אליס זוכרת

לפני שאני מתיישבת, אני רואה שהגינה הציבורית שוממה כמעט לגמרי ואליס הלכה לה. הנה הגב שלה מתרחק, הצמה השחורה, הצעד הקל וזהו. עכשיו רק אני והברושים ואישה אחת ממול, שקוראת משהו בנייד שלה ואפילו לא מרימה מבט. הספסל חורק כאשר אני מתיישבת עליו באנחה. גם הברכיים שלי חורקות והגב. זה הגיל, אני מניחה. וחם. כמה חם. חבל שאין לי כובע עם כאלה שוליים, כמו שחובשת האישה ממול. אני תוהה מי החליט להציב את הספסלים רחוק כל כך מהצל של הברושים.

אני צמאה. אני קמה והולכת לברזייה, ליד הספסל של האישה. אני הולכת לאט, נשענת על המקל. לא צריך למהר. קודם חשבתי שהיא די מבוגרת, מקרוב היא נראית מאוד צעירה. "שלו…" אני מתחילה ופתאום מהססת. מסכנה. היא מתכווצת. אני מכירה אותה? זה מטריד אותי, שאני לא זוכרת. חבל שאליס הלכה, הייתי יכולה לשאול אותה.

יו איך שהיא מפחדת ממני, ממש רועדת. אולי היא אוטיסטית? אבל היא לבושה כל כך יפה ומסודרת.  "אל תדאגי, מתוקה," אני אומרת, "רק שותה והולכת." אבל כשאני מתכופפת לשתות, כלום. לא דובים ולא מים. הברז מקולקל ואני חוזרת לספסל, לשבת. אני משתדלת לא לנעוץ בה מבט כי היא רזה כל כך, צעירה ושברירית. ובכל זאת רואה שהיא מושכת את הכובע רחב השולים לעבר האף. ככה היא נראית מאוד מבוגרת. חבל.

כמה זמן אני יושבת כאן, על הספסל, בחום הזה? אולי אשאל את האישה, עם הכובע ממול. אולי היא יודעת מתי הגעתי ואיפה אני גרה. אבל לא נעים לי להטריד, כי הפה שלה מכווץ והכתפיים שמוטות. היא נראית טרודה. מסכנה. לא עוזבת את הנייד אפילו לשנייה.

אני מגרדת בכף היד והאצבע נתפסת בצמיד עם חרוזים. משונה, לצמיד מחובר דף קטן עם גומייה. אני קוראת: אם אני מבולבלת, להסתכל בפנקס שבתיק. בצד השני כתוב הקישון 8, דירה 3 וגם 045-964311. המספרים מבלבלים אותי, אז אני לוקחת את התיק ופותחת את הריץ' רץ'. אני מפשפשת בתיק הזמש שאליס אמרה לי לקחת לפני שיצאנו. אליס עוד מעט תחזור ואז אוכל לשאול אותה של מי התיק הזה. לא שלה, זה בטוח, כי היא צעירה והתיק כל כך מרוט. הוא לא כל כך לטעמי, התיק הזה. קצת דהוי, אבל כשאני מציצה פנימה, מתברר שהוא גדוש בכל מיני דברים.

העיניים שלי צורבות מזיעה. אני מקווה שמתחת לכל הבלגן שבפנים אמצא קצת טישו, לנגב את הזיעה שנכנסת לעיניים. אני שולחת יד ומפשפשת ושולפת מהתיק פיסת נייר. זה לא טישו, אלא טופס מקומט, מודפס. אני מיישרת אותו. מסמך רפואי, הפניה ל-20 לחודש, יום חמישי ב-9:00. חסרה השנה כי הטופס קצת קרוע. גברת בתיה ירקוני, כתוב מעל לתאריך, מוזמנת לטיפולי חיזוק לעיניים. אני מקפלת ומחזירה בזהירות לתוך התיק. אולי זה חשוב. חוץ מהטופס, אני מוצאת בתיק גם פנקס עבה, שפתון, ראי מלבני כהה, מפתחות מרשרשים, חוברת של חידות היגיון, תפוח עץ ובקבוק מים קרים, מכוסה טיפות זעירות, כמו זיעה. סוף סוף משהו מועיל. גם מים וגם מטפחת מקופלת יפה, שהסתתרה מתחת לכל הערבוביה.

המטפחת צחורה, שוליה רקומים ועליה כתם ישן צהבהב, כמעט בלתי נראה. אני פורשת אותה ועל הבד סימני גיהוץ נאים. לרגע אני מהססת, ואז מנגבת את הזיעה מהעורף ומהמצח. מקרבת את הבד הלבן אל האף ושואפת. ניחוח מתקתק. ריח וניל שמעלה זיכרון של גלידה רכה ויד חמה ומוצקה של גבר. ידו החמה והחזקה של בעלי, כשהחזקנו ידיים בבית הקולנוע בפגישה ראשונה. בהפסקה הוא הזמין אותי לגלידה… הגלידה המתוקה שאבא קנה לי ביריד. הינו שם רק שנינו, כי אימא לא הייתה בבית. אבא הסביר שהיא נסעה להביא לי אח קטן או אחות. אחר כך קיבלתי בלון.

פניו של אבא טובות ורחבות והוא מזמזם לעצמו בעודו הולך ברחוב וגשם דק מרטיב לו את מצחו. הוא עטוף מעיל עבה וצעיף. צעדיו ארוכים והוא עוצר ליד בית דירות מתקלף ועולה במהירות בחדר המדרגות. הוא מניח את התיק וכמו קוסם מופיע בידיו צרור מפתחות. הדלת נפתחת והוא נכנס פנימה, מסתיר משהו מאחורי גבו. אני יודעת! זו קופסת מתנה עטופה ובפנים… בפנים…  רגע של אושר צלול מציף אותי. אני מרגישה שהגוף שלי נעשה קל ונזכרת שבתיה, מהטופס של ההפניה, זו אני.

חם לי ואני צמאה. מהתיק אני שולפת את בקבוק המים ולוגמת לאט לאט. "בתיה…" אני לוחשת לעצמי ומפזמת, "בתיה זהו שמי, בתיה זו אני!" מבטי נמשך אחר האישה שיושבת על הספסל שמולי. פניה רציניות, קמטים נרשמים על מצחה, מעל המשקפיים כהים. אני משתתקת. הספסל שלה במרחק עשרה צעדים ממני, אולי. כמה קווצות של שיער שחור משחור נופלות על מצחה. אני מחזירה את הבקבוק לתיק ונזכרת בטופס לטיפולי העיניים. אני מנסה לדמיין את עצמי בבית החולים. מטפטפים לי טיפות לתוך העיניים ושמים תחבושות. אני רואה טוב מאוד, עכשיו. העיניים בכלל לא כואבות. אפילו כבר לא צורבות מזיעה, בזכות המטפחת. אני מחליטה לבדוק כמה טוב אני רואה. אני בוחרת ברוש אחד, הכי רחוק, בקצה הגינה. בין הענפים אני סופרת שמונה ציפורים גדולות ועוד חמש קטנות. באמצע הספירה, שתיים מתעופפות. אני שומעת את טפיחת הכנפיים ומבינה שגם אם הברכיים כואבות והגב קצת כפוף, העיניים והאוזניים מאה אחוז, לגמרי.

המים בבקבוק נגמרו, הגרון עדיין קצת יבש. אולי יש סוכרית לימון בתיק? אני שולחת יד ושולה משם ראי שחור. פנים זרות מציצות בי, מהראי המוזר. אני מנסה לגרד את הציפוי הכהה בציפורן האגודל. פתאום נדלק אור רך. אה… זה מכשיר אלקטרוני, אני מבינה. אין בליטות או כפתורים. מתוך הראש המתרוצץ שלי משהו עולה. ילד קטן יושב על מחצלת ואני עומדת, מביטה בו מלמעלה למטה. הוא שקוע במשחק אלקטרוני מצפצף. "תראי!" הוא נושא אלי עיניים. "שברתי שיא!" אתה הילד שלי? אני תוהה ומתכווץ לי בחזה. אני רוכנת לעברו ומעבירה יד בשערותיו. את גופי עוטף חלוק לבן. אני רופאה?

יש לי סחרחורת פתאום. הראש מיטלטל והילד מתפוגג. חתולה גדולה זינקה על הספסל וטלטלה אותו. היא מביטה בי ופתאום קופצת על ברכי ומגרגרת. אני צוחקת בעונג והתיק נשמט מהספסל ארצה. אני מקווה שכלום לא נשבר. "שובבה," אני מנופפת באצבעי ומלטפת בין אוזניה. "הברחת את הילד והפלת את התיק!" היא לא נראית מתרשמת. יללה קצרה ומזנקת אל השביל המרוצף. האישה שממול מרימה לרגע מבטה ומחזירה מיד אל המסך שבידה. עיני נמשכות אחר חתולה מפוספסת שמתרחקת על השביל המתפתל, לעבר הברושים. היא מחליטה לרדת מהשביל ופוסעת ממני והלאה, על המדשאה. "בואי אלי מיצי, בואי…" אני מנסה לשדל. קולי מוזר באוזני. לרגע נדמה שאני שומעת את אליס והיא קוראת לי, בואי בתיה, בואי…

אני מתכופפת ומרימה את התיק. משהו נשמט ממנו. פנקס עבה בכריכת לילך מחוספסת. אני אוחזת בפנקס ומדפדפת. אני בתיה ירקוני כתוב בעמוד הראשון. אני גרה ברחוב הקישון. אני ממשיכה לדפדף. אני אוהבת את אליס. מתחת כתוב: אליס זוכרת הכל. מתחת למילה הכל מסומן קו אדום, עבה. וחץ שמצביעה למטה, למשפט שמוקף בעיגול: כל החיים שלי בראש של אליס.

אני מדפדפת. מה שאני רוצה לדעת, לשאול את אליס. אני מדפדפת. אני המשפחה של אליס. אין לה אף אחד חוץ ממני. מדפדפת, סוף הפנקס מתקרב. שמלה חדשה וגם מתנה מהילדים. אני מחליקה בעדינות את הידיים על השמלה שלי ונזכרת. הבד נעים למגע ועלי הכותרת המשורטטים באדום וצהוב מתנוצצים בחיוּת כפרחים של ממש.

בדרך לגינה, אליס אמרה שאת השמלה הזאת קיבלתי במתנה מילדיי. אני מנסה לזכור אותם, עד שראשי כואב. מופיעות כמה צלליות קטנות, מרוחקות. אני מושיטה לעברן את ידיי והאישה שיושבת על הספסל שמולי זורקת בי מבט תוהה. היא עונדת עגילים כסופים, חצאים של ירח. במהירות נבוכה אני אוספת את ידיי אל חיקי. נדמה לי שלחיי מאדימות אך היא כבר לא רואה. מבטה שוב נעוץ במסך הקטן.

אני מביטה בפנקס הפתוח שמונח על ברכיי. מתנה מהילדים, אני קוראת. אני עוצמת עיניי, משלבת זרועותיי בנחישות ומתרכזת. שלוש דמויות מעורפלות מתחילות ללבוש צורה. שלושה בנים? שלוש בנות? אנחנו נמצאים בתוך חדר שהולך ומתגבש סביבנו. תחילה ישנם קירות מסוידים בכתום אפרסק בהיר. אחר כך יש גם חלון ווילון ובו הדפסים של קטרים נוסעים והולוגרמות נעות של רכבות על פסים. תחת הרגליים מתרקם שטיח ועליו יושבים שלושה. שני בנים, בת אחת. לאחד – נמשים. לשנייה – משקפיים. לשלישי חיוך שמאיר את העיניים. אתם מכירים אותי? אני שואלת. אל תחרישו, ספרו לי על עצמכם, אני מתחננת.

צריחה של עורב פולחת את האוויר וליבי מנתר. קריאת בהלה נפלטת מפי, כשאני מבחינה שהילדים נעלמו. "את בסדר?" שואלת רכּוֹת האישה ממול. אני מהנהנת.

אורז. אני קוראת בפנקס. לארוחת הערב. אני אוהבת אורז? אני תוהה ומדפדפת. קוראת ומבינה שאני אימא! נזכרת שהילדים התארחו אצלי אתמול. הם כבר גדולים! אני מחייכת. הם זוכרים אותי… הם זוכרים… הכנתי לכבודם אורז. אני זוכרת שבחשתי בסיר ואליס אמרה לי שככה האורז יוצא דביק, אז הפסקתי. היא אמרה לי מתי להנמיך את האש. אחר כך היא הכינה משהו עם ריח טוב, מממ… משהו שהילדים אוהבים.

איפה את אליס? אני תוהה ומסתכלת ימינה ושמאלה. אה… הנה את, אני שמחה וליבי מתרחב. אני מחייכת ורוצה לקרוא לעברך אבל משהו עוצר בעדי. למה את יושבת כל כך רחוק ממני, בספסל ממול? נדמה לי שהעלבתי אותך, אני חושבת. נדמה לי שלפעמים אני מעליבה אותך, בלי כוונה. שואלת יותר מדי, מחטטת בחיים שלך. בליבי אני קוראת אלייך, מתנצלת. ואז אני מבינה שהאישה, היא לא את בכלל. אני מדפדפת בפנקס.

לפני שמגיעים העמודים הריקים כתוב שבת היום. וגם אליס הלכה לקנות מיץ לבתיה. למטה כתוב בתיה מבטיחה לחכות על הספסל. אני נזכרת שאחרי שהגענו יחד לגינה כעסתי עלייך כי לא רצית ללכת לקנות לי מיץ קר, אננס. "יש מים בתיק," אמרת לי "ואני לא רוצה להשאיר אותך לבד." אני נזכרת שהקיוסק שפתוח בשבת רחוק, אבל התעקשתי ולבסוף וויתרת. עשיתי לך פרצוף זועף, שתרגלתי בבוקר, מול הראי באמבטיה. עשיתי לך גם כמה פרצופים מצחיקים. אני כל כך אוהבת לראות אותך צוחקת שרואים שיניים.

מבטי נופל על המקל השעון לצידי על הספסל. בלי לחשוב, אנו תופסת בו, ידי מוצאת את הכפתור שבקצהו והאצבע לוחצת. המקל מתקפל ברחש ואני טומנת אותו בתיק. לאן נעלם הכלב המשוטט שעבר כאן קודם? אני תוהה. אליס בטח תדע.

ציוץ נעים עולה באוזני. לרגע נדמה לי שאלה הציפורים, אבל לא. המכשיר שמחזיקה האישה ממול מצפצף והיא מקרבת אותו אל האוזן ומתחילה לדבר. היא רזה מדי, קצת חיוורת, אבל מעבר למשקפיים הגדולות, פניה נאות. "הלו?!" היא אומרת לתוך הנייד. יש לי אחד כזה בתיק. לפעמים אני מתבלבלת וחושבת שזה ראי.

"אל תדאג." היא אומרת. "אני לא שוכחת… אהה… לא תסתבך, תסמוך עליי… בשעה שקבענו, אני אצלך."

יש לה בחור, אני מבינה וזה משמח אותי. היא לא בודדה. עכשיו היא אומרת משהו בשקט, והעין שלה נוצצת. היא מנגבת בשרוול ופתאום קמה מהר. אין לי אוויר והכובע שלה נופל. היא לא מתכופפת להרים. רצה ויוצאת מהגינה. על עורפה מתנופפת צמה שחורה. היא כבר נעלמת ואני שוב נושמת.

אני מוציאה את המקל מהתיק והוא נפתח. אני מתרוממת ומתחילה ללכת. ליד הספסל והברזייה מישהו שכח כובע של קש. אניח אותו על הספסל, אני מחליטה. מי שאיבד ישוב מאוחר יותר. לפני הכובע, אני עוצרת בברזייה. ופתאום אליס לצידי ובקבוק מיץ וכוס פלסטיק. "צמאה?" פניה מאירים אלי. כמה טוב שאת איתי, אליס.

 

ספת הטורקיז רכה. המזגן מזמזם והבית קריר ונעים. איזה כיף לי, שאני יושבת ליד אליס ואנחנו מדפדפות באלבומים המשפחתיים ונזכרים. אני ממששת את הדפים ומדמיינת שאני שם, עכשיו. אפילו תמונה אחת אליס לא שוכחת. "הינה," היא מצביעה, כאן זו את, בגיל 28 בחופשה בקיבוץ הגושרים. את בהיריון ועוד מעט יובל ייוולד".

"וכאן"? אני מצביעה על תמונה ובה סתם בניין מגורים ישן בן ארבע קומות, "מה זה הבית הזה?"

"את התמונה הזאת את צילמת," אומרת אליס בפשטות. "שנתיים אחרי שהתחתנת עם אלי. ואת רואה את השלט בקומה השלישית?"

"למכירה," אני מהנהנת.

"יומיים לפני שהתמונה צולמה את ואלי חתמתם על זיכרון דברים עם יוסי וחווה. אחרי שקניתם את הדירה, יצאתם ארבעתכם לקפה ועוגה בטיילת."

"את זוכרת איזו עוגה אכלתי?" אני מתחכמת.

אליס לא מהססת. "גבינת פירורים. ואלי – עוגת תותים."

אני מצקצקת בלשון. מנסה להרגיש טעם של תותים.

"ואת יודעת מה כל כך מיוחד בדירה הזאת, שברחוב החלוץ ברעננה?"

אני מנידה בראשי.

"אתן לך רמז – אחד הבנים נולד שם. זוכרת?"

"יובל?"

"נסי שוב," אליס מבקשת.

"אז רון".

כעת אליס בוחרת תמונה, מוציאה מהאלבום ומגישה לי. "תנסי לבד".

בתצלום עומדים שלושה ילדים. לרגע אני מבולבלת ואז נזכרת. יובל הוא הבכור, הוא מנגנן בפסנתר ואוהב עוגיות קינמון. נופר היא האמצעית. היא מתה על שניצל, היא שחיינית מצוינת, וכשהייתה קטנה אהבנו לאפות יחד עוגות ועוגיות. רון הוא הצעיר. עכשיו הוא בטיול בדרום אמריקה, ליד האמזונס. אני אומרת לאליס כל מה שאני זוכרת והיא זורחת ומאשרת.

בחדר האמבטיה אני מפהקת וטעם של משחת שיניים תות בפה שלי. אליס לוגמת מים, מגרגרת ויורקת משחה לכיור. "ועכשיו קדימה, למיטה." היא מזרזת בשתי מחיאות כף. "את ישנה טוב, קמה בבוקר ואני לוקחת דם."

"את בטוחה שעבר כבר חודש מהפעם הקודמת?"

אליס מהנהנת. "ואת זוכרת מה אחר כך?" היא שואלת.

"אליס ואני אוכלות ארוחת בוקר."

"נכון מאוד!" אליס מאשרת בקול מתרומם. "ואחר כך?"

"אחר כך אליס נוסעת למעבדה, משאירה מבחנות של דם ויוצאת ליום חופש."

"נכון מאוד! ואחר כך?"

"אחר כך אליס חוזרת!" אני אומרת בשמחה.

במיטה אליס מכסה אותי בשמיכה, מנשקת על המצח ויוצאת. "לילה טוב!" אני קוראת אחריה, מנומנמת. "לילה טוב…" היא עונה והקול שלה רועד. זה הדמיון שלי, או שאליס שלי פתאום עצובה?

 

אנחנו יושבות במטבח ועל הכירה סיר מבעבע וביצים קשות. אליס יושבת לצידי ומפשילה לי את השרוול. היא קושרת גומייה ארוכה מעל המרפק ומתנצלת. נדמה לי שהיא ככה תמיד, בכל חודש. אפילו שהיא כל כך עדינה. ובאמת, כשהיא מכניסה את המחט אני בקושי מרגישה. אליס שוב מתנצלת, מבקשת סליחה.

"באמת, מתוקה שלי," אני כמעט גוערת, "ככה מטפלת בי ועוד מתנצלת?" אני מכה בכף היד על השולחן ואליס מרימה מבט. "אלף נשיקות לך ממני אליס," אני מכריזה בתיאטרליות ומנשקת לה על כף ידה. "לא מגיע לי חיוך עם שיניים?" אליס רק ממצמצת ומסבה את מבטה.

כשאליס מקלפת את הביצים הקשות, מישהו מצלצל בדלת. "מי שם?" אני קוראת.

"יובל, אימא. אל תמהרי. לכי לאט, אני מחכה".

אני נזכרת. יובל, הבכור, מגיע כשאליס יוצאת לחופשה. מחר בצהרים אליס חוזרת ויובל יחבק וילך.

בערב, אחרי שאליס חוזרת מהחופשה, היא מכינה לשנינו כריכים של נקניק צמחי וחרדל. אחרי האוכל היא שולפת משהו מתוך הארון שליד המקרר. "טה דה!" היא מסתובבת ומראה לי חבילה צבעונית כרוכה בסרט כתום.

"איזה יופי!" אני קוראת, "איזו הפתעה!" תענוג לראות אותה כה מלאת חיים, נמרצת ועליזה. לפני החופשה, היא נראתה כבויה מאוד, מדוכדכת ועצובה.

"מישהי חזרה עליזה מהחופשה!" אני קורצת. "זה גבר?"

אליס פותחת זוג עיניים ומסמיקה. "מה איתך," היא אומרת, "מי צריך גבר כשיש לי אותך?"

אני מושכת בכתפיי. "תודה מתוקה, אבל את צעירה ואת צריכה מישהו. מישהו עם לב רחב כמו שלך."

אני נזכרת באלי, לפני שהלך. לפתע משהו אחר עובר לי בראש. "תגידי, יש לי היום יום הולדת?" אני שואלת.

"בכלל לא. זו מתנת התקדמות."

גבותיי מתרוממות.

"התקדמת יפה כל כך לאחרונה," היא אומרת "והרופאים אומרים שאת מוכנה…"

"הרופאים?" אני נדהמת, "מוכנה למה?"

"קודם תפתחי את העטיפה."

היא מביאה לי את הקופסה ואני מסירה את העטיפה. בפנים – קופסת עץ ועליה מילים חרוטות – כל הזיכרונות באהבה, מאליס. אני פותחת את הקופסה ובפנים, מעל ציפוי קטיפה, הן מונחות. שתי כיפות מתכת סרוגות וגם חוברת אחת, עבה. הזרמת זיכרון, גרסת דמו – מדריך למשתמש.

"אל תסתכלי עלי ככה," צוחקת אליס. "אני לא מנסה להחזיר אותך בתשובה."

"אז כן יש לך גבר, ואת עוזבת?" פתאום אני נבהלת. "זה במקום טלפון, לשיחות מרחוק?"

"מה פתאום בתיה. אל תדאגי. אלה כיפות תקשורת. טלפתיה, בערך."

"אז את לא נוסעת ממני?" העיניים שלי צורבות.

אליס מחבקת אותי חזק. "אל תדאגי, אני לא הולכת לשום מקום – בחודש הקרוב."

 

אחרי שמבינים את הטריק, זה לא קשה בכלל. אני רק צריכה לעקוב אחרי אליס, היא דואגת להכל. אנחנו חובשות את הכיפות וסופרות לאחור, מעשר לאחת. אלה הזיכרונות שלי ואליס מובילה אותי ביניהם כבטיול מאורגן עם מדריך.

הנה יובל, היא חושבת ואני שומעת אותה. הוא בן שמונה וחצי כעת. את, הוא ונופר נמצאים בבית. ראי איך הוא מקיש על קלידי אורגנית (שרק אתמול קנית) ונופר בת השנתיים מנופפת במצלתיים קטנים. ואז אליס לוחשת, עכשיו אני שותקת – ואת מקשיבה. ומתוך מוחה עולה אלי מנגינה: דו‍ֹ רֶה לָה.

ואז אני ילדה בת ארבע ואבא בקול עמוק, מספר על הארנב שממהר ומאחר. ופתאום נופר מולי, מקבלת תעודת מד"צ והיא זורחת וגאה. ואלי כורע ברך, באילת ורחש הים בשקיעה. ואז הרופאים מוציאים אותו מחדר הלידה בגלל הניתוח הקיסרי. ופתאום אנחנו בקניון, בוחרים מנורה חדשה לסלון ואז קונים כרטיסים להפלגה שאלי לא יזכה לחוות. ואני ביום הראשון של כיתה א' ופתאום מסיימת שנה א' (תל אביב, לימודי רפואה). נופר ואני במטבח, לידי השיש. היא עומדת לידי על שרפרף ומטביעה אצבע שמנמנה בקערת בלילה של עוגת שוקולד. ואז אני מסובבת את ראשי לאחור, בדיוק כשרון צועד את צעדיו הראשונים…

פתאום התמונה קופאת ונעצרת. כבר עברה שעה? אני לא מאמינה, אבל זו עובדה. המספר 10 צף מול העיניים, כשכל השאר נעשה מטושטש ונעלם. "עכשיו תזכרי," אליס אומרת, לנשום עמוק, לספור בקול. 9, 8, 7 אנחנו סופרות יחד. הבטן מכווצת כפקעת ואני משתדלת להרפות. העורף מעקצץ והעיניים לוחצות. ב-0, שתינו יחד מורידות את הכיפות.

 

בבוקר, אחרי שאני מתלבשת, אני מציצה בפנקס, פונה לאליס ושואלת. "אליס, את חושבת שאני משתפרת?"

"בשבילי את טובה בדיוק כפי שאת," היא מתחמקת.

אני מתלבטת אם להתעקש ומוותרת. "כמה פעמים הזרמת לי זיכרונות? אני משנה את הנושא.

היא מהרהרת כמה רגעים ולבסוף עונה, 300 פעמים בערך."

300 הזרמות זיכרון. אני רושמת. "ותמיד את מובילה ונזכרת, נכון?"

"ככה זה עובד. כיפה א' מובילה וכיפה ב' תמיד אחריה."

"אבל אם אני אנסה לבחור זיכרון, בעצמי," אני מתרגשת, "זה גם כן יצליח?"

"אני לא יודעת, בתיה, לא כתוב על זה שום דבר במדריך ההפעלה…"

"את מרשה לי לנסות?"

"אני לא יכולה לסרב, בתיה. הזיכרונות הללו, הם קודם כל שלך ורק אחר כך – שלי."

לבחור זיכרונות, אני כותבת. לזכור עם אליס מה היא עושה בחופשה. ובמהירות אני מוסיפה: לראות למה אליס עצובה, לפני שהיא יוצאת לחופשה.

 

אני סופרת מעשר לאחת ואליס איתי. הקולות שלנו מתמזגים לאחד. בעדינות אני מרגישה אותה, נפתחת אלי, מקבלת אותי. אני נכנסת לתוכה ונזכרת. זוכרת.

אליס לוקחת לי דם ומטמינה את המבחנות במקרר. אנחנו אוכלות סלט ולחמנייה עם גבינה. יובל מגיע ומנשק לי בלחי. אליס מנופפת לשלום ויוצאת. המבחנות בתוך קופסה אטומה, בתיק שלה. מונית מגיעה, אליס עולה והמונית נוסעת לדרכה.

המונית עוצרת בשער של בית החולים שערי תקווה. "את בטוחה שאת רוצה לרדת כאן?" שואל הנהג. "אקח אותך פנימה לאן שאת צריכה. אותו הכסף." היא בולעת רוק ומנידה בראשה. משלמת, מסרבת לעודף ויוצאת.

מעבר לשער חולף אמבולנס ביללה. אליס נעמדת לרגע, זורקת בו מבט וממשיכה בדרכה. אנחנו חולפות על פני בניין פנימית א' ומחלקת יולדות ג'. אנחנו עוברות על פני אגף לב ואז גסטרו ומגיעות לבניין ושלט פשוט וקטן: מחקר. שומר גברתן עם כרס עומד בכניסה. הוא מהנהן אלינו ואנחנו מהנהנות בחזרה. הוא מושיט מגש ואנחנו מניחות בפנים את מכשיר הטלפון, שני עגילי ירח, שרשרת דקיקה וצרור מפתחות.

בצעד מהיר ובלי להביט לאחור אני פונה לעמדת הקבלה. אחות בחלוק חדר ניתוח ירוק כהה נועצת מבט. "אליס, נכון?" אני מהנהנת. לאחות יש לחיים מלאות. האף שלה קצת עקום. היא מסריחה מסיגריות. היא מדפיסה מדבקה ומדביקה על המבחנה. "קחי סוכריה," היא מצביעה על קערית אפורה, מלאה כדורים צבעוניים. "את יודעת מה לעשות?" אני מוצאת את עצמי מהנהנת בראשה של אליס,  מכניסה סוכריה לפה והולכת. שותקת.

יש מעלית, אבל אני חולפת על פניה ופונה למדרגות. עולה לקומה השנייה פונה ימינה במסדרון ונכנסת לאולם המתנה רחב ידיים. הסוכרייה צורבת את הלשון. מתוקה – מרירה ושורפת. אני נוגסת. הסוכרייה מתפוררת ואני בולעת. כואב בגרון. אני מרגישה מסוחררת. מביטה סביב וראה עשרים צעירים בני גילי, בני גילה של אליס. יש שם בנים ובנות. כמה מהבנים חמודים. כולם נועצים מבט ברצפה או בקירות. עצוב בלב ואיש לא מדבר. מבטים אינם מצטלבים. אין חיוכים. נראים לי כמו קבוצה של זומבים מסוממים.

אני מבחינה ברמקול התלוי על הקיר. לידו מצלמת אבטחה. אני שומעת נעימת ג'ז עליזה ומתעוררת בי בחילה. אני כושלות לעבר כיסא ריק, צמוד לקיר, ומתיישבת. מימיני כיסא ריק, משמאלי דלת חלקה, בלי ידית או מנעול. מעליה מילה אחת: התיישנות. בעוד אני מביטה, הת' בקצה פתאום ניתקת מהקיר ומתחילה לרחף בפיתולים כמו פרפר. אני קוברת את הפנים בתוך הידיים ומחכה.

מערכת כריזה מזמזמת. "דניאל!" איש צעיר, בעל שיער בהיר וחתימת שפם קם וניגש אל הדלת. הוא מדדה, כמעט נופל וברגע האחרון אני קמה ותומכת בו. היא מחייך לעברי חיוך רפה ו"תודה" בלתי נשמעת. הוא ניתק ממני ובצעד אחד מגיע אל הדלת. בחריקה קלה היא גולשת ימינה ופתח אפלולי נפער. דניאל צועד פנימה והדלת גולשת ונסגרת אחריו.

אחד אחד נקראים כולם, קמים והולכים בעקבות דניאל. כולם נכנסים. איש אינו יוצא. "אליס!" צועק פתאום הרמקול ואני מתרוממת. גם אני הולכת, עוברת מעבר לדלת. נכנסת לחדר, מביטה סביב, מבולבלת. לא גדול החדר. בצידו השני דלת נוספת, סגורה. באמצע מיטת בית חולים ומוניטור מצפצף. רופא בלבן ופנים חרושות קמטים מקבל את פני. אני מכירה אותו? לא בטוח. אולי. "שלום ילדתי," הוא אומר בחביבות ומניד ראשו. שערו הלבן דליל ורך כצמר גפן ולצווארו סטטוסקופ. תג זיהוי מעל הכיס, ד"ר נתן קליין.

"לא לדאוג, עוד מעט הכל מסתדר," ד"ר נתן אומר ומגיש לי חלוק. "בבקשה להוריד חולצה ומכנס ולשכב."

אני מתפשטת, לובשת חלוק וקר לי. אני שוכבת על המיטה ונתן מכסה בסדין. מחדיר עירוי לזרועי. "ששש… ילדתי. עכשיו ישנים." עיניי נעצמות. הזיכרון נקטע. הראש שלי כואב. אני לבד. אליס איננה.

פתאום אליס שוב איתי. אני עוצמת עיניים ומחבקת אותה בלב. אנחנו שוכבות במיטה בבית חולים. היא לא מגיבה אלי ואני מתרחקת. מרחוק אני רואה אותה והיא נמוכה יותר. קטנה יותר, אבל לא ילדה. אליס לא בְּשלה.

אחות גבוהה בחלוק לבן רוכנת מעל אליס. רע לי שהיא לבדה. בשקט, אני נכנסת לתוכה. היא לא מרגישה. האחות תוקעת לי מדחום בפה ומודדת לחץ דם. היא מביטה במוניטור ורושמת דבר מה בגיליון רפואי. בעוד העט רושם היא שואלת, "את מסוגלת לדבר?" "כן," אליס עונה. קולה רועד. גם אני מבוהלת וצרודה.

אני מתנתק מאליס וצועקת: "תעזרי לה! את לא רואה שהיא סובלת!" האחות לא עונה. היא רושמת משהו בשלווה. אני שוב צועקת ושום קול לא יוצא לי מהפה. אני יודעת, ככה לא עובד הזיכרון. אני מתחברת לגופה של אליס, מנשקת אותה בלב. "את יודעת איך קוראים לך?" פניה של אליס חיוורות. "לא" – היא מסננת. אני מותשת.

מי אני? אני שומעת את אליס חושבת. איפה אני? היא נבהלת. מה קורה לי? המון שאלות מתרוצצות ללא סדר. אליס מנסה להרים את ידה, להביט בה. אני מנסה לעזור. הזרוע מתרוממת אך מעט מעל הסדין ונשמטת. האחות רושמת עוד דבר מה ומצמידה את הגיליון לקצה המיטה. "הינה," היא מקרבת לשפתיה של אליס גלולה שקופה. "תבלעי את זה." היא מקרבת כוס מים לשפתיים האדומות חיוורות. "עוד מעט את תבשילי. עוד מעט תזכרי את הכל. עכשיו תשני. בקרוב תגיעי הביתה."

 

עוד אליס. יוצאת מהבית שלי, הבית שלנו. מבחנות אדומות, מונית, בית חולים. היא שוב בגודל הנכון אבל אני רואה שהיא עצובה. אני מחבקת אותה, מתמזגת לתוכה. "קחי סוכריה," האחות אומרת ואני לוקחת. שמה בפה ולא בולעת. אני עולה לקומה השנייה במדרגות. בדרך יורקת את הסוכרייה לאגרוף קמוץ ומשליכה לפח אשפה.

בחדר ההמתנה אני מתיישבת. אני כוססת ציפורניים, מביטה בגב של האנשים, שנבלעים מאחורי הדלת ולא יוצאים. אני מסתכלת ימינה ושמאלה ואז מזנקת, טסה מהר לעבר המדרגות ומיד יורדת, מתנשפת. בקומת המרתף נעצרת. הלב הולם, אני מזיעה ומודאגת. שולחת מבטים חטופים לאחור, אין איש. פותחת ארון, שולפת חלוק רופאים לבן ולובשת.

הולכות במסדרון צר, ריח חומר חיטוי מגרד באף. כמעט מתעטשות, אבל מתאפקות. העיניים שלנו כואבות, האף נוזל. מנגבות בשרוול וממשיכות. המסדרון ארוך ורק אוושה של מפוח מהדהדת קלושות. חולפות ליד דלת סגורה, טרום בוגרים א'. עוצרות לרגע. ממשיכות. משמאלנו, טרום בוגרים ב'. סופו של המסדרון מתקרב. יש שם דלת פתוחה למחצה. חדר אינקובציה. אליס נכנסת. אני איתה.

בפנים, החדר גדול ומואר. וכולו מלא מדפים עמוסים, כמו בספריה. אבל אין ספרים על המדפים, אלא מיכלי זכוכית ובתוכם נוזל עכור. אני מתקרבת למיכל בגובה העיניים, לא רחוק מהדלת. זה אקווריום ואורכו כאורך זרועי כמעט. בתוך המים, סמוך לקרקעית, משייט גוש רוטט, פועם. ג'לי חיוור, נע לכאן ולכאן כמדוזה זעירה, חסרת זרועות. אני מרותקת. פתאום מישהו מכחכח בגרונו מאחורי. אני כמעט יוצאת מעורי אבל אליס רגועה. היא מסתובבת בשלווה. נראה שרק אני מופתעת, למראהו של ד"ר נתן קליין.

גם הוא לא נראה מוטרד או נסער.

"אתה יודע מי אני?" אליס שואלת.

"את לא הראשונה שהגעת," הוא אומר בתשובה. "אפשר לשאול…"

אליס נדרכת ומניפה את ידה, "קודם תאמר לי, אם אברח, תעצור בעדי?"

הוא מניד לשלילה, אליס נרגעת קמעה ושואלת, "כמה זמן נותר לי, אם אסתלק?"

"חודשיים שלושה. קצת פחות, קצת יותר."

"למה עזרת להן לברוח, לשתי הקודמות?"

קליין מושך בכתפיו. "אני לא יכול לנהוג אחרת." הוא מהסס לרגע ומוסיף, "אמרי בבקשה, את זוכרת אותי?"

אליס מכווצת את מצחה. מנידה בראשה.

"חבל," הוא אומר. "עברנו ביחד את ההתמחות, בתיה ואני. קיוויתי שתזכרי."

"ומה…" אליס מגמגמת, "בעוד… חודשיים…"

"אל תדאגי, ילדונת. עכשיו את בהשגחתי. מתי מגיע סוף, רק אלוהים יודע. בזמן הנכון, גם את תדעי."

הצבע חוזר לפניה של אליס. היא נרגעת.

"טוב," קליין מטלטל את ראשו. "מספיק לקשקש. הזמן קצר והמלאכה מרובה. מוכנה לעשות משהו מועיל, כשאני הולך למצוא לך בגדים?"

אני מבולבלת. גם אליס.

"מה שאת לובשת צריך להעביר לאליס הבאה. זה ברור לך, כן?"

ובלי לחכות לתשובה, מגיש לנו ערימה של מדבקות, עם שמות. "על כל מיכל, את מדביקה מדבקה אחת, שני שמות. ברור?"

הוא מביט בנו ואני מדביקה.

יוסי – דני.

בלה – רוזה.

ברק – דב.

אסתר – ברכה.

בתיה – אליס.

"טוב מאוד אליס. אל תפסיקי. תמשיכי להדביק. אחזור מהר עם בגדים בשבילך ודם – בשבילם." הוא מצביע על האקווריומים וממלמל, "הגיע זמן לגדל מחזור חדש." הוא מסתובב ויוצא. במסדרון הוא מזמר וקולו הולך ונמוג "בואי ונרקוד נשכח, נרקוד ביחד, בואי ונרקוד נשכח…"

 

אליס שואבת לי דם, עדינה כתמיד. המבחנה מתמלאת ובינתיים אני קוראת ביומנה ומתרגשת. מריחה את הריח שלה מתוך הדפים. כתב ידה יפה כל כך. רישום חייה של אישה צעירה. כתב יד של אישה מבוגרת. אני מביטה אליה ויודעת, צריך להחזיר את היומן מתחת לכר. עוד מעט יובל יגיע.

"אל תהיי עצובה," אליס אומרת, מלטפת את ידי. "ככה זה. זיכרונות לא נולדו להאריך ימים."

"את מספרת לי," אני נאנחת ומחייכת בפֶּה ולא בעיניים.

"הבשלה מהירה, חיים קצרים. אבל יופי של רגעים יש לנו בייחד, נכון בתיה?"

אני מחבקת אותה ולא רוצה לעזוב.

היא מנגבת לי את הלחי במטפחת הלבנה, המגוהצת. "אני שלך ואת – שלי, לנצח," היא אומרת.

"את חייבת ללכת?"

"את יודעת איך זה עובד," היא אומרת. "עכשיו את זוכרת."

יום אחד של חופש.

ומחר אליס חוזרת.