מבוכים ודרקונים: הסיפור העלילתי הלא רשמי

"שלום, קוראים לי קלן. אני הננס הטרובדור שיצא להילחם בדרקונים. ילדים, רוצים לשמוע את הסיפור?"

"כן!" צעקו כל התלמידים של בית הספר היסודי 'הדוכס בראג דורן סקראג הראשון'. הם כמובן ידעו שהמספר היה אותו ננס שיצא עם הדוכס בראג להרפתקאת הדרקון הנורא.

"אז תנו לי להתחיל. בזמן המתקפה הראשונה של הדרקון הייתי ברחוב, צועד לעבר בית המרזח לערב של שירה ונגינה (מלווה בנשקיי ובנבל הקסום שלי) כשראיתי אותו. הוא טס במהירות עצומה מעליי לעבר טירת המלך. רצתי לשם, עם הקשת הטעונה שלי וראיתי שלא הספקתי להגיע בזמן. כל טירת המלך הייתה שרופה, ולא יכולנו, כל צוות החילוץ לגלות גופה אחת. כעבור שלוש שעות של חיפושים חזרה הנסיכה ניסה, בכל הודה והדרה, עם צוות נרחב ממשרתיה. כשהיא ראתה שכל הטירה נשרפה ושכמות זעירה של חיילים ואזרחים עמדה שם היא תפסה אותי ושאלה על רצף האירועים שקרו. סיפרתי לה כל מה שידעתי והיא התחילה לבכות על כל המשפחה שלה שנהרגה. צעדתי לעברה לחבק אותה ולתמוך בה וכך הייתי בכל אותה שנה. ניחמתי אותה וחיזרתי אחריה עד שהיא הסכימה."

אחד הילדים התפרץ ושאל "איך זה קשור לסיפור?"

קלן התעלם והמשיך "בזמן ההתקפה השנייה של הדרקון אני כבר הייתי נשוי לניסה ולוחם טוב מאוד. כששמעתי שוב פעם את שאגת הדרקון, יצאתי עם הקשת שלי ותקפתי את הדרקון עם פלוגה של חיילים. הדרקון ירק עלינו אש וברח, ולמזלי ניסה הגיעה בזמן כדי לטפל בפצעי. הלכנו אל המרפאה ופגשנו בן-אנוש שניסה להילחם בדרקון. הפעם, כשהוא ניסה לירוק את האש ניסה ירתה לו קליע קסם לתוך הגרון והדרקון מת. כשניסינו לדבר עם אותו בן-אנוש, הוא גילה לנו ששמו מארק ושמשפחתו מתה בגלל אותו הדרקון. הצענו לו להתלוות אלינו והוא הסכים. בהמשך הדרך נתקלנו בדרואיד היחיד שהיה באותו הזמן לעיירה וראינו שהוא היה פצוע. הרמתי אותו על זרועותי ורצנו מהר למרפאה."

"זה נשמע כמו סיפור של בן 13 שיושב כל היום בבית" התפרץ תלמיד אחר

"אז כנראה שאני לא מספר סיפור מספיק טוב, ילדון." ענה לו קלן "עכשיו תנו לי להמשיך. כשהגענו למרפאה ראינו זדית מנסה לטפל בחצי-אלף בזמן שחמישה דמי-דרקון תוקפים אותם. אני קמתי ובאתי לעזור לזדה וחצי האלף נגד דמי הדרקון והבסנו את כולם."

"מי היו הזדה וחצי-האלף?" שאל אחד התלמידים

"הם היו אקטה ומייק, כמובן. כעבור כמה דקות כפור הדואיד היה בריא וכך גם מייק. אקטה ומייק הציגו את עצמם וששתנו החלטנו ללכת להרוג את הדרקונית אחד ולתמיד. אני הייתי טרובדור עם כישרון לכישוף חפצי פלא, ניסה הייתה אשפית עשירה, מייק היה ברברי מלא כישרון, אקטה הייתה כושפת ומרפאת, כפור היה דרואיד מוכשר ומארק היה סייר מיומן בחץ וקשת."

"אבל הדרקונית מתה, לא?" שאל אחד המורים

"כולם ידעו שהדרקונה הראשונה הייתה מבוגרת בשביל לצאת ושהשני היה בנה. בקיצור, לאחר שיצאנו מהמרפאה לכיוון השוק נתקלנו בדוכס שרב עם אחיו שרצה עוד שטח מהממלכה שלנו. הצענו שאולי אם מישהו מהם רוצה להוכיח גבורה שיבוא להביס איתנו את הדרקון ושניהם נענו. הלכנו לטירה של הדוכס בראג בשביל להצטייד למסע ולקחנו עוד המון חצים, נשקים כסופים, חפצים קסומים וערכות הרפתקנים כולל ערכת הטיפוס. כעבור יומיים היינו מוכנים עם כל הצידה ויצאנו מהשער, בתקווה שנזכה לחזור. ביום הראשון הלכנו כחמישה קילומטרים ובלילה שמענו יללות. ביום השני נתקלנו בחמישה שלדים ומייק הביס אותם עם הפטיש. ביום החמישי, הגענו למערה. נכנסנו ונתקלנו באנשי זאב וכל היצורים האלה שאפשר להביס רק עם נשקים כסופים ולקחתי מאנשי הטיגריס האלה זוג קאטארים. אם רק הייתי יודע מה היה קורה אחר כך… טוב, לא משנה מה שהיה היה! אז נשארנו שמה יום אחד והמשכנו לעבר המערה. כל יום באו עלינו אנשי טיגריסים, אנשי החזירים ואנשי הזאב. כעבור שבועיים אחד מאנשי הטיגריס הכה באחיו של הדוכס. אקטה ניסתה לטפל בו, אך כעבור חודש הוא מת מהמחלה שקיללה אותו. השארתי עם גופתו את זוג הקאטארים והמשכנו משם. כעבור שבועיים נוספים הגענו לשרידים של עיר חרוכה. השורדים שנשארו שם הסכימו לתת לנו צידה נוספת לדרך ואפילו הומונקולוס שבעליו מת לנגד עיניו ואמר לו שיעזור למבקרים הזרים שיעברו בעיר. המשכנו ללכת והמשכנו להילחם באנשי המפלצות הללו ולילה אחד, כחודשיים לאחר שאחי הדוכס מת התגלו אליי קורלון ואיון."

"שני אלים ביחד?!? אין מצב!" התפרץ אחד מהתלמידים האחרים.

"כן, שני אלים. קורלון ואיון העניקו לי בחלומי ספר כשפי טרובדורים שנשכחו וכאלה כל כך חזקים עד שאפשר להביס איתם שמונים ענקים בהנפה של שרביט! אני יודע את זה בגלל שביום למחרת הגיעו אלינו כמאה ענקים. ההומונקולוס נמעך לאחר שהרג ענק אחד וניסיתי כשף אחד ממה שהאלים נתנו לי והרגתי שמונים ענקים באופן מיידי! ואת כל אלו שנשארו עילפתי והרגנו אותם. חודשיים אחרי שיצאנו למסע כבר התחילו להגיע מפלצות אפלות בלילה. היו מתנקשים דרו שמארק הרג כשהרגיש שהם באו והיו ערפדים שמייק חיסל תוך דקה והיו מפלצות עם מלא עיניים שראו כאילו הם שליחי השטן שצלפתי בהם אחד אחד. ביום השמיני המתקפות הגיעו אלינו חסידי דמוגורגון! ואז שינינו את דרכנו כדי להביס את דמוגורגון. התגנבנו אל המשרתת שלו, אך היא ראתה אותנו. היא ניסתה לצלוף בנו ופגעה כמה פעמים בדוכס עד שהצלחתי לשסף את השוט שלה. מייק ערף את ראשה והיא הטיחה אותו בקיר. אני ניסיתי לצלוף בראש השני שלה ולבסוף הצלחתי. אקטה טיפלה בשניהם בהצלחה מרובה בזמן שאני ביתקתי את לבה מגופה. כשהלכנו לדמוגורגון התגנבנו בלילה. אני שמתי את הלב על כסו של דמוגורגון והעירה את ענק האדמה האחד והיחיד שהספקתי לשכוח כבר את שמו. כשדמוגורגון הגיע כולנו עמדנו שם מוכנים. הוא הצליף בנו עם זנבו והתצלחנו לבתק חלקים ממנו. הוא יילל בכאב ורצה לעשות איתנו עסקה. אנחנו לא נהרוג אותו והוא ייתן לנו ללכת. בתור אחד שיודע סיפורים עליו קפצתי לו על הזנב וקטעתי לו את כולו. צעקתי עליו שאני יודע שהראש השני שלו יהרוג אותנו ברגע שנוריד ממנו מבט בזמן שהוא מתחיל להאדים ואז שבעתנו קפצנו על דמוגורגון והענק קפץ אחרינו. אני הורדתי לו זוג עיניים והוא הפיל אותי לאחור. למזלי השתמשתי באחד הקסמים שקורלון נתן לי וריחפתי לו בחזרה מול העיינים ויריתי לו חץ לעין השלישית. הספקתי לראות שרוב החברים למסע כבר נפלו (ולא מתו) והם התחילו לקפוץ עליו שוב ולפצוע אותו ברגליים בזמן שאני עורף לו את הראש עם נשק מלא אנרגיית קסם. בזמן שהסתובבתי לראש השני כישפתי גרזן למטה לנשק רוקד ותקפתי את הידיים של השד בזמן שיריתי לו חצים לפרצוף. אצבע אחד שלו נפלה והיד השנייה מחצה את ענק האדמה וברגע הזה העליתי את הגרזן ותקפתי בצורה חמורה מאוד את ראש השד וכך השד התחיל ליפול וכל החבורה רצה לעבר הראש שלו והרגה אותו. אבל כמובן שזה לא יכול להיגמר בצורה פשוטה,כן? המוני חסידים של דמוגורגון תקפו אותנו בדרך החוצה והצלחנו להרוג את כולם. כעבור שבוע נוסף פגשנו אלפים שלקחו אותנו איתם. הם אמרו לנו שהם הותקפו בידי דרו ושהם צריכים את עזרתנו וביום הבא יצאנו למלחמה עם המוני אלפים אפלים ומלחמה זו נמשכה כחודש שלם. אני בעצמי הרגתי את מלך האלפים האפלים. ובעשותי זו קורלון החל להתחבר איתי בקשר חזק הרבה יותר. צעדנו וצעדנו והגענו ליד מחנה פליטים. דיברנו עם המנהיג שלהם שם והוא אמר שמלכת הדרקונים נהייתה עצבנית מאוד והיא רוצה להרוג אותם. ביום למחרת השמיים הזהיבו מדרקונים שנלחמו בנו. דרקון אחד יורה אש, האחר נושך ואחד מהם טרף את מנהיג המחנה. אני הטלתי כשף אחר כשף וחיסלתי דרקון אחר דרקון אחר דרקון אחר דרקון אחר דרקון אחר דרקון עד שהשמיים רק האדימו מהאש. אני כבר הייתי מותש וראיתי שהדוכס רץ לעבר חמישה דרקונים ורצתי להגן עליו. אני חיסלתי שני דרקונים והוא שלוש. שמענו צרחות ורצנו לעבר מקור הצרחות. ניסה ואישה אחרת היו שם, כשדרקון כמעט פגע בהם בפרץ אש. כשניסה ראתה אותי ואת הדוכס באים היא התחילה לנסות לתקוף וכך גם האישה שהתברר שהייתה לוחמת צדק של אראת'יס. הדרקון מת כעבור לא כל כך הרבה זמן, והדוכס, שהיה מצביא התחיל לפלרטט עם הגברת, דמת-דרקון בשם סורינה. התפרצתי לשיחתם ואמרתי לה שיש לנו גם זדה מרפאת בחבורה והיא אמרה שאין לה בעיה עם זה, אחרי הכל היא הייתה פליטה, היא כבר גרה עם זדים. המשכנו לכיוון הדרקונים ונתקלנו במייק הפצוע וראינו את אקטה ממרחק רצה לעברו כשדרקון עף מאחוריה. היא הטילה עליו כשפים במהלך הריצה ורצנו כדי לעזור לה והבסנו גם את הדרקון הזה. מאחורי הדרקון ראינו עוד לוחם צדק דם-דרקון של קורד. לא הייתה לו בעיה עם זה שהוא הציל את אקטה והוא רץ לעברנו כדי לעזור למייק. הוא הצמיח כנפיים (משהו מדהים אבל אפשרי ברמות גבוהות של גבורה), עף לעבר מייק ומרח עליו משחת מרפא. ובאותו רגע החבורה טיפסה למספר של תשעה חברים שרצו להציל את שאר הפליטים. ראינו שהמון אזרחים נכנסים למקדש ודרקונים רודפים אחריהם. אני, באלאזאר וסורינה עפנו לעבר המקדש וכל השאר רצו אחרינו ושם ראינו את מארק, או לפחות את הגוף המדמם שלו. באלאזאר לא יכל להציל אותו אז הוא הפעיל טקס להחיות אותו בזמן שאני וסורינה תקפנו את הדרקונים ושאר החבורה עוזרת לנו מלמטה."

"כמה זמן זה אמור לקחת, אדוני?" שאלה המנהלת

"כנראה שקצת יותר מידי. אז הבסנו את הדרקונים וראינו שם המון אנשים ועזרנו לכולם. אישה אחת החלה ללדת ואקטה עזרה לה עם זה וכשיצאנו ראינו את מייק עם אלדרינית מפטפטים ועוזרים לאחרים. התברר לנו שקוראים לה נאביארה והיא שאמאנית. גם כפור היה שם ועזר להמון פצועים. היה שם ילד קטן שראה שהוא דרואיד וביקש מכפור שילמד אותו איך להיות דרואיד. כפור אמר לו שזה בסדר וכך עזב את חבורתנו במסע והקים לעצמו משפחה שם במחנה הפליטים. המשכנו כל החדשים והישנים במסענו אל מערת הדרקונית. נתקלנו במחנה קטן עם כחמישה אנשים. הייתה שם כוהנת של סהאנין, שחיתנה את הדוכס ואת סורינה והצטרפה אלינו במסע. היה שם גמד לוחם שבחר להיות בכורו של מוראדין והצטרף אלינו כי גמדים שונאים דרקונים והיו שם זוג נשוי של דרואידים בני פרא ואת ילדם הנוטר שהצטרפו אלינו. במהלך המסע שלנו שאפשר לתאר כדרך רצופה בסכנות. מלמחרת אותו היום נלחמנו בחיות פרא, זומבים ושלדים. כשהגענו לאגם יצא משם דגון בכבודו ובעצמו. זה היה קרב קשה מאוד. אני, באלאזאר וסורינה עפנו למעלה. זוג הדרואידים שינו צורה לשדי רעב וכל השאר תקפו מלמטה. אני יריתי חצים לעבר עיניו של דגון. סורינה הטילה עליו חניתות הטלה, באלאזאר ניסה לתקוף את אפו של דגון וכמעט נטרף. התברר לי שבאלאזאר לא רק לוחם צדק של קורד אלא סוגד גם לעוד המון אלים, לדוגמא פיילור שעזר לו עכשיו. הוא תקף את לבו של דגון וכך גם אנחנו. דגון ניסה לתקוף אותנו אבל באלאזאר הצליח להגיע ללב של דגון ודגון התמוטט לעבר האגם."

"מתי אתה עומד לספר על הקרב של הדרקון?" שאל אחד התלמידים.

"בקרוב מאוד. כעבור שבוע של לחימה אינטנסיבית הגיעו גובלינים, ונאלצנו להילחם גם בהם. לאחר כמה ימים הגיעו מלא דרו וגם דרו אחד ענק. שיספנו וצלפנו וחיסלנו עד שהגענו לדרו הענק שצעק עלינו "אני היא לולת'! אלת השקרים, הצללים והעכבישים! אתם לא תוכלו לעצור אותי בני תמותה טיפשים!" אני לא זוכר דבר ממה שקרה שם אבל ניסה סיפרה לי שהתחלתי לגדול ולהיות עצום וצעקתי 'ואני קורלון, אויבך המושבע!' והיא הוציאה מגלימתה המוני עכבישים ואני שרפתי אותם במבט והטלתי על לולת' כישוף אחר כישוף עד שהצלחתי להחזיר אותה לגיהנום ואמרתי 'זה יקח עוד זמן עד שהיא תחזור, היא לא תפריע לכם' והופעתי עומד על הרצפה והתעלפתי. מה שאני זוכר אחר כך זה שאקטה מזגה שיקוי ריפוי לפי וקמתי. הלכנו עוד דרך ארוכה והגענו לחבורה ענקית עם, איך לא, יואן טי ענק שהזדהה כזאהיר. הפעם פשוט ריחפנו ותקפנו אותו חזק והבסנו אותו תוך חצי שעה ואז התפנינו להביס את כל היואן-טי שהיו למטה. אחד אחר השני, אחר השלישי, אחר הרביעי, אחר החמישי, אחר השישי עד שהבסנו כל יואן-טי שהיה שם. בלילה שעבר התברר שדמי הדרקון חלמו שבאהמות התגלה בפניהם ואמר שהדרקונית היא האלה תיאמת ושהדרקונים שחשבנו למתכתיים התבררו להיות כרומטיים ושבאהמות בעצמו יבוא לעזור לנו בקרב וביום למחרת הופיעה לבאלאזאר ביצת דרקון בתיק. ביום למחרת תקפו אותנו עשרה דרקוני אש כרומטיים. הם ירו עלינו כולם פרצי אש אך הביצה של באלאזאר ספגה את כל הנזק ואז הם ירדו וככה כולנו הרגנו אותם. הגענו לפי המאורה והלכנו לישון. ביום למחרת הופיע מולנו דרקון כסוף ענקי. אותו דרקון היה באהמות, שהגיע לעזור לנו. העלינו עליו את מי שנחוץ לנו ולא יכול לעוף ואת השאר ציידנו בקשתות. נכנסנו למערה ואז תיאמת התעוררה. 'נו, נו, נו… תראו מי כאן. הננס שמארח את קורלון בגופו' הפעם קורלון נתן לי לזכור את מה שקרה וגרם לי לגדול עשרות מונים 'כמה לוחמי צדק וכוהנת, חבורה של יצורים חסרי תועלת ובאהמות בכבודו ובעצמו' אני וקורלון התנפלנו על הדרקונית בנשק ביד אחת ושרביט בשנייה, באהמות התנפל איתנו, הדרואידים שינו צורה גם הם לדרקוני כפור, והמוני אנשי זאב, אנשי טיגריס, ואנשי חזיר תקפו את אלו שהשארנו למטה. זה היה נראה שהם עמדו בקרב מצויין ואנחנו הבסנו בינתיים את תיאמת. קורלון עזב אותי, באהמות נחת והתפוגג, נותן לאקטה ולניסה לנחות בבטחה וכולנו חזרנו להילחם. הגמד קרס ומת כשהמון אנשי טיגריס קפצו עליו, לא לפני שהוא הרג הרבה מהאויבים. הדוכס נלחם טוב אבל היה פצוע מהמון מכות פטיש של אנשי הזאב וכל השאר היו במצב מצוין. נלחמנו עם לחשים, חפצים קסומים וכל מה שהיה לנו ולבסוף ספרנו את ההרוגים. הגמד נהרג, כמו שכבר אמרתי, הדוכס נשאר בחיים אבל היה פצוע בינוני (אקטה עזרה לו), הנוטר היה פצוע וכך גם הכוהנת, באלאזאר נהרג במהלך הקרבות ובערך זהו. במערה, הכוהנת חיתנה את מייק ונאביארה וחזרנו אל אותו מחנה הפליטים שהגענו אליו. הפליטים זיהו את הדוכס ושמחו וגם את ניסה הם זיהו וכמובן שזיהו גם את כולנו. כפור עמד שם עם הילד ועם אשתו החדשה, חצי האורקית לאגאזי ובירך אותנו לכבוד החזרה וכל הפליטים ערכו מסיבה ענקית והכתירו את הדוכס למלך והדוכס אמר לי ולניסה שאנו נהיה יורשי העצר שלו. אותו מחנה הפליטים הוא העיר הזו וזה בית הספר הראשון שהקמנו כאן. כיום אני וניסה בני 85 ו-83 בהתאמה, שזה גיל מאוד צעיר יחסית לננסים. יש לנו כבר ילדים קטנים ומאושרים וכך גם כל מי שהיה בחבורה הקטנה שלנו הקים משפחה או הרחיב אותה, והקמנו בתים גדולים ומאושרים. אני מנהל בית יתומים בעיר וניסה היא אישיות בכירה בעיר, מארק ומייק היו מורים כאן ונשותיהם מנהלות חנות, הבן של זוג הדרואידים הוא הנפח של העיירה וכל האחרים עובדים כאן וגרים כאן עד עצם היום הזה"

כל התלמידים נעמדו ומחאו כפיים. הכיתות התפצלו בחזרה ליום הלימודים וקלן חזר לביתו ולילדיו הקטנים ולאשתו שעברה את כל זה איתו מההתחלה וכל בני החבורה הצטרפו לביתם לחלוק חוויות חדשות.

"אז כפור, איך איתך?" פתח קלן בשיחה. "אצלי הכל טוב" ענה לו כפור "אשתי נכנסה להיריון ואנחנו מקווים שהתינוק יהיה בן." הדוכס התחיל לפטפט עם מייק "המלכה התחילה לאמן קצת מהצבא. היא קראה לפלוגה שהיא מאמנת פלוגת באלאזאר" "תזכיר לי מי זה באלאזאר?" "הוא היה לוחם הצדק השני שהתלווה אלינו" "כן… קשה לקלוט שחלק ממי שהיו איתנו נהרגו בקרבות" "כן, כן… קראתי לפלוגת הביטחון שלי על שם אחי" "נושא כאוב… לא התכוונתי לרדת עליך או משהו" "אני יודע." מרחק קט משם מארק הציע נישואים לאקטה "אנחנו היינו ביחד במסע ובנינו את העיר… אני חושב שאני צריך להגיד לך משהו…" והוציא טבעת "התתחתני איתי?" ואקטה הסכימה וכולם עדיין חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה.

הסוף.

 

הערות המחבר

אני מניח שכרגע אתם חושבים 'איך לעזאזל הוא כתב ספר הרפתקאה לתחרות בנושא בית וזה עדיין מרגיש כל כך ביתי' אז אני חושב שאני כותב סיפורים עם קאץ' מיוחד וזה ממילא היה סיפור שישב לי בראש כבר שנים (לא צוחק, באמת שנים) והצלחתי להוסיף לאורך כל הסיפור את הקטע של הבית. מהארמון שנשרף, לקלן וניסה, לדוכס ואחיו, לזוג הדרואידים, לכל סיפורי האהבה שקרו במחנה הפליטים, לחזרה למחנה הפליטים, להקמת העיר, לקטע שכאילו קלן מספר את הסיפור בבית ספר, לקטע שיש להם ילדים ולבסוף את הצעת הנישואים של מארק ואקטה (ואם זה יזכה אני אחשוב על כתיבת חלק ב'). לסיום, להתראות…