רחוק מהבית

מיקום: כדור הארץ, חדר הילדים, השטיח שעל הרצפה.

"וזה מוכיח שעקרון הדלתא הוא לא כמו שהאנושות תפסה אותו עד עכשיו, מה שמחזק את התיאוריה שלי…"

שרה נאנחה. כשהשכנים מר וגברת גולדברג שכרו אותה לעשות בייביסיטר על גדעון בזמן שהם יוצאים לבלות, הם ציינו שהיא תאלץ "לשעשע" אותו, אולם הם לא ציינו איך. מפה לשם היא כבר שמעה הרצאה של שלוש שעות על תיאורית המימדים והשימושים המעשיים שלה, והיא החלה לצאת מדעתה.

"ועכשיו, אם רק נעז להעלות השערה-" פתח גדעון, אבל לשרה נמאס כבר. "כן כן חמוד, להתעניין במדע זה חשוב וכל זה, אבל אתה בטוח שאתה לא רוצה שנשחק עכשיו בלגו?" שאלה תוך כדי ניפוח בלון מסטיק חדש.

גדעון עיקם את אפו. לגו היה הדבר השני השנוא עליו בכל העולם, הוא הפסיק לשחק בו בגיל שנה, אחרי שהוא הפסיק לאתגר אותו. הדבר הראשון הכי שנוא עליו הוא שמזלזלים באינטליגנציה שלו.

"אני על סף פריצת דרך מדעית" הוא אמר ברוגז " אם התיאוריה שלי נכונה, זה ישנה את המציאות שלנו כפי שאנחנו מכירים אותה. ובמקום זה, את רוצה שנשחק בלגו"

"מה שתגיד" אמרה שרה בחוסר עניין והשתרעה על השטיח. הבלון הנוכחי שלה היה מוצלח ביותר. אולי היא תשבור היום שיא אישי.

גדעון נאנח ופנה לעבר הלוח המחיק. הוא לא כעס יותר מידי על הבייביסיטר הנוכחית על שלא התייחסה לתיאוריות המדעיות שלו. בכל זאת, קשה לקחת ברצינות ילד בן שתים עשרה. אפילו אביו, הפיזיקאי יוסף גולדברג (בעל דוקטורט מצטיין בפיזיקה ובאסטרופיזיקה ותואר שני בביולוגיה, כפי שגדעון טרח לציין בגאווה בפני בני כיתתו) שידע יותר טוב מכולם כמה גדעון חכם, לא לקח אותו ברצינות.

זאת הסיבה שגדעון עבד על הפרויקט שלו רק שהוריו לא היו בבית

"ובכן" אמר גדעון לפתע, מקפיץ את שרה ואגב כך הורס לה שיא אישי "נראה שדיברנו מספיק על הבסיס. אני מתכוון לעבור לשלב הבטא"

"ומהו שלב הבטא?" שאלה שרה בזעף, תוך שהיא מנקה מפניה  שאריות של מסטיק בטעם תות

גדעון חייך. החיוך שלו העביר צמרמורת בשרה. הוא הזכיר לה את הסרט הישן ההוא, עם הדוקטור המטורף. "שלב הבטא הוא השלב שבו אנחנו בודקים את התיאוריות שלנו בעולם המעשי" הוא אמר.

מיקום: כדור הארץ, המוסך, "פינת המדעים של גידי"

גדעון חש את הזיעה זולגת ממצחו. כל טעות קטנה בהרכבה תמיט השלכות נוראיות. יהיה להם מזל אם הם יהיו היחידים שיפגעו. בנוסף, שרה נלחצה כבר כמה פעמים וכמעט התקשרה להוריו, ורק ברגע האחרון הוא עצר והרגיע אותה, והוא לא יודע כמה זמן היא תחזיק מעמד עד הפעם הבאה.

והם לא התחילו עדיין.

"תסביר לי שוב, במילים פשוטות, מה אנחנו עושים?" שאלה שרה. היא ויתרה על המסטיק מזמן, לצערו של גדעון, שכן פעולה מוכרת כמו לעיסה הייתה מרגיעה אותה קצת.

"אנחנו עומדים  להפעיל את המכשיר הזה, והוא יפתח לנו שער למימד אחר" אמר גדעון

"שער"

"כן"

"למימד אחר"

"כן"

"נו באמת" אמרה שרה בעוד גדעון הריץ בדיקות אחרונות על השער "הדבר היחיד שהגרוטאה הזאת תפתח אליו זה המזבלה"

"נחיה ונראה" אמר גדעון והדליק את פורטל.XD 0.3 . המכשיר התעורר לחיים בקול זמזום איטי ומסך אור כחלחל התגבש בין מוטות הברזל שהרכיבו את מסגרת המתכת שמעל המכונה

"אאוריקה" אמר גדעון בשקט. סוף כל סוף, אחרי כל כך הרבה כשלונות, הוא הצליח. הוא חשב שהוא יהיה נלהב יותר ברגע כל כך חשוב בתולדות האנושות.

"אוי נו" התפרצה שרה בכעס "אם הדבר המגוחך הזה הוא שער לעולם אחר, אני צנצנת"

באותו רגע, הציצה יד כחולה מהשער

נקישה

גדעון העיף מבט בצנצנת החדשה שניצבה על הרצפה לידו

יהיה קשה להסביר את זה

מיקום: כדור הארץ, המוסך, "פינת המדעים של גידי"

גדעון עמד קפוא בעודו בוחן את היצור שלמולו. הוא לא רצה לעשות תנועות פתאומיות ולהפחיד את הדבר שמסוגל להמיר יצור אורגני לחפץ דומם, אבל הסקרנות הייתה חזקה ממנו. היצור הקטן ריחף באוויר מול גדעון ולגדעון הייתה תחושה שהוא בזה הרגע נסרק ותויג.

דבר ראשון, תקשורת. הסתברותית יכול להיות שהיצור הזה הופך דברים לצנצנות בצורה אקראית, אבל גדעון האמין שבצורה כלשהי הוא הבין את דבריה של שרה, מה שאומר שגדעון יוכל לתקשר איתו

גדעון כחכך בגרונו "ש-ל-ו-ם. אתה מבין אותי?"

כן

המחשבה הזו התגבשה מהרגשה למילים ישירות בתוך הראש של גדעון. אם כך, הוא נפל על צורת חיים טלפתית. הוא הרהר בכל ההשלכות של פיסת המידע הזו. לכל הפחות הם הצליחו להתגבר על בעיית התקשורת. לא היה לו מושג מה לעשות אם היצור לא היה מבין אותו.

אבל הדרך עדיין ארוכה

"קוראים לי גדעון גולדברג, בן אנוש. האם יש לך כוונות הרג או כיבוש?"

בדיוק בשביל זה היו מונחים לידו כמה כלי נשק תוצרת בית שגדעון הכין מבעוד מועד, אם כי לאחר הפגנת הכוח של היצור הוא פקפק שהם יעשו לו משהו

שלילי

"האם יש לי הרשות לסרוק אותך?" שאל גדעון בהקלה

כן, גדעון בן אנוש

גדעון נרגע והרים את מבטו כדי לבחון את היצור. גובהו היה כחמש עשרה סנטימטרים וגופו היה מכוסה במין שריון טבעי בצבע כחול אפרפר. הוא הזכיר לגדעון שריון של חרקים. האנטומיה הכללית של יצור דמתה לאנטומיה אנושית, אם כי מגבו פרצו ארבעה איברים קצרים שנראו כמו גידולים או גדמים. כמה סנטימטרים מאחורי גבו ריחף דבר שנראה כמו הפריט הטכנולוגי היחיד שהיצור נשא עימו. זה היה חישוק מתכת שממנו בלטו ארבעה קצוות מחודדים. גדעון תהה אם זה כלי נשק. ליצור היו בראשו שתי עיניים קטנות ושחורות ומעליהן עוד שתי נקודות קטנות יותר. תידרש בדיקה מעמיקה יותר ממבט בכדי לקבוע האם הנקודות הן גם עיניים או לא

גדעון בן אנוש, בעוד אתה סורק אותי, תוכל להגיד לי לאן הגעתי? חלפה מחשבה במוחו של גדעון

"רק גדעון זה בסדר, והגעת לכדור הארץ, גלקסיית שביל החלב, שנת אלפיים ותשע-עשרה" ענה גדעון באיטיות בעודו ממשיך לבחון את היצור "ומה שמך, אם יורשה לי?"

מחשבה מאוד מבלבלת עברה בראשו של גדעון. זה היה כמו להסתכל במערבולת צבעים

"אני לא מסוגל לבטא את זה" אמר גדעון במבוכה

בטא את זה בדרך הכי נוחה לך, בכך שתתכוון אלי תהגה למעשה את שמי בצורה מחשבתית

"ובכן, אם כך" אמר גדעון בעודו מהרהר "מה דעתך על נורן?"

מצוין

"אם כך, נורן" אמר גדעון בעודו מחווה על הצנצנת שלידו "למה הפכת את הבייביסיטר שלי לצנצנת?"

ובכן, היא רצתה את זה

"רצתה?"

כשעמדתי לעבור בשער, שפתחת ברוב טובך, שמעתי כוונה של מישהו לשנות צורה ל"צנצנת" התלויה בתנאי כלשהו שאכן התממש. מה שעשיתי בסך הכול היה להשלים את הכוונה שלה

גדעון הרהר לרגע בהתפתחות הזו

"האם אתה?- בעצם, זה אתה או את?"

מה ההבדל?

"אוי, לעזאזל" מלמל גדעון לעצמו בעודו מנסה לחשוב איך הוא יתמצת אלפיים שנות צוויליזיציה בכמה שפחות מילים. לבסוף הוא וויתר והחליט להמר על שריון החרקים

"האם את מטילה ביצים?"

כן

"אז את נקבה, כלומר בת"

וזה משנה?

"רק לצורת הפנייה בשפה שלי" אמר גדעון "אם כך, האם את הבנת למה היא רצתה להפוך?"

לא, אני לא יודעת מה זאת צנצנת

"אז איך הפכת אותה לאחת כזאת?"

הגשמתי את הכוונה שלה

"הגשמת?"

אני מסוגלת לעשות את זה, להגשים את הכוונות שלי או של מישהו אחר. מספיק שמישהו יתכוון למשהו ואני יכולה לממש את הכוונה שלו

"ולמה עשית את זה לה?"

חשבתי שזה יהיה נימוסי מצידי, אחרי שפתחתם לי שער לעולמכם, למלא אחר הבקשות שלכם. בכל זאת, סוף סוף מישהו שיחרר אותי

מילוני שאלות התפוצצו בתוך הראש של גדעון והוא נאבק לסדר אותן לפי סדר חשיבותן

"ובכן, קודם כל, זה הפיך?"

כמובן, היא רק צריכה להתכוון לחזור לעצמה

"ומה אם היא התכוונה להפוך למשהו שלא יכול לחשוב?"

או

"את לא מסוגלת להפוך את ההשפעה?"

לא, הסנסילייר לא מסוגל-

"מה זה הסנסילייר?"

נורן החוותה בידה על החישוק המסתובב שמאחוריה. במבט מדוקדק, גדעון שם לב שהגדמים שעל גבה זזים בתאום עם החישוק, כאילו הם שולטים בו מרחוק. מעניין.

בכל אופן, הסנסילייר מסוגל להגשים כוונות. אני לא יכולה להפוך את ההשפעה שלו

"המממ. מה אם תתכווני להחזיר אותה למצבה הקודם?"

הסנסילייר לא עובד ככה. אני צריכה להכיר את מה שאני משנה אליו צורה, או להסתמך על כוונה של מישהו אחר.

"ואם אני אתכוון שהיא תחזור למצבה הקודם, זה יספיק?"

תלוי. עד כמה אתה מכיר אותה?

"הבנתי. לא רעיון טוב. ובכן, האם יותר קשה להפוך את ההשפעה לאחר זמן?"

לא, אני לא חושבת

"טוב, אז נוכל לחשוב על פיתרון מאוחר יותר. לבנתיים הרשי לי להראות לך את הכנסת האורחים המפורסמת של תושבי כדור הארץ."

 מיקום: כדור הארץ, המטבח, שולחן התה הקטן

מסתבר ש"הכנסת האורחים המפורסמת של תושבי כדור הארץ" כללה חבילת ביסקוויטים ישנה ושתי כוסות תה ג'ינג'ר. גדעון היה בטוח שהוריו החביאו איפשהו חבילת עוגיות מוקדם יותר הערב, אבל הוא לא מצא אותה. לא שזה שינה משהו כי לא נראה שנורן מסוגלת לאכול בכלל, אולם היא הייתה מרותקת לכיבוד

מדהים. איך אתם קוראים לדבר הזה?

"ביסקוויט"

וואו. והדבר הזה נוזל. ועוד חם. אצלנו אין כמעט נוזלים. מה אתם עושים עם הדברים האלו?

"אנחנו אוכלים אותם"

אוכלים?

"הגוף שלנו צריך תחזוקה תמידית. לאכול, לישון, להתפנות, כל מיני דברים. את לא צריכה את זה?"

לא. הסנסילייר מחזיק אותי בחיים בלי תלות בצרכים חומריים

וואו. המכשיר הזה ממש שימושי. "תגידי" שאל גדעון "אני מקווה שאני לא גס רוח או משהו, אבל אני יכול לבחון את הסנסילייר הזה?"

שלא תבין אותי לא נכון, זה לא שאני חושדת בך או משהו, אבל אם אני אתן לך לבדוק ואתה תקלקל אותו, אני אבודה

"הו" אמר גדעון באכזבה "ואת לא יודעת לפחות איך ליצור אחד כזה? תוכלי להגשים לי סנסילייר עם האחד שכבר יש לך"

למרבה הצער, אני לא מהנדסת סנסילייריים, אז אני לא יודעת המבנה הפנימי שלהם

"ולכן לא תוכלי ליצור אחד כזה"

בדיוק

"ואם תנסי, מה יקרה?" שאל גדעון בסקרנות

בתגובה, נורן הקישה באצבעותיה והביסקוויט שבידו של גדעון הפך להעתק מדויק של הסנסילייר שריחף מאחורי גבה.

החיקוי הזה לא מסוגל לעשות כלום, אני מניחה שאם תפתח ותבדוק אותו הוא יכיל המון רכיבים לכאורה טכנולוגים שמסודרים בתבניות שיגרמו לך לשבת שעות ולנסות להבין איך פועל הסנסילייר. זה יכול להיות משעשע, למען האמת.

גדעון הרים את החיקוי מול האור ובחן אותו "מרתק" הוא אמר "וזה מכיוון שככה את תופסת את הסנסילייר שלך, נכון?"

שום דבר לא חומק מתשומת הלב שלך. כן, מבחנתי, הסנסילייר הוא בסך הכול פריט טכנולוגי מעורפל שמסוגל להגשים את כוונותיי. אני לא מכירה את המבנה הפנימי שלו, ולכן לא אוכל ליצור אחד כזה

גדעון הניח את העיגול ליד כוס התה שלו. כל זה היה מעניין מאוד, אבל הגיע הזמן לכמה בירורים. הוא פנה אל נורן. "דיוני המדע האלו מרתקים. אבל ברשותך,  הייתי רוצה שתשיבי לי לכמה שאלות"

בשמחה

"הזכרת שהיית כלואה" שאל גדעון "וששחררתי אותך. למה היית כלואה ומי כלא אותך?"

הגאווה שלי, בעיקר

"סליחה?"

אתה מבין, אני הייתי בדיוק כמוך. תמיד קסם לי הרעיון שיש עוד מימדים ורציתי להיות הראשונה שמגיעה אליהם, הראשונה שמגלה צורות חיים ותרבויות חדשות, ולחלוק עימם את הידע של הגזע שלי בכדי ליצור הרמוניה בין כל היצורים החיים. זה היה המחקר שלי, עבודת חיי, וכשהצלחתי לפתוח שער סוף סוף, הייתי מסוחררת מההצלחה. אני אהיה הראשונה מהגזע שלי שתיפגש עם יצורים ממימד אחר, כך חשבתי. הייתי כל כך בטוחה בעצמי שעברתי בשער בלי לחשוב. האמנתי שהצלחתי

"ומה קרה?"

השער לא נפתח למימד אחר, הוא הוביל ללימבו שבין המימדים. הצלחתי לעשות רק חצי מהדרך למימד אחר והייתי תקועה שם עד שעוד מישהו יגלה איך לפתוח שער לא מושלם, כמו שאתה עשית.

"אז בסוף לא פתחתי שער למימד אחר" אמר גדעון באכזבה "הייתי בטוח שהפעם הצלחתי"

לפחות לא נתקעת בלימבו עד להודעה חדשה

"יש בזה משהו" הודה גדעון "בכל אופן, הרגעת אותי. חשבתי שבטעות שחררתי ממאסר פושעת מסוכנת או משהו כזה"

מחשבה משועשעת עברה בראשו של גדעון. הוא פרש את זה כצחוק.

טוב. מה נעשה עכשיו? שתינו לא הצלחנו במחקר שלנו ואני תקועה פה, בכדור הארץ.

"ובכן, כבר לילה ואני צריך לישון" אמר גדעון "אז מחר בבוקר נעבוד על שתי הבעיות שלנו"

שהן?

"להמיר את שרה בחזרה לאנושית" אמר גדעון "ולהחזיר אותך הביתה"

 מיקום: כדור הארץ, חדר הילדים, פינת המחשב

"את לא צריכה לישון" אמר גדעון בעודו מתארגן לקראת השינה "אז לבינתים אני אתן לך גישה לאינטרנט שלי. יש כאן, בערך, כל פריט מידע שבני האדם ידעו אי פעם, את תנברי בו עד מחר בבוקר וככה נחסוך הרבה שאלות מיותרות וזה גם יעזור לך במחקר שלך"

יש לך גישה לכל הידע האנושי שנצבר אי פעם?!

גדעון חייך "אולי ההמצאה הכי גדולה של בני מינך יכול ליצור כל דבר לפי כוונות, אבל זו ההמצאה הכי גדולה שלנו" הוא הצביע על המחשב "המכשיר הזה מאפשר לנו לחלוק אחד עם השני כל פריט מידע שנרצה, בקלות ובמהירות, דרך רשת נתונים עצומה בגודלה. יש כאן כל פריט מידע שבני האדם חלקו אחד עם השני בערך אי פעם"

מרשים מאוד. זה מצריך אמון גבוה בין כולכם, בטח אתם גזע שוחר שלום

"הלוואי וזה היה המצב", מלמל גדעון, "בכל מקרה, ההורים שלי צריכים לחזור בעוד זמן מה- הם שני בני אנוש גדולים יותר ממני- אז תשתדלי לא להיחשף, כי הם כנראה יתחרפנו אם הם יראו אותך"

תצטרך להציג אותי מתישהו. אני כנראה אשהה במימד הזה זמן מה

"אני יודע, אבל אני מעדיף שזה יהיה כשאני ער. בכל אופן, אני מודאג לגבי שרה. ההורים שלה כנראה כבר הלכו לישון והם לא ישימו לב שהיא לא בבית עד מחר, אבל ההורים שלי יכעסו אם הם יגיעו והיא לא תהיה פה"

ממממ…. נורן כבר הייתה עסוקה לגמרי בבחינת המחשב ולא שמה לב אליו. נראה שהיא גילתה את יוטיוב. גדעון נאנח והתכסה בשמיכה. הוא קיווה שהוא יצליח להירדם אחרי כל מה שעבר עליו היום.

"לילה טוב, נורן"

לילה טוב, גדעון

+++

גדעון התעורר מאוחר. ולאט. הוא לא היה צריך למהר לשום מקום. בעיקרון הוא היה צריך ללכת לבית הספר, אבל היה לו הסדר עם המורה שאחת לכמה ימים אם הוא ירצה הוא יוכל להישאר בבית

זה הולך להיות אחד מהימים האלו

לילה טוב, גדעון, נורן ריחפה מעליו בעודו נאבק להתעורר. איך עבר עליך… מה שלא עשית שם, בעודך שוכב חסר תנועה?

"עכשיו בוקר, נורן, אז אומרים בוקר טוב" אמר גדעון בקול ישנוני "וכשאני ישן, אני-"

הוא קפא

"נורן, מה עשית בזמן שישנתי?"

רק כמה ניסויים לא מזיקים. לפחות ככה הבנתי מהמחשב הזה שלך

החדר היה מלא בחתולים קטנים וחמודים ששיחקו, נמנמו והתכרבלו בכל מקום אפשרי. גדעון שם לב פתאום שיש לו משקל על החזה. חתלתול השיב לו מבט

"מיאו"

"תני לי לנחש" אמר גדעון בעודו מוריד את החתול ממנו וקם מהמיטה "ראית המון סרטונים של חתולים חמודים ביוטיוב ואז ניסית ליצור כמה בעצמך"

אכן. נראה שהיצורים האלו נמצאים במרכז התרבות שלכם

"יוטיוב הוא לא מדגם לתרבות שלנו. בעצם, כל האינטרנט הוא  לא מדגם טוב לתרבות שלנו. אולי הוא מכיל את כל הידע של המין האנושי, אבל גם את כל הטיפשות והרוע שלו"

אני אזכור את זה. בכל מקרה, היצורים האלו חמודייים!

גדעון נאנח. יש דברים שלא משתנים.

"איך הם חיים?"

הממ?

"את יכולה ליצור רק את מה שאת מכירה מספיק טוב, לא?"

ובכן, במהלך הלילה לא רק ראיתי סרטונים של חתולים, אלא גם חקרתי את האנטומיה וההתנהגות שלהם. אם תבחן אותם מקרוב תשים לב שהם לא מושלמים, אבל זה מספיק כדי שהם יזוזו

גדעון הביט בחתולים. עכשיו, אחרי שהתעורר לגמרי, הוא הבחין שהם חוזרים על אותם הפעולות שוב ושוב- מתכרבלים, מפהקים, משחקים בכדור- והוא היה בטוח שהם לא יגיבו אם הוא ילטף אותם או יציע להם חלב.

גדעון קם והתלבש. "קדימה נורן" הוא אמר "יום חדש- תגליות חדשות לגלות"

+ + +

גדעון ירד במדרגות לקומה הראשונה כשנורן מרחפת בעקבותיו. "בוקר טוב, אמא" הוא קרא כשהגיע למטה

"בוקר טוב חמודי" קראה גברת גולדברג מהמטבח "מה אתה רוצה לאכול?" מכיוון שאביו של גדעון הכניס משכורת כמו של שלושה אנשים בממוצע, אימו החליטה שאין לה הצדקה אמיתית להמשיך לעבוד במכירת פוליסות ביטוח ופרשה מעבודתה בכדי להיות עקרת בית ואומנית חובבת. בערבים היא ואביו יצאו לבילוי והשאירו את גדעון עם בייביסיטר אם התכוונו לחזור מאוחר.

גדעון הציץ למטבח. אימו טיגנה משהו בלתי מזוהה במחבת, והטוסטר העלה עשן. שוב. לפתע, למרבה חרדתו, אימו הסתובבה אליו בפתאומיות, ונורן בדיוק ריחפה מעל לכתפו. הוא הכין את עצמו לצרחה

"אני בדיוק מנסה מתכון חדש מהאינטרנט, ולמה אתה סותם אוזניים חמודי?"

גדעון הוציא את אצבעותיו מאוזניו באיטיות "שום סיבה" הוא ענה "אני רוצה טוסט לא שרוף עם חמאה בבקשה."

אימו העיפה מבט בטוסטר ופלטה יללה. בעוד דעתה מוסחת בהצלת שאריות הפחם, גדעון התגנב החוצה מהמטבח "מה עשית?" שאל את נורן

גרמתי לה לראות את מה שהיא רצתה לראות, כמו אתמול

"אתמול?"

לפני שנרדמת, ציינת ששרה תהיה בצרות אם הוריך יחזרו הביתה ולא ימצאו אותה. כשהם חזרו, יצרתי חיקוי של שרה המבוסס על הציפיות שלהם. אני חושבת שעשיתי עבודה טובה, כי הם הביאו לי את זה

נורן שמטה משהו לתוך ידו של גדעון. החפץ גדל בכף ידו באיטיות עד שהבין שמדובר בשטרות כסף

"זה תשלום" הסביר בתגובה למבטה של נורן "עבור הטרחה של שרה בשמירה עלי"

ככה משלמים אצלכם?

"טוב… כן. איך אצלכם?"

אנחנו משלמים בטובות. יש לנו מערכת מסודרת של איזו טובה שווה כל דבר

"וואו. נשמע מעניין" אמר גדעון, ובאותו הרגע רעיון הפציע במוחו. הוא הציץ לרגע למטבח

"אני אהיה במחסן אמא" הוא אמר "בדיוק חשבתי על משהו חדש, ואני חייב לבדוק אותו. תוכלי להביא את האוכל אלי, בבקשההה"

"ברור מתוקי" התמוגגה אימו , אני אביא את האוכל אלייך. לך"

יש גם יתרונות בלהיות ילד חמוד בן שתים עשרה

אז, מה הרעיון שלך גדעון?

"בדיוק הזכרת לי מישהו שחייב לי טובה"

מיקום: כדור הארץ, המחסן, "המעבדה"

"אז אתה בעצם אומר שהחייזרית הזאת-"

"נורן"

"נורן הזאת הפכה את שרה לצנצנת, ואתם צריכים אותי כדי להחזיר אותה"

"טוב… כן"

טים נאנח. בכל פעם שגדעון היה עוזר לו בשיעורי הבית והעבודות (קרי, מכין אותם בעבורו) הוא היה מבקש מטים לעזור לו בניסויים המדעיים שלו בתמורה, גם אם זה כלל פעולות שנראו טיפשיות ולא מובנות בעיני טים. אבל הפעם גדעון הגזים, כלומר, אחותו של טים איכשהו צנצנת עכשיו

"תסביר לי שוב איך זה קרה?"

"הסברתי לך כבר חמש פעמים! מה שאני צריך זה שתתרכז בשרה כדי שנורן תוכל להחזיר אותה!"

"רגע רגע, ואם אני אחמיר את המצב?"

"היא צנצנת, טימי. במה תוכל להחמיר אותו?" זה לא היה נכון לגמרי, אבל גדעון לא רצה להדאיג את חברו יותר מידי

"טוב טוב בסדר, הנה אני מתרכז"

אני מוכנה כשאתה מוכן, טים

טימי עצם את עיניו בריכוז והנהן. נורן הרימה את ידה והקישה באצבעותיה

קליק

שרה הופיעה מתנשפת במקום שבו הייתה הצנצנת לפני רגע "מה- מי- מה-"

די הצלחנו, לא גדעון?

"לחלוטין לא, בני אדם לא עשויים מזכוכית"

אתה בטוח?

"כן. הייתי צריך לשים לב לזה שטימי לא כל כך יודע איך גוף האדם בנוי ולכן אולי האישיות שלה שוחזרה בהצלחה, אבל הגוף שלה עכשיו עשוי מזכוכית אורגנית"

"היי!" נעלב טימי

שרה התאוששה מספיק כדי לקום על רגליה. היא הביטה בחילופי הדברים בינם בבלבול. "טימי, מה קורה כאן?"

"חייזר הפך אותך לזכוכית אירגונית" אמר טים

"אורגנית, טימי, וכדי שתהיה יותר עדין כשאתה מסביר דברם כאלו" אמר גדעון בקול למוד סבל. זו לא הייתה הפעם הראשונה שטים מחמיר את המצב באמירות חסרות טקט

שרה העיפה בעצמה מבט וצרחה. טים וגדעון כיסו את אוזניהם בידיהם.

"ששש. את רוצה להזעיק את כל השכונה ככה?!"

"אני זכוכית!! מה אני אמורה לעשות עכשיו?! אאאאההה!"

גדעון פנה לנורן

"את לא יכולה לתקן את זה?"

אני יכולה לנסות, אבל המצב עלול להחמיר. הגופים שלכם מורכבים. הצלחתי לשחזר את הבגדים שלה בשלמות, אבל את הגוף שלה לא

שרה קפאה באמצע צרחה והרימה את מבטה אל נורן

"גדעון" שאלה ברעד "מה זה?"

"שרה- נורן, נורן- שרה. שרה, זוכרת שאמרתי שאני אפתח שער למימד אחר ואת אמרת שאני לא אצליח?"

שרה הנהנה באיטיות, עדיין מרותקת לנורן

"טוב אז… הנה. סוג של הצלחתי"

טים גלגל את עיניו. גדעון אולי גאון, אבל לא היה לו חוש דרמה בעליל

"אני ארגיע את אחותי" הוא אמר "אתם בינתיים תעבדו על הבעיה השנייה שהזכרת"

"תודה טימי. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדך"

"זה בסדר" אמר טים "אתה יודע מה" הוסיף בפרצוף מהורהר "למען האמת, אחות מזכוכית זה דווקא די מגניב"

מיקום: כדור הארץ, המחסן, "המעבדה"

חלפו כמה שעות. טים כבר הרגיע את אחותו ושניהם חזרו לביתם, וגדעון ונורן פנו לטפל בבעיה השנייה שלהם: לפתוח שער למימד של נורן. הם שיתפו ביניהם את המידע שצברו עד כה כל אחד בנפרד, ולאחר שסיימו החליטו לעבוד על הבעיה כל אחד מזווית הראייה שלו ולהודיע אחד לשני על כל התקדמות שתהיה להם. פורטל.XD 0.3 עמד שעון על הקיר, כבוי.

"טוב" אמר גדעון לבסוף, דוחף את ערמת הדפים מעליו "יש לי חדשות טובות וחדשות רעות"

זה יותר טוב ממני. לי יש רק חדשות רעות.

"החדשות הטובות הן שבאמצעות הידע המשותף שלנו, השער אכן יוביל למימד אחר" אמר גדעון "החדשות הרעות הן שאין שום דרך לקבוע לאן. זה אקראי לחלוטין"

אוי

"מה קרה"

מה שאני גיליתי זה ששער יכול להיפתח בין מימדים רק פעם אחת. אחר כך הקשר בניהם נשרף

"זאת אומרת שיש לנו רק הזדמנות אחת"

כן

"אנחנו לא יכולים לנסות לבנות איזשהו משדר שיאתר את המימד שלך?"

נורן חשבה על זה רגע ואז פנתה לערמת החישובים שלהם. היא עיינה בהם כמה דקות ואז נקשה באצבעותיה ומכשיר כסוף, דמוי אנטנה, הופיע על השולחן  

המשדר הזה היה יכול לעשות את העבודה, אם רק הייתי משאירה אחד כזה מאחוריי לפני שעזבתי את המימד שלי, מה שלא טרחתי לעשות, בטיפשותי הרבה

היה שקט לכמה רגעים בעודם בוחנים את הבעיה מכל זווית אפשרית

מה ההסתברות בכלל שנצליח לעלות באקראי על השער הנכון?

גדעון עצם את עיניו ועשה כמה חישובים בראשו. לבסוף הוא פקח אותם. "עשר בחזקת מינוס ארבעים ותשע" הוא אמר

כלומר בלתי אפשרי

"לא מדויק. רק מה שנמצא בהסתברות של עשר בחזקת מינוס חמישים הוא בלתי אפשרי"

אז יש לנו סיכוי כמעת בלתי אפשרי, וגם אם במקרה ניפול עליו יש לנו רק הזדמנות אחת?

"כן"

נורן נחתה על השולחן והתיישבה. היא נראתה… מובסת

"תראי" אמר גדעון "אני יודע שזה נראה מייאש, אבל אסור לנו לאבד תקווה. לעולם אסור לאבד תקווה. יש לנו סיכוי"

קלוש

"נכון, אבל צריך להאמין בו. תקשיבי לרעיון שלי: אנחנו נפתח שערים באקראי וניקח מהם דגימות עד שנגיע למימד שלך, ואז תוכלי לחזור הביתה עם התוכניות לשער גמור וגם תוצאות המחקר על כל הדגימות שבדקנו, וזה מה שרצית, לא?"

נורן הרימה את ראשה והביטה בגדעון

זה חסר סיכוי

ואז

בוא נעשה את זה

+ + +

מימד 1, דרוג עוינות 3, סביבה מיוערת

המימד שנגלה מבעד לשער נראה כמו ג'ונגל, אבל הכול היה בצבעי כתום וכחול. גדעון קטף בזהירות צמח והניח אותו באדנית. הוא כיבה והדליק את השער

מימד 2, דרוג עוינות 1, סביבה סלעית

מדבר טרשים אינסופי נפרס מולם. גדעון לקח אבן

מימד 3, דרוג עוינות 5, סביבה תת קרקעית

מערה ענקית שכל קרקעיתה מלאה אבנים עגולות. משהו התנענע במרכזה. גדעון לקח אבן עגולה אחת

מימד-

וככה זה נמשך. עד מהרה התמלאו מדפי המחסן בצמחים, אבנים, נוזלים ושלל דגימות אחרות. פעמיים הם כמעט מתו בגלל דרוג עוינות 10 שצצו בצד השני, אבל תמיד הם היו מוכנים וכיבו את השער בזמן. אחרי כל פעם שסגרו את השער גדעון היה מחליף כפפות ונורן הייתה סורקת ומקטלגת את הדגימה עם הסנסילייר. על כל דגימה שנורן זיהתה כיצור חי גדעון היה בטוח שיש עוד דגימה שהיא לא זיהתה ככזאת

הם המשיכו לעבוד

מימד 51, דרוג עוינות 4, גראנדטמפס, הבית שלי

מערכת מנהרות צרות ממתכת נפרסה מולם, היא הזכירה לגדעון כוורת

באמת עשינו את זה. נורן נשמעה מופתעת. מה הסיכויים?

"עשר בחזקת מינוס ארבעים ותשע" אמר גדעון, מגחך בהקלה. "את בטוחה שזה המימד שלך?"

כן. אני אפילו מזהה את המקום הזה, הוא קרוב למגורים שלי

גדעון נעמד ונורן פנתה והביטה בו "טוב אז… כאן אנחנו נפרדים. אי אפשר להשאיר את השער פתוח לנצח, וכמו שאמרנו, מרגע שהוא ייסגר, הקשר בין המימדים שלנו יישרף. את צריכה לעבור עכשיו." גדעון שתק קצת, ואז הוסיף בקול חרישי "להתראות נורן. נהניתי להכיר אותך"

גם אני אותך, גדעון. תודה רבה לך על כל מה שעשית בשבילי

"על לא דבר"

ותמסור לשרה את ההתנצלות שלי, לא התכוונתי לפגוע בה

"אני אמסור"

הם הביטו אחד בשני עוד דקה ארוכה

טוב אז… בי

"להתראות"

נורן עברה בריחוף בשער ופנתה להביט בגדעון. היא עדיין הביטה בו כשכיבה את השער.

+ + +

גדעון עמד לבדו במחסן החשוך. פתאום לא היה לו חשק לתגליות חדשות ומסעירות ולבדיקת דגימות, מעניינות ככל שיהיו. הוא הרגיש… עייף. הוא יצא מהמחסן ונעל את הדלת אחריו. בטח ככה אנשים זקנים מרגישים, הוא הרהר בליבו

על המדף שבמחסן החלה האבן העגולה להיסדק

מיקום: כדור הארץ, חדר הילדים, המיטה

גדעון הלך לישון. בדיקת הדגימות בצורה מעמיקה תוכל לחכות למחר. הוא התעורר למגעו של משב רוח קליל

"די" מלמל גדעון בעיניים חצי פקוחות וניסה לחזור לישון "עדיין חושך בחוץ" הוא התהפך וניסה להירדם שוב

ואז קפא

איך הוא ראה שעדיין חשוך כשיש לו תקרה בחדר?

גדעון קם בזינוק והביט למעלה. חתיכה רצינית מהגג הייתה חסרה ושמי הלילה היו גלויים לפניו. עכשיו כשאימץ את אוזניו הוא היה יכול לשמוע סירנות וצרחות קלושות ממרחק. משב רוח עבר בחדר והקפיא אותו עד לעצמותיו

"מה עוללתי?"

מיקום: גראנדטמפס, אולם המועצה, כס הנאשמים

אבל –

שום אבל. זה חסר תועלת.

נוכל לחקור עוד מימדים בעזרת זה. לגלות צורות חיים חדשות. לחלוק את הידע המשותף שלנו עם עוד גזעים ולהתפתח בהרמוניה איתם. למה לא?

במה זה יעזור לנו? יש לנו כבר כל מה שאנחנו צריכים. גזעים אחרים לא מעניינים אותנו. שיסתדרו לבד

אבל כל העבודה שלי! זה מפעל החיים שלי, הוא נועד כדי לעזור לנו!

חבל מאוד. זה חסר תועלת. הוציאו אותה מכאן

נורן נגררה מהאולם בכוח מחשבתם של שומרי המועצה. לא שהיא ניסתה להתנגד. היא קפאה על מקומה עד ששערי אולם המועצה נסגרו מאחוריה, מותירים אותה בודדה מתמיד

מיקום: כדור הארץ, הגינה, שביל הגישה

גדעון צעד בדממה בשביל כשהוא אוחז באחד מהנשקים תוצרת בית שלו בידו. הוא לא מצא את הוריו בחדרם והוא קיווה שהספיקו לפנות אותם, ואותו שחכו מאחור. הוא קיווה שזה התרחיש שקרה כי האפשרות האחרת היא… יותר מידי נוראה מכדי שהוא יהרהר בה. נראה שהרחוב שלו חטף את רוב הנזק… ממה שזה לא יהיה.

והכול באשמתו

"אתה טיפש" הוא לחש לעצמו "טיפש. הסתכנת כל כך, ובשביל מה? חקר מימדים אחרים? כמה דגימות עלובות?"

נשמע גרגור עמוק מהרחוב הסמוך. האדמה רעדה.

גדעון בלע את רוקו והידק את האחיזה בנשקו. הגיע הזמן לברר איזו זוועה הוא שחרר לעולם. אך לפני שהוא הספיק לעשות עוד צעד, היצור חסך לו את הטרחה והתרומם מעל הבתים

גדעון בהה בו

"סערות סוערות" הוא אמר

מיקום: גראנדטמפס, המגורים של נורן, חדר העבודה

נורן מעולם לא הרגישה ריקנות כזו. היא גילתה את ההמצאה החשובה ביותר מאז הסנסילייר, ולאף אחד לא אכפת. זה "לא יעיל" עבורם

הם בכלל מבינים מה הם יכולים לעשות עם השער שהם דחו את ההמצאה שלי ככה? היא חשבה

למרות, שלא כולם דחו אותה

נורן התיישב והחלה לבנות

מיקום: כדור הארץ, הרחוב, מאחורי המכונית

גדעון יכל להתמודד עם תולעת, גם אם היא ענקית

אבל למה היא צריכה להיות משוריינת?

"פיו" אמר גדעון כשהמפלצת החטיאה אותו וריסקה את הבית של שרה וטימי. יש לקוות שגם הם התפנו כבר. הוא התרומם מהמחסה המאולתר שלו וכיוון את הנשק

זאאאפ

ו-

שום השפעה

"נו באמת" מלמל במחאה "הדבר הזה היה יכול לטגן ליוויתן"

התולעת שאגה והפנתה את ראשה המעשן לכיוונו. נראה שהיא הייתה עיוורת, וזה גרגר המזל היחידי שהיה לגדעון, אחרת הוא היה מחוסל כבר מזמן. הוא כבר ניסה לקלוע לתוך הפה שלה, אבל נראה שהיא הייתה משוריינת גם מבפנים. גדעון היה במצבים קשים בעבר, אבל הוא לא היה יכול לחשוב על שום דבר שיוציא אותו מהאחד הזה. הייאוש התחיל לכרסם בו. הוא מעד על משהו והוריד את מבטו בשביל לראות מה זה

המשדר של נורן

אם היא רק הייתה כאן

מיקום: גראנדטמפס, המגורים של נורן, חדר העבודה

נורן הייתה גאה בשער שיצרה. הוא היה כנראה העבודה הכי טובה שלה אי פעם.

והיא הולכת להשתמש בו רק פעם אחת

בהצלחה לי

נורן הרחיפה את החבילה שלידה והעבירה אותה בשער יחד איתה

מיקום: כדור הארץ, הרחוב, מאחורי מכונית אחרת

התחילה להיגמר לגדעון התחמושת. התולעת נהמה

"אני צריך משהו, כל דבר" מלמל "אני צריך נס"

בשמיים, מעל התולעת, הופיע הבזק כחול

+ + +

נורן יצאה מהשער והביטה סביבה. נראה שהיא הגיעה למימד הנכון. חוץ מהתולעת. היא לא הייתה שם קודם, בזה היא הייתה בטוחה

טוב, כמעט בטוחה

פתאום היא שמה לב לגדעון . הוא עמד מאחורי גוש מתכת והחזיק בידו משהו

גדעון! מה שלומך!

"נורן?!" שאל גדעון בתדהמה מוחלטת "מה את- , איך-" הוא נשם עמוק "לא משנה. תוכלי להיפתר מהתולעת הענקית בשבילי?"

בוודאי, גדעון

קליק

התולעת התכווצה והפכה לחתלתול קטן וחמוד. נורן הייתה מרוצה מעצמה

"נורן!" גדעון רץ לעברה ונורן ירדה לעברו באיטיות "איך את בכלל כאן? הרי הקשר בין המימדים שלנו נשרף!"

או, התגברתי על זה. יצרתי שתי שערים: אחד קבוע במימד שלי, ועוד אחד שאותו לקחתי איתי למימד שהקשר בינו לבין כדור הארץ לא נשרף. ניווטי את עצמי למשדר שנשאר במימד שלך

"מרשים מאוד" אמר גדעון בהערכה "אבל למה? עכשיו את רחוקה מתמיד מהבית שלך"

כי רק כשחזרתי למימד שלי הבנתי משהו

"מה?"

הבית שלי זה כאן.