החוט הקוסמי

1.

היה לך בית ולי היתה דירה. בלילות נמתח חוט קוסמי על פני עשרת הקילומטרים שהפרידו בינינו תחת הכוכבים.

נזכרתי שאמרת לי שאתה שואף לרוץ עשרה קילומטרים. רציתי שתרוץ אלי עשרה קילומטרים ותגיע מזיע כמו סוס, כמו כשאנחנו מזדיינים, וככה, עם חלקלקות הזיעה הזו, יחליקו גופינו זה על גבי זה, מעלה-מטה, כמו מכונה משומנת.

לילה. כוכבים. החוט הקוסמי ניעור לחיים. נמתח. ממלא תפקידו. מה נחשב יותר “ביחד”: אנשים שישנים בבתים נפרדים אך במחשבותיהם הם זה לצד זה, או כאלה שישנים באותה מיטה אך מחשבותיהם במקומות אחרים? בעולמי אתה פה. החוט הקוסמי מבטל את המרחק. מחר אתה קם מוקדם כדי לרוץ מסביב למגרש עשרה קילומטרים. אולי כל אחד מאיתנו ירוץ חמישה ונפגש באמצע? לא. אנחנו לא של אמצע, אתה ואני.

וכך אני שוכבת לי במיטתי הגבוהה מדי בקצה שלי, ואתה שוכב במיטתך הנמוכה מדי בקצה שלך, ובכל זאת – לא נפגש באמצע הגבהים, וגם לא באמצע המרחק. לא. אנחנו נפגש באחד הקצוות. והקצה שבו נפגש ידקור אותנו בשנינותו במקומות הנכונים בתוך הנפש, כי אנחנו תמיד נרגיש. בשביל זה ה״אנחנו״ שלנו קיים, זהו תפקידו, לתת לנו לחוות את עצמנו תמיד באופן היחיד הראוי לנו: תשוקת אין קץ לחיים, לרגע ולשמש. או לאהבה, בעצם, שהיא תמצית החיים, הרגע והשמש. לא? אני לא יודעת. לא חשבתי על כך עד הסוף, אבל האם צריך לחשוב על אהבה? או על השמש? או על הרגע? לא. רק להרגיש אותם. לא לדבר עליהם. לעשות. לתת ולקבל. אתה נותן בשלמות ומקבל בשלמות. זוהי תמצית יופייך. והשיער המזיע שלך. גם הוא תמצית יופייך. אתה מזיע כי אתה נותן בשלמות ומקבל בשלמות. כזה אתה. שלם. מהם עשרה קילומטרים? דבר. אתה פה.

אני פותחת מסמך Word חדש, ובאישון ליל, בקצה החוט הקוסמי הנמתח בין הדירה שלי לבין הבית שלך, אני כותבת לך סיפור. לא סיפור עליך, סיפור לך. שתקרא אותו בנסיעה, זו שבמהלכה תהיה מרוחק ממני כמה אלפי קילומטרים, והחוט הקוסמי יימתח מאוד, בקלות רבה. מהם ששת אלפים קילומטרים? אתה פה. איזה סיפור אכתוב לך לטיסה? סיפור מתח בהמשכים. אשאף שיימתח כמו החוט הקוסמי, מתח נחוש, הדוק, ללא רפיון. אני אכתוב ארבעה פרקים, אחד לכל לילה.

כתבתי לך. ונסעת.

מהמלון שלחת לי תמונה של החדר שלך. שתי מיטות זוגיות. מעל לאחת מהן ראיתי נצנוץ קטן באוויר. החוט הקוסמי של לילותינו.

וחזרת.

 

אחר כך כבר לא יכולתי לשמוע אותך אומר ״יצאתי מהעבודה הביתה״ ולדעת שהבית אינו איתי.

ובאישון ליל עשיתי מעשה.

כמו קוף נתליתי על החוט הקוסמי, בננה בפי, יאם יאם, ויד-רודפת-יד התחלתי לעשות את דרכי לאורך החוט הזוהר על רקע שמי הלילה. מעולם לא הייתי בצדו השני, אבל ידעתי בדיוק למה לצפות, כי התחושה היא זו שמשנה, לא הארכיטקטורה. יד, יד, יד, יד, קדימה, קדימה, קדימה. כה חזק החוט, העשוי אור. וכך – תלויה על פוטוני ברזל גמישים, כימיה בלתי-אפשרית שהלב מאפשר – התקדמתי אליך.

 

 

2.

החוט הקוסמי נתפר בכוכב הלכת פגאסי b V391. הילידים תופרים אותו. איננו יודעים כיצד הם נראים, הילידים, אך כל החוטים הקוסמיים ביקום נטווים על ידיהם. האם גם ביקומים אחרים ישנם חוטים קוסמיים? זוהי שאלת השאלות, ואיננו יודעים את התשובה עליה, אך אנו יודעים גם יודעים שכל החוטים הקוסמיים ביקומנו האקטואלי מקורם בפגאסי b V391. אין זה מקרי. פגאסי b V391 הוא כוכב הלכת היחיד הידוע לנו ששרד את מותה של מערכת השמש שלו. כיצד ממשיכים להתקיים בו החיים? ככל הנראה, נמצאה בהם איזושהי שמש פנימית. ורק מה שיש בו שמש פנימית יכול לייצר את החוט הקוסמי שלך ושלי. עכשיו זה ברור?

 

על פגאסי b V391 טווים הילידים את החוט – טווים ושרים, בתרגום חופשי:

 

אור באור

יחד נשזור,

בלי זמן,

בלי מרחב,

פשוט ומסואב,

בלי דופי

בלי פגם

חוט לכל צורך

כי הכל יש לחוט

מלבד – –

 

וחוזר חלילה:

 

אור באור

יחד נשזור…

 

 

3.

דברים שסיפרת לי פעם, כשהיינו באותו צד של החוט, שוכבים ערומים על מיטה גבוהה מאוד, הלשון שלך יורה מילים שאתה מצרף למשפטים מעניינים וחדשים לי, בחדות ובישירות האופייניות למוצא פיך; הלשון שלי משוטטת על החזה שלך, בין שיער הגוף השחור – עור-שיער-עור-שיער לסירוגין, מתוק-מתוק-מתוק-מתוק ברציפות. מרקמים שונים, טעם זהה. מה סיפרת לי אז, או אולי לא אז, אלא בפעם אחרת שנראתה כמו תאומתה הזהה, היפה לא פחות? סיפרת לי שחוטים קוסמיים אינם נקרעים לעולם; שיהלום משונן שינסה לחתוך חוט קוסמי – יתבקע בעצמו לשניים, או לרסיסים (אין לדעת); שחוטים קוסמיים נולדו הרבה לפנינו; שאתה מאמין שגם ביקומים אחרים יש חוטים קוסמיים; שאתה מאמין שגם ביקומים אחרים יש אותנו – לא את כל האנשים, אבל אותנו כן; שאתה ואני הכרחיים; שלא יתקיים יקום בלעדינו, ועוד דברי הבל של אוהבים, ששנינו ידענו שאינם נכונים ולא היה לנו אכפת. כשאני משוטטת בלשוני על החזה שלך – הכל נוצץ, גם שטויות במיץ.

 

 

4.

איננו יודעים דבר על הילידים בפגאסי b V391, מלבד עיסוקם. איננו יודעים, למשל, אם הם שוכבים על מיטות גבוהות או נמוכות כשהם מתקשרים ביניהם, אם גופם בנוי בכלל למצב שכיבה, או אפילו אם יש להם גוף. איננו יודעים זאת. האם גם בפגאסי b V391 לשונות משוטטות בתשוקה על גבי חזות גבריים רחבים, שעירים ומושכים, ולשונות אחרות מייצרות דברי אהבה ושטות? קשה להאמין. אותה אבולוציה אווילית פעמיים? שוב, קשה להאמין. רק אם ישנה יד מכוונת. ולכך באמת קשה להאמין. אבולוציה אווילית, חסרת תכלית, ובאותה מידה – יפה מכדי שיהיה ניתן לתארה.

 

 

כתבתי לך סיפור מתח לנסיעה. ארבעה פרקים, אחד לכל לילה. תקציר עבור הקורא הסקרן, מתוך כוונה פילנתרופית טהורה, אקט שככל הנראה אינו משחק לטובת הכותבת (״פילנתרופיה: טיעוני נגד״ – יש, אך לא בתחומי יריעה זו):

 

פרק ראשון, ובו חבורה של שלושה גברים סנגליים צעירים וטובי מזג יושבת בערב חם בבית קפה מוזנח מול הקורניש – הטיילת של דקאר, שותה מעין משקה מוגז המדמה ״קוקה קולה״, לפחות בצבעו, מבקבוק פלסטיק שהתווית התקלפה ממנו זה מכבר. הגברים, שעורם מושלם וקטיפתי, נינוחים ורגועים ושמחים, בריזה חמה נושבת מכיוון האוקיינוס הרובץ במרחק פסיעה והזמן חולף על פניהם מבלי לגעת בם, קיים ולא קיים. הם היו יושבים שם לנצח אילו לא היה מפציע השחר, ואולי על אף שיפציע – ימשיכו לשבת שם לנצח. איזו סיבה יש להם לקום? הם מקשיבים למוזיקה צרפתית במקצב רגאיי ומשוחחים על לימונים גדולים, על כרטיסי חיוג לטלפונים הסלולריים שלהם, על תפילת הערב, על מצבן הבריאותי של אימהותיהם ועל האמן המקומי קאלידו קאסה, עד שלפתע חותך את השמים מה שהבחורים היפים מזהים ככוכב נופל. מכיוון שעד שנת 1962 נשלטו על ידי המערב, טבועה בהם סדרה של מושגים צפוניים, ואינסטינקטיבית כל אחד מהם מביע משאלה. ואולם, מכיוון שמושגי המערב טבועים בהם רק באופן חלקי – הם מביעים את משאלותיהם בקול.

״שיופיע על השולחן דג מטוגן במשקל עשרים קילו!״ מבקש פאלילו.

״שסבי ישוב מן המתים ויחבק אותי!״ מבקש אמאדו.

״שיהיו לי עיניים אפורות כמו בטון, וכל דבר שאסתכל עליו – ייבנה!״ מבקש מוסא.

שתיים מתוך שלוש המשאלות הללו לא יתגשמו, מכיוון שזה לא היה כוכב נופל אלא הבוהק של החוט הקוסמי, אך הבחורים אינם יודעים זאת (אין בכך משום אמירה לפיה אילו היה זה כוכב נופל – היו כל שלוש המשאלות מתגשמות. זוהי מכניקה שאין לנו נתונים אודות אמיתותה, ואני, אישית, נוטה לחשוב שהיא בדיה גמורה). מוסא החסון, המצטיין בשחיית פרפר, מחליט לקפוץ אל תוך המים בחשכת הליל ״כדי להביא את הכוכב״, וכך מסתיים הפרק הראשון.

לא בניתי את המתח בצורה טובה כל כך בפרק הזה. לדעתי לא הצלחתי ליצור רושם שמשהו רע עלול לקרות למוסא, אבל מכיוון שכתבתי לך את הסיפור בכתב יד, אהובי, לא יכולתי לתקן במחברת מבלי לגרום לפגם אסתטי משמעותי, ולכן החלטתי שפשוט אסיים את הפרק הבא עם מידה כפולה של מתח.

 

פרק שני, הנפתח בחזרתו של מוסא מן הים ללא הכוכב הנופל הבלתי קיים. זה לא משנה לאיש, גם לא למוסא עצמו, כי כאמור – הבחורים נינוחים ופשוטים, או ליתר דיוק – הם בוחרים בפשטות מתוך נטיית לב מוצלחת במיוחד. ה״כוכב״ מזכיר לצעירים שיר של המשורר הלאומי סנגור, שהיה לנשיא הראשון של ארצם לאחר התמוטטות המשטר הקולוניאליסטי הצרפתי, וזהו נושא שיחתם הקלילה לרבע השעה הבאה, עד שבעל בית הקפה המתפורר מפגין סימני סגירה מוגזמים, והחברים מתפזרים לבתיהם, כבכל ערב אחר. אלא שבאותו לילה חולם פאלילו על החוט הקוסמי. הוא אינו יודע שהדבר מכונה ״חוט קוסמי״, והוא גם לא יודע מהו או מה פשרו, אך הוא מרגיש את מהותו.

הוא חולם על כוכב לכת רחוק שבו יצורים האורגים דבר מה ארוך ונטול צבע. תוצר האריגה מעורר בו תחושה של… הוא אינו יודע של מה. הוא אינו מכיר את התחושה, אפילו לא בקירוב. הוא לא חש כך מעולם. הוא אינו מוצא תיאור מתאים, שיסביר מה הוא מרגיש. הוא מתאמץ ומחפש אחר ניסוח, ולבסוף מוצא: הוא מרגיש כאילו הוא עצמו כוכב בשמים, אבל כוכב שמחייך. זה התיאור הקרוב ביותר שעולה על דעתו של פאלילו. עוד בחלום, הוא נזכר שכאשר ראה כוכב נופל בשמים ביקש דג מטוגן במשקל עשרים קילו. הוא מצטער שזו היתה משאלתו, אך הוא אינו מבין מדוע הוא מצר על כך. בכל זאת, הוא ממיר אותה במשאלה אחרת: לכרוך סביב גופו את החוט חסר הצבע שנטווה בכוכב הלכת המרוחק. חלומו של פאלילו נקטע באחת, כאשר הוא מתעורר בבהלה למשמע זעקות שבר קורעות לב שמקורן מחוץ לחלון חדרו.

אני חושבת שבסיום הפרק הזה בניתי את המתח היטב, ואני מרוצה מהתוצאה. אני מקווה לשמור על הרף הזה גם בסיום הפרק הבא.

 

פרק שלישי, ובו מוצאים את אמאדו, המתגורר בסמוך לפאלילו, כרוך כולו בדבר מה שנראה כמו חבל דק העשוי מאבק זוהר, מנצנץ. אמאדו שוכב על הארץ ואינו יכול לזוז או להיחלץ מהסליל המוזר, אך הוא אינו נחנק. הוא מעט מבוהל ובעיקר המום, קורא-לא-קורא לעזרה. מבולבל. בליל של שפות, בעיקר וולוף וצרפתית, ממלא את אוויר השעות הקטנות של הלילה ברחוב-לא-רחוב הסנגלי, כשהשכנים יוצאים כולם לחזות במחזה. הפרק מסתיים במתח גדול, כאשר סבו המת של אמאדו מופיע לפתע משום מקום ומחבק אותו.

אין מנוס מלהודות ששימת הדגש על אלמנט המתח עומדת ביחס הפוך לחלוטין לעובדה הטכנית לפיה החוט הקוסמי אינו צריך להימתח כלל וכלל. הוא לא עובד כך. המתח שבמבנה הסיפור נועד למטרה אחת בלבד, אני מודה: כדי שתחשוב עלי בנסיעה. תעלול לגיטימי על מנת לגרום לך לרצות לקרוא ממני עוד ועוד. הצלחתי? שואלת אותך, לא את החוט.

 

פרק רביעי ואחרון, ובו השארתי עבורך כמה דפים ריקים, על מנת שתכתוב אותו אתה. אני לא יכולתי לכתוב אותו, ולמען האמת – גם אתה לא יכול לכתוב אותו, אז העדפתי להשאיר לך את המשימה הבלתי אפשרית. אבל אומר לך משהו שאתה כבר יודע, כי לעתים קרובות יש ערך גדול דווקא לאמירת הדברים שכבר ידועים היטב: לך היה בית ולי היתה דירה, והפרידו ביניהם עשרה קילומטרים שהיו ברוחב ראש סיכה. יצאת לרוץ בכל בוקר, אבל רצת במעגלים. ובכל זאת – באת אלי, ואתה בא אלי גם עכשיו, ואתה תבוא אלי תמיד, כל עוד החוט הקוסמי שלנו יתקיים. כל עוד הוא חי – אתה תישאר. זוהי אקסיומה של המציאות, שמרוב שהיא נכונה – אפילו היוונים הקדמונים לא מצאו צורך לנסחה. כתוב את הפרק הרביעי או לא – הדבר חסר משמעות; ישנה רק ישות אחת ביקום שיכולה להחליט איך יראה הפרק הזה, איזו צורה הוא יקרום, או איך יראה כל פרק בעולם ששווה שיהיה לו גוף, והישות הזו שאין זולתה היא, כמובן, החוט הקוסמי עצמו.

 

זה הסיפור שכתבתי לך לנסיעה כדי שתחשוב עלי, כדי שתרגיש אותי מרחוק בכל לילה. תבין – אז עוד לא ידעתי באמת באיזו קלות יכול החוט הקוסמי לגשר על פני ששת אלפים קילומטרים. תבין – אז עוד לא ידעתי שאין לו מידה.

 

 

נסעת וחזרת.

 

 

7.

היה לך בית ולי היתה דירה. בלילות נמתח חוט קוסמי על פני עשרת הקילומטרים שהפרידו בינינו תחת הכוכבים. ואני כמו קוף נתליתי עליו, כי כבר לא היה נראה לי נכון בקונסטלציה הכללית של היקום שאתה ישן שם ואני ישנה פה. כי היה זמן שבו זה היה הדבר הנכון לעשות, והזמן הזה, לפתע, תם. והגיעו זמנים חדשים, ובהם זה כבר עיוות. לא עיוות של הזמן-מרחב, לא, לא שטות בלתי חשובה מהסוג הזה, אלא עיוות של אור השמש. עיוות שלא ניתן לחיות לאורו. עיוות שבו היית אומר ״יצאתי הביתה״ אבל נסעת למקום אחר, שבו לא הייתי אני. נכון, אני ידעתי שבלב שלך אני הבחורה היחידה שקיימת, אבל בדיוק מכאן העיוות, אתה מבין?

 

אז נתליתי עליו, על החוט הקוסמי. טק-טק-טק, יד רודפת יד רודפת יד רודפת יד… והתקדמתי. לפרקים זמזמתי לי בשמחה ובנחישות את שירם של הילידים הטווים מפגאסי b V391:

 

אור באור

יחד נשזור,

בלי זמן,

בלי מרחב,

פשוט ומסואב,

בלי דופי

בלי פגם

חוט לכל צורך

כי הכל יש לחוט

מלבד – –

 

מלבד מה? אינני יודעת כמה לילות חלפו עד שהבנתי שהמסע אינו נגמר. שכבר הייתי אמורה להגיע מזמן. שעשרה קילומטרים כבר עברתי פעמיים. חיש מהר שלחתי קרן אור מקודדת לפגאסי b V391 דרך חור תולעת שמצאתי פעם, ושאלתי את הילידים, או את שירות הלקוחות שלהם, איך יכול להיות שהדרך אינה מגיעה לכדי סיום. משירות הלקוחות ענו לי שלחוטים קוסמיים אין אורך.