הבית המעופף

הבית המעופף

פיטר ווילסון הסיר את התמונה הממוסגרת של "ריק ומורטי" מקיר ביתו ועטף אותה בניילון עם 'פצפצים' כדי שמסגרת הזכוכית לא תשבר. בפעם הקודמת, כשדירתו החליטה לקבל חיים משל עצמה ולעופף אל מחוזות אחרים, חלק מהתמונות לא שרדו את הנחיתה והתנפצו על הרצפה ביחד עם כלי החרסינה השונים. התמונה הזו הייתה יקרה אל ליבו במיוחד והוא לא הסכים לוותר עליה כל כך בקלות.

השעה הייתה שמונה בבוקר, שעה שבה עד לא מזמן היה שקוע עמוק בתוך החלום השלישי בשנתו, אך מאז האירועים האחרונים, נאלץ לשנות את הרגליו הישנים.

לפני כשבועיים הוא היה עדיין רק גיטריסט ג'אז שניגן עם להקה קבועה בפאבים ומועדונים קטנים בשעות הלילה המאוחרות, ואילו עכשיו, נוסף לו תואר נוסף- נוסע בין יקומים.

הוא הרהר במרטי מקפליי מהסרט "בחזרה לעתיד" שנכנס אל תוך מכונית הדלוריאן וזינק מזמן אל זמן, על המכונה המורכבת הנראת כחללית ב"טיימלס" שהסיעה את גיבורי הסדרה מתקופה אל תקופה ועל הסדרה "נוסעים בזמן" שגיבוריה קפצו בין מימד למימד דרך חור תולעת, וחש תסכול מכך שהוא נאלץ להקריב את ביתו, מבצרו, כדי לנוע בחלל ובזמן. הוא כלל לא תכנן זאת, לא רצה לשנות דבר בחייו, אך הגורל, שלרוב אין לנו שליטה עליו, זימן לו את ההרפתקה הזו.

בלילה ההוא, הלילה שבו הכל החל, הפאב בו הופיע היה ריק כמעט לחלוטין והנוכחים המעטים היו שיכורים מדי בכדי להעריך אמנות טובה.  הוא כבר היה רגיל לנגן במקומות חצי ריקים בפני קהל פרוע ואלים שלא ידע מתי להפסיק לשתות ולשתוק. רובו היה מורכב מגברים מגודלי גוף ושעירים, שרירנים, העשירון התחתון, טיפוסים דכאוניים שניסו לברוח ממשהו שככל הנראה ימשיך לרדוף אחריהם גם בבוקר שלמחרת. הם הזכירו לו במשהו את אביו. כמעט שלוש שנים שלא ראה אותו, ורק המחשבה עליו העבירה בו צמרמורת ורעד לא נעים. כמו תמיד בחיים, ככל שאתה מנסה לשכוח, תמיד יהיו אירועים שיעלו זכרונות נושנים ועצובים.

לקראת חצות נפרד מחבריו ללהקה, אסף את הציוד שלו ויצא מוקדם מהרגיל. הוא חש עייפות כבדה ותכנן פשוט להזרק על המיטה ולישון כמה שיותר. החלומות הם הדרך החוקית היחידה שיש לנו לברוח מהמציאות, ומכיוון שלא האמין באלכוהול, סמים קשים ואלוהים, נהג לברוח אל הרקיע השביעי. הדירה הקטנה בה התגורר התאימה כדי לספק לו את השקט הזה. גודלו של הבית היה כגודל קראוון קטן, והוא הכיל סלון פצפון שאליו היו מחוברים המטבח והמקלחת, וחדר שינה קטן שאת רוב שטחו תפסה מיטה.

הבית היה בלב שטח פתוח, מוקף בחול, אבק ואיים קטנים של עשב. הוא הניח את הגיטרה החשמלית וציוד ההגברה לצד המחשב הנייח שלו, ניגש אל השירותים ורוקן את השלפוחית תוך שהוא מביט על בבואתו המשתקפת מן הראי אשר היה תלוי משמאלו. הוא רכס את מכנסיו, הוריד את המים באסלה והמשיך להביט על עצמו- שיערו השחור והארוך השתלשל משני צידי פניו הרזות, חולצתו הפרחונית והורודה עם המחשוף העמוק המבליט את גופו הצנום והחלק, שפתיו הורדרדות, הבשרניות, כל אלו שיוו לו מראה נשי משהו. למרות שהיה כבר בן 28 הוא נראה צעיר בהרבה מכפי גילו.

הוא הביט עמוק אל תוך עיניו שלו והבחין באדמומיות מסוימת שנראתה כשילוב בין עייפות לדלקת כלשהי, אז גם החל לחוש ברעד. תחילה חשב שזה גופו התשוש שמתחיל לבגוד בו, אך ככל שזה הלך וגבר וחלקי סיד החלו ליפול מהתקרה הלבנה, הבין שהמקור ככל הנראה חיצוני.

פיטר דהר במהירות החוצה מתא השירותים ומיהר לשכב על הרצפה, מתחת למשקוף חדר השינה תוך שידיו מגוננות על ראשו. הוא החל להרגיש כיצד רצפת הבטון מתנתקת אט-אט מהאדמה, וכשהביט החוצה מהחלון הבחין בנוף המתרחק, כביכול היה מדובר בחללית או במטוס שממריא. הוא חשב לעצמו שאולי הוא נמצא בתוך סופת טורנדו אימתנית, אך מחוץ לבית לא נראו שום רמזים לכך. הקירות רעדו בחוזקה, חפצים שונים החלו נופלים, נשברים ונגררים על הרצפה.

"יכול להיות שזה הסוף" חשב לעצמו תוך שהבית מסתחרר ולבסוף צונח ונופל.

שקט.

לאחר דקות ארוכות של חרדה, כשהיה בטוח שהסערה עברה והוא ניצל, הרשה לעצמו להתרומם מהרצפה ולנסות להבין מה קרה. הדבר הראשון שהבחין בו לפני שיצא היה התמונה המצוירת של "ריק ומורטי" שנותרה עומדת על קנה. הוא פתח את דלת הכניסה וגילה לתדהמתו שביתו הקטן, זה שעד כה היה צמוד לקרקע, ניצב כעת על ראש בניין, גורד שחקים ענק.

"ובכן פיטר, אני מניח שאנחנו לא בקנזס יותר" מלמל לעצמו, תוך שהוא מניע את ראשו מצד אל צד ומנסה להבין את גודל המאורע שקרה לו.

כחובב מדע בדיוני ניסה למצוא הסבר הגיוני למקרה לא הגיוני בעליל.

הוא פתח את דלת הגג והחל לרדת למטה במדרגות הבניין, עד שהגיע לאחת הקומות העליונות, שבה הייתה מעלית. הוא נכנס לתוכה ולחץ על כפתור קומת הכניסה. מדי כמה קומות עצרה המעלית ומתוכה יצאו ונכנסו אנשים. כולם שקטים, לכולם יש מבט מת בעיניים וצבע עור לבן וחיוור. הוא ניסה לבחון אותם במבטו ולהבין מה הסיבה לעצב שאחז בהם, אך חשש לגעת בנקודה רגישה כלשהי.

לבסוף עצרה המעלית בקומת הכניסה וזרם דל של צועדים יצא מתוכה. פיטר פסע בתוך הלובי הרחב והמפואר אל עבר עמדת הקבלה בה נצבה שומרת לבושה מדים שחורים.

"סליחה, גבירתי" פנה אליה, "תוכלי אולי לומר לי היכן אני"?

היא הביטה אליו בעצבות ופרצה בבכי.

"מה זה משנה היכן אתה? מה זה משנה מי אנחנו ומה אנחנו. הכל כל כך חסר משמעות".

הוא ניסה להרגיע אותה, אך היא הפנתה אליו את גבה וברחה נסערת מעמדת הקבלה. אנשים שבחינו במאורע פרצו בבכי גם כן ואחד אף שלף אקדח, הצמיד אותו אל רקתו וירה. פיטר יצא בבהלה מהבניין והחל לפסוע במורד הרחוב. הקולות היחידים ששמע סביבו היו קולות בכי, מדי פעם קול חבטה של גוף הנקרע לגזרים כתוצאה מנפילה מקומה גבוהה ולא מעט חרחוריי גסיסה. הוא חש כביכול נקלע לפרק מהסדרה "המתים המהלכים".

מודעות אבל היו פזורות בכל פינה, מעט שלטי הפרסום שהיו במקום בישרו על סרט חדש בשם- "מת למות", מחזה בשם "העלמה והמוות" וברקע, ברדיו, התנגן לו השיר "התאבדות".

פיטר חיפש מקום ציבורי כלשהו, שבו יוכל לשבת, לנסות ולהפנים את הדברים, אך רוב בתי העסק בסביבה מכרו בעיקר כדורי ציאניד, אקדחים וחבלי תלייה. לא רחוק ממנו הבחין בילד קטן, כבן חמש, צועד אל עבר הכביש, מתיישב במרכזו וממתין בתקווה אל עבר מכונית הבאה לכיוונו. שנייה לפני שכמעט פגעה בו, הוא הספיק לקפוץ לכיוונו ולמשוך אותו אל הצד השני של המדרכה.

"מה קרה לך? למה עשית את זה?" ניסה להבין, אך הילד הדף אותו בכוח ורץ שוב אל עבר הכביש. משאית שעברה במהירות לא הספיקה לעצור בזמן ופגעה בו. זרם גדול של דם ניתז לכל הכיוונים וחלקו אף על חולצתו הורודה של פיטר.

בצר לו, כשחש שכל העצב והדיכאון הללו מתחילים להשפיע גם עליו בצורה ממשית, החליט לשוב אל ביתו, לנסות ולעכל את הדברים. הוא שב אל גורד השחקים, פילס דרכו בין מספר גופות שהיו שרועות לאורך הדרך, ועלה במעלית בחזרה על פתח הגג אל תוך דירתו הקטנה.

"מה לעזאזל הולך פה" שאל את עצמו תוך שהוא מזיז את ראשו מצד אל צד בייאוש.

הוא החל לפסוע אל עבר חדר השינה, תכנן לישון ולא להתעורר עד שהסיוט הזה יחלוף, אך בעודו מפלס את דרכו בין החפצים השבורים, חולף על-פני בבואתו שהשתקפה בראי, חש ברעד חזק, משב רוח אימתני ותוך דקות אחדות מצא את עצמו שוב מעופף בתוך דירתו הקטנה באוויר.

לאחר מספר דקות נחת הבית, כמטוס המגיע אל יעדו.

"האם חזרתי בחזרה אל העולם שלי?" שאל את עצמו בחשש.

הוא יצא מתוך הבית וגילה לתדהמתו שהוא שוב על ראש בניין.  הוא פסע אל עבר קצה הגג, הביט כלפי מטה והשקיף על הנוף הרחב של העיר שנגלה לפניו. היא נראתה כמו העיר שלו, העיר שבה התגורר כל חייו, אך היה בה משהו שונה, מיוחד. היא נראתה חדשה יותר, כאילו רק עכשיו סיימו לבנות והוציאו אותה מתוך אריזה חדשה. האוויר היה נקי, הרחוב היה שקט באופן בולט והכל היה נדמה כאילו נצבע בצבעים ורודים.

הוא פתח את דלת הגג והחל לרדת למטה במעלית הבניין אל עבר קומת הכניסה. מדי כמה קומות עצרה המעלית ומתוכה יצאו ונכנסו אנשים. בעיקר נשים. רק נשים. הוא יצא אל קומת הכניסה והבחין בפקידת הקבלה שתקעה בו מבט תמה, בשומרת בכניסה לביניין ששקלה האם לדווח עליו במכשיר הקשר הצמוד לאבזם חגורתה,  המשיך לצעוד במעלה הרחוב ההומה בנשים. הוא חשב שמוזר יותר מהעולם הקודם לא יכול להיות, אך כנראה שטעה. לאן שלא הביט ראה רק את מנות המין היפה.

הוא נכנס אל בית קפה קטן, ביקש מהמוכרת כוס קפה בתקווה שעיר אותו מחלום הבהלות הזה. היא הקלידה את ההזמנה בקופה וביקשה ממנו 5 לופז עבור הקפה.

"מה זה לופז?" שאל אותה.

"הכסף שלנו" השיבה בפליאה.

הוא מעולם לא שמע על סוג כזה של כסף, הרהר האם מדובר במשהו ספרדי, פשפש בכיסיו וגילה שבכל מקרה הם ריקים.

"אם את לא רוצה לקנות כלום בבקשה תעזבי את התור, את מפריעה לנשים אחרות לקנות" ביקשה המוכרת.

"למה את פונה אלי בלשון נקבה? אני גבר!" הוא לא הבין.

כל הנוכחות במקום עצרו את עיסוקיהן והביטו לעברו בתדהמה.

"מה זאת אומרת גבר? אין פה גברים" פנתה אליו מי שעמדה בתור מאחוריו.

"אין גברים?!?"

"שמענו שהם קיימים, אבל מעולם לא פגשנו אחד כזה"

"אני אחד כזה"

"אבל אתה לא נראה כמו אחד כזה. הם אמורים להיות גבוהים, חסונים, עם שיער קצר ושיערות על החזה, ואתה"…

"אם הוא גבר צריך להיות לו את הצינור הזה, בין הרגליים" צעקה מישהי שישבה בקצה. "תבדקי את זה".

אחת הנשים ניסתה לשלוח את ידה אל עבר מבושיו של פיטר, אך הוא נע בחופזה והתחמק מנגיעתה. הוא הביט על הנשים שסביבו שמבטן נע בין סקרנות ותאווה והבין שאם לא יצא ברגע זה מבית הקפה, רוב הסיכויים שכבר לא יטעם קפה לעולם. הוא קפץ בזריזות והחל לרוץ לעבר דלת הכניסה.

"הוא מנסה לברוח" צעקה אחת הנשים, "אחריו!"

הנשים, שעד לפני שניה ישבו ולגמו קפה בנחת, קמו במהירות ממקומן והחלו לרוץ אחרי פיטר.

"מה הולך פה?" שאלה מישהי שעברה ברחוב וראתה את ההמולה.

"יש גבר!" צעקו לעברה.

פיטר נמלט בכל כוחו, מנסה למצוא דרכים צדדיות, לקפץ בין מדרכה ואבני שפה קטנות ולברוח כל עוד נפשו בו. למזלו רגליו היו ארוכות וחזקות, והוא היה מהיר הרבה יותר מהנשים שדלקו בעקבותיו. בשניה האחרונה, ממש לפני שהבינו לאן מועדות פניו, הצליח לחמוק אל הבניין שממנו יצא רק לפני מספר דקות ולהכנס אל תוך אחת המעליות שבה עמדה בנחת נוסעת אחת. המעלית החלה לעלות.

בתוך המעלית היה מסך טלוויזיה גדול אשר שידר את מהדורת חדשות. המגישה הנאה הודיעה שהשלום העולמי, האהבה והשגשוג ממשיכים לשרור בעולם, ורגע לפני שעמדה להיפרד מהצופים, היא עצרה, הקשיבה לאוזנייה ומיהרה לדווח על "ידיעה שהגיע זה עתה"- "גבר נראה במחוזותינו" היא נשמעה נסערת, "כל מי שבאה במגע עם היצור הנורא, חשוב שתיגש אל בית החולים הקרוב כדי לבדוק שלא נדבקה ממנו בשום מחלה". על המסך התנוססה תמונתו של פיטר נמלט מבית הקפה. האשה שהייתה עמו במעלית, שעד לרגע זה הייתה נינוחה, החלה לצרוח ולהשתולל.

"את לא צריכה להיבהל, אני לא אעשה לך כלום" ניסה להרגיע אותה, אך לשווא. היא המשיכה לזעוק באימה. הוא רצה להתקרב אליה, לגעת בכתפה, אך היא התישבה על רצפת המעלית וניסתה להיבלע באחת מפינותיה.

לבסוף, לאחר דקות ארוכות, המעלית הגיעה אל הקומה העליונה. פיטר פנה לצאת מתוכה, עצר לפני דלת הכניסה, הביט על הבחורה המבוהלת שבפינה ולחש "בו" קטן. זעקת אימה נשמעה מפי הבחורה, הדלתות נסגרו ופיטר פנה אל ביתו.

במחזוריות קבועה הוא ניגש אל הראי שבחדר השירותים, הביט על עצמו, הקירות החלו לרעוד והבית התרומם באוויר. כעבור מספר דקות הוא מצא את עצמו בעולם חדש, נרדף על-ידי עדר חייזרים שחשבו שהוא חייזר, המשיך לעופף אל עולם שכל הנוכחים בו יודעים רק מילה אחת- "לא", לאחר מכן לעולם שבו כל הקירות היו עשויים מסוכר, עולם שבו מסתובבים חצילים אנושיים, עולם שבו שולטים הג'וקים, עולם שכולם נראים בו כמו ג'ק ניקולסון ועוד ועוד…

לאחר שבועות של נדודים ואין-ספור יקומים מקבילים, שונים ומשונים, ישב פיטר בסלון ביתו המתפורר. הקירות היו מלאי חורים, הרצפה הייתה מלאה בשברי רהיטים, החלונות מנופצים ואבק אפף את המקום. הוא  הביט על התמונה של "ריק ומורטי" תוך שהוא נשען עם לחייו על שתי כפות ידיו.

"מה יהיה הסוף?" הרהר לעצמו. "כמה עוד אפשר כך להמשיך?"

הוא חש ברעד קל של המבנה, הבין שככל הנראה הבית שוב עומד לעופף והחליט שהפעם, לשם שינוי, הוא לא יהיה בתוכו. הוא היה בעולם די דומה לשלו, רק שבמקום ללכת קדימה, כל האנשים הלכו לאחור. הוא חש שהוא יוכל להתרגל לזה איכשהו, אולי אף ללמד את האוכלוסיה שעדיף ללכת לפנים, והאמין שאם-כבר להתקע בעולם כלשהו, הרי שעדיף שזה יהיה בעולם הזה.

הוא מיהר לרוץ החוצה, לפני שהבית התחיל להתרומם והביט עליו מבחוץ, מצפה לראותו ניתק מהקרקע וממריא באוויר, אך במקום זה הבית נראה יותר כעצם שמשהו עומד לצאת מתוכו, להתפוצץ.

שתי מוטות ארוכים החלו לצאת מתחתית הבית ושניים נוספים משני צידיו, החלונות גדלו והתעגלו החוצה והגג הפך למחודד. מבלי שהבין איך, קיבל הבית צורה אנושית- המוטות שלמטה הפכו לרגליים, אלו שמצדדיו הפכו לידיים, החלונות לעיניים והגג לקצה הראש. הדלת נפתחה תוך שהיא משנה את צורתה למלבן אנכי ומתוכה השתלשלה לשון גדולה.

"שלום פיטר" פנה אליו הבית בשפתו.

"מה לעזאזל הולך פה?" הוא כמעט נפל מרוב הלם.

"זה בסדר, פיטר, הכל בסדר, אתה לא צריך לפחד" אמר הבית בקול רך ומלטף. "אני מכיר אותך כל כך הרבה זמן, גרת בתוכי מאז שעזבת את בית הוריך, לפני שבע שנים. ראיתי הכל, שמעתי הכל, הרגשתי בדיוק את כל מה שעובר עליך".

"אבל איך זה יכול להיות? בתים לא מרגישים"

"בתים מרגישים ויודעים. ראיתי אותך בוכה בכל לילה, מתפלל למותך, מדבר על הבדידות שלך, על המשפחה שפגעה בך, על אביך שהכה אותך, על אמך שנטשה אותך, על החברים שאכזבו אותך. כל כך הרבה אנשים פגעו בך במהלך השנים" הבית נראה מודאג.

"אף פעם לא הבנת למה אנשים אחרים סביבך, כאלו שכל כך רוצים לחיות, מתים צעירים ואילו אתה, שכל כך שונא את החיים הללו, ממשיך לחיות " הבית נאנח והתכופף אל ישיבה מזרחית. "שמעתי וראיתי את כל הדברים- כיצד אתה ישן רוב היום, מתעורר בערב ויוצא אל הלילה השחור כדי לנגן לאנשים שחורים משחור, ולא מוצא את מקומך בעולם הזה. העולם שלך".

פיטר חש כיצד דמעה חמה מתחילה לפלס את דרכה במורד פניו. הוא טמן את ראשו בין כפות ידיו ופרץ בבכי תמרורים.

"וכמה שנאת את העולם שלך, כמה שנאת את האנשים הרעים שבו, שהורסים אותו, שפוגעים אחד בשני, שמשקרים, הורגים, רוצחים, אונסים… כל כך הרבה שנאה, כל כך הרבה כעס היה עצור בנפשך. אז נתתי לך את החופש שכל כך רצית, להראות לך מקומות נוספים, עולמות אחרים, מקבילים, אנשים אחרים, שונים, שונים מכל מה שיכולת להעלות בדמיונך, ואיכשהו, בכל אחד מהעולמות הללו לא מצאת את מקומך. אתה לא שייך לשום עולם, רק למקום, מקום אחד, פה, איתי, אצלי. הבית שלך. אני העולם שלך, בתוכי אתה חש שלם ובטוח".

פיטר הרים את מבטו אל עבר הבית בעיניים אדומות מכאב ומדמעות.

"בוא, תחזור אלי" שלח הבית את זרועותיו לקראתו.

פיטר הביט לימין ולשמאל, המתין מספר שניות, שמט את כתפיו ונכנס אל תוך הפה העגול של הבית, שכמו בלע אותו והלך לישון בתוכו.

הוא התעורר למחרת.

השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, אולי שמונה, אולי קצת יותר מוקדם. הבית היה נקי ומסודר והפוסטר של "ריק ומורטי" היה תלוי במקומו. פיטר לגם במהירות כוס קפה קטנה, שלח מבט חטוף אל עבר הראי ויצא מביתו, בטוח, מוגן ושלם בדרכו.