הצלה מצלקות העבר

בשעת לילה שכזו שוררת דומיית מוות ברחוב 'ריבר'. עצי האורנים השתולים בקפדנות לא מניעים את ענפיהם ברוח האביבית הקלילה. גם חתולי הרחוב לא מעזים להציץ ממעונותיהם אל המתרחש ברחוב; הכוכבים הזעירים הם העדים היחידים למה שעומד להתרחש כאן.

אני מחכה לסימן מטריסטן, שנמצא בקצה השני של הרחוב. הוא ואדם נמצאים שם, מוסווים מאחורי חומת הצמחים המטופחת של הפארק הקטן שנטוש ברב שעות היום, על פי תצפית בת שבוע שערכנו. גם הוא מביט לעברי, ניצב כפסל דומם, בלי להניד עפעף, ונשימה היא הפעולה היחידה שהוא עושה. הוא תמיד כך לפני שוד; הוא אומר שכך הוא מארגן את מחשבותיו ולא נותן לאדרנלין ולזריזות לשלוט בו.

לפתע הוא מרים את ידיו למעלה, יוצר באצבעותיו את התנועה המוסכמת. אדם כנראה הצליח לפרוץ למערכת האבטחה של בנק ריבר וליצור תסריט מתחדש עבור זיכרון המצלמות כדי שהן לא תקלוטנה אותנו. אין ספק שאדם הרוויח את מקומו כאן, בדיוק כפי שאני וטריסטן הרווחנו.

אני מסדרת בפעם האחרונה את כפפות העור הבלויות, את כל קווצות שערי הקצרות והסוררות שנמלטו מהגומייה שאספה אותן ואת השאר בזנב סוס מרושל אני תוחבת אל מתחת לכובע הגרב שלי ופותחת בריצה קלה ודוממת על המדרכה. עבדתי על סוליות נעליי עוד מלפני זמן רב כדי שהן לא ישמיעו רעש, ולכן כשאני קופצת אל האספלט השומם וחוצה באלכסון את הכביש הדו סטרי, דממת הלילה לא מופרעת בידי טפיחות צעדיי. טריסטן ואדם מצטרפים אליי, רצים גם הם בשקט, אדם אוחז במשקפיו עבי הזגוגית בזמן ריצתו כדי שלא יפלו, וטריסטן סוקר במבטו את מבואת הבנק שנשקפת מבעד לדלתות הזכוכית הכהות. הוא לא טורח להחביא את שיערו הבהיר מתחת לכובע גרב, וקווצות שיער חלקות בגון ערמוני בוהקות כנגד האור הצהבהב שמפיצים פנסי הרחוב.

"יש לנו רבע שעה," אומר אדם כשאנחנו נפגשים בפינת פחי הזבל השכונתיים, שצורתה מלבנית והיא נדחקת בין שני בניינים גוציים. אף חתול לא נס מפנינו, למרבה המזל. "תכנתי את המצלמות בסדר שקבענו. לכל אחת יש שש עשרה דקות וארבעים ואחת שניות לשדר את ההקרנה המחזורית, ומיד לאחר מכן היא תחזור לפעול כרגיל. אמור להיות לנו מספיק זמן גם לקחת את הגביע וגם להתעמת עם רודפי הרוח. אמרתי משהו מצחיק, ריילי?"

"כלום," אני כופה על עצמי להפסיק לגחך. "נזכרתי בעימות האחרון שלנו אתם."

"תהיי צינית בזמן אחר, ריילס," טריסטן נוזף בי ואז מביט בשעון הנחושת (הגנוב) שעל ידו הימנית. "הם אמורים לפרוץ בעוד שמונה דקות מהכניסה הקדמית, כמו שהם תמיד עושים. אנחנו נפרוץ מהיציאה האחורית כמנהגנו. מזל שמכונית הברינקס המיועדת הגיעה מאוחר היום, כך שרב הסיכויים שלא הספיקו לאחסן את הגביע בכספת הראשית."

"מסקנה יפה, טריס," אני אומרת. "אך לצערנו הרב, גם הרודפים יודעים את זה. מזל שעברת בפארק באותו יום, אדם. אם לא היית קולט את השיחה שהם עשו ברב טיפשותם במרכז הפארק לא היינו יודעים את זה או יודעים בכלל שהם כאן. באמת חשדתי שגם הם הצליחו לפרוץ למשתמש של מפקח לוח הזמנים האזורי של הברינקס באותו יום ארור. היינו כל כך קרובים!"

"נכון," מסכים אתי אדם וכובש מבט כועס במכולת האשפה שלידנו, העולה על גדותיה. "אם ריצ'רד לא היה שובר לטריסטן את האף, היינו מצליחים לגנוב את אוצר-החברה הזה." הוא מביט בכפייתיות בשעונו הפשוט. "שתי דקות לתחילת ההקרנה. כולם יודעים מה לעשות, כן?"

"כן," אומר טריסטן ומוציא מכיס הסוודר השחור הדק שלו את משקפי השמש, ואז מרכיב אותם על אפו. "ריילס, את פורצת את המנעול של הדלת הימנית. אל תשכחי מה קרה לפני שנה, כי אני לא אשכח. אדם, אתה רץ לביתנו הקט ומפקח על הכל משם בזמן שאני עומד כאן ומחכה לרודפים. כשאני רואה אותם אני מצטרף אלייך, ריילס, ונועל את הדלת."

"תזכרו להקשיב היטב למה שאני אומר לכם באוזניה, ואם מישהו מוצא את אוצר החברה או שקורה לו משהו, שיסמס בפלפון החד פעמי," אומר אדם בקול מונוטוני ומסיר את משקפיו הפשוטים כדי לנקות אותם. מסך המחשב המיוחד שהסוכנות העניקה לנו בולט מכיס מכנסי הדגמח שלו. "אבל תזכרו שעדיף לא להתמודד עם הרודפים מראש. אולי תצליחו לגנוב את הגביע לפני שהם יגיעו, מי יודע. שמעת, טריסטן?" הוא מנופף בידו מול פניו הזועמות של טריסטן. "תנקום בריצ'רד ביום אחר. אם תסכים, אני אפילו מוכן להשיג לך מאיפשהו מצית."

"בפעם המאה, בדיחות הקטין שלך פשוט גרועות," טריסטן מגלגל עיניים ועומד להוסיף משהו כשאני אוחזת במפרקי הידיים של שניהם ומשתיקה אותם. "אתם שומעים את זה?"

הם משתתקים ומטים את אוזניהם עד ששומעים את רעש המנוע שרועם ברחוב השקט. טריסטן מקלל בשקט ואדם ממלמל, "מתערב על שני כדורים בראש שאלה הרודפים."

"התכנית משתנה," אני מציבה בפניהם עובדה ולא מחכה שיתנגדו. "אדם, רוץ הביתה ברגע שאתה יוצא מטווח הראייה שלהם ובזמן שאתה משגיח תכין את הבית לתנועה. טריס היה אמור להשגיח כאן ליתר בטחון, אבל אני צריכה עוד שני אגרופים לצדי למקרה שאתקל ברודפים או בשומרים. טריס, נפרוץ יחד את המנעולים של הכניסה האחורית. אדם, תקפיד שנוסעי המכונית לא יראו אותך, ואם אלה לא הרודפים- עדיין ממשיכים בתכנית הזאת. עושים הכל למען הבית, למען הסוכנות שהצילה אותנו. הכל מובן?"

הם מהנהנים ואני תופסת בידו של טריסטן וגוררת אותו אל מחוץ לפינת האשפה המלבנית. אנחנו יוצאים מקצה המלבן האחורי, אל רחוב אספן שנמצא מאחורי רחוב ריבר, ואדם יוצא בחזרה אל רחוב ריבר. אנחנו פוסעים בצעדים גדולים לכיוון החנייה המסומנת בירוק, שמיועדת לרכבים חשמליים.

"אנחנו לא אמורים לחכות דקה או שתיים לפני שנפרוץ?" שואל טריסטן בזמן שאני מסדרת את אוזניית החירום מאחורי העיקול הגדול ביותר של אפרכסת אוזני, ומכסה אותה בכובע הגרב. "מצלמות האבטחה יכולות לקלוט אותנו לפני שהתכנות של האדם יחול עליהן."

"הן לא," אני אומרת בביטחון ומעיפה מבט לכיוונו. הוא תמיד טוען שראיית הלילה שלו טובה יותר מראייה באור יום, לכן אוהב להרכיב משקפי שמש בזמן פריצות ושאר המבצעים. חומר טוב להקנטות עליו, אם תשאלו אותי. "וגם אם כן, הן יעשו את זה בשחור-לבן. אין למשטרה סיכוי לתפוס אותנו, לא כשאנחנו עומדים בגבנו למקור האור היחיד ויש לנו משקפי שמש וכובע גרב. אל תדאג. מה שבאמת אמור להדאיג אותך הם הרודפים."

"השם הזה רק עושה לי חשק להרוג את ריצ'רד," הוא רוטן. אנחנו בדיוק מגיעים לחנייה המסומנת, ופונים לכיוון שער הברזל הארוך והגבוה שנמתח מדופן הבנק הגדול אל חומת לבנים ששייכת לחניות פרטיות של בניין שניצב ליד. "האידיוט הזה לא יודע לאיזה עסק הוא נכנס."

"אווו, מישהו כאן מקנא?" אני שואלת בנימה מרחמת מזויפת בזמן שהוא מותח את ידיו ומשחיל את אצבעות ידיו זו בזו, יוצר לי סולם גנבים. "מתי תבין שקייט תמשיך להיות אתו כל עוד לא תעבור צד?"

"תהיי בשקט או שאני מפיל אותך," הוא מאיים ולא מספיק לסיים את המשפט לפני שאני נאחזת ברווחים בין משבצות הברזל ומטפסת מעלה בזריזות ובשקט המקסימלי שאני מסוגלת. "קייט לא מעניינת אותי בכלל. אז מה, פעם אחת הייתה לי הזדמנות להרביץ לה ולא הרבצתי לה כי היא בת?"

"יום אחד השוביניסטיות שלך תעלה לך ביוקר," אני מתקדמת בריצה קלה לאורך הכביש הצר והגס מבלי לחכות לו. מהבניינים שסביבנו, אין חלון שהאור דולק בו, כך שרב הסיכויים שאף אחד לא שומע או רואה אותנו. אני מגיעה לאחר כמה שניות אל החנייה הייחודית של הברינקס, ומוציאה מחגורת הכלים החגורה סביב מותניי את מכשיר הפריצה מספר שלוש. הוא כמעט אף פעם לא מאכזב אותי.

אני פונה לדלת הימנית מבין השתיים ומתחילה בתהליך הפריצה. טריסטן מצטרף אליי עד מהרה, ותוך דקה אנחנו כבר בחצי הדרך. "את חושבת שאלו באמת הם?" הוא שואל בזמן שהוא נאבק עם מנגנון חלוד, אחד מני רבים בדלת הישנה הזאת.

"לריצ'רד יש כשרון להיות יותר טיפש עם כל נסיון פריצה שעובר, אז כן," אני מושכת כתפיים ומגבירה קצב כשדמותו עולה בעיני רוחי. ריץ' הזה טיפש בערך כמו שאדם האקר, אבל האגרופים שלו בהחלט יכולים להשתוות לגושי בטון נעים.

אנחנו פורצים את דלתות הכניסה האחורית ללא בעיות, והמסדרון שנחשף לעינינו נראה כפי שציפינו- ריק, חשוך וארוך, שרק מצלמת אבטחה אחת שמכוונת לכיווננו מחפה על ריקנותו. אני מתקדמת אל מאחורי המצלמה התלויה לאורם הנוגה של עמודי החשמל מבחוץ, וטריסטן סוגר את הדלת. הוא מדשדש בעלטה המוחלטת, וכשעובר גם הוא את המצלמה נשמע צליל חיכוך של מתכת במתכת- חגורת הכלים שלו עמוסה מדי לטענתי ולטענת אדם- ומדליק את ה-פנס בה' הידיעה, זה שאני ואדם קנינו לו ליום הולדתו הקודם.

אנחנו מנווטים בדממה  ברחבי קומת הקרקע, ולא מרחיקים לכת עד כדי כך. אנחנו מוצאים מהר את המעלית וחדר המדרגות, ומכינים את עצמנו לעלייה. מעתה והלאה ניכנס לשדה הקרב; בדרך כלל, בבנקים המיוחדים שנבחרים בקפידה על ידי החברה שנגדה הסוכנות שלנו נאבקת, יש שומרים מיוחדים מטעמה שמשגיחים על אוצרות החברה שמועברים ברחבי העולם.

אני, אדם וטריסטן נחשבים חוליה אחת מתוך רבות בסוכנות, ותפקידנו הוא למצוא את אוצרות החברה לפי המידע שמודיעי הסוכנות מוסרים לנו. הם מציידים אותנו, נותנים לנו קצבות כסף, בקיצור- מעסיקים אותנו היטב. תנאי ההתקבלות שלנו היו היכולות שלנו, פיזיות ושכליות. ילדי רחוב, כמוני וכמו טריסטן, מתמחים בדרך כלל יותר ביכולות הפיזיות- פריצת מנעולים, יריות באקדח (רק אלו שהוכיחו את עצמם מורשים לנשוא כאלה), ונערים שעברו את גיל שמונה עשרה ומתמחים ביכולות השכליות- כמו אדם, למשל, גם אם הוא מתנהג לפעמים כמו קטין- יכולים להתקבל גם הם לסוכנות. אין לה מקום קבוע, סניף ידוע, אנשי הסוכנות הם אלו שמגייסים אותך והם אלו שבוחנים אותך- ותאמינו לי, תנאי הקבלה שלהם קשים מאוד, במיוחד מבחן הנאמנות.

לאחר שבא אחד מהם ומוסר לך שהתקבלת, הוא לוקח אותך למקום המפגש שבו אתה נפגש עם שותפיך העתידיים לחוליה. החוליה שלנו מורכבת משלושה אנשים, ואינני יודעת אם יש חוליות שמורכבות ממספר אנשים שונה. כל שאני יודעת הוא מה שאיש הסוכנות שבחן אותי מסר לי, אינני אפילו יודעת את שמו או זוכרת את מראהו (התקבלתי לפני שנתיים וכמעט שלושה חודשים). אני חושבת שהיה לו שיער מאפיר ושפם מגוחך.

מאז, שלושתנו תמיד נמצאים בדרכים, כל פעם אחר אוצר חברה אחר. אנשי הסוכנות מוסרים לנו את כל המידע שאנחנו זקוקים לו דרך פלאפון שהם מסרו לנו לאחר שהתקבלנו. הם נתנו לנו בנוסף כרטיסי אשראי שקצבתם מתחדשת מדי פעם בפעם על ידיהם (ולא, הם לא נדיבים במיוחד).

אך הסוכנות אינה רק המעסיקה שלנו כפי שזה נשמע. היא העניקה לנו בית ומשפחה, הצילה אותנו מחיינו הקודמים. היא הבית שלנו.

ובקשר לאוצר החברה הזה… בדרך כלל איש הקשר של הסוכנות לא מוסר דבר מלבד הפרטים הטכניים, ולראשונה אי פעם הוא הוסיף בסוף הודעת הטקסט שאוצר החברה הזה חשוב מאוד ואסור לנו לוותר עליו באף מחיר. בדרך לכאן ניסינו לנחש מה הוא עושה או כמה כסף הוא שווה, אך ככל הנראה לעולם לא נדע את האמת.

"כדור הארץ לריילי!" טריסטן אומר בלחישה רועמת. אני מקיצה מהרהוריי בנפילה כואבת למציאות ומגלה כי הגענו לקומה החמישית, ואנחנו עומדים מול דלת מתכת רחבה שנראית עבה. על חזיתה הוטבע המספר חמש. בהודעת הטקסט נכתב שהגביע, אוצר החברה הנוכחי, אמור להיות בקומה השישית, אבל זו הקומה האחרונה- גרם המדרגות נקטע בפתאומיות, ללא חומה או גדר שתמנע נפילה. ככל הנראה, הכניסה לקומה השישית נמצאת אי שם ברחבי הקומה שלפנינו.

אנחנו מוציאים כאיש אחד את האקדחים מחגורות הכלים שלנו, שני 2000P ישנים אך מוכרים ואהובים (פעם אחת חסכנו בהוצאות מזון ושתייה כדי לקנות בקבוק אלכוהול מבר לא חוקי סמוי, השתכרנו והתחלנו ללהג. קראנו לאקדחים שלנו בשמות- אדם קרא לשלו פייתון על שם מערכת המחשב הראשונה שבה השתמש, של טריסטן נקרא שיינה על שם אחותו, אשר מעולם לא אמר לנו אם היא חיה או מתה, ולשלי קראתי וואילד על שם הכלב שהסתובב לעיתים תכופות ליד הבניין שבו הייתי ישנה). טוענים אותם. מכוונים אותם בזהירות קדימה.

"אתה מוכן, תריס חשמלי?" אני שואלת ומניחה את ידי על ידית הדלת.

"אני אהיה לא מקורי ואומר שאני מוכן כמו תמיד, ריילס," הוא אומר והודף את משקפי השמש שלו לאחור עם היד שלא אוחזת באקדח. הוא גדול ממני בחצי שנה, ובכל זאת ילדותי כמעט כמו אדם. אך כשהוא צריך להיות רציני, הוא בהחלט מסוגל להיות אחד כזה.

אני אוחזת בידית ואנחנו עומדים לפרוץ פנימה, מוכנים לכל סכנה, אך למרבה מבוכתי, הדלת נותרת נעולה (לא חשבתי שזה יקרה, מודה) ואנחנו מתנגשים בה חזיתית. וואו, כמה שזה כואב. אני שומעת צעדים כבדים מאחורי דלת המתכת, ויודעת בוודאות שהדלת עומדת להיפתח ומאחוריה נמצאים השומרים מטעם החברה. אולי לא נצא מזה בחיים.

"בהצלחה לנו," אני לוחשת בזמן שהידית מסתובבת מעצמה, וכל אחד מאתנו עומד מצדה האחר של הדלת, שעון על הקיר.

הדלת נפתחת. ברגע הראשון לא קורה דבר, וברגע השני אנחנו מגיחים משני צדי הדלת, מתואמים, מחטיפים אגרופים לשומר שפתח את הדלת ומפילים אותו, סורקים את החלל במהירות וחוזרים. אולם בינוני קודר, שבירכתיו יש פתח מרובע חשוך וגדול ושלט שהכריז 'הכספות של אנשי ניהול מאגפים א-ד'. וכמובן, שלושה שומרים מגודלים עם אפודים חסיני כדורים שבאים אלינו בריצה. השומר שפתח את הדלת עובר אותה ומכוון אליי אקדח שטריסטן מעיף בבעיטה אל מעבר גרם המדרגות שבו עלינו, משם הוא משתלשל מטה וקול נחיתתו על הרצפה לא נשמע.

אני מטיחה את ראשו של השומר במשקוף דלת המתכת ורצה אל תוך האולם, תרה בעיניי אחר מקום המסתור הקרוב ביותר, דלפק קבלה שנראה ישן, ונוחתת מאחוריו, מתחמקת במיומנות מכל קליעי הכדורים ששורקים באוזניי.

אני נושמת נשימה עמוקה ואז מציצה ממקום המסתור- שני שומרים מתנפלים על טריסטן ידנית, והשלישי מכוון אליי אקדח חדיש ויורה כשנייה גורלית לאחר שאני שבה אל מחסה הדלפק. אני ממתינה רגע, ואז ממטירה כדורים לעבר רגלו ורב הכדורים פוגעים במטרתם. אני לעולם לא הורגת.

אני שומעת אותו קורס בצעקה על הרצפה המלוכלכת, ואז שולפת את עצמי ממקום מחבואי כדי להמשיך לרוץ אל הפתח האפלולי שכמו פער את פיו כדי לבלוע אותי. אני שומעת גם את הדי ריצתו של טריסטן מאחוריי- הוא בטח הימם את השומרים- ואף אחד מאתנו לא מדבר. מספר צעדים לאחר המעבר, מופיעה נורת פלורסנט חלשה ומהבהבת שמאירה אותיות שהוטבעו בקיר הגבשושי שהופיע פתאום מולנו. 'אגפים א-ב' נכתב ומתחת לאותיות היה חץ המורה לכיוון ימין, ובסמוך נכתב 'אגפים ג-ד' ומתחת לאותיות הוטבע חץ המורה לכיוון שמאל.

מבט אחד חסר מילים, וכל אחד פונה למסדרון אחר. לפני שאנחנו נפרדים אני אומרת בקצרה, "תחפש את הגביע בכל מקום. תפרוץ לכל הכספות אך אל תתעכב יותר מדי."

"תזהרי, אני יכול להישבע שאני מריח את השומרים שרק מחכים שנעבור כאן," הוא אומר בתורו. "הראשון שמוצא את הגביע רץ אל השני ומתחפפים מפה. וכמובן, הוא מקבל את המסאז' המיוחל."

"שיהיה," אני נוקשת באצבעותיי במשקפי השמש שלו רק כי הוא שונא שאנחנו עושים לו את זה, ואז רצה אל מעמקי המסדרון, שמואר רק פעם בכמה מטרים בנורה קטנה ומעומעמת. הקירות של המקום המוזר הזה טחובים וגבשושיים, ואני מרגישה כאילו אני מתחת לפני האדמה ולא בראש בניין בנק רחב וגבוה שאוצר בתוכו אוצר חברה חשוב מאוד.

אני מספיקה לראות דלת ברזל שמולחמת לקירות כששומר מגיח מעיקול המנהרה כמו משום מקום, לופת את מותניי ומטיח אותי בקיר מעורר החלחלה, מה שמסב כאב רב לכתפי הימנית.

אני מתעשתת מהר ומכשילה ברגליי את קרסוליו, גורמת לו לאבד את שיווי המשקל ובכך משיגה יתרון זמני ומתחמקת מידיו. אני שולפת את אקדחי, ובתנועה חדה מטיחה אותו במצחו וגורמת לו לאבד את ההכרה. "לילה טוב, שומר קטן," אני אומרת במתיקות ואז עוזבת אותו וממשיכה לרוץ. רב הסיכויים שהם לא ישימו את הגביע מאחורי דלת הכספת הראשונה, לכן אני מעדיפה להתקדם הלאה.

אך במשך דקה ארוכה שעוברת באטיות אני לא מוצאת דלת נוספת, וחושבת שבוודאי פספסתי משהו בדרך. אני עומדת להסתובב ולסוב על עקבותיי כשפתאום מישהו דוחף אותי מאחור ומשטח אותי על הרצפה, ואני מתגלגלת במהירות כדי לצפות בדוחף החרישי שהתגנב מאחוריי.

"תודה על העבודה השחורה שחסכתם מאתנו," לועגת רוני בחיוך וממשיכה בריצתה המהירה כדאיית נץ. שומו שמיים, כבר הספקתי לשכח שהיא מהירה כמו רוח רפאים. וגם שקטה כמוה.

אם חשבתם שמה שסיפרתי עד עכשיו היה הזוי, תכינו את עצמכם לזה- יש גם את הארגון, שהוא כמו מתחרה של הסוכנות שלנו. אומנם לשתי הקבוצות יש מטרה משותפת, אך בפועל הן לא התאחדו- אני לא יודעת למה- וכל קבוצה מנסה להשיג כמה שיותר מאוצרות החברה. אני  לא חושבת שמישהו פרט לאנשי ההנהלה יודע מה הם בכלל אוצרות החברה, מה הם מכילים או עושים, ובכל זאת הם תמיד כותבים לנו ממספר נייד לא מזוהה היכן לשים את אוצר החברה אם השגנו אותו- אם לא הצלחנו כי היינו קרובים להיתפס בידי המשטרה או כי הארגון הקדימו אותנו, הם כותבים לנו את הפרטים על מיקום אוצר החברה הבא בלי הקדמות או נזיפות. הם תמיד יודעים מתי מבצע נגמר ואם הצלחנו או לא.

בארגון, כל קבוצה נקראת חבורה כאשר אצלנו נקראת היא חוליה. הרעיון הוא אותו רעיון בערך. המימון התקציבי שלהם יותר גבוה, אבל הסוכנים שלהם לא איכותיים כמו שלנו- דוגמה בולטת לכך היא החבורה השנואה ביותר על החוליה שלנו, חבורת רודפי הרוח, שמורכבת מארבעה אנשים- דמיטרי, קייט, רוני וריצ'רד. לא תמיד אנחנו והם מתחרים על אותו אוצר חברה, אבל נאלצנו להילחם אתם מספר רב של פעמים- הרבה יותר ממספר אצבעותיי.

אני רודפת אחרי רוני, ולאחר עיקול מנהרה אחד דלת מתכת נוספת נגלית לעיניי. היא לא התעכבה עליה, אך אני מחליטה לנסות לפרוץ אותה. לא נדרשים לי הרבה ניסיונות- אפילו המנעול כאן טחוב וקל לפריצה- ובמקום למצוא חדר אפל שמלא בחפצים יקרי ערך כפי שחשבתי, אני מוצאת את עצמי מול מסדרון נוסף שדומה מאוד למסדרון שבו אני עכשיו. האם זהו המסדרון של טריסטן, והמקום שבו אנחנו נמצאים הוא רק מבוך אחד גדול?

אין לי זמן לחשוב הרבה. אני עוברת דרך הדלת שנפתחה לכיווני, סוגרת אותה מאחוריי ושבה לרוץ בשיא כוחי. אדם תמיד טוען שאימוני הריצה שלי מיותרים, ואני תמיד טוענת שהם חשובים בהרבה ממה שהוא חושב. מזל שאף אחד לא באמת מקשיב לרב דבריו של אדם, אפילו לא הוא בעצמו.

גם כאן יש עיקול, וכשאני פונה בו אני נתקלת בגב רחב. בעליו מסתובבים ואני מגלה שזהו ריצ'רד.

"וואו, ריילי, את האדם האחרון שציפיתי לפגוש. נראה שאנחנו תקועים כאן, הא? מה את אומרת, אולי כדאי שנשתף-"

"אל תחשוב על זה אפילו, אידיוט," אני עוקפת אותו מהצד ומתקדמת משם בצעדים מדודים, מנסה להיראות רגועה על אף ששנינו יודעים שאם נעשה קרב אחד על אחד, שמונים אחוז שהוא ינצח. לא שזה ימנע ממני אי פעם לקרוא לו אידיוט, הוא זכה בתואר הזה ביושר.

הוא בדיוק מתחיל לומר משהו כשהאוזנייה מפצפצת באוזני. "ריילס, אני מקווה שאת שם," אדם נשמע נרגש ולחוץ בו בעת. לבי מאיץ את קצב דפיקותיו כי הנוהל הקבוע שמשתמשים באוזנייה רק כשמישהו מאתנו מוצא את אוצר החברה או במקרה חירום. "טריסטן מצא את הגביע. אני חוזר, טריס הקטין מצא את הגביע. את בטח תרצי לשאול איך, אז אענה לך מראש שהוא שלח לי בהודעת טקסט כרגע שהוא מצא שלוש גופות שהיו די חיות עד לא ממזמן, והגביע היה מתחת לאחת מהן. טבול בדם, למקרה שאת רוצה תיאור."

"לא, זה בסדר," אני ממלמלת לעצמי ונזכרת מאוחר מדי שהוא לא יכול לשמוע אותי אלא רק אני אותו. ריצ'רד קלט שלא דיברתי אליו, למרבה הפלא. הוא מתקרב אליי בצעדי ענק, ואני לא מצליחה לחשוב על דבר אחר לעשות מלבד לרוץ הלאה, אל המשך המסדרון. בזה, לכל הפחות, אני טובה יותר ממנו.

"אני די בטוח שגם את חושבת שזה חשוד," אדם ממשיך לפטפט דרך האוזניה. "נראה שמישהו היה כאן לפנינו ומשום מה הרג את השומרים אבל לא לקח את הגביע. צירוף מקרים מוזר מאוד, אם תשאלי אותי. נדון בזה כשתגיעו לכאן, בזמן שנעשה לטריס מסאז'. אם לא כיבית את האוזנייה בטעות כמו שקרה לפני חודש ושומע אותי, טריסטן, תדע לך שזה עומד להיות כואב. מאוד כואב."

אני מחייכת בעת ריצתי, וכבר חושבת על דרכים לענות את טריסטן. הוא אוהב עיסוי אבל שונא דגדוגים, כמו אדם, ולכן אנחנו מדגדגים אותו יותר מאשר מעסים. זאת מסורת קבועה.

לאחר מספר דקות נשמעים הדי רעשים אי שם מלפנים, וליבי נמלא תקווה. כל דבר עדיף על פני ריצ'רד הכועס, זה בטוח.

טוב, אולי לא כל דבר. המחילה מסתיימת בפתאומיות ונפתחת אל מערה קטנטנה, ונחשו מי נמצא שם? טריסטן, מתאבק עם דמיטרי. משקפי השמש שלו שבורים ורמוסים על הקרקע הגסה, ונראה שהמצב בהחלט לרעתו. הוא תקוע עם גביע נחושת ענקי מתחת לידו האחת ומנסה להכות את דמיטרי ולחמוק ממכותיו. הפנים של שניהם חבולים אך עוד לא הספיקו להתכסות בזיעה, מה שאומר שהם לא כאן הרבה זמן. דמיטרי כנראה בא אליו בהפתעה כך שטריס לא הספיק להודיע לאדם.

אני צוברת תאוצה, מאגרפת את ידיי והולמת בזרועו של דמיטרי המופתע, מה שעוזר לטריסטן לחמוק בתנועה חדה מאחיזת החנק של דמיטרי ולבעוט בבטנו. דמיטרי מתקפל, מופתע, וטריסטן מוציא אזיקון מחגורת הכלים שלו, מושיט לי את הגביע כדי שהוא יוכל לכבול את ידיו של דמיטרי מאחוריי גבו.

העניין מתבצע תוך שניות ספורות כיוון שזאת לא הפעם הראשונה שאנחנו עושים זאת, וריצ'רד מגיע רגע קט לאחר שסיימנו. הוא מתנשף, בוחן אותנו בזריזות ואפילו לא עוצר כדי לדבר לפני שהוא מתנפל על טריסטן. אין לי שהות לעזור לטריסטן כי אני שומעת צעדי ריצה נוספים; אני נצמדת לדופן המערה כך שהרץ במנהרה לא יכול לראות אותי, וכשאני שומעת אותו מגיח אני מטיחה במותנו את הגביע שכבד אפילו יותר ממראהו. קייט המסכנה נופלת על הצד ונותנת לי הזדמנות מצוינת להתגושש אתה. לפחות בכוחנו הפיזי אנחנו משתוות.

"היית חייבת לעשות את זה חזק עד כדי כך, ריילס?" טריסטן שואל בזמן שריצ'רד החזק מצמיד אותו לדופן המערה ובועט בו. כן, הבחור יהיה שוביניסט בכל סיטואציה אפשרית שתוכלו לחשוב עליה.

אני מניחה את הגביע בצד ללא עדינות יתר ומתנפלת על קייט. אנחנו לוחמות אחת בשנייה בכל כוחנו, שורטות ונושכות ונוהמות ומתפתלות. אני עומדת למשוך בשערה כשהיא מושכת בכובע הגרב שלי ותולשת אותו מראשי, זורקת אותו הרחק מאתנו.

הבנים נעצרים במאבק כדי להביט. נראה שאפילו להט הקרב של קייט נעלם חלקית. מעולם לא שנאתי אותה כמו עכשיו כי הייתה רק פעם אחת שמישהו אי פעם הסיר מעליי את כובע הגרב. וגם אז, הוא לא הספיק לראות הרבה.

חשתי במבטם משוטט על מצחי; על האות פ' העבה שנחרטה לתמיד על מצחי ועל קו שיערי על ידי מחט מלובנת, לוהטת. על קווצות השיער שמעולם לא צמחו שם, מצביעות על כך שגופי אפילו לא טורח להסתיר את מה שאני מתעקשת בטירוף נפש להחביא מכולם.

אני נבוכה כל כך בגלל חשיפת הפגם המחריד אבל מנצלת את ההזדמנות שנקרתה לדרכי כדי לעקם את זרועותיה של קייט מאחורי גבה בתנועה חדה ביד אחת, וביד השנייה שולפת את האקדח ומכוונת אליה. "תנועה אחת ואני יורה," אני אומרת בשלווה.

מסתבר שגם טריסטן ניצל את ההזדמנות כי כשאני נעמדת ומסובבת אליו ואל ריצ'רד את ראשי, מותירה את ידי בכיוונה של קייט הקפואה, אני רואה את ריצ'רד צונח לרצפה, חסר הכרה. "נקמה על הפעם הקודמת, לוזר," טריסטן אומר בחדווה.

האוזניות שלנו מרשרשות ואנחנו שומעים את אדם מדבר בקול לחוץ. "חברים, למה אתם לא מסמסים כלום? קרה משהו? תזדרזו, אני חושב ששמעתי סירנות משטרה."

שומו שמיים. רק זה חסר לנו. פעם אחת בלבד בעברנו הגיעה משטרה לזירה, וגם אז נמלטנו משם בקושי רב מבלי להיתפס. אנחנו לא יודעים אם הסוכנות שאליה אנחנו משתייכים מפוקחת, אבל זה גם מעולם לא עניין אותנו. הבית שלנו חשוב לנו יותר מכל דבר אחר.

"טוב, ריילס, צריכים לזוז," טריס מתמתח ומתקדם לכיווני. אני שמה לב לכך שהוא מנסה לתלוש את מבטו מהמצח שלי. "תפסיקי כבר לכוון עליה את וואילד. היא לא תנסה לתקוף, נכון, קייטי?"

היא חושפת לעברו את שיניה אך לא זזה מאימת האקדח. "צא מהאשליות שלך, ילד גמלוני. הסוכנות שלכם לעולם לא תעמוד בפער שלנו, אז נראה שאתם הלוזרים האמתיים."

לאף אחד משנינו אין מושג על מה היא מדברת, אז אנחנו מתעלמים. אך אז דימיטרי הקשור מדבר, ודומייה משתררת במערה בעקבות שאלתו. "איך הסכמתם לעשות את כל זה? הסוכנות הציעה לכם יותר מכסף שאתם מתייחסים להכל בחירוף נפש?"

טריסטן עונה לו, ומילותיי הדוממות מהדהדות גם הן בתשובתו. "הסוכנות היא הבית שלנו. הבית האמתי שלנו. היא המשפחה היחידה שלנו. כשאומרים לך את המילה בית, אתה בטח חושב על מבנה מרובע שריח תמידי של טוסט עולה ממנו. אבל הבית היחידי שלנו הוא קרוואן, כידוע לכם. אני לעולם לא אחשיב את המקום הקודם שבו חייתי בית, ואני מרוצה מאוד מהמצב הנוכחי שלנו."

הוא נאנח כמו כדי להפיג את המתח. "טוב, ריילי, איפה בדיוק שמת את הגביע? אני סחבתי אותו יותר זמן ממך ובכל זאת-"

"על מה אתה מדבר? הוא ממש כאן." אני מסובבת בחזרה את ראשי, אבל הגביע לא נמצא במקום שהשארתי אותו. לוקחת לנו בערך שניית מחשבה עד ששנינו פולטים יחד, "רוני!"

אני לא משתהה אפילו רגע נוסף; אני רצה בחזרה אל המנהרה, תוחבת את וואילד לנרתיקו תוך כדי ריצה, ומתפללת בכל כוחי שרוני לא הספיקה להתרחק, למרות שיודעת בלבי שרב הסיכויים שהיא כן. אני לא אשיג אותה, לא אני ולא טריסטן שנמצא במרחק לא רב ממני ומתנשף בקולניות. אלא אם כן…

אני מזהה את דלת המתכת שפתחתי כדי להיכנס מכאן לפני זמן מה. אני נעצרת לידה, טריסטן כמעט מתנגש בי מההפתעה ונופל מרב תשישות. נראה שהוא נלחם קשה עם הבנים.

"מה את עושה?" הוא שואל בחוסר סבלנות כשאני מניחה את כף ידי על ידית הדלת. אני לא עונה לו ומחשבת בלבי. אם אפתח את הדלת הזאת בעוד שלוש, שתיים, אחת-

אני פותחת אותה בתנועה חדה ושומעת את רוני צווחת כשהיא נחבטת בדלת, את גביע הנחושת משמיע קול צלצול שמהדהד בחלל הסגור. אני לא מבזבזת זמן, מזנקת מבעד לדלת וחוטפת אותו ממנה. טריסטן עדיין המום ואני ממלמלת שאסביר לו אחר כך ופותחת בריצה כדי לחזור בדרך שממנה הוא בא. ייאמר לזכותו שהוא בולע את סקרנותו ורץ מאחוריי בשיא המהירות.

ברגע שאנחנו יוצאים מפה המנהרה הפעור לרווחה, אנחנו נתקלים בשני שומרים, מבחינים בהם שבריר שנייה לפני שהם מבחינים בנו, יתרון די טוב. אני ממרפקת את הימני שבהם וטריסטן דוחף בכח רב את השמאלי, הם נופלים ואנחנו ממשיכים אל המדרגות.

אנחנו דוהרים במורדן, אך הגענו מאוחר מדי; נחיל שומרים זורם מעלה, ואין לנו ברירה אלא לעבור רק בעזרת חילופי יריות ותזוזה תמידית כדי לא לספוג יריות מהצד שלהם.

נראה שלטריסטן עולה רעיון כי הוא מפסיק להשתמש בשיינה ושולף משהו מחגורת הכלים שלו. רימון עשן. לבנאדם יש רימון עשן ורק עכשיו הוא משתמש בו? אני מתחילה להצטער שלא השארתי אותו מאחור.

הוא שולף את הנצרה ומשליך את הרימון אל הנחיל ההולך וגדל של השומרים. חדר המדרגות מוצף עשן שהתפשט תוך שניות ואנחנו נדחפים ביניהם, מסתכנים בכך שלא יעזו לירות על עיוור. למרבה המזל, אנחנו צודקים.

אני מזנקת מהמעקה של הקומה הראשונה, וטריסטן בעקבותיי. שרידי העשן הגיעו עד לכאן, מה שגורם לכך שאני לא רואה את השומר שעומד ממש לפניי. שאני לא מבחינה בקנה האקדח הפעור, שמכוון היישר אליי, עד שהוא יורה.

אני לא יודעת אם כבר ציינתי שלטריסטן יש תזמון גרוע; כיוון שקפץ אחריי וקפיצתו רחבה הרבה יותר בגלל רגליו הארוכות, הוא סופג את כל הקליעים בצדו הימני. ונראה שהוא בהחלט לא היה מוכן לכך.

אני תולשת את האקדח מידי השומר בבעיטה מדויקת שטריס לימד אותי לעשות, בועטת בסנטרו ברגל השנייה ומפילה אותו במהלך נוקאאוט מסעיר. מעניין מה אדם היה אומר עליו. אני עוזרת לטריסטן המדמם והתשוש לעמוד על הרגליים, והוא לא ממש עוזר לי עם האנחות הבלתי נפסקות שלו.

אני חצי רצה חצי גוררת את טריסטן בדרך אל היציאה האחורית, ולוקחות לי לפחות שלוש דקות יקרות עד שאני מגיעה אליה. נראה שטריסטן ספג רק שני קליעים, אחד במותן ואחד בכתף, והוא בכל זאת מתחיל ללהג.

"אוי, שכחנו את המשקפיים שלי למעלה. ואגב, את יודעת שאף פעם לא ראיתי אותך ככה?"

"מה?" אני מתקדמת במסדרונות במלוא המהירות שאני מסוגלת לה כשהוא נתלה עליי. בקרוב נגיע אל הדלת שפרצנו, ואם יהיה לנו מזל ואדם דמיין את המשטרות נוכל לצאת מכאן בשלום.

"בלי כובע הגרב. עם שיער פזור." מסתבר שאפילו זנב הסוס שלי השתחרר, ואין לי מושג אפילו איפה הגומייה. עוד משהו יכול להשתבש?

מסתבר שכן. רחוב אספן חסום משני הצדדים בניידות משטרה ובשוטרים ספורים שמשוטטים לידן. רב השוטרים בוודאי נמצאים בכניסה הראשית. מזל שאדם הזהיר אותנו. מדאיג אותי כיצד המשטרה ידעה להגיע לכאן, אבל אני דוחה את המחשבה על הסף ושומרת אותה לאחר כך.

בהחלטה של רגע, אני הולכת אל אחד מצדי הכביש החסומים. נגיע מהר יותר אם נלך דרך רחוב ריבר, אבל לא אוכל להסתכן עם ריכוז השוטרים הגבוה.

השוטרים מבחינים בי ובטריס הפצוע ונדרכים. רובם נוגעים באקדחיהם. אני ממציאה סיפור על המקום. "אני וחבר שלי יצאנו לריצה, והם ירו בו. ארבעה אנשים. מתוך אחד החלונות של הבנק!"

הם מנמיכים את האקדחים, מופתעים, בדיוק כשקול רם נובח מאחד ממכשירי הקשר הקולניים שלהם. "17 ל122, האם שומע?" הדובר אפילו לא מחכה לתשובה. "נתפסו ארבעה נערים במצלמות האבטחה. אני חוזר, הפורצים צולמו. הם בדרך לכניסה הראשית. קרא לכולם חוץ מ38 ו43 ובואו לכאן. אל תזיז את הניידות. רות סוף."

"הישארו כאן," הוא מצווה והולך עם שוטרים אחרים. "העניין יסתיים בעוד כמה דקות, בינתיים נזמין אמבולנס. הוא ילך לבית החולים הקרוב, את תלכי לתחנת המשטרה ותספרי את כל הפרטים. רק אל תזוזו, ילדים. הכל יהיה בסדר."

אנחנו מחכים כמה שניות (טריסטן כמובן מעיר, "אין כמו ריצה בשלוש בלילה") ואז צוללים אל רחוב צדדי ומתמרנים ברחובות הנטושים והחשוכים. אם אדם לא היה מכריח אותנו לשנן את מפת העיר, היה זה סופנו.

עד מהרה אנחנו מגיעים לפארק הקרוואנים ומוצאים את ביתנו; הוא נראה שגרתי למדי פרט להיותו די גדול. הוא כבר מותנע, וכשאנחנו שועטים דרך הדלת אני רואה שאדם כבר ישוב במושב הנהג, אצבעותיו מתופפות על ההגה בטירוף. אני תמיד נוהגת, אך נראה שהפעם אדם החליט לשבור את השגרה. יש לי תחושה שהסיפור הזה לא ייגמר טוב.

"משהו לא בסדר אצלכם בראש?!" הוא צועק ואנחנו מתכווצים מקולו שצורח לנו גם באוזנייה. "כנסו פנימה, אני נוהג היום. הייתי בטוח שמתם! בשביל מה קיימים הפלאפונים חד הפעמיים שקנינו?"

"למה אתה מחכה, אדם ג'יימס לוקהארט?" אני דוחקת בו בזמן שאני מניחה את הגביע על רצפת הקרוון ודוחפת את טריסטן על הספה האהובה עליו. "המשטרה ככל הנראה מחפשת אותנו כרגע. מה שבטוח, הם עלו על ארבעת האידיוטים מהארגון. התזמון של התכנות שלך היה מדויק, לא כמו שאפשר לומר על התזמון של טריס."

"כמה כדורים הוא ספג?" אדם נאנח בזמן שהוא לוחץ על הגז ומזנק קדימה, מה שגורם לי לאבד את שיווי משקלי וכמעט ליפול.

"ארבעה," אומר טריס בזמן שאני אומרת, "שניים." אני נגשת אל אחד המדפים הגבוהים ומחטטת שם עד שמוצאת אלכוהול רפואי וגיזות. באותו הרגע אדם ככל הנראה יוצא מהחניון כי הוא דופק גז ואני נופלת עם כל הציוד ומחליקה על הרצפה.

אני רק רוצה שתבינו, בדרך כלל הנהלים ברורים: אני נוהגת, אדם מבלה את כל זמנו במערכת המחשב הגדולה שלו או בסריגה (גם אני הייתי מופתעת, אתם לא היחידים) וטריסטן בבישול ובאפייה במטבח שנמצא בחלק האחורי של הקראוון. כשהתפקידים מתחלפים, המקום נכנס לתוהו ובוהו, ממש כמו עכשיו.

אני קמה ונגשת אל טריסטן. הוא מתעקש לטפל בעצמו, והוא באמת מתחיל לסובב את פקק בקבוקון האלכוהול, אך מבטו נעוץ בי, נע בין העיניים שלי לבין מצחי. גם אני נזכרת פתאום בכובע הגרב ששכחתי בבנק, וחשה בצלקת שלי בוערת תחת מבטו.

"רוצה לדבר על זה?" הסרקזם שתמיד נשמע בקולו נעלם, מה שקורה רק במשימות. בזמן שהוא מדבר, אדם פונה פנייה חדה וחלק מכלי המטבח נופלים על רצפת העץ בשאון גדול.

"לא." אני לא רוצה להיזכר בדירה הקטנה והצרה, ביד הקשה של אותו אדם שרק מספר שנים קודם לכן היה אוהב ורך. המקום הזה לא היה הבית שלי. הבית הפיזי שלי כאן, בקרוואן הקטן והאהוב הזה, והבית הכללי הוא הסוכנות. אדם וטריסטן הם המשפחה שלי. אני לא צריכה ולא רוצה בית אחר, משפחה אחרת. אין בי שום געגועים לעבר.

אדם לא מפסיק לעשות פניות חדות, ואני כבר מדמיינת את השריטות שאמצא בכל רחבי הקרוואן. למרות שהוא רחב וכבד, הסוכנות נתנה לנו אותו כשיש לו מנועים מתקדמים שמעניקים לו את האפשרות לנוע במהירות של מכונית מרוץ. כן, לפחות בקטע הזה הם לא היו קמצנים, בנוסף לקטע של התקציב לדלק.

"אני לא מבין למה את מכסה את הצלקת הזאת," טריסטן שובר את הדממה המתוחה. "את לא צריכה לחוש לא בנח אתנו. אנחנו לעולם לא נשפוט אותך בגלל צלקת, ריילי."

"איזו צלקת?" שואל אדם בעודו עולה על כביש מהיר. "על מה אתם מדברים? אני מת לראות מה קורה שם."

"אני לא יודעת מה עוד נעבור בעתיד, אבל אתם תמיד תהיו המשפחה שלי," אני מעזה לומר מילים שעד כה רק חשבתי, ומרגישה שההודאה כמו מאירה את שמי הלילה מבעד לחלון.