוש מקצץ את כנפיה השבריריים של התקווה?

"את עדיין יכולה לדבר איתי על מה שאת רוצה," הבטיח לה הקברניט יום אחרי השיחה הגורלית. "אני קודם כל חבר שלך, והדבר היחידי שמעניין אותי הוא שתהיי מאושרת."

אולם, כבר בפעם הראשונה שהיא ניסתה לשתף אותו בזהירות בהגיגי לבה, הוא הסתגר בחדרו ולא יצא משם במשך יומיים.

 

***

 

"הלו, יש כאן מישהו?!"

הנסיכה ניסתה לפלס את דרכה בין ענפי הקשיר הפראיים שהתלפפו סביב רגליה עם כל צעד שעשתה. צמחיה פראית שכזו היוותה לרוב סימן מובהק לכך שאיש אינו חי על הכוכב, אך הנסיכה עדיין לא איבדה תקווה. לא ייתכן שכוכב יפה כזה יהיה בלתי מיושב.

היא הסתובבה כך במשך שעות, מחפשת אות חיים כלשהו, צמאה לטיפה אחת של חום אנושי, וכאשר כל חיפושיה עלו על שרטון, החליטה לבסוף הנסיכה לחזור לחללית. אולם, כאשר היא הגיעה למקום בו השאירה את זרי בטרם יצאה לסיור הכושל שלה, היא לא מצאה אותו שם.

האם היא טעתה במיקום? היא מעולם לא טעתה. הנסיכה עוד המשיכה לחפש מסביב במשך זמן-מה, אך ללא הועיל. החללית לא הייתה שם.

 

***

 

מחשבות רבות עברו בראשה של הנסיכה בימים הבאים. האם באמת עזב? נטש אותה כך, לבד על כוכב זר… האם באמת הלך, מבלי להגיד שלום אפילו? האם הוא מנסה להעניש אותה? בצדק. אחרי כל מה שהוא עשה למענה, היא… עוד רגע, גל האשמה עמד להציף את הנסיכה בעוצמה מחודשת, אולם אז היא נעצרה לפתע. ומה בעצם היא עשתה? מה כבר היה חטאה הגדול? שהיא לא ידעה לאהוב אותו? האם זו באמת הייתה אשמתה? הרי אין אנחנו בוחרים את מי לאהוב! ובניגוד לטענותיו של הקפטן, לא היה לכך שום קשר למראהו החיצוני, או לגילו. הרגש פשוט לא היה שם. זה קורה.

 

***

 

הקפטן חזר לכוכב כעבור שבוע, והתקשה לזהות אותו. את מקומם של העשבים השוטים תפסו עצי מאכל יפהפיים, ושיחים מרחפים מילאו את האוויר מסביב בניחוח מתוק. הוא מצא את הנסיכה ליד הנהר, טובלת את רגליה בגז הקריר.

"חזרת." קולה היה שקט ומהורהר. "כבר חשבתי שלא תבוא אפילו להיפרד."

"לא, זה ממש לא כך," מיהר הקפטן להסביר. "את כועסת. בואי נדבר על זה!"

"זו לא אני שנעלמתי לשבוע שלם, בלי לומר מילה."

הקפטן משך בזקנו הארוך. "להזכירך, אני אדם חופשי. אני רשאי לעשות מה שבא לי. אלא אם כן משהו השתנה בשבוע שלא הייתי פה…"

הנסיכה התעלמה ממשפטו השלישי של הקברניט, וגם החליטה שלא להיפגע משני משפטיו הראשונים. "אתה ברחת ממני," אמרה בקול רך יותר. "והייתה לך סיבה טובה לעשות זאת. אתה פגוע."

"אני פשוט הייתי עסוק," התעקש הקפטן. "אני מניח ששנינו היינו עסוקים. זה לא אומר כלום על הידידות שלנו. בואי פשוט נחזור לחללית. את תנוחי, ואז נדבר, כשתהיי רגועה יותר."

"אתה פגוע," שוב לחשה הנסיכה, כאילו לא שמעה את דבריו האחרונים של הקפטן שלה. "אני פגעתי בך. ואני אמשיך לפגוע בך, לא משנה מה אני אגיד או אעשה. זו בדיוק הסיבה שאני לא אחזור איתך לחללית."

המום, הקברניט בהה בנסיכה, והכאב שבעיניו פשוט קרע את לבה לגזרים, אך הוא גם נתן לה נחישות לעשות את מה שעמדה לעשות. הקפטן עמד לומר דבר-מה, אך הנסיכה עצרה בעדו.

"הידידות שלנו הגיעה למבוי סתום," היא המשיכה. "אין זו אשמתו של איש. שנינו אנשים טובים, פשוט הנסיבות היו נגדנו… ולמרות שזהו הדבר הקשה ביותר שיצא לי לעשות אי-פעם, אני נאלצת לשחרר אותך."

דמעות חנקו את גרונו של הקברניט הזקן כאשר הניח את כף ידו הבשרנית על ידה העדינה של הנסיכה. "אינך חייבת לעשות זאת. אני אשלוט בעצמי, אני מבטיח לך. את לעולם לא…"

בטרם סיים את דבריו, הניחה הנסיכה את ידה השניה על כף ידו של הגבר שישב מולה, והביטה בעיניו ברוך אינסופי. "אני עושה זאת למען שנינו. אני מעדיפה להכאיב לך פעם אחת, מאשר לפצוע אותך קצת כל יום מחדש. זה הדבר הטוב ביותר שאני יכולה לעשות למענך… וגם למעני. כל עוד אני איתך, אני תמיד ארגיש שאני הגיבורה הרעה בסיפור. ואיני רוצה להרגיש כך יותר."

"אבל מה תעשי?" שאל הקברניט בקול שבור. "איך תסתדרי לבד בכוכב כה גדול, שאין בו אפילו זקיף שישגיח עלייך? ומה יהיה על החלום שלך? הלא רצית למצוא מקום שבו תרגישי שייכת, ואהובה, ומוגנת?"

"כבר מצאתי אותו. למעשה, הוא תמיד היה איתי. הוא כאן," הסבירה הנסיכה וטפחה על בית החזה שלה. "הוא כאן. האהבה נמצאת בכל מקום, את זיכרונות העבר שלי אני נושאת איתי, ואת זיכרונות העתיד אוכל ליצור בכל מקום בו אהיה. כל מקום יכול להפוך יקר ללבי, ברגע שאשקיע בו מספיק אהבה ואהפוך אותו לבית. את הבית האמיתי שלנו אנחנו תמיד נושאים איתנו."

 

***

 

הנסיכה סיימה להשקות את עץ השליריות. עוד כמה שנים, יצמחו עליו נחשים יפהפיים, שישמחו את לבה בשירתם הקסומה. שיחי הטקיריה כבר פרחו, מפזרים ערפל ורדרד ברדיוס של קילומטרים.

עברו שנתיים מאז עזב הקברניט. תחילה, הנסיכה עוד הייתה חושבת עליו הרבה, אך עם הזמן, הוא הפך לזיכרון מתוק של הרפתקה שכבר לא תחזור על עצמה. ככה זה, החיים. תמיד נעים קדימה, ומי שמביט לאחור, הופך לאבן.

הנסיכה עמדה לפזר אבקת אמטיסט מעל פרחי הפיציניה, כאשר היא שמעה רעש של חללית מתקרבת. לבה התחיל להלום בחוזקה. בכל הזמן שהייתה פה, אף חללית לא התקרבה לכוכב הזה, פרט לביקורו האחרון של הקברניט.

מכיוון שהייתה התושבת היחידה בכוכב, עד כה הנסיכה לא נתנה את דעתה לבטחונה האישי. אולם, כעת, היא התחילה לחשוש. מיהו אותו האורח המסתורי, שהחליט לבקר בביתה הצנוע? ומה הוא נושא בלבו? החששות היו רבים, אך אם היה משהו שהנסיכה למדה מכל תקופת הנדודים שלה, הוא להשליך את פחדיה הצדה ופשוט להיות, חשופה ופגיעה, אך גם פתוחה ומוכנה לכל אפשרות שתבוא. תמימה, אולי אפילו טיפשה, אבל נותנת אמון, ומקווה לטוב.

 

***

 

הנסיך דרך על הדשא הכסוף הרך והביט מסביב בחשש. האם גם הכוכב הזה ישיב את פניו ריקם? לאחרונה, הוא נחל אכזבה אחר אכזבה, והחלום למצוא מקום שיוכל לקרוא לו בית נראה רחוק מאי-פעם. אולם, הפעם, משהו נראה לו שונה. האם היה זה הנוף מסביב, שלא היה דומה לשום נוף אחר שהנסיך ראה אי-פעם, או האוויר המיוחד ששטף את אפו בניחוחו המרענן, והתפוצץ בריאותיו בפרץ שמחה פראית ובלתי מוסברת? האם הייתה זו הזקיפה שהופיעה פתאום מולו, עם שיערה הנחושתי שהתנופף ברוח ועיניה המכשפות? הנסיך בילה מספיק שנים בדרכים בשביל לדעת שלא היה להרגשה המוזרה שהחלה להירקם אצלו בלב שום קשר לאף אחד מאלה. זו הייתה פשוט ידיעה. אותה הידיעה שהוא איבד כבר כל תקווה למצוא.

"היי," הוא אמר לה, ובלבו חשב כמה טיפשי היה מצדו לומר סתם "היי." כולם מתחילים ב"היי." מה היא תחשוב עליו עכשיו?

"את בטח תרצי לדעת מאיפה הגעתי," הוא המשיך, בורר כל מילה, מת מפחד לומר אפילו הברה אחת שלא במקום. "בוודאי גם תרצי לדעת מה הביא אותי לכוכב היפה שלך, ומה הציפיות שלי מהביקור…"

"במקום שממנו באת אתה כבר לא נמצא," ענתה לו הזקיפה בקולה המלטף, "והעבר לא בורח לשום מקום, הוא יהיה כאן גם מחר. ואת הציפיות של שנינו כדאי שנשים בחללית שהביאה אותך לפה ונשגר אותן כמה שיותר רחוק, כי המציאות היא אף פעם לא כמו שדמיינו אותה, אך אין זה אומר שהיא טובה פחות."

כשהנסיך נראה אבוד ולא ידע מה לומר, הזקיפה התקרבה אליו והביטה עמוק בעיניו. "עוד ייצא לנו לדבר ולהכיר," היא הבטיחה. "אני אשמח לשמוע על כל המקומות שהיית בהם, על כל ההרפתקאות שעברת, ועל כל תלאות הדרך שצלחת. ואם תרצה, אספר לך גם על שלי. אנחנו נשתף זה את זו בכל השיעורים שהחיים לימדו אותנו, נצחק ביחד על כל כשלונות העבר, ונחלום ביחד על הצלחות העתיד. וכשייגמרו לנו המילים, פשוט נהיה. אבל כל זה יכול לחכות. כעת, אתה בטח עייף. עברת דרך ארוכה, ואני יודעת כמה מתיש יכול להיות המסע. אז תרווה את צימאונך, תחלוץ את נעליך, ותנוח. אנחנו נדבר מחר."