בית חרושת לבובות מריונטה

היא הייתה עייפה מידי בשביל לעמוד.

כאבו לה הידיים.

היא לא הרגישה את הרגליים.

החוטים היו קשורים לה חזק מידי. היא הרגישה את הוורידים שלה מנסים לפרוץ החוצה.

הלחיים שלה היו אדומות מהמאמץ, השפתיים שלה סגולות מהקור, השיער שלה פרוע ומזדקר לכל עבר מהאבק.

אף אחד לא נתן לה לשבת.

אף אחד לא פתח את האור. או את החלון. לא היה אוויר.

חתיכות של חושך משכו לה בחוטים, מתגרים בה, מנסים לגרום לה לאבד שליטה.

הם חיכו. היא הרגישה את הנשימה שלהם על הצוואר שלה.

וחיכו.

וחיכו.

וחיכו.

גם היא חיכתה.

 

***

הוא דחף את הדלתות הכפולות בכוח, מצטמרר מהחריקה שלהן כשנפתחו. הן היו מאובקות, אבל מתחת לאבק, הוא ראה נצנוץ של אבני חן. כחולות וירוקות.

הוא נכנס פנימה, נושם עמוק אל מול החושך.

האוויר היה סבוך סביב אצבעותיו כשהניף את ידו. העיניים שלו סקרו את האולם במהירות, לא קולטות דבר מלבד הקור. הוא עדיין ראה את הנצנוץ של אבני החן, מביטות בו מכל מיני כיוונים, כמו עיניים של חיות; כאילו עמד באמצע השמיים, מוקף בכוכבים; כאילו האדמה הייתה חסרת תכלית מתחתיו. הוא צעד כמה צעדים קדימה בהיסוס, מפחד שהאחיזה של נעליו תחליק – אבל לא היה לו מה לפחד.

הוא נשם עמוק פעם נוספת, עוצם את עיניו. החושך החשיך. האבק הסתחרר אל מול פניו. הוא הרגיש אותו מדגדג את קצה אפו, מנסה לגרות ממנו עיטוש, או אולי קצת דם. האבק הרגיש קצת כמו פרווה, קוצנית יותר מאשר רכה; אולי אם מישהו היה מחליט שהוא רוצה לגדל קיפוד בתור חיית מחמד.

הוא צעד קדימה קצת יותר, פקח את עיניו, ומצא שעמד מול דלת נוספת.

זו הייתה קטנה יותר. יחידה. נקייה. היא לא נצנצה מיהלומים.

הוא בלע את רוקו וסובב את הידית.

 

***

היא התכווצה במקומה לקול הירייה, מים מרירים עולים בגרונה.

"ששש," היא שמעה לחישה מעליה. "אל תדאגי."

היא לא ענתה, גם כשהחוטים התהדקו סביב מפרקי ידיה. יד גדולה פרעה את שיערה בחיבה, וטפחה על ראשה – לנחם אותה או לאיים, היא לא הייתה בטוחה. היא הצטמררה לנוכח תחושת החום שהכבידה עליה מלמעלה, אבל לא הסיטה את מבטה. עיניה הצלולות היו נעוצות בבמה שלפניה; ברגליים שקרסו לאדמה; ברכיים פוגעות בקרקע; ראש נחבט ברצפה. סבך שיער בהיר, שטוף ומקוצר לאחרונה, נשפך על הבמה מסביב לראש המגואל בדם.

היא רצתה לבכות. היא רצתה לצרוח. היא רצתה לברוח. אבל היא נשארה דוממת במקומה, יציבה כמו פסל; היד הגדולה הברישה אחורה קווצות ארוכות של שיער קצת פרוע, מסדרת אותו, מחזירה אותו למראה פלטינה חסר רבב.

"הכול יהיה בסדר," לחש קול מחוספס באוזנה. השיער על צווארה סמר.

 

***

כשהוא פתח את הדלת, הוקל לו לראות שהחדר היה מואר – אך לא חלפו רגעים רבים עד שקילל את החושך על שעזב.

האור הלבן סנוור אותו עד שהוכרח לעצום שוב את עיניו. והחושך הפעם לא היה סמיך ומברך – הוא היה אדום וצורב, שרוף בקצוות, מטיח בעפעפיו הלמות. הוא רצה לפתוח שוב את עיניו, אך ידע שאם יעשה זאת, יתעוור. אבל גם האדום עיוור אותו בהדרגה; כתמים שחורים טפטפו אל תוך עיניו, מכלים את האדום, לאט ובחיוך קטן.

הוא הניח רגל לפנים וצעד קדימה. האוויר כאן היה חסר מגע; לא רך ומזמין כמו הקיפוד שהתחבא בחדר הקודם.

קול זעיר לחשש באוזנו בקשה, מקפיא את עצמות לחייו. הוא הזדקף במקומו, מצטמרר קמעה.

            תפקח עיניים.

הוא רצה. כאב לו האדום, הרגיש כמו דם. אבל הוא פחד. הוא ידע שהוא פחד. וגם הקול ידע שהוא פחד; הוא יכל לשמוע את זה בגוון המקניט שלו, כשניסה לפתות אותו לוותר על עיניו.

הוא לקח צעד נוסף קדימה, ושוב נעצר.

למרות שעיניו נותרו סגורות, האדום נעלם. הוא הוחלף בלבן. אבל לא לבן מסנוור כמו זה שאחז בחדר; לבן קטיפתי, מעומעם, מלווה בטיפות של אפור. באמצע הלבן עמדה דמות כהה, גבוהה, ומוכרת.

תפקח עיניים, היא לחשה.

לא, הוא רצה להגיד.

תראה אותי, היא חייכה.

לא, הוא חשב.

תיזכר בי, היא אמרה.

לא, הוא לא רצה.

אתה לא תוכל לחזור לעולם.

הוא השפיל מבט.

הדמות התקרבה. תחילה בהיסוס; כשראתה שלא הגיב, אזרה ביטחון וצעדיה התרחבו, עד שלבסוף פניה כמעט נגעו בפניו, והתבהרו פתאום.

פנים חדים. שיער בלונדיני מלוכלך, מגואל בדם. מבט חשוך בעיניים חלביות, שלא כמו הכחולות הנקיות שהיו אמורות להיות.

אתה לא תוכל לחזור, הוא אמר. למי שברח אין מנוחה.

לא, הוא חשב.

ואז הדמות התפוגגה. האורות נכבו, והוא העז לפקוח את עיניו.

החשכה בחדר הייתה סמיכה יותר מהחדר הקודם לו. בלי יהלומים ובלי דלתות, הוא גישש באפלה במשך שעות, ימים, שבועות, עד שמצא ידית עגולה וקרה.

הוא סובב את המנעול ופתח את הדלת.

 

***

קשרו את החוטים שלה לענפים יפים בחורשה ריקה.

היא רצתה לצרוח לעזרה, לבעוט, להשתולל, אבל אף אחד לא שמע. השמש ירדה והכוכבים עלו, הירח נרדם והאורות כבו, שוב ושוב עד שהפסיקה לספור את הזמן. התקתוק בראשה המשיך באותו מקצב ישן, אבל המילים שלו התערבבו לה, החשיכו לה את המחשבה.

היא ראתה תמונות, מספרים, ימים שלמים חלפו לה מול העיניים. בתומם של כמה חודשים היא כבר הייתה תלויה יותר מאשר קשורה; כפות ידיה איבדו תחושה, זרועותיה חלשות ממאמץ ממושך וחסר שליטה. נעליה נגררו על האדמה כשהרוחות נשבו; שיער הפלטינה היפה שלה נרטב ויובש והתמלא בעלים, שכיתרו את ראשה כמו זר של עלי דפנה. השמלה שלה נקרעה בחסדם של חיות שחלפו בדרכה; עורה נתלש ונרפא והתכהה מתחת לשמש. עיניה הזדגגו, איבדו את יכולתן להתמקד; לכן היא לא ראתה כלום כשידיים גדולות באו לפרום את החוטים שלה מהענפים היפים.

"צריך להחליף אותם," אמר הקול המחוספס לעצמו אחרי שקרסה לאדמה. "הם עומדים להיקרע."

היא הבחינה בילד בלונדיני רץ בקצה ראייתה, וצלעותיה סגרו על ליבה.

היא סגרה את העיניים כשהבינה שהן כבר היו סגורות, התפללה לחושך, ושקעה בנשיון.

 

***

הוא צעד אל תוך החדר הבא וקפא במקומו.

הוא היה בהיר ומואר, וריק לגמרי. לראשונה מאז שנכנס למפעל, הוא ראה את קירות החדר. ארוכים וצרים, יותר כמו מסדרון מאשר חדר של ממש – הדלת הבאה עמדה בקצהו ברוב הדרה, קורצת לו עם ידית עטורת אבני חן אפורים.

הוא היסס בהתחלה, אבל אז צעד קדימה. הוא לא התקרב. הוא לקח עוד צעד ועוד שניים אחריו, אבל הדלת עדיין הייתה רחוקה מידיו; הוא החיש את צעדיו, והדלת המשיכה להתרחק; פרץ בריצה, הדלת ברחה. לאחר כמה דקות חסרות טעם, הוא התעייף, נעצר, והשפיל מבט.

הרצפה הייתה מרוצפת אריחי זכוכית בוהקים, חושפת מתחתיה מה שנראה כמו בית קברות של פרפרים.

נשימתו קרטעה, והוא שלח את ידו אל הקיר לפני שייפול.

עשרות פרפרים מרהיבים שכבו בארון הזכוכית שניצב מתחת לנעליו. סגולים, כחולים, אדומים וכתומים; כל פרפר בעל תבנית פסים וכתמים ייחודית לחלוטין; כל כנף שמוטה ועמומה מצבעים. הם נערמו כמעט עד אריחי הזכוכית בצפיפות, אבל לא היה להם אכפת; למרבית הפרפרים נקרעו הכנפיים, ולחלקם הייתה חסרה כנף שלמה. כשהביט במבט יותר מרוכז, ראה שהגוף של חלקם היה מעוטר בכפתורים – חוטים נשרכו בהם ונקשרו לכנפיהם, מחזיקים אותן פרושות ברהבן.

הוא נתמך בקיר, גופו מחליק לרצפה. הזכוכית הייתה קרה. הוא הושיט את ידו אל הפרפרים באיטיות.

אצבעותיו הארוכות פגשו באריחי הזכוכית, ציפורניו שורטות אותה.

הם היו כמו תמונה.

דמו קפא בוורידיו כשנזכר בתמונה.

הוא התרומם בבת אחת, בורח אל הדלת בקצה המסדרון. הדלת הפסיקה לברוח, נעצרה במקומה. כשהגיע אליה, הוא התנשף יותר משהתנשף כל חייו. השעין את ידיו על ברכיו ועצם את עיניו, מנסה להיאחז שוב בנשימה סדירה.

הוא לא רצה להסתכל למטה. הפרפרים האלו זיהו אותו. הם ידעו מי הוא. הם ידעו מה הוא עשה. הוא הביט לאחור, מנסה להחטיף מבט בדלת שדרכה עבר; אבל הקיר מאחוריו היה חלק ולבן.

הוא משך את צווארון חולצתו מטה, כאילו זה יעזור לו לנשום.

כמה רגעים לאחר מכן הוא הזדקף וסובב את הידית האפורה.

 

***

היא הפסיקה להתנגד כמה שנים מאוחר יותר.

וויתרה.

הצבע אזל מעורה, והוא האפיר, כמו שיערה. העיניים שלה התרוקנו. מפרקי כפות ידיה היו מצולקים מהחוטים שאף פעם לא הרפו; כתפיה כאבו מהתנועה הבלתי פוסקת, בלתי נשלטת.

הוא היה רק זיכרון עכשיו. היא זכרה את השיער הבלונדיני והעיניים הכחולות, החיוך הקטן שלא עזב את שפתיו. בסוף הוא נעלם. היא זכרה את המבט המפוחד בעיניו כשהחיילים נעמדו במפתן דלתם, קוראים לו למלחמה. היא זכרה את ההקלה שהרגישה כשראתה אותו מחדש. ואז את החרדה כשהבינה מה קרה. היא זכרה את המבט הקר שהדהד בעיניו כשנגרר אל הבמה. היא זכרה את הצליל של ברכיו כשפגעו ברצפה. היא זכרה את הצבע שהכתים את שיערו הבהיר, לפני שזלג אל האדמה.

היא רצתה שהוא יחזור הביתה, אבל לא ככה.

היא רצתה שהוא יחזור לנחם אותה.

היא רצתה שהוא יחזור לשחרר אותה.

היא רצתה ורצתה אבל הכול לא נכון. ומה הטעם לרצות כשהיא יכולה לטעום את השיגעון?

היא חיכתה וחיכתה וחיכתה, והניחה לידיים הגדולות לסדר את שיערה, לשטוף את גופה חסר התחושה. נתנה לחשכה לטפטף לה לתוך הוורידים עד שהפסיקה להיות יפה מספיק בשביל תיאטראות. קולות מחוספסים לחשו מעליה שהיא כבר התיישנה, שצריך להכין חדשה. קול אחר שכנע אותם לא לזרוק אותה.

והיא רק התפללה והתפללה שהם יתלשו לה את החוטים ויתנו לוורידים שלה להיתלש יחד איתם. היא חלמה על הבית שלה, שהפך עכשיו לחורבה. היא ראתה את העשן השחור שיצא מהארובות שהתקינו על הגג שלה. המטבח שלה נכתש ונהפך לסדנת עבודה. הם הוציאו מחדר השינה שלה את כל הרהיטים והשאירו לה כיסא אחד; הושיבו אותה שם כשלא הצטרכו אותה. והיא חיכתה. וחיכתה. עד שמישהו יצטרך אותה. בו-בזמן התפללה שכולם ישכחו ממנה.

בפנטזיות שלה היא חלמה שברחה מהבית המקולל הזה, שהפך לבית חרושת של ממש.

 

***

הוא יצא החוצה.

לקח לו רגע להבין שהוא היה בחוץ. האור הבהיר והקירות הלבנים התפוגגו לחשיכה של לפנות-בוקר, כשניצני האור רק החלו מבצבצים מעבר לאופק. הוא צעד קדימה אל האדמה הלחה והדלת נטרקה מאחוריו מעצמה. כשהסב אליה את מבטו, היא כבר נעלמה. הוא הפסיק להיות מופתע.

הוא החזיר את מבטו אל השדה שלפניו, רואה משהו אחר ממה שציפה אליו.

השדה היה עטור עשבים וצמחייה פראית, שניבטה מהקרקע לגבהים לא אחידים, ירוקה וטבולה בבוץ. במרחק, נקודות קטנות על קו האופק, נראו כמה אוהלים מוכרים; ובאדמה הסתורה שלפניו, החלו להיפתח עשרות פרחים צהובים. צבעם בקושי עמד כנגד הירוק, שנראה אפור באור העמום של השמש העולה; חלקם השפילו מבטם, או נפלו על האדמה.

ובמרכז השדה, ממש מול עיניו, עמדה דמות בגבה אליו.

הוא ידע שהיא הייתה גבוהה, אבל כרגע לא עמדה תמירה. כתפיה היו שפופות מעט כשהביטה אל הפרחים שלרגליה; שיערה הבלונדיני המלוכלך היה פרוע על ראשה, מעטר אותו בצורה שהוא זכר יותר מידי טוב. זמזום קלוש הגיע לאוזניו מכיוון הדמות; קול נמוך ומחוספס, נשבר בסופי משפט.

הדמות התכופפה אל האדמה, מושיטה ידה אל פרח שהרים אליה מבט. היא אמרה משהו, אבל הוא לא הצליח לשמוע את המילים; היה לרחש המרוחק גוון עצוב.

כמה רגעים לאחר מכן הוא ראה דמות אחרת מתקרבת – וזו מוכרת בצורה עקומה. שיער כהה, פרוע כמו הבלונדיני ששח אל האדמה; מדים קצת מרושלים, בניגוד למדי הדמות השנייה. הליכה בטוחה ותמירה. אבל כשהוא שמע את עצמו מדבר, קולו היה כמעט לחישה.

הדמות הבלונדינית הרימה מבטה. כתפיה נקפצו לאחר מספר רגעים של האזנה, והיא הנידה את ראשה בהחלטיות. אבל הוא המשיך להתעקש. לא הרפה. עד שהראש הבלונדיני שקע באנחה והברכיים התיישרו, עם עלה כותרת צהוב קמל ביד מחוספסת ממלחמה.

הדמות רחשה תשובה שהוא לא יכל לשמוע, והוא שהיה במדים חייך חיוך עקום. השיניים שלו היו רחוקות מלבנות אז. הוא חשף לעצמו שיניים ממרחק, כאילו כדי לבדוק אם התנקו, אבל לא הצליח לראות אותן. אז החזיר את מבטו אל שתי הדמויות שעמדו בים של צהוב שנראה אפור.

הדמות הבלונדינית הסבה את ראשה לכיוונו, כאילו הבחינה בו. למרות שהסתכלה ממש עליו, היא לא ראתה אותו. עיניה הכחולות הבהיקו בסכנה – חוסר ביטחון, פחד או תעוזה, הוא לא יכל לנחש. הוא שהיה במדים אמר משהו נוסף בשקט והסתובב, חוזר אל נקודות האוהלים שבמרחק. הדמות הבלונדינית השפילה מבטה, כאילו כדי להראות לו שעוד עמדה שם; אגרופה התהדק סביב עלה הכותרת הזהוב, עד שנשמט חזרה אל האדמה בכדור קטן, משאיר קצת אפור על אצבעותיה.

הוא שעוד עמד שם הסיט את מבטו הצידה, מפחד להסתכל. הצהוב שהאפיר גם ידע מה הוא עשה. בכל מקום שהסתכל, הצהוב הביט בו בחזרה; מאשים, מקניט, מתמרן. הוא צעד אחורה רק כדי להיתקל בקיר של אבנים; קרסולו התעקם תחתיו.

הדמות הבלונדינית הרימה את מבטה ויישרה את כתפיה, עוצמת לרגע את עיניה ונושמת עמוק. לאחר מכן היא הסתובבה וחזרה על עקבותיו שלו שהיה במדים, דורכת בצעדה על פיסות של פרחים צהובים, אלו הקמלים וגם הרעננים.

איך אני אסתכל לו שוב בעיניים?

            ראייתו הקדירה לאור המחשבה. הוא חייך לעצמו חיוך מוכיח. איך הוא יסתכל לו בעיניים? הוא שהיה במדים לא הסתכל, לא ראה את מה שהתחבא מתחת לכחול הבוהק. הוא לא ראה את החשכה של מצולות שלא רצו להיחקר. הוא ראה רק את האדום הלוהט של הפחד שלו עצמו משתקף בעיניים שלא רצו שיצביעו על הפחד שלהן; והוא לקח את הכחול המהסס ומשך בו עד שהכהה והחשיך והאפיר, עד שבסוף נצבע בלבן אטום, רגע אחרי שבאמת, באמת האדים.

הוא נשך את פנים לחיו עד שטעם מתכתי עכור צבע את שיניו. הסתובב על עקביו, נשען על הקיר ועצם עיניו.

כשפתח אותן שוב הוא היה במקום אחר.

 

***

הם לקחו את החדר שלה וזרקו אותה במרתף.

היא ראתה את העיניים המרצדות של נערות אחרות בזמן שהושבו בתשומת-לב על כיסאות שעמדו כנגד הקירות. את הכיסא שלה הן נתנו למישהי עם שיער קצר וגוף קטן; בקושי ילדה. היא לא אמרה כלום. אף אחד מהן לא אמרה. החוטים שלהן נקשרו לקרשים בתקרה, כך שידיהן כל הזמן היו מונפות כלפי מעלה; היא ראתה את הכאב שבמאמץ הממושך בעיניהן, שהחשיכו והחשיכו עם כל יום שעבר. חוטיה שלה נקשרו גם הם לתקרה אבל נקרעו באיזשהו שלב; הרווחה במנוחת זרועותיה הוחלפה בתסכול כשאף אחד לא טרח לתקן אותה. בהדרגה היא נדחפה אחורה יותר ויותר, אל הכיסאות שהיה קשה להגיע אליהם; וככל שהיא התרחקה, כך נוספו יותר נערות, עד שבקושי אפשר היה לנשום שם. תמיד אפשר היה לשמוע כמה נערות נשנקות; רגע לפני שדממו, הידיים הגדולות תמיד באו לפתוח את החלון. ואז הן סגרו אותו שוב, והן שוב נשנקו, וחוזר חלילה.

הילדה עם השיער הקצר והגוף הקטן נהפכה מועדפת מהר מאוד – כל הזמן נלקחה מהחדר, לקנאת האחרות. לפעמים היא חזרה לאחר כמה שעות; לפעמים ימים שלמים חלפו לפני שהדלת נפתחה שוב והיא הושבה בעדינות, שיער שטוף ונקי ושמלה חדשה לגופה, על הכיסא המרכזי בשורה הראשונה. כמה חודשים חלפו לפני שעורה התחיל להיסדק; אז היא הושבה רק שורה אחת מאחור, ונערה אחרת בת-מזל נלקחה אל האור שמאחורי הדלת הנעולה.

זו הייתה גבוהה, כמו היא עצמה, שיערה שחור כזפת טהורה, גולש עד מותניה כשעמדה. כשראתה אותה לראשונה, עיניה היו אפורות עכורות, גוון באמת מיוחד; כמה שבועות לאחר שהושבה בשורה הראשונה, היא הבחינה שעיניה השחירו כמעט לגמרי. אבל היא לא התלוננה.

עורה של זו נסדק מהר יותר מזו שקדמה לה, ככל הנראה בגלל גילה המאוחר יותר. היא הושבה מאחור והסבב חזר. בינתיים החדר התמלא, והיא, היא עצמה, מצאה את עצמה מושבת כל כמה זמן שורה, ועוד שורה, ועוד שורה מאחוריי השאר.

עד שבסופו של דבר לקחו אותה משם.

הידיים הגדולות חייכו אליה כשהרימו אותה בשעות הקטנות של לילה אחד. השמלה שלה הייתה מטונפת; ציפורניה גדלו, התעקמו או נשברו, העור מתחתן מלוכלך; שיערה צבר שומן וקצוות מפוצלים, ונפל על פניה כך שחסם את ראייתה, כשחודשים… או שנים… אף אחד לא עשה לה את הטובה של להסיט אותו מעיניה. כשהרימו אותה, היא הייתה מופתעת שרגליה עמדו תחת משקל גופה, אחרי זמן כה רב שלא הניעו אותן – אם כי ייתכן שהיא עמדה רק בגלל שלפתו אותה חזק. לפני שהוציאו אותה מהחדר, אל האור שמאחורי הדלת הנעולה, סובבו את ראשה כדי שתוכל להחטיף מבט אחרון בחדר בו ישבה כל-כך הרבה זמן. עשרות זוגות של עיניים, חלקן מוארות יותר מאחרות, נעצו בה מבט. התנוחה של כולן נשארה מושלמת, זכה. אור קלוש זלג מהתריסים של החלון היחיד שניצב בסוף החדר, מאיר את אחורי שיערן, שריצד בלבן.

היא לא הייתה בטוחה אם ראתה בעיניהן קנאה או רחמים, לפני שהאור הציף אותה והדלת נטרקה מול פרצופה.

גררו אותה אל אחד מחדרי העבודה, שכבר לא דמה בצורה הקלושה ביותר למטבח. הכול היה משומן ומזופת, קירות נשברו והורחבו, שולחנות סודרו בצפיפות ומכונות נצמדו אל הקירות. הושיבו אותה על כיסא מתכתי קר מתחת לאור מלאכותי של מנורת עבודה, והשאירו אותה שם כמה ימים. אז צפתה בדממה בעובדים שבאו והלכו, אם כי בעיקר רק שמעה אותן, כי לא יכלה להביט אחורה או לצדדים. חלקם קראו לה וצחקו עליה בעוד אחרים התעלמו ממנה. חלק אפילו הרשו לעצמם לגעת בה. היא לא זעה. רק חיכתה וחיכתה. ימים לאחר מכן, הידיים הגדולות חזרו והחליפו לה את החוטים; תלשו את השאריות הקרועות מכתפיה, מפרקי כפות ידיה, ירכיה וקרסוליה; עצרו את הדימומים וחיטאו באלכוהול ישן ולא רפואי את הפצעים הפתוחים. תפרו והשאירו אותה להתייבש עוד כמה ימים. בימים האלו איש לא נגע בה – היא שמעה את הוראות הידיים הגדולות כשאיימו על העובדים שיתרחקו, אבל היא עדיין הרגישה אותם נועצים בה מבטים. אז הידיים הגדולות חזרו עם חוטים חדשים. תפרו אותם בתוך הפצעים הטריים. הן עמדו לעזוב אותה שוב כשהביטו בה ארוכות והחליטו להחליף גם את התפרים שסגרו את שפתיה. את אלו הידיים הגדולות הוציאו בזהירות עם מחט, שלא להרוס את השפתיים היפות, באיטיות מייסרת שלקחה כמה שעות. הגרון שלה התמלא בדם שהיא בלעה באיטיות של חוסר שימוש. אז תפרו לה את השפתיים מחדש דרך אותם חורים; הידקו חזק-חזק, יותר משהיה קודם מהודק, וסגרו בקשירה אמידה. חתכו את החוט בצורה לא טובה, כך שקצהו האחד דגדג את סנטרה, אבל היא השלימה עם העובדה שסביר להניח שסנטרה ידגדג לשארית חייה.

שטפו אותה פעם אחרונה. קרצפו את שיערה במשך כמה שעות. החליפו לה שמלה; הביאו לה אחת חדשה, בדיוק כמו זו שהביאו לילדה עם השיער הקצר והגוף הקטן כשהביאו אותה לראשונה. האמת שהיא הייתה קצת קטנה עליה, אבל לידיים הגדולות לא היה אכפת.

ואז הביאו אותה אל המרתף. בין מדפים שבורים וספרים מפוזרים, חוטיהם של כמה נערים יפים וסדוקים, בחליפות דהויות ומבטים בוהים, היו קשורים לקורות התקרה. זרועותיהם הוחזקו באוויר כמו זרועות הנערות בחדר; ברכיהם כשלו ממזמן ונעליהם נגררו על הקרקע, שכן לא הייתה להם ההקלה שבכיסא לשבת עליו. היא נזכרה בתלייה שלה בחורשה. ואז היא לא הייתה צריכה יותר להיזכר, כי קשרו את חוטיה החדשים לקורות התקרה כמעט צמוד לאחד הנערים האחרים, ובבת אחת היא חזרה לימים ההם.

רק שכאן היה חשוך, וחנוק, וצפוף, ולא הייתה התקווה שיום אחד יורידו אותה מהעץ.

הידיים הגדולות סגרו את הדלת כשיצאו בחבטה חזקה, שהדהדה באוזניה עד שלא יכלה יותר לזכור אם שקט היה דבר שאי פעם התקיים.

 

***

הוא ידע על תעשיית בובות המריונטה.

השמועות בסופו של דבר הגיעו גם למחנות הצבאיים. גם אם באיחור ועם כמה פרטים חסרים, התמונה הכללית הייתה ברורה: אבל לאף אחד לא באמת היה אכפת. חוץ מנער אחד, בקושי בן שמונה-עשרה, עם שיער בהיר ופנים חדים ועיניים כחולות רושפות.

המלחמה החמירה את התופעה. בשלב הזה, כשראו ברחוב נער או נערה יפים וצעירים, שבועות אחרי זה אפשר היה לראות אותם תלויים בתוך מפעלים. זה מה שקרה לה. הוא ידע שזה מה שקרה לה. אבל הם מעולם לא מצאו אותה – הם לא הגיעו רחוק מספיק בשביל באמת לגלות.

הוא נשען על קיר בלתי נראה ולחץ את זרועו אל עיניו בכוח, מנסה להימנע מלזכור. אבל המחשבות לא הרפו ממנו. מאז שהוא נכנס לכאן, הוא לא הצליח להפסיק לחשוב עליו. על מה שהוא עשה לו.

הוא זכר את הלילה ההוא בפרטים מייסרים. הוא לא חשב עליו כבר זמן רב, אבל החזרה לכאן – המפעל הזה דחף את הזיכרונות במורד גרונו, סימם את דמו בכאב ובאשמה ובחשכה בלתי-נדלית. כל חדר שהוא חצה צרב את זיכרונותיו עמוק יותר אל תוך עפעפיו, עד שהוא לא יכל לסגור את עיניו בלי לראות אותם.

הוא ידע שהוא טעה. הנער עם השיער הבלונדיני התיישב לידו על הרצפה, מביט בו בעיניים כחולות, אבל הוא לא ראה.

אתה רק רוצה לברוח.

הוא הניד בראשו בחוזקה, מסרב להקשיב. רציתי לשרוד.

            גם אני רציתי לשרוד, הנער אמר. ואז הוא חייך אליו מתוך הזיכרונות שלו, השיער הבלונדיני החיוור שלו מתרומם מעט עם העיוות המריר בפניו. אבל ברחתי איתך, כי לא רציתי שתישאר לבד.

אבל זה לא היה נכון. זה מה שהוא אמר, אבל זה לא היה נכון. השדה החשוך חזר ונצבע מאחורי עפעפיו; הירח שהטיל אורות מהבהבים על הפרחים הקמלים, אוהלים מרוחקים מקשטים את האופק הקרוב.

הוא לא רצה ללכת. הוא לא רצה לברוח איתו.

אבל הוא ידע על תעשיית בובות המריונטה.

כולם ידעו. וגם שניהם ידעו. אבל מה ששניהם ידעו וכולם לא ידעו היה שהם השאירו מישהי מאחור כשגררו אותם מהבית שלהם. הם לא היו שם בשביל להגן עליה.

הוא פקח את עיניו, מבוהל, ידו נשמטת לצד גופו. זה היה חסר טעם.

בבת אחת הוא נמלא חרטה. הוא חיפש בעיוורות פראית אחרי דלת או ידית שיובילו אותו החוצה. הוא רצה לעזוב את המקום הזה – לעזוב ולעולם לא לחזור, לא להסתכל אחורה, לא לחשוב על מה שקרה בגללו. למה הוא חזר לכאן? מה הוא ניסה למצוא? מה הוא רצה להוכיח? שהוא לא פחד ממה שהוא עשה?

הוא לא פחד?

הוא לא פחד?

הוא לא פחד, לא פחד, לא פחד. הוא הפסיק לפחד מזמן.

הוא הרגיש חיוך בלונדיני מריר מזדקר בתוך ליבו, כאילו מקניט אותו.

החשכה התנקתה מסביבו, מפנה מקום לדלת מוכרת של בית מוכר. הוא היסס לרגע, נעמד משותק.

ואז הוא פתח את הדלת, שלראשונה מאז שדרך בתוך המפעל, הובילה לחדר של ממש.

 

***

אור הסתנן בפסים פתאומיים כשדלת המרתף נפתחה בחריקה ישנה, שחרכה את אוזניה.

האישונים שלה התרחבו, אבל היא הסתנוורה בכל מקרה. היא כבר שכחה איך היא ראתה במקומות פחות חשוכים מכאן. איך היא בכלל ראתה. הראש שלה היה מושפל; כדי לראות משהו חוץ מהרצפה, היא הייתה צריכה לכוון את מבטה – ואת זה היא הפסיקה לעשות מזמן, כשנהיה ברור שהדלת יותר לא תיפתח.

אבל עכשיו היא לא יכלה להסיט את כתמי הצבע העכורים של עיניה מהאור שנכנס מהדלת, למרות שהכאיב לה. הלב שלה התחיל לפעום שוב בתוכה. הנשימה שלה חרחרה.

דמות כהה, בעלת קווי מתאר מוארים ממאחור, ירדה באיטיות במדרגות המרתף, עד שנעליו הגיעו לרצפה. היא לא יכלה לראות את פניו. למעשה, לא יכלה לראות כלום מלבד הצללית השחורה שתיארה את גופו. אבל משהו בצורת הצללית היה מוכר לה עד כאב. לרגע היא הפסיקה שוב לנשום, כי היא חשבה שהיא ראתה אותו.

אבל זה לא יכל להיות. הבזקים של רגעים חלפו בעיני רוחה – ברכיים פוגעות בקרקע, ראש בלונדיני מגואל בדם, עיניים כחולות מחווירות. זה לא יכל להיות. זה לא יכל להיות. זה לא יכל להיות. אם היא הייתה יכולה, היא הייתה מתחילה עכשיו לבכות.

במקום זה, היא רק הרגישה את הלב שלה אוכל את עצמו כשהדמות המוארת התקרבה אליה, לא שמה עדיין לב שהיא שם. הוא הלך באיטיות מהוססת, משעין יד על הקיר מאחוריו. הוא היה מותש.

ואז עיניו התרחבו כשהתרגלו לחשכה, והוא בהה בה.

הוא לחש משהו בשקט כה רך, שהיא כמעט ולא שמעה. לקח לה רגע להבין שזה היה השם שלה.

היא לא שמעה אותו נאמר בקול רם כל כך הרבה זמן.

לראשונה מאז שנים, רצון עז התעורר בתוכה. בעט בה. צרח עליה. לנוע, לצרוח, להשתולל, להשתחרר מהחוטים שניקבו את עורה. הלב שלה כאב. העיניים שלה ריצדו ממקום למקום, כאילו הן יוכלו לקחת את שאר הגוף שלה איתן; היא רצתה למשוך בחוטים שלה וליפול מהתקרה, היא רצתה לזחול על הקרקע אליו, לבקש ממנו, לדרוש שיגיד שוב את שמה. היא רצתה לצאת מכאן. היא רצתה לחזור למקום ממנו היא באה. היא רצתה לראות אותו שוב. היא רצתה ליצור משהו חדש. היא רצתה והיא רצתה אבל לא משנה כמה היא רצתה, היא לא יכלה לגרום לשרירים שלה לציית לה; היא לא יכלה לגרום לידיים שלה למשוך בחוטים שלה; היא לא יכלה לגרום לרגליים שלה לבעוט באוויר, לא יכלה לגרום לשפתיים שלה לצעוק דברים, היא לא יכלה ולא יכלה ולא יכלה והיא רצתה לבכות.

היא רצתה לבכות. היא רצתה לבכות. היא הייתה אמורה לבכות. למה היא לא בוכה? למה היא לא בוכה? למה היא לא יכולה לבכות?

היא לא בכתה מאז שהתחננה שלא יעשו לה כלום, לפני כל כך הרבה שנים, במפעל אחר שלא היה הבית שלה. היא בכתה אז כל כך הרבה, התייפחה ממש; כאילו התאבלה על העתיד המצפה לה. היא הסתכלה על המכשירים ועל האור שסנוור לה את הפנים, וחשבה על אחיה, שרק לפני כמה שבועות עזב, וחשבה שאם הם ייקחו אותה, אם הם ייקחו אותה, היא לא תהיה שם כשהוא יחזור בשבילה… היא השתוללה כנגד הרצועות שכבלו אותה, צרחה ובכתה, בכתה, בכתה, כי היא לא רצתה שיכאיבו לה והיא לא רצתה שייקחו אותה והיא לא רצתה שיגרמו לה להשאיר אותו לבד, לגמרי לבד.

ועכשיו היא רצתה לבכות כי היא הייתה לבד. היא הייתה לבד, ואף אחד לא יכל לעזור לה, אף אחד לא יכל לראות אותה, אף אחד לא זכר שהיא הייתה קיימת.

חוץ ממנו שעמד מולה, עיניים כהות בוהות בה.

ואז עיניו נעצרו על אחד מהנערים שהיו תלויים לצידה, והן התמלאו באימה.

הוא קרס על הרצפה וקבר את פניו בידיו, ובכה.

 

***

הוא זכר, לפני הרבה מאוד זמן, הבטחה שהוא הבטיח למישהו שהיה חשוב לו.

אתה לא תעזוב אותי? הוא שאל, עיניים תוהות בוהות בחשכה.

אף פעם, הוא אמר, מסתכל עליו.

ואם הם ינסו להרוג אותי, אתה תשמור עליי?

הוא אמר שהוא ישמור עליו.

ואם הם יהרגו אותי, אתה תנקום את מותי?

            הוא אמר שהוא ינקום.

ואם, הוא אמר, ואם אני לא אוכל לחזור –

הוא חיכה.

ואם אני לא אחזור, אתה תמצא אותה?

הוא היסס לרגע לפני שענה, והנהן במחווה קלושה.

אז אם ככה אין לי מה לפחד, הוא אמר. הוא נשכב על הדשא, ידיו מתחת לראשו, שיערו הבהיר נשפך על האדמה. אין לי מה לפחד בכלל.