אחות נביות

איש לא יכול היה לצפות לאן הסופה תיטה, ומרחוק החול עלה כתמרות עשן בין הגבעות. צמרות העצים והשיחים הנמוכים שצמחו מסביב לנווה המדבר נפרעו ברוח והחבלים שקרקעו את אוהלינו נאנקו ממאמץ.

"אל תדאגי, מָחֲלַת, אנחנו מוגנים כאן", אמרה סבתי ממקומה לצד האש, "הבאר שלנו היא מחוץ לתחום של המדבר".

הנהנתי בצייתנות, למרות שהגבעות הצבעוניות של המדבר ונחשי החול רצדו כל הזמן בקצה שדה ראייתי וגרמו לי להתכרבל בשמיכה לצידה של סבתא. השדים ריחפו באוויר בצחוק קולני ונעצו בי מבטים מזמינים שמהם ניסיתי להתחמק ללא הפסקה. לו הייתי גבר גם לי הייתה קשת, ולא הייתי מפחדת מהגבעות שנראות כבתים מזכוכית וזהב. או שלא. נָפִישׁ נראה מפוחד יותר מכל אחיי ונאחז בקשתו עד שפרקי אצבעותיו הלבינו. נְבָיוֹת העמיד פנים שהוא אמיץ וחזק ועמד ליד אבא. שניהם השגיחו שאף שד או תנין לא ינצלו את הסערה כדי לפלוש לנחלה הקטנה שעזאזל העניק לאבי בלב ממלכתו.

אבי פנה להגיף את המחיצה בין הפנים והחוץ, אך באותו רגע חטוף ראיתי מבעד לחול המשתולל צללית שחורה וגבוהה נעה ומתנדנדת לכיווננו.

"יש שם מישהו", אמרתי והרמתי את ידי כדי לעצור את אבא, אצבעותיי מכוסות פחם מהטיפול בלהבות.

"את מדמיינת, מחלת, את רגישה אליו יותר מדי",מיהר קֵדָר לומר. הוא צדק וטעה בו זמנית. לא פעם הייתי רואה ושומעת את הצללים מתגנבים פנימה אפילו בתוך גבולות הבאר. אך עיניי, החורים השחורים שבפניי, מחוסרות האישונים והקשתיות, היו חדות יותר מעיניהם של אחיי האנושיים. "זו בטח השתקפות של מפלצת שמנסה לפתות אותנו לצאת מחוץ לשטח המוגן".

קמתי על רגליי, הקשקשים של כפות רגליי מתחככים בבדים הפרוסים על החול, וניגשתי אל אבא. רוב אחיי היו יוצאים לבדם לפשוט על אורחות ושיירות לצד הבאר, אך אני לא העזתי לצאת מגבולותיה. המדבר שלנו הפחיד אותי אפילו יותר משהפחיד את העבדים והשפחות. הוא חיפש אותי, לוחש ומפתה. רק מחכה להזדמנות כדי ללכוד אותי. אולם הפעם היה שם מישהו בחוץ, מישהו שהיה זקוק לעזרה. פסעתי לעבר פתח האוהל, "אילו היה זה שד הוא לא היה איטי כל כך".

נביות נד בראשו, "אני לא סומך על השדים".

נשפתי באיטיות, וניסיתי לרסן את עצמי. הרמיזה שלו הייתה מעליבה דייה אילו היינו רגועים ושלווים, קל וחומר כאשר כולנו מוטרדים ומעורערים בגלל הסופה. אבא לא התערב, עייף מן המריבות החוזרות ביני לבין נביות וקדר. בניה של פָטוֹמָה היו תמיד חצופים ויהירים.

"יש שם הולך דרך בצרה". ניסיתי להתעקש שוב, אולם לא הייתי צריכה להשקיע בכך מאמץ רב מדי. מאחורי מספר ענפים שניטחו ברוח, הדמות האנושית הופיעה מבעד לאוויר הצהוב באופן שגם אחיי האנושיים יכלו לראות.

אבא הרים את קשתו הארוכה, וכל אחיי מהרו בעקבותיו. סבתי קראה לי לחזור לשבת לצידה אבל אני העמדתי פנים שלא שמעתי אותה ורצתי החוצה עם הבנים. הרוח פרעה את שיערי הארוך שסבתא צבעה בחינה. רגלי התרנגולת הארוכות והרחבות שלי התאימו הרבה יותר לריצה על החולות הבוגדניים מרגליהם של בני האדם שהיו כלואות בסנדלים. ברגע שפסעתי מחוץ לגבולות הבאר שמעתי את הלחישות המתחננות קוראות בשמי: "מחלת". אולם התעלמתי מהן, הנוכחות של אבי ואחיי שעקפתי במהירות מעגנת אותי בחזרה בבאר לַחַי רוֹאִי. האיש שמקרב בא היה עטוף בגלימה ולבש שמלה שחורה מאיכות טובה ורקמה יקרה שהתבלתה מן הרוח. הוא כנראה תעה במדבר שלנו זמן רב, הרוחות והשדים מתגרים ומבטיחים לו הבטחות שווא על מקורות מים.

"אדוני?!" ניסיתי למשוך את תשומת ליבו אליי.

הזר הרים את ראשו מן המחסה בתוך צעיפו, כנראה מופתע מקול אנושי לצידו. התכוונתי להציע לו מחסה ומים בבאר לחי רואי עד שהסערה תשכך אולם ברגע שהבטתי בפניו המילים השתבשו בפי.

היו לו הפנים הארוכות והעיניים של אבא. אבא היה מעט יותר חסון ממנו, אבל שניהם היו גבוהים ורחבי כתפיים. ברגע הראשון תהיתי האם הוא באמת היה אשליה שהמדבר שלח כדי לנסות לפתות אותי לגבעות הקטלניות שלו. עליית מדרגה במאבק התמידי שהוא ניהל מולי.

"מחלת", שמעתי את אבא מאחוריי, וקולו הפנה את תשומת ליבו של הזר אליו.

אבא והאיש שהופיע מתוך הסערה בחנו זה את זה בדממה, רק הסערה שרקה והשתוללה ביניהם. אחיי התגודדו מחכים לאיזו הוראה או סימן.

"יצחק. מה אתה עושה כאן?" קולו של אבא נשמע מהול בנוקשות ופליאה.

"אמי נפטרה, ישמעאל", אמר הזר בקול צרוד וגרון ניחר, "אתה והגר יכולים לחזור הביתה".

*

תוך מספר ימים בלבד ידעו כולם, העבדים, השפחות והנוודים שהתגוררו בבאר, על המתרחש. ניחושים והשערות נלחשו ליד השוקת ועסקו בשאלה אחת ויחידה: האם ישמעאל באמת יקח אותנו בחזרה לבאר שבע.

"זו עיר גדולה לאלוהים", סיפרה פטומה לנביות בהתרגשות, "מרוצפת בשיש, ובתיה מעוטרים בזהב. כמו במצרים". באר שבע הצטיירה בעיניי כמו גן עדן עלי אדמות, שונה מאוד ממדבר הפרא שלנו שרדף אותי ללא הרף.

היחידים שלא הצטרפו לחגיגה היו אבא וסבתא.

נדרשו ליצחק מספר ימים לפני שהיה מסוגל לדבר ולפרוש את סיפורו כראוי, וגם אז רק במקטעים לאוזני אבי בלבד. הוא מיעט לדבר, ויצא מן האגף שהוקצה לו רק כדי לאכול או לחפש את אבי.

תמיד לאחר השיחות של אבי ויצחק, אבא היה הולך לסבתא שישבה לצד האש ומדבר בקול הנמוך והשקט שבו הוא מדבר רק איתה. המולת המשחקים של בָּשְׂמַת וקֵדְמָה הפעוטים הסוותה את דבריהם מאוזני אחיי האנושיים אבל אני יכולתי לשמוע כל מילה.

"…קורבן עולה על הר המוריה", לחש אבא, והלהבות הדגישו את הצלקות שעל פניו.

"אתה מתפלא?" סבתא נראתה משועשעת באופן אירוני, "הוא גירש אותי ואותך למדבר רק עם חמת מים ולחם".

"אולי לנו היה יותר מזל מליצחק", חשב אבא בקול. "אנחנו גורשנו מבאר שבע לפני שאלוהים אמר לו לשחוט את הבנים שלו".

"ישמעאל", קטעה סבתא את דבריו, אותה ארשת משועשעת ממשיכה לעטר את שפתיה, אך עם מעט יותר חסד ורוך, "אברהם תמיד אהב את האלוהים שלו יותר מאשר את בני האדם שסביבו".

אבא התעטף בשתיקה קודרת, אבל סבתא המשיכה, "ועכשיו גם יצחק, הבן הקטן של שרה, ברח ממנו. הוא בטח בודד מאוד".

אבא גיחך ונד בראשו, "את נשמעת כאילו את באמת שוקלת לחזור לשם".

"אני שוקלת לחזור לשם".

הוא לא יכול היה לשאת את דבריה, וקם ממקומו בפתאומיות. "מחלת? את שוב מצוטטת?"

הייתי יכולה לשקר ולומר שאני משגיחה על התינוקות, אבל גם הם וגם אני היו יודעים שאני משקרת.

סבתא צקצקה בלשונה בחיבה. לו פטומה, אשתו השניה של אבא, הייתה תופסת אותי, היא הייתה משליכה עלי סנדל. אבל סבתא חיבבה אותי באופן משונה, והייתה חמימה מספיק כדי לגרום לי להרגיש נאהבת למרות החיים הקשים בבאר. "מספיק, מחלת, לכי הביאי עוד מים מהבאר, אני רוצה למהול אותם בדבש תמרים בשביל דוד שלך, כדי שיתאושש".

הייתי מופתעת מכך שהיא כינתה את הזר הזה "דוד" עד שלא הספקתי להתנגד ולהשתמט כהרגלי כאשר דחפה לידי את הכד וכיוונה אותי לעבר פתח האוהל.

הייתי רוצה לשאת את הכד כדרך השפחות, מאוזן להפליא על ראשי. אולם כנפיי תמיד גרמו לכד להתערער וליפול. לכן חיבקתי את צווארו וגררתי אותו לעבר המעין.

חבורה של נוודים שהסתפחו למשפחתנו, פניהם מכוסים בצעיפים צבעונים וגדולים, ביצעה עיקוף גדול כדי לא לחלוף בקרבתי. אחד מהם הסיט את ראשו של הנער שנלווה אליהם כך שלא יביט בי, ומלמל, "אל תסתכל עליה, מחלת גורמת למחלות".

מסביב לשוקת התגודדו הכבשים, דּוּמָה ומַשָּׂא מכוונים אותם לעבר המרעה. נופפתי להם לשלום למרות שידעתי שאחיי הקטנים לא נהגו להשיב לי כאשר חבריהם יכלו לראותם. רכנתי מעל גדת המעיין הקטן שהעניק חיים לכל המקום הזה ושיקעתי את צווארו של הכד במים. צליל צליפה נשמע ואז גל כאב מפתיע גרם לי לשמוט את הכד ששקע במהירות לתוך המים.

צחוק ילדותי וקולות טפיפה של כפות רגליים בין הסוף והצמחיה נשמעו אולם לא היה לי פנאי להתעסק בהם. בלעתי את העלבון כדי לרכון בעקבות הכד ולנסות לתפוס אותו לפני שיגיע לקרקעית ואאלץ לבקש את עזרתו של נביות או של קדר. הקרירות של המים לא הצליחה לגרום ללהט של הכאב והצער בחזי להשתחרר.

לא הייתי מהירה מספיק והכד שקע עמוק מידי.

הזדקפתי בחזרה, ידיי הרטובות עקצצו מרוב קור אבל האוויר החם גרם לי לחוש בחילה. סבתא לא תהיה מרוצה.

"את צריכה עזרה?" קול זר גרם לי להרים את ראשי במהירות.

יצחק עמד לידי, וניסה לאתר את הכד שלי על הקרקעית במבטו.

"לא", מיהרתי לומר, "אתה בוודאי עדיין מותש מהדרך הארוכה, אני אכנס פנימה ואוציא אותו, אין סיבה ש-"

נתז מים היה התשובה היחידה שקיבלתי כאשר יצחק של נעליו מעל רגליו וירד לתוך בריכת המעיין. "אלוהים", הוא שפשף את ידיו, ואפילו ממקומי על החוף יכולתי לראות את עורו נעשה חידודים חידודים מרוב קור.

"בבקשה, אין סיבה שאורח ירטב ו-"

הוא לא הניח לי לסיים את דבריי וצלל לעומק המעין. במשך מספר רגעים נותרתי עומדת על הגדה, רחשי הזבובים וריח העסיס של הצמחיה הרמוסה מקיפים אותי מכל עבר. מחשבותיי החלו להתרוצץ קדימה. יהיה מאוד לא נעים אם הוא יטבע. כולם יגידו שהבאתי עליו את מותו בטרם עת.

למזלי הרב לאחר מספר רגעים דודי הופיע מעל פני המים, ומשך איתו את הכד. הקלה ואשמה הציפו אותי יחד. הקלה על כך שהוא לא טבע, ואשמה על כך שהמחשבות העיקריות שלי היו נתונות לשאלה האם יכו אותי לו היה טובע.

הוא ליווה אותי חזרה לאוהל, נושא עבורי את הכד, הלכנו בדרך הארוכה ביותר מבלי להגיע לשדה הראיה של המדבר.

"נוכל לעקוף את החורש מכאן", הצעתי כדי שלא אצטרך להביט למדבר בעיניים ולראות את הגבעות הנודדות ואת תנועות הצבע הבלתי מוגדרות.

הוא הנהן והתאים את עצמו להליכתי. "את גם רואה אותם, נכון?"

"אותם?"

"את הבתים המתפתלים והשדים הרועדים".

הנהנתי בלי מילים. בני האדם יכלו לראות כמה שברי הבזקים של אלף חדרי הזכוכית המסתחררים ונמסים שמילאו את העופק בלילות הסוערים. לא העזתי להוסיף ולספר לו על הבקרים שבהם הייתי מוצאת עקבות רגלי תרנגולת למרגלות מיטתי.

"בגלל אמא שלך?" השאלה הייתה ישירה משציפיתי. חשתי איך סומק עז עולה על פניי. טיפשי מצידי לחשוב שלא ישים לב לכנפיי או לעיניי. לא הייתי רגילה לשיחות עם זרים, מעט הנוודים שהסתפחו אלינו חששו ממני.

הנהנתי, "שמעת את האחים שלי?"

"כשהלכתי בסערה ראיתי את השדות המחוללות על הגבעות, היו להן כפות רגליים וכנפיים כמו שלך. כאילו הן נבראו כדי לחולל סופות חול".

לא חשתי צורך לשקר או להסתיר את הפרטים. כל אחד היה עשוי לספר לו אותם. "כשהם הגיעו למדבר, סבתא ואבא מצאו את הבאר. עזאזל ניסה להילחם בהם ולגרש אותם אבל אחרי שאבא הכריע אותו שוב ושוב, עזאזל הסכים להניח להם את הבאר, הגביל אותה בפני שדים אחרים ונתן לו את בתו עָדִישָׁה לאישה".

יכולתי לראות על פניו את אותה הבעה שהייתה לאבא כשרצה לשאול דבר מה נוסף. אולם אבא נמנע מלשאול כי דעתו הייתה מוסחת או כי לא רצה לשמוע דברים שלא ינעמו לו. יצחק לא הוסיף לשאול כי היה מנומס.

אמא כבר לא חיה כאן בבאר. אבא היה היחיד שידע האם היא עזבה או גורשה. לעיתים תהיתי האם דברים היו נראים אחרת לו הייתה נוכחת, אבל לא ידעתי עליה דבר מעבר למה שסיפרו הכול בבאר.

"אתה לא מפחד ממני", אמרתי לבסוף את מה שהכי הפתיע אותי בכל הטיול שלנו מסביב לבאר. "אתה לא נבוך מכך שיראו אותנו ביחד".

"אני רגיל להיראות בקרבת בני אדם למחצה. עבדו הקרוב ביותר של אבי הוא מצאצאי הנפילים. הם יצאו למלחמות יחדיו, כתף אל כתף, וכאשר עזבתי את באר שבע הוא בדיוק נשלח במצוותו של אבא להביא לי כלה מחרן".

הנהנתי בדממה. ענק ואדון בתור קרובי נפש. כמה משונה. וכמה מעורר קנאה. לפתע הבנתי עד כמה חסר לי אדם קרוב, מישהו שיקשיב לי, ולא יבקר אותי. לפתע הבנתי שמעולם לא היה לי אדם קרוב כזה והמחשבה על כך שעוד מעט הוא יעזוב עוררה בי צער עמוק משהייתי אמורה לחוש לקראת פרידה ממישהו שהכרתי זמן קצר כל כך.

"מחלת", הוא נעצר, ואני הבנתי שלמרבה הצער הגענו לפתח האוהל. פטומה ישבה בפתחו ונעצה בי עיניים מופתעות למראה איש שיחי. "אני מנסה לשכנע את אביך ואת סבתך לשוב לבאר שבע. ישמעאל לא ישתכנע, הוא גאה מכדי לסלוח. אבל סבתך עדיין זוכרת לאבי חסד נעורים".

הנהנתי בדממה. סבתא הייתה רכה יותר מאבי, והייתה מסוגלת לאהוב גם אנשים שאינם מושלמים. "המקום הזה יהיה משונה מאוד בלעדיה", אמרתי, למרות שמה שבאמת רציתי לומר היה 'המקום הזה יהיה משונה בלעדיך'. למעט סבתי, יצחק היה אחד היחידים בבאר שהסביר לי פנים. השיחה הקלילה גרמה לי להבין כמה מעט פעמים חוויתי שלווה כזאת.

"הוא לא חייב להיות", חייך יצחק. הפנים שלו היו חפות מצלקות קרב, והתוצאה הייתה מעט עדינה יותר מאשר החיוכים חסרי ההומור של אבא. "אנא, שובי איתה ואיתי הביתה. איש לא יעז להתעמר בך או להשפיל אותך. שם תהיי נכדתו של איש גדול וחשוב, ולא בסך הכול שדה למחצה".

לו היה מנסה לפתות אותי בכל הכסף והזהב שבעולם הוא לא היה מצליח לגרום לי לעזוב את הבאר ולהסתכן במסע בין אשליות המדבר. אבל הוא הגה בקול את הדבר שלו השתוקקתי יותר מכול, הדבר שלא יכולתי לקבל בבאר לחי רואי.

*

הבקרים שאחרי סופות החול תמיד היו יפים במיוחד, כאילו המדבר חש צורך להתנצל ולפצות את יושביו על התפרצות הרגשות שאחזה בו קודם לכן. יצאנו מן התחום של באר לחי רואי, שלושה מאחי, אבי ואני, כדי ללקט את האוצרות שנסחפו בסערה. לא היה זה מדבר רגיל כפי שסבתי טרחה והדגישה שוב ושוב. ממלכתו של עזאזל הייתה עשויה להיות הפכפכה וקטלנית. סופות החול גרמו תמיד למציאות להתפרע, ובבוקר שלאחריו יכולנו למצוא תכשיטים, חמורים מתים, מזון או סחורות שנפלו או נתלשו מאורחות שנעלמו ונפגעו מן הסערה.

נביות, קדר ואַדְבְּאֵל נאלצו להיאבק באבנים הזוויתיות והחדות של הגבעות במאמץ רב יותר ממני. צעדיי היו קלים יותר על החול, ואם דעתי הוסחה רגליי היו מרחפות מעל הקרקע. אבל לא העזתי להתרחק מהם, כי אחרת הצבעים היו משתנים והמציאות הייתה נעשית נוזלית, וידעתי שאני עשויה להיבלע על ידי המדבר ולא לשוב יותר לעולם.

השמש קפחה מעל ראשינו, ואנו הקפדנו להישאר כמטחוי קשת מן הבאר. מאחורי אחת הגבעות מצאנו אורחת גמלים שלמה כמעט, על סחורותיה וגופות בעליה. כמה שברירים ריחפו מעל לשק אבני אחלמה וזהב שוטים שהתפזרו, וכאשר הבחינו בי החלו להכות בכנפיהם הקטנות בהתרגשות ולדחוף לעברי את אבני החן הסגולות. נביות בעט בשבריר הראשון שהתקרב אלינו ובקול ציוץ דק הם התפזרו ונעלמו בין הנקיקים.

"עזאזל שולח לך מתנות",אמר קדר בלגלוג, בזמן שבחן את גופתו של גבר לבוש בכותנה מצרית, עיניו המתות מעוטרות בכחל ועל חזהו ענק אבני חן של האלה איזיס.

פניי האדימו מאליהן. צחקתי למרות שהתכווצתי מבפנים. ניסיתי להעמיד פנים שהבדיחה לא פגעה בי כלל ובו זמנית לצחוק בפה סגור כדי שניביי לא יבלטו. מעולם לא פגשתי את שדי המדבר, רק את השברירים שהיו אמיצים יותר אחרי הסערות, אבל יכולתי לנחש אילו חלקים בי ירשתי מאמי, על פי העובדה שלא חלקתי אותם עם בניה של פטומה. אולם גם עם מעט השדים שראיתי היה לי מעט מהמשותף. כנפיי היו קטנות מכדי לשאת את משקל גופי, אולי כי מעולם לא למדתי להשתמש בהן כהלכה, או בשל המחצית האנושית שלי.

אולם ההבטחה הגדולה של השיירה הזאת התבררה כמתעתעת. כל סחורותיה נרקבו, כאילו נדדו בתוך הסופה מספר שנים ולא מספר שעות.

"בפעם הבאה אנחנו צריכים להשאיר את מחלת בבאר", מלמל קדר בזמן שהוא ונביות הפשיטו בזריזות את עורן של החיות מעליהן, לפני שירקבו גם הן. "היא מביאה מזל רע".

נביות ענה דבר מה שלא שמעתי אפילו באוזניי החדות אולם הטון שלו הבהיר בדיוק מה דעתו עלי. את כל האחלמות הוא הכניס לכיסו, כאילו לא שמע שביקשתי לקבל אחת מהן.

השלל היה צנוע יחסית, וכאשר חזרנו ראינו תנועה רבה מסביב לאוהלים, את יצחק יוצא מהאוהל, עומד לצידו של אבא, ואיזו נינוחות בין שניהם. לראשונה הם באמת נראו כמו אחים ולא כמו זרים.

"חשוב על הילדים שלך ישמעאל", טון הדיבור שלו היה משכנע ככל יכולתו. היה משונה לשמוע קול דומה לזה של אבא מדבר בטון שמעולם לא שמעתי. אבא היה תמיד יותר טוב בלדרוש מאשר לבקש. "מרעה ראוי לצאן שלך, לא תאלץ שוב לדאוג האם השנה המעין יבש או האם אורחה תתקוף. נגור שוב כולנו ביחד, אף אחד מעמי הארץ לא יעז להתגרות בנו כשאנחנו גדולים כל כך".

"אני לא חוזר לבאר שבע", אבא חזר על דבריו.

"בגלל אבא?"

"לא", ענה. הטון שלו היה קליל ונראה שהוא דיבר בכנות ולא ניסה להסתיר את רגשותיו. "אולי לפני כמה שנים הייתי עדיין חושב על אבא, אבל לא. כאן אני מלך. בבאר שבע אהיה בסך הכל בן האמה".

"אמך כבר לא האמה", ניסה יצחק להמשיך לדבר אל ליבו, וקולו רעד מעט כאשר אמר,"אמי איננה, היא לא הגבירה, היא לא… היא לא. הגר תהיה הגבירה ברגע שתחזור לאברהם".

קול נוסף מאחורי שניהם גרם להם להשתתק כמו ילדים שנתפסו בתעלול אסור, "הנח לו יצחק. הוא לעולם לא יעזוב את הבאר שלו".

"אמא, את מבוגרת מדי בשביל המסע הזה", הפנה ישמעאל את ראשו לעברה.

"הפעם אני לא סוחבת ילד", אמרה הגר וחייכה ברוך.

"אני יכולה להצטרף?"

שלושתם הפנו את מבטם לעברי.

עיניי זינקו מיד לאלו של אבא, מחפשות אחר האישור שלו ותקווה החלה לפרוח בחזי. באר שבע נראתה לי רחוקה כמו מצרים או כוש, וקסומה כמותן בערך באותה מידה. לא בגלל מרצפות שיש וקישוטי כסף וזהב, ולא בגלל ששם בוודאי אין סופות חול ההורגות כל מי שתועה בדרכו. אלא כי שם, אולי, אנשים לא יחשבו שאני גורמת למחלות, ולא יאשימו אותי אם כלים ישברו או ילדים יחנקו וימותו.

אבא שתק שעה ארוכה. לבסוף שאלתי בזהירות, "אבא?" הייתי חלק מביתו, ולמרות שהייתי מבוכה מסויימת, עדיין הייתי בתו. תהיתי האם יהיה להם קל יותר אם לא אהיה יותר בסביבה, או שאולי לפתע הם יכירו בחסרוני.

"אני אהיה אחראי עליה". מיהר יצחק לומר. "יהיה לה עתיד טוב יותר בבאר שבע. היא תוכל להינשא לאדם אמיד שלא היה לה סיכוי להינשא לוֹ לוּ הייתה בסך הכל נערה יחפה במדבר. כמובן היא לא לבדה אלא עם סבתא שלה".

"היא לא תהיה במעמד להת-"

"היא תהיה הגבירה, ישמעאל. הגר חוזרת כדי להיות הגבירה". הוא הזכיר לאבא שוב.

"אולי תישא אותה לך לאישה, יצחק", אמרה סבתא בחיוך רך.

פניי האדימו ומבטיהם שהתמקדו בי גרמו לי להרגיש שנלכדתי במרכז תשומת הלב באופן שלא ציפיתי לו.

יצחק נד בראשו. "אבא שלח את אליעזר לחרן כדי להביא לי כלה, ואני לעולם לא אקח אישה שניה".

לכך לא היה לסבתא מה לענות. גם אבא לא אמר דבר, אבל להפתעתי הוא לקח את ידי בידו וחיבק אותי חיבוק ארוך של פרידה. הייתי מופתעת למדיי. אבא היה דומה למדבר של עזאזל, יבש וקודר רוב הזמן. לא היה צורך להוסיף שמבחינתו הדברים סגורים, וקיבלתי את ברכתו לעזוב.

בימים שלאחר מכן לא השגחתי כלל בהתלחשויות או בנעיצות המבט שתמיד היו חלקי בבאר לחי רואי. עמדתי לעזוב, להיות גבירה עשירה לצד סבתא. ידעתי שאחיי מרכלים על כך שיהיו לי שמלות משי ותכלת, וגנים של פרחים ושדות של חיטה. אולם מחשבותיי היו נתונות יותר לכך שבמשק ביתו של אברהם ישנם בני כלאיים נוספים, ולראשונה בחיי לא אהיה החריגה.

היו נוודים או עבדים שהתפתו להצטרף לשיירה של יצחק והגר, וביום המיועד אפילו נביות וקדר שהיו לרוב הגרועים במטרידיי טרחו להיראות מעט ענווים ומלאי געגועים.

סבתא לא יצאה מבאר לחי רואי ריקם, ושיירה ארוכה של גמלים וחמורים עמוסים במתנות זהב, שנהב וסמים נדירים יצאו איתה כאילו הייתה כלה צעירה העתידה לפגוש את אלוף נעוריה. עבדיה ושפחותיה הצטרפו אליה ויצרו פמליה מכובדת. היא עצמה ישבה על אתונה, מוכנה לעלות מן המדבר מקוטרת מור ולבונה ולהתרפק על דודה.

אבא חיבק את כתפיי באופן חם בהרבה משאי פעם נהג בעבר. קיבלתי ממנו עגילים מוזהבים, בקע זהב משקלם, והבטחה שאם מישהו לא ינהג בי כשורה עלי מיד להודיע על כך לסבתא ולאברהם כדי שיגנו על כבודי ועל משפחתנו.

"להתראות מחלת", הוא לחש באוזני כאשר אימץ אותי אליו, שנינו יודעים שכנראה לא נתראה שוב לעולם. המדבר של עזאזל היה מסוכן מכדי לחצותו לעיתים קרובות. "היי לאלפי רבבה".

חיבקתי אותו בתשובה, זרועותיי נתקלו בקשת התלויה תדיר על גבו, ולפתע לא הייתי בטוחה כל כך שבבאר שבע באמת יהיה לי טוב יותר. תחושת הכבדות הזאת נותרה בחזי גם כשעליתי על החמור שלי והתעטפתי בצעיפי מפני החמה. השיירה שלנו עזבה את הצמחיה שגדרה את נחלת אבינו מן המדבר, ותוך מספר צעדים שקענו בין הגבעות והאבנים וליבי שקע אפילו עמוק יותר.

אולי אני עושה טעות? המחשבה הבוגדנית החלה להתרוצץ במחשבותיי בזמן שהבאר הלכה ונעלמה מאחור.

האם בבאר שבע לא יהיו אנשים שישליכו עליי שאריות מפחם המדורה? האם לא עדיף אויב מוכר מחבר זר? בבאר כבר הכרתי את כולם וידעתי ממי להיזהר ואצל מי אוכל להתחבא, ועכשיו לא יהיה לי איש. אולי למעט יצחק וסבתא. לא ידעתי למה לצפות מאותו סב שמעולם לא פגשתי.

"מחלת?" קולו של יצחק לצידי גרם לי להרים את ראשי מן החול. הכרחתי את עצמי לחייך ולהיראות נרגשת ומצפה ככל יכולתי לבית החדש שאליו הלכנו. "אני שמח שהחלטת לבוא איתנו".

"גם אני", אמרתי מיד. אולי אפילו מהר מידי.

חיוכו רק התרחב, "אני בטוח שאבי יהיה מאושר לא רק לשמוע שישמעאל חי ושלם אלא גם לראות את נכדתו".

הנהנתי, וליבי נע כמטוטלת, אנה ואנה, מושך אותי לבאר שבע ולבאר לחי רואי לסרוגין.

"מחלת, את יחפה?" קולו נשמע מזועזע.

השפלתי את עיניי לעבר כפות הרגליים שבצבצו מתחת לשולי שמלתי, רגלי תרנגולת ארוכות שהעניקו לי יציבה מושלמת על החולות וגררו בדיחות ללא הפסקה. פניי האדימו במהירות למרות שהוא ניסה להיות חביב. יצחק כנראה הבין שדבר מה שאמר לא היה לרוחי כי טון דבריו הפך למעודד יתר על המידה, "נאלץ למצוא לך סנדלים מתאימים, לא נהוג להסתובב ללא מנעלים. אולי אבקש מהצורפים של פלשת להכין לך סנדלים מעוטרים בזהב".

הנהנתי בצייתנות, אולם הנחתי שיהיה כמעט בלתי אפשרי עבורי ללכת על האבנים המדבריות בנעליים גדולות וקשיחות.

באותו רגע זעיר הבנתי שאני לא רוצה לחזור איתו לבאר שבע. דודי היה אדיב ככל יכולתו, ובכל זאת הוא ציפה שאשתנה, שאתאים למקום שאליו אנחנו הולכים. שאנסה להיות אנושית יותר. תהיתי לי מה עוד אאלץ לעשות ולשנות כדי להתאים. בבאר לחי רואי ידעו כולם מי הייתי ומי הייתה אמי, לא היה טעם להסתיר זאת או להעמיד פנים שאין זה כך. אבי לא היה מגונן במיוחד, ובגלל שהייתי "השדה" נהנתי מהזנחה מבורכת ומחופש שאחיותי, בנותיה של פטומה, לא יהנו ממנו כשיגיעו לגילי. את החופש הזה אאבד ברגע שאגיע למשק בית שבו אחשב ראויה לנישואין. איש לא יניח לנערה מאורסה להתרוצץ בגבעות, או יעלים עין מכך ששערה פרוע. העובדה שאהיה שווה לכל בת או נכדה אחרת הפילה עליי מורא שלא חוויתי מעולם.

"שיניתי את דעתי". עצרתי את חמורי ומאחוריי החמורים הנוספים ניצלו את ההזדמנות והעניקו את מלוא תשומת ליבם לשיחים הנמוכים שצמחו בין האבנים. סבתא ויצחק החליפו מבטים מהירים ולמרות שלא היה בינם קשר דם הם נראו כמו אם ובן המודאגים בנוגע לילדתם. "אני רוצה לחזור לבאר לחי רואי".

"מה? למה? אמרתי משהו שפגע בך?" הוא ניסה לברר בעדינות.

נדתי בראשי, "אני בטוחה שהיו עשויים להיות לי חיים טובים בבאר שבע, אבל אולי אני כמו אבא שלי".

"מחלת, בבאר שבע איש לא יעז להציק לך בגלל… בגלל אמא שלך". הוא ניסה לשנות את דעתי בזמן שהגר נעמדה לצידנו, מעט קצרת רוח בגלל העצירה שעיכבה אותנו.

"זה לא נכון", תיקנתי אותו, "איזה גבר אנושי יתחתן איתי? שם אאלץ ללבוש שמלות ארוכות ולהתעטף ברעלות כדי שאיש לא ייבהל מעיניי".

יצחק היה מהורהר ושקט יחסית, אולי חשב שסרובו הקודם לשאת אותי העליב אותי. אבל אז אמר, "לא אעמיד פנים שאני שמח בבחירה שלך, רציתי להביא אם לא את ישמעאל אז את בתו. אבל אני מבין. אקרא למספר עבדים ללוות אותך חזרה לבאר".

"המרחק הוא של גבעה אחת בלבד", מיהרתי לומר. חששתי מן המדבר אבל לא רציתי למנוע מאנשים אחרים להמשיך רק בגלל ששיניתי את דעתי בפתאומיות.

אולם יצחק לא השתכנע, "הבטחתי לאביך שאשגיח עלייך".

"אתה מחזיר אותי לרשותו של אבי".

"המדבר מסוכן", הוא מיהר לומר, "האשליות שלו יכולות לבלבל אותך אפילו אם זו רק גבעה אחת".

"זה באמת לא מרחק גדול", התערבה סבתא לטובתי, נראה לי שהוויכוח הפריע לה יותר מהעיכוב. "אפשר לראות את העצים של הבאר מכאן".

יצחק לא נראה מרוצה כלל מהדיון הזה, "אבל מה אם משהו יקרה לך?"

"אני יודעת איך להגיע הביתה", הרגעתי אותה ונפרדתי מעליהם, לא לפני שחיבקתי את סבתא. למרות שאין זו התנהגות מכובדת, גם את יצחק חיבקתי. הוא היה דוד שאפילו לא חשבתי שהייתי זקוקה לו.

שמתי פעמי וכיוונתי את החמור חזרה למכלאתו. התחלנו ללכת בדרך המוכרת, ולא נתתי את ליבי להתפתלותיו של העמק הקטן. מאחורי הגבעה שלפניי יכולתי לראות את העלווה המוכרת והבטוחה של הצמחיה שצמחה מסביב לבאר. אך למרות שהתקדמתי לעברה כבר שעה קלה, לא היה נראה שהיא מתקרבת אלי.

פי החל להתייבש. לא טרחתי לקחת את נאד המים כי הייתי בטוחה שתוך זמן קצר אחזור לבאר. העמק נמתח עד בלי די והשמש קפחה על ראשי. תחושת הזמן שלי החלה להתערער כאשר השמש נטתה מעבר לגבעות הנמוכות ועדיין לא הצלחתי להיחלץ מן העמק הקטן שהפריד ביני לבין הבאר.

אולי הזווית שבה בחרתי לא הייתה נכונה ניסיתי למצוא היגיון בעובדות, ולא להיכנע לחרדה שהחלה לכרסם בי מבפנים. כאשר הצללים החלו למלא את הנקיקים ומתוך המחילות החלו להתעורר דברים שלא הכרתי עורפי סמר בחוסר נוחות. האם משהו עוקב אחריי?

ניסיתי לכוון את החמור לכיוון אחר, בניסיון לתעתע בנוכחותו העויינת של המדבר, אבל היה נראה לי שהוא הבחין בניסיונותיי להתחמק ממנו ורק לעג לי ביתר שאת. השמש השוקעת צבעה את כל העמק בדם, אך הכוכבים עדיין לא יצאו. אולי זו הסיבה שעדיין לא ראיתי שדים יוצאים מרבצם.

לבסוף נאלצתי להודות שאין לי מושג איך לחצות את העמק. לא היה לי מחסה, אש או אפילו מים. ירדתי מעל החמור ופסעתי על האדמה שהייתה עדיין חמימה מן השמש ששזפה אותה בשעות היום. היא הייתה חמה כמו עור, כמו חיבוק ארוך. אבל על אף הרכות החמימה לא מצאתי מנוח. מעולם לא הייתי כל כך בודדה. לא ידעתי לאן ללכת או איך לחזור הביתה.

יתרה מזאת, לא הייתי בטוחה שהביתה אני חוזרת. ידעתי שהבאר אינה ביתי. ידעתי זאת רק אחרי שיצחק הופיע והבטיח לי חיים אחרים. גם סבתא כבר לא תחכה לי באוהל לצד המדורה או תגן עלי מפני הסנדל של פטומה. היא הלכה לפגוש אהוב נשכח ואני איבדתי את בת בריתי הקרובה ביותר. אחיי בטח יצחקו על הפכפכותי וספק רב אם בכלל היו מתגעגעים אליי אם לא הייתי חוזרת.

אבל גם לבאר שבע אני לא שייכת, ידעתי בתחושה פנימית שזו תהיה בסך הכול באר לחי רואי גדולה יותר. גם שם יהיו קדר ונביות גם אם יהיו להם שמות ופרצופים אחרים. רציתי בית, מקום שבו לא אבלוט ואהיה מושא ללעג. הבעיה האמתית לא הייתה באחיי, אלא בי, ונשאתי אותה איתי לכל מקום שאליו הייתי עתידה ללכת. לא יכולתי לברוח ממי שאני.

מספר שברירים החלו לרחף בקצה שדה ראייתי, האפלולית המתגברת גורמת להם לזהור כמו גיצי אש. גררתי את עצמי לעמידה ונאחזתי בחמור כדי להתקדם. השברירים עוררו אצלי פחות אימה מאשר השדים, ובוודאי שלא היו מזוועים כמו נחשי החול שהיו עולים לפני הקרקע כשסופות חול החשיכו את היום. אבל הם החלו לבשר על כך שהלילה והאימים שבאמתחתו מתקרבים.

השברירים נעשו אמיצים יותר. אחד מהם התיישב על גבו של החמור, וגרם להבזק אש לעלות מפרוותו. הבהמה המבוהלת נערה בקולי קולות, זינקה קדימה ונמלטה. תהיתי האם האש שאחזה בו נכבתה מהרוח. לא הייתי בטוחה בגלל החשכה.

נותרתי ללא נפש חיה. שבריר נוסף ניסה להתקרב לעברי, עיני החור שלו מצטמצמות תוך כדי חיוך רחב ומזמין, וידיו הזעירות מסמנות לי 'בואי' שוב ושוב. כאשר נכנס לטווח ידיי השתמשתי בשולי צעיפי כדי לחבוט בו כמו ביתוש. שבריר אחר ניסה לקרוא לי בקול גבוה ודק אך אטמתי את אוזניי בידיי ורצתי קדימה. אפילו אם לא אגיע לבאר, לפחות אצליח להתחמק מן השברירים ואולי אמצא מקום או סלע שמאחוריו אוכל להתחבא מן השדים המשחרים לטרף שייצאו ברגע שהלילה יגיע לשיאו.

הלבנה החלה לטפס אט אט במעלה הרקיע וכל צבאות השמים יצאו ללוות את גבירתם במסעה. לפתע עצם היותי היתה משא כבד יותר מדי. לא יכולתי לשאת זאת יותר. את הבדידות הזאת. את הידיעה שאין לי איש או דבר.

דמעות החלו להחליק מעיני החור שלי, משאירות שבילים רטובים על פניי. לאן עוד יכולתי ללכת? כמהתי למקום אחד בעולם שבו אהיה רצויה. שבו לא אאלץ להתנצל או להתחבא מפני עצמי. דמעותיי נקוו על החול הגבישי ונבלעו בפי האדמה.

גרגרי החול והאבנים הקטנות החלו להתגלגל ברכות כאילו ברחו מדבר מה מאחוריי, ואור בהיר ועדין כשל נר הטיל את צלליתי קדימה. ברגע הראשון לא הבנתי מה מתרחש, ואז קול אוושה כשל משי ברוח גרם לי להבין שיתכן שאני לא לבד, שאולי מישהו יוכל לסייע לי.

קמתי ממקומי והסתובבתי, כדי להביט במדבר שונה מאוד מזה שראיתי לפני שקרסתי. גבעות החול שלפניי התפשטו והתפרקו מתכשיטיהן, האבנים המיותרות התפוררו וחשפו עמודי אבן גבוהים וקירות מזכוכית שקופה כמו הרוח. ניסיתי להסיט את מבטי מן הכישוף המחריד שנגלה אלי ולהתכסות בצעיפי כדי לברוח מן המראות המבהילים. צבעי קשת בענן נפרסו על החול מכל עבר, עיני מסתנוורות מקרני אור הבוהקות מבעד לקירות הזכוכית הזזים ללא הרף. הרוח שינתה את כיוונה, והעמודים והקירות החלו להיצמד ולחבור זה לזה.

מתוך התוהו ובוהו יכולתי להבחין בשורה של שֵדות ארוכות צמה אשר ניצלו את אור הכוכבים כדי לצאת במחולות על ראשי ההרים של המדבר. בעבר, הייתי רצה לתפוס מחסה בבאר יחד עם אחיי, אך הפעם התרתי לעצמי להביט היטב במחוללות, ולהבין כיצד הן מנצלות את רגלי התרנגולת הרחבות שלהן כדי לרחף ולהסתובב, ובקצות בהונותיהן לייצר רוח מעגלית שהעלתה את החול עמן.

הבטתי מטה, ברגליי שלי. החלקתי את בהונותיי על פני החול, וחשתי ביציבות וברוך של מגעו בכפות רגליי. רגליים שלא נועדו לנעלי זהב. החול הגיב למגעי ועלה ברוח ההססנית. לראשונה בחיי הבנתי את משמעות השם שנתנה לי אימי, על שם מחוללות הסופה.

מתוך החול שניתז לכל עבר עלו עמודים וקשתות, מדרגות ושערים מעוטרים בכותרות שמעולם לא ראיתי כמותם. הקירות היו שקופים כמו רוח קשיחה, ויכולתי לראות דרכם את הגבעות מתפסלות לעוד ועוד מסדרונות ואולמות. ארמון זכוכית עם אלף חדרים פתח את דלתותיו מולי. עזאזל ישב על כסאו, רם ונישא בהיכלו, מוקף בשריו וביועציו.

התבוננתי במחזה שנגלה לעיני בהוד והדר. אפילו בחלומותיי על מצרים  לא דמיינתי מבנה יפה כל כך. רציתי להתקדם לעברו, לבחון את חינו מקרוב, אך שנותיי בבאר לימדוני לחשוד בפאר, ובמיוחד זה הבא מן המדבר. ידעתי שזו עוד אשליה של המדבר הארור. ידעתי שברגע שאפסע לתוך ארמונו של עזאזל המתיקות והעונג שנגלו לפניי יהפכו לטורפניים.

לפתע, בעודי נאבקת באשליה, נשמעה בת קול. קול נשי, מוכר אך נשכח, עדין כמו רוח המדבר אך מתוק כדבש תמרים, "מחלת". דמות אשה, כנפיה פרושות סביבה, עיניה חורים שחורים וחיוכה רחב יצאה אלי. רגלי התרנגולת שלה נשאו אותה אלי מהר יותר משאיש בבאר לחי רואי רץ אלי מעולם. לא קדר ונביות עם הפחם שלהם, לא סבתא כדי לנחם אותי וגם לא העבדים המבוהלים. היא נעמדה קרוב אלי והתבוננה בי, לומדת את עמידתי, את גופי שחלק דמיון עם גופה, את עיניי שהיו זהות לעיניה. התבוננתי בה בחזרה, גומאת אותה כמו מים חיים ומבוהלת שמא זהו עוד אחד מתעתועיו האכזריים של המדבר.  "בואי הביתה", אמרה אמי והושיטה לי את ידה.